Talmud Builders

    Niddah 51a

    Back to index

    English translation — Niddah 51a

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1in a case of severe ritual impurity, i.e., when the carcass of a kosher bird renders one’s garments impure while it is in his throat, which does not render impure another item similar to it, i.e., a person who is rendered impure by the carcass does not render another man impure; shall you also say that there is no requirement of thought in the case of lenient impurity, i.e., when the carcass transmits impurity as food, which does render impure another item similar to it? Food that became impure transmits impurity to other food, albeit by rabbinic law.

    2Abaye said to Rava: But in that case, all the more so impurity as food should apply without thought. If severe impurity, i.e., the unique impurity of the carcass of a kosher bird, which is lenient in the sense that it does not render impure another item similar to it, nevertheless imparts impurity without thought, i.e., without one knowing what is in his throat, then with regard to lenient impurity, i.e., the carcass’s impurity as food, which is more severe in the sense that it renders impure another item similar to it, isn’t it logical that it should impart impurity without thought?

    3Rather, Rav Sheshet said that this is what the Rabbis, who replied to Rabbi Yoḥanan ben Nuri, are saying: No, if you said that thought is not required with regard to severe impurity, i.e., the carcass of a kosher bird in the throat, as it does not require contact with a liquid for it to be rendered susceptible to ritual impurity, shall you also say that thought is not required with regard to lenient impurity, i.e., its impurity as food, where it does require contact with a liquid for it to be rendered susceptible to ritual impurity?

    4The Gemara asks: And does the carcass of a kosher bird require contact with a liquid for it to be rendered susceptible to impurity as food? But didn’t we learn in a baraita : Three matters were stated with regard to the carcass of a kosher bird: In order for it to be susceptible to impurity as food, it requires a person’s intent to eat it; and it transmits impurity to garments by rendering one who swallows it ritually impure only when an olive-bulk of it is in the throat; and it does not require contact with a liquid for it to be rendered susceptible to ritual impurity?

    5The Gemara answers: Although it does not require contact with a creeping animal for it to be rendered susceptible to impurity, i.e., it is inherently impure, nevertheless it does require contact with water or another liquid for it to be rendered susceptible to ritual impurity.

    6The Gemara asks: What is different about being rendered susceptible to ritual impurity by contact with a creeping animal that it does not require this contact? This ruling is in accordance with that which the school of Rabbi Yishmael taught. If so, it should also not require contact with water or another liquid for it to be rendered susceptible to ritual impurity, likewise in accordance with that which the school of Rabbi Yishmael taught.

    7As the school of Rabbi Yishmael taught in a baraita : The verse states that seeds contract impurity from the carcass of a creeping animal only if they first come into contact with water: “And if any part of their carcass fall upon any sowing seed that is to be sown, it is pure. But if water be put upon the seed, and any part of their carcass fall thereon, it is impure unto you” (Leviticus 11:37–38). This passage teaches that as long as water did not fall on the seeds, they are not susceptible to ritual impurity. This halakha applies to all items similar to seeds.

    8Accordingly, just as seeds, which will never transmit impurity severe enough to transmit to humans, like any food, require contact with liquid to be rendered susceptible to impurity, so too, all items that will never transmit severe impurity require contact with liquid to be rendered susceptible to impurity. This excludes the carcass of a kosher bird, which will ultimately transmit impurity severe enough to be transmitted to a human, i.e., when it is in his throat, and therefore it does not require contact with liquid for it to be rendered susceptible to ritual impurity.

    9Rather, Rava said, and some say that it was Rav Pappa who said: The Rabbis’ rejection of Rabbi Yoḥanan ben Nuri’s a fortiori inference is not based on the specific halakha of impurity of food imparted by the carcass of a bird. Rather, they are referring to the fact that in general there is no item under the common name of severe impurity that requires contact with a liquid for it to be rendered susceptible to ritual impurity. By contrast, with regard to the common name of lenient impurity as food, in general the items in this category require contact with a liquid for them to be rendered susceptible to impurity, despite the fact that the particular case of the carcass of a kosher bird is an exception. Therefore, intent is required for lenient impurity even in the case of a carcass of a kosher bird.

    10§ Rava says: And Rabbi Yoḥanan concedes with regard to the obligation to tithe, that intent while the produce is attached to the ground is considered intent. Rava said: From where do I say that this is the halakha ? It is as we learned in a mishna ( Ma’asrot 3:9) that deals with the obligation to tithe: Savory, hyssop [ veha’ezov ], and thyme [ vehakoranit ], i.e., various types of hyssop plants, that were growing in a courtyard, are eaten by some people although they are not specifically intended for human consumption. Therefore, if they were protected by the owners, those owners are obligated to separate tithes from them.

    11The Gemara clarifies the mishna: What are the circumstances of this ruling? If we say that it is referring to a case where one initially planted them for human consumption, does it need to be said that there is an obligation to tithe if they are protected by the owners? It is clear that in such a situation the criteria for the obligation to tithe, i.e., that it is human food which is protected, have been met. Rather, is it not referring to a case where one initially planted them to be fed to an animal, and nevertheless the mishna teaches: If the owner reconsidered their designation and decided to use them for human consumption and they were protected by the owners, the owners are obligated to tithe them. This apparently indicates that intent while the produce is attached to the ground is considered intent.

    12Rav Ashi said that Rava’s proof is inconclusive, for the following reason: Here we are dealing with a courtyard where these various types of hyssop plants grew by themselves, and where they are unspecified, they are intended for human consumption. Therefore, they meet the first criteria for the obligation to tithe, as they are considered food. And the mishna addresses the second requirement, that the food must be protected, and this is what it is saying: If the courtyard protects its produce, the owners are obligated in tithes, and if not, they are exempt.

    13Rav Ashi raises a further objection to Rava’s explanation from a mishna (50a): Any food from which one is obligated to separate tithes becomes impure with the ritual impurity of food. But if it is so, as Rava claimed, that intent while the produce is attached to the ground is considered intent with respect to the obligation to tithe, despite the fact that it is not considered intent with regard to impurity, then the mishna’s blanket statement is inaccurate. Rav Ashi elaborates: After all, there are these endives that were initially planted in order to feed to an animal and later the owner reconsidered their designation and decided to use them for human consumption, from which one is obligated to separate tithe, but which do not become impure with the ritual impurity of food.

    14Rava said in response that this is what the mishna is saying: Any type of food from which one is obligated to separate tithe becomes impure with the ritual impurity of food. In other words, this is referring to types of food, not to all situations. It is possible for a particular circumstance to be an exception to this principle.

    15The Gemara adds that this too stands to reason, that the mishna is referring only to types of food, not situations, from the fact that the latter clause teaches (51b): With regard to any animal from which the owner is obligated to give the first shearing of its wool, he is obligated to have gifts of the priesthood taken from it, i.e., the foreleg, the jaw, and the maw, if it was slaughtered. And there are animals from which one is obligated to have gifts of the priesthood taken from it, but from which he is not obligated to give the first shearing.

    16And if it is so, that the principles of the mishna are all-inclusive, one can raise the following difficulty: But there is the specific case of an animal with a wound that will cause it to die within twelve months [ tereifa ], from which one is obligated to give the first shearing, but one is not obligated to have gifts of the priesthood taken from it, as it may not be eaten. This proves that Rava is correct, that the mishna is not referring to all circumstances, but only to general categories.

    17Ravina said, rejecting this proof: It is possible that the mishna is referring to all circumstances, and as for the difficulty with regard to a tereifa , one can say that in accordance with whose opinion is this mishna? It is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon, as we learned in a baraita : Rabbi Shimon exempts the owner of a tereifa from the mitzva of the first shearing.

    18Rav Shimi bar Ashi said: Come and hear a proof from a baraita that the mishna is not referring to all circumstances, but only to general categories: With regard to one who declares his vineyard ownerless, and who arose the next morning and picked grapes from the vineyard before anyone else took possession of them, he is obligated in the mitzva of leaving for the poor individual fallen grapes [ peret ], and in the mitzva of leaving for them incompletely formed clusters of grapes [ uve’olelot ], and in the mitzva of forgotten clusters, and in pe’a . The Torah includes such cases in the phrase: “Leave them for the poor and for the stranger” (Leviticus 19:10, 23:22), which is written with regard to all these mitzvot. And he is exempt from the obligation to separate the tithe from the grapes. Since the vineyard is ownerless, there is no obligation to tithe the produce.

    19The Gemara explains the proof: But didn’t we learn in the mishna (50a): With regard to any produce from which one is obligated to designate pe’a , one is likewise obligated to separate tithes? Rather, must one not conclude from the mishna that Rava is correct in asserting that the mishna is teaching only principles with regard to each type of produce, but there are exceptions in certain circumstances? The Gemara answers that one should in fact conclude from the mishna that Rava is correct.

    20§ With regard to the obligations of pe’a and tithes, the Gemara notes that we learned in a mishna elsewhere ( Pe’a 3:2): The Rabbis and Rabbi Akiva disagree with regard to a case where one harvested several separate patches in a field. Rabbi Akiva rules that each patch requires its own pe’a , whereas the Rabbis maintain that one pe’a is required for all of the patches. Nevertheless, the Rabbis concede to Rabbi Akiva in the case of one who sows dill or mustard in two or three separate locations in a single field, that he leaves pe’a for each and every one of these plots on its own, rather than one corner for all of them.

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:SheʼelahTeshuvahKushyaTerutzRaʼayahStirahMemra
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    טומאה חמורה אינה עושה כיוצא בהמאחר שמטמאה נבלה את האדם אין אותו אדם חוזר ומטמא אדם שאין מטמא אדם אלא אב הטומאה אבל אוכל חוזר ומטמא אוכל מדרבנן:

    הכשר שרץשיכשירו שרץ להביאו לידי טומאה:

    שאין סופן לטמא טומאה חמורהאין לך אוכל מטמא אדם:

    שום טומאה חמורה שום טומאה קלהלא אם אמרת בטומאה חמורה דין הוא שמטמא בלא מחשבה שלא מצינו שום טומאה ששמה טומאה חמורה שתהא צריכה הכשר תאמר בטומאה קלה דאוכלין שאע"פ שזו אינה צריכה הכשר הרי כל אוכלין יש עליהם שום טומאה קלה וצריכין הכשר הלכך הכא נמי בעיא מחשבה:

    לענין מעשרדהואיל ונמלך עליהן לאדם הויא מחשבה וחייבין במעשר:

    הסיאהפוליו"ל:

    והקורניתשדריא"ה:

    נשמריןס"ד אם היו נשמרין לאכילת אדם:

    אלא לאו דזרען לבהמה וקתניאם חזר ושמרן לאדם חייבין:

    לאדם קיימיוכיון דסתמייהו לאדם מאי אם היו נשמרין הכי קאמר אם החצר משמרת פירותיה דלא הוי הפקר חייבין:

    מתיב רב אשילרבא:

    ואם איתאדלענין מעשר הויא מחשבה הא איכא עולשין שזרען לבהמה ונמלך עליהם לאדם דחייבין במעשר ואינן מטמאין דהא לענין טומאה אמרת לאו מחשבה היא:

    ראשית הגזהגוזז צאנו חייב ליתן בכל שנה מן הגז מעט לכהן ובשחיטת חולין מפרש שיעורא:

    במתנותזרוע לחיים והקיבה:

    ויש שחייב במתנותכגון בקר ואינו חייב בראשית הגז:

    ת"שדמין קתני במתני':

    ופטור מן המעשרדהפקר פטור מן המעשר. ובפרט ובפאה להכי מחייב כדאמרינן בהגוזל בבבא קמא משום תעזוב יתירתא דכתיב במשנה תורה לא תפאר אחריך ואמר מר (חולין דף קלא.) לא תטול תפארתו ממנו והיינו פאה ודרשינן בספרי אחריך זו שכחה וכתיב לגר ליתום ולאלמנה יהיה וכתיב בתריה כי תבצור כרמך לא תעולל אחריך לגר ליתום ולאלמנה יהיה הרי פאה ושכחה ועוללות ל"ל למהדר ומכתב בפרשה קדושים בכולהו לעני ולגר תעזוב אותם לרבות הפקר כי האי גוונא אבל הפקר גמור פטור מכולם כדתנן לעיל ונשמר פרט להפקר:

    תנן התם כו'האי דנקט לה הכא משום דאותיב עלה ממתני' ודר' יוחנן נמי עולשין שזרען כו' משום דאותיב עליה ממתני' נקט לה הכא:

    מודים חכמים לרבי עקיבאאע"פ דפליגי במנמר שדהו ושייר קלחים לחים. מנמר טיי"ר בלע"ז שמלקט כאן את המבושלים כל צרכן ומניח את הלחים שלא בשלו וחוזר ומלקט במקום אחר דהוה ליה מנומר. וקאמר ר' עקיבא כשהוא חוזר ולוקט נותן פאה מכל אחד ואחד שהקציר שבינתים מפסיק וחכמים אומרים פאה מאחת על הכל ומודים חכמים לרבי עקיבא בזורע שבת או חרדל כו'. להכי נקט הני שאין דרכן לעשות מהן ערוגה אלא זורען לתבלין בעלמא בשנים ושלשה מקומות. שבת אני"ט:

    Edition: Vilna Edition · License: Public Domain

    נדה 51 עמוד א

    1בטומאה חמורה שכן אינה עושה כיוצא בה, תאמר בטומאה קלה שעושה כיוצא בה.

    2אמר ליה אביי: כל דכן הוא, ומה טומאה חמורה דקילא, דאינה עושה כיוצא בה מטמאה שלא במחשבה, טומאה קלה דחמירא, דעושה כיוצא בה אינו דין שמטמאה שלא במחשבה?

    3אלא אמר רב ששת, הכי קאמר: לא אם אמרת בטומאה חמורה שכן אינה צריכה הכשר, תאמר בטומאה קלה שצריכה הכשר.

    4ומי צריכה הכשר? והתנן: שלשה דברים נאמרו בנבלת עוף טהור: צריכה מחשבה, ואינה מטמאה אלא בבית הבליעה, ואינה צריכה הכשר!

    5נהי דהכשר שרץ לא בעיא, הכשר מים בעיא.

    6מאי שנא הכשר שרץ דלא בעיא, כדתנא דבי רבי ישמעאל? הכשר מים נמי לא תבעי, כדתנא דבי רבי ישמעאל,׃

    7דתנא דבי רבי ישמעאל: (ויקרא יא, לז) ״על כל זרע זרוע אשר יזרע״.

    8מה זרעים, שאין סופן לטמא טומאה חמורה, צריכין הכשר, אף כל שאין סופן לטמא טומאה חמורה צריכין הכשר. יצתה נבלת עוף טהור שסופה לטמא טומאה חמורה, שאין צריך הכשר.

    9אלא אמר רבא, ואיתימא רב פפא: שום טומאה חמורה בעולם, שום טומאה קלה בעולם.

    10אמר רבא: ומודה רבי יוחנן לענין מעשר, דמחשבת חיבור שמה מחשבה. אמר רבא: מנא אמינא לה? דתנן: הסיאה והאזוב והקורנית שבחצר, אם היו נשמרין חייבין.

    11היכי דמי? אילימא דזרעינהו מתחלה לאדם צריכא למימר? אלא לאו דזרעינהו מתחלה לבהמה, וקתני: אם היו נשמרין חייבין.

    12אמר רב אשי: הכא בחצר שעלו מאיליהן עסקינן, וסתמא לאדם קיימי, והכי קאמר: אם החצר משמרת פירותיה חייבין, ואם לאו פטורין.

    13מתיב רב אשי: ״כל שחייבין במעשרות מטמאין טומאת אוכלין״, ואם איתא, הא איכא הני דקחייבין במעשר ואין מטמאין טומאת אוכלין!

    14אמר רבא: הכי קאמר כל מין שחייב במעשר, מטמא טומאת אוכלין.

    15ה"נ מסתברא, מדקתני סיפא: כל שחייב בראשית הגז חייב במתנות, ויש שחייב במתנות ואין חייב בראשית הגז.

    16ואם איתא, האיכא טרפה, דחייבת בראשית הגז ואינה חייבת במתנות!

    17אמר רבינא: הא מני? רבי שמעון היא, דתנן: ר"ש פוטר את הטרפה מראשית הגז.

    18אמר רב שימי בר אשי, תא שמע: המפקיר את כרמו, והשכים בבקר ובצרו חייב בפרט, ובעוללות, ובשכחה, ובפאה, ופטור מן המעשר.

    19והא אנן תנן: כל שחייב בפאה חייב במעשרות! אלא לאו שמע מינה: מין קתני, שמע מינה.

    20תנן התם: מודים חכמים לר' עקיבא בזורע שבת או חרדל בשנים ושלשה מקומות, שנותן פאה מכל אחד ואחד.

    Tosafot

    שום טומאה חמורה בעולם כו'תימה דיפרש הא דקתני דאינה יורדת לכך המחשבה גופה דלא מצינו טומאה חמורה שצריכה מחשבה בשום מקום דהא דאמרינן דנבלת בהמה ועוף טהור צריכין מחשבה היינו לטומאת אוכלין לצרף פחות מכזית ופחות מכביצה אוכלין אבל כזית מהם מטמא אדם וכלים בלא מחשבה כדפרישית אבל טומאה קלה צריכה מחשבה בעלמא ומיהו נבלה נמי בעינן שתהא ראויה לגר לבר פדא:

    אלא דזרעינהו לבהמהוהא דנקט שבחצר לפי מאי דמסיק שעלו מאיליהן אתי שפיר משום דבחצר אין דרך לזרוע אלא בגינה ועוד דבחצר סתמא לאדם לפי שרואה ויודע מתי ללוקטן עד שלא יתקשו ולפי מאי דס"ד השתא יש לפרש דנקט חצר לפי שדרך התנא למנקט חצר דגם בשאר דבר תני חצר דקתני התם תאנה עומדת בחצר אוכל אחת מהן ופטור ואם צירף חייב גפן נטוע בחצר כקורנית שבחצר שהחצר קובעת בדבר שנגמרה מלאכתו אם צירף או בלא צירוף כהנהו שאין רגילין לעשות מהן גורן והא דתנן פ"ח דשביעית [מ"א] כל שאינו מיוחד לא לאוכל אדם ולא לאוכל בהמה חישב עליו לאוכל אדם ולאוכל בהמה נותנין חומרי אדם וחומרי בהמה כגון האזוב והקורנית לא קשה אהא דאמרינן בשמעתין דסתמיה לאדם דהיינו דוקא בחצר כדפרישית לעיל:

    מין קתני ש"מוא"ת בריש הגוזל קמא (ב"ק צד.) קאמר אביי דלר' ישמעאל שינוי אין קונה דקאמרי רבנן לא הפריש פאה מן הקמה יפריש מן העמרים או מן הכרי ולא מן העיסה ולר"ש אף מן העיסה ודחי רבא בעלמא שינוי קונה והכא משום תעזוב יתירא ואביי תעזוב יתירא למפקיר כרמו אם כן לרבא מפקיר כרמו פטור מן הפאה לר"ש וא"כ היכי מוכח הכא דמין קתני דילמא מתני' דקתני כל שחייב בפאה חייב במעשר ר"ש היא וי"ל דלרבא נמי תעזוב יתירא למפקיר כרמו ותרתי ש"מ דהא אביי נמי דדריש ליה בהגוזל קמא (שם צד.) למפקיר כרמו לכ"ע דריש לה בפ"ק דתמורה (דף ו.) למילתא אחריתי דקאמר התם אביי כל דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד מהני ליה מותיב רבא והרי פאה דאמר רחמנא לא תכלה ואמרינן דאם לא הפריש מן הקמה יפריש מן העומרין או מן הכרי לרבנן או אף מן העיסה לר"ש אלמא דלא מהני ומשני אביי התם משום תעזוב יתירא ורבא תעזוב יתירא למפקיר כרמו והשתא בין אביי ובין רבא דרשי תעזוב למפקיר כרמו ואביי דסבר דבעלמא אי עביד מהני דריש נמי מתעזוב דיפריש מן העומרים או מן הכרי או מעיסה לר"ש דלא נימא אי עביד מהני אבל אי בעלמא שינוי קונה לר"ש כמו בגזל אין סברא להעמיד תעזוב שיפריש מן העיסה אלא דדוקא מעמרים או מהכרי ורבא סבר דתעזוב למפקיר כרמו ולר' שמעון שיפריש מן העיסה אע"ג דבעלמא שינוי קונה אבל להפריש מן העומרים או מן הכרי לא צריך קרא דבעלמא נמי כל דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני לרבא:

    Edition: Vilna Edition · License: Public Domain

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Rashba

    נהי דהכשר שרץ לא בעיא הכשר מים בעיאפר"ח ז"ל לקבל טומאה מן השרץ לא בעיא הכשר אבל לקבל טומאה ממשקין טמאין בעיא הכשר. ואינו מחוור בעיני דא"כ הכשר לשרץ והכשר למים הוה לי למימר ועוד דבשום מקום לא מדכר טומאת משקין בלשון מים וה"ל למימר הכשר משקים אי נמי לימא הא לטומא שרץ הא לטומאת משקין ועוד דהא אמרינן לפי שסופו לטמא טומאה חמורה אלמא משמע דממגע עצמה מקבלת טומאת אוכלים וכפרש"י ז"ל הכשר שרץ שאין שרץ צריך לתקנו ולהכשירו לטומאה זו דהיא מקבלת טומאת אוכלים מעצמה הואיל וסופה לטמא טומאה חמורה אבל הכשר מים ממש בעינן כאלו מקבלת טומאה מאחרים וזה הנכון. וא"ת א"כ נמצאת נבלת עוף טהור מטמאה שלא בבית הבליעה והכתוב אומר לא יאכל לטמאה בה שאין בה טומאה אלא בבית הבליעה. י"ל דאה"נ לטמא אדם וא"נ אפילו לאוכלים בשלא חשב עליה לאכילה ושלא בכרכין, וקרא סתמא כתיב כנ"ל.

    Edition: Gerlitz edition, published by Oraita · License: Public Domain

    Babylonian Talmud · folio map

    Niddah 51a

    Niddah 51a. The full printed text of this folio side — 20 numbered segments, about 355 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Rashi

    טומאה חמורה אינה עושה כיוצא בה מאחר שמטמאה נבלה את האדם אין אותו אדם חוזר ומטמא אדם שאין מטמא אדם אלא אב הטומאה אבל אוכל חוזר ומטמא אוכל מדרבנן:

    הכשר שרץ שיכשירו שרץ להביאו לידי טומאה:

    שאין סופן לטמא טומאה חמורה אין לך אוכל מטמא אדם:

    שום טומאה חמורה שום טומאה קלה לא אם אמרת בטומאה חמורה דין הוא שמטמא בלא מחשבה שלא מצינו שום טומאה ששמה טומאה חמורה שתהא צריכה הכשר תאמר בטומאה קלה דאוכלין שאע"פ שזו אינה צריכה הכשר הרי כל אוכלין יש עליהם שום טומאה קלה וצריכין הכשר הלכך הכא נמי בעיא מחשבה:

    לענין מעשר דהואיל ונמלך עליהן לאדם הויא מחשבה וחייבין במעשר:

    הסיאה פוליו"ל:

    והקורנית שדריא"ה:

    נשמרין ס"ד אם היו נשמרין לאכילת אדם:

    11 more comments on this page.

    Rashi on Niddah 51a · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain

    Tosafot

    שום טומאה חמורה בעולם כו' תימה דיפרש הא דקתני דאינה יורדת לכך המחשבה גופה דלא מצינו טומאה חמורה שצריכה מחשבה בשום מקום דהא דאמרינן דנבלת בהמה ועוף טהור צריכין מחשבה היינו לטומאת אוכלין לצרף פחות מכזית ופחות מכביצה אוכלין אבל כזית מהם מטמא אדם וכלים בלא מחשבה כדפרישית אבל טומאה קלה צריכה מחשבה בעלמא ומיהו נבלה נמי בעינן שתהא ראויה לגר לבר פדא:

    אלא דזרעינהו לבהמה והא דנקט שבחצר לפי מאי דמסיק שעלו מאיליהן אתי שפיר משום דבחצר אין דרך לזרוע אלא בגינה ועוד דבחצר סתמא לאדם לפי שרואה ויודע מתי ללוקטן עד שלא יתקשו ולפי מאי דס"ד השתא יש לפרש דנקט חצר לפי שדרך התנא למנקט חצר דגם בשאר דבר תני חצר דקתני התם תאנה עומדת בחצר אוכל אחת מהן ופטור ואם צירף חייב גפן נטוע בחצר כקורנית שבחצר שהחצר קובעת בדבר שנגמרה מלאכתו אם צירף או בלא צירוף כהנהו שאין רגילין לעשות מהן גורן והא דתנן פ"ח דשביעית [מ"א] כל שאינו מיוחד לא לאוכל אדם ולא לאוכל בהמה חישב עליו לאוכל אדם ולאוכל בהמה נותנין חומרי אדם וחומרי בהמה כגון האזוב והקורנית לא קשה אהא דאמרינן בשמעתין דסתמיה לאדם דהיינו דוקא בחצר כדפרישית לעיל:

    מין קתני ש"מ וא"ת בריש הגוזל קמא (ב"ק צד.) קאמר אביי דלר' ישמעאל שינוי אין קונה דקאמרי רבנן לא הפריש פאה מן הקמה יפריש מן העמרים או מן הכרי ולא מן העיסה ולר"ש אף מן העיסה ודחי רבא בעלמא שינוי קונה והכא משום תעזוב יתירא ואביי תעזוב יתירא למפקיר כרמו אם כן לרבא מפקיר כרמו פטור מן הפאה לר"ש וא"כ היכי מוכח הכא דמין קתני דילמא מתני' דקתני כל שחייב בפאה חייב במעשר ר"ש היא וי"ל דלרבא נמי תעזוב יתירא למפקיר כרמו ותרתי ש"מ דהא אביי נמי דדריש ליה בהגוזל קמא (שם צד.) למפקיר כרמו לכ"ע דריש לה בפ"ק דתמורה (דף ו.) למילתא אחריתי דקאמר התם אביי כל דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד מהני ליה מותיב רבא והרי פאה דאמר רחמנא לא תכלה ואמרינן דאם לא הפריש מן הקמה יפריש מן העומרין או מן הכרי לרבנן או אף מן העיסה לר"ש אלמא דלא מהני ומשני אביי התם משום תעזוב יתירא ורבא תעזוב יתירא למפקיר כרמו והשתא בין אביי ובין רבא דרשי תעזוב למפקיר כרמו ואביי דסבר דבעלמא אי עביד מהני דריש נמי מתעזוב דיפריש מן העומרים או מן הכרי או מעיסה לר"ש דלא נימא אי עביד מהני אבל אי בעלמא שינוי קונה לר"ש כמו בגזל אין סברא להעמיד תעזוב שיפריש מן העיסה אלא דדוקא מעמרים או מהכרי ורבא סבר דתעזוב למפקיר כרמו ולר' שמעון שיפריש מן העיסה אע"ג דבעלמא שינוי קונה אבל להפריש מן העומרים או מן הכרי לא צריך קרא דבעלמא נמי כל דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני לרבא:

    Tosafot on Niddah 51a · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain

    Rashba

    נהי דהכשר שרץ לא בעיא הכשר מים בעיא פר"ח ז"ל לקבל טומאה מן השרץ לא בעיא הכשר אבל לקבל טומאה ממשקין טמאין בעיא הכשר. ואינו מחוור בעיני דא"כ הכשר לשרץ והכשר למים הוה לי למימר ועוד דבשום מקום לא מדכר טומאת משקין בלשון מים וה"ל למימר הכשר משקים אי נמי לימא הא לטומא שרץ הא לטומאת משקין ועוד דהא אמרינן לפי שסופו לטמא טומאה חמורה אלמא משמע דממגע עצמה מקבלת טומאת אוכלים וכפרש"י ז"ל הכשר שרץ שאין שרץ צריך לתקנו ולהכשירו לטומאה זו דהיא מקבלת טומאת אוכלים מעצמה הואיל וסופה לטמא טומאה חמורה אבל הכשר מים ממש בעינן כאלו מקבלת טומאה מאחרים וזה הנכון. וא"ת א"כ נמצאת נבלת עוף טהור מטמאה שלא בבית הבליעה והכתוב אומר לא יאכל לטמאה בה שאין בה טומאה אלא בבית הבליעה. י"ל דאה"נ לטמא אדם וא"נ אפילו לאוכלים בשלא חשב עליה לאכילה ושלא בכרכין, וקרא סתמא כתיב כנ"ל.

    Rashba on Niddah 51a · Sefaria · Edition: Gerlitz edition, published by Oraita · Public Domain

    Ritva

    נהי דהכשר שרץ לא בעי הכשר מים בעי פי׳ דקס״ד דכל שסופה ליטמא טומאה חמורה דאמרינן שאינו צריך הכשר שרץ ושום טומאה אחרת דמעצמה טמאה אבל הכשר מים בעיא ואסיק׳ דאפי׳ הכשר מים לא בעי מכיון דחזי לאכילה והוא שחישב עליו לגוי וכיוצא בו וכדרהיטא סוגיין. והא דאמרינן בעלמא גבי נבלת עוף טהור לא יאכל לטמאה בה שאין לה טומאה אלא בבית הבליעה ההיא לטמא אדם וכלים אבל אוכלין מטמאה בשחישב עליה לאוכלין א״נ דההיא אפילו לאוכלין ובשלא חשיב עליה לאכילה ואם איתא הא איכא ונר׳ דקים ליה דהני כללי דוקני נינהו מדדחיק נפשיה ולא קאמר שאין למדין מן הכללות.

    Ritva on Niddah 51a · Sefaria · Edition: Hidushe ha-Ritba al Nidah; Wien 1868. · Public Domain

    Meiri

    כבר ביארנו שאין חיוב מעשר אלא באוכל אדם צריך שתדע שדברים שאין ראויים לאדם כלל אפילו נזרעו לאדם אינן בחיוב מעשר אבל דברים המיוחדים לבהמה אלא שראויים לאדם על ידי הדחק כל שנזרעו לאדם חייבין אבל עלו מאליהן במקום המשתמר או שנזרעו סתם פטורין ומה שראוי לאדם שלא על ידי הדחק אע"פ שאין רגילים בהם אלא מתוך הדחק כגון בשני רעבון אפילו בסתם חייב אבל אם נזרעו לבהמה ונמלך וחשב עליהן לאדם בעודן מחוברין פטור שמחשבת חבור אינה מחשבה כמו שביארנו והסיאה והיא פוליו"ל והקורנית והוא הנקרא שדריג"א והאזוב סתמן לאדם וכל שעלו מאליהן במקום המשתמר חייבין:

    ראשית הגז נוהג בכבשים אפילו גוזז את הטרפה חייב בראשית הגז אבל גזז את המתה פטור כמו שיתבאר במקומו:

    המפקיר את כרמו ובא אחר וזכה בה פטור מן המעשר וכל שכן בפרט ובעוללות ובשכחה ופיאה אבל אם השכים הוא עצמו וזכה בו ובצרו פטור מן המעשר שלא נתחייב קודם דגון אבל חייב בלקט שכחה ופיאה ועוללות מדברי סופרים הואיל וחיובו במחובר או קודם דגון כך פירשו הטעם בתלמוד המערב וא"ת אחר שכן הרי מצינו חייב בפיאה ופטור מן המעשר ומשנתנו צווחת ואומרת כל שחייב בפיאה חייב במעשר אין זה כלום שמשנתנו מין קתני כלומר כל מין שחייב בפיאה וכו':

    Meiri on Niddah 51a · Sefaria · Edition: Meiri on Shas · unknown

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    תד"ה שום טמאה כו' דהא אמרינן נבלת בהמה ועוף טהור צריכין כו' שתהא ראויה לגר לבר פדא כו' עכ"ל שגירת לישנא דמתני' נקטו דנבלת עוף טהור אינו מטמא אדם וכלים אלא בגדים בבית הבליעה ומלתיה דבר פדא בבכורות פ"ג ע"ש:

    Chidushei Halachot on Niddah 51a · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain

    Maharam

    בגמ' א"ר אשי הכא בחצר שעלו מאליהן עסקינן וכו' הא דאצטריך רב אשי לאוקמא בחצר שעלו מאליהן ולא משני בקצרה ה"ק אם היה החצר משמרת פירותיה חייבין וכו' נ"ל משום דאם זרען ולא עלו מאליהן ודאי הן משומרים דאין דרך לזרוע במקום הפקר לכך אצטריך לאוקמא כגון שעלו מאליהם ולכך מחלק התנא שאם החצר משתמרת שחייבים ואם לאו פטורים:

    [בא"ד] כל מין שחייב וכו' ר"ל שלענין דינים אשכחן חלוקים רבים בין מעשר לטומאה אלא שבזה הן שוין שכל מין שחייב במעשר חייב בפאה:

    בתוס' ד"ה אלא דזרעינהו וכו' והא דתנן בפ"ח דשביעית כל שאינו מיוחד וכו' חישב עליו לאוכל אדם ולאוכל בהמה כצ"ל וחומרי אדם היינו שכל שראוי למאכל אדם שאסור לעשות ממנו קילור ומלוגמא וחומרי בהמה היינו שכל מה שראוי למאכל בהמה אסור לבשלו ולשלקו גם חייב בביעור כשכלה לחיה מן השדה:

    ד"ה מין קתני ש"מ וכו' קאמר אביי דלר"ש שינוי אינו קונה וכו' ע"ש דצ"ל רבי ישמעאל:

    בא"ד ואביי דסבר דבעלמא אי עביד מהני דריש נמי מתעזוב דיפריש מן העומרים וכו' דלא תימה אי עביד מהני אבל אי בעלמא שינוי קונה לר"ש כמו בגזל אין סברא וכו' כנ"ל להגיה אבל אי בעלמא וכו' דאל"כ לא יתיישבו דברי התוס' על נכון וק"ל:

    Maharam on Niddah 51a · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain

    What this page contains

    A full text unit for Niddah, daf 51, Amud Aleph, about 355 words in 20 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 20 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 113 words

      Opens “בטומאה חמורה שכן אינה עושה כיוצא בה,…”

    2. Segment 228 words

      Opens “אמר ליה אביי: כל דכן הוא, ומה…”

      Named: אביי.

    3. Segment 320 words

      Opens “אלא אמר רב ששת, הכי קאמר: לא…”

      Named: רב ששת.

    4. Segment 420 words

      Opens “ומי צריכה הכשר? והתנן: שלשה דברים נאמרו…”

    5. Segment 58 words

      Opens “נהי דהכשר שרץ לא בעיא, הכשר מים…”

    6. Segment 619 words

      Opens “מאי שנא הכשר שרץ דלא בעיא, כדתנא…”

      Named: רבי ישמעאל.

    7. Segment 713 words

      Opens “דתנא דבי רבי ישמעאל: (ויקרא יא, לז)…”

      Named: רבי ישמעאל.

    8. Segment 829 words

      Opens “מה זרעים, שאין סופן לטמא טומאה חמורה,…”

    9. Segment 914 words

      Opens “אלא אמר רבא, ואיתימא רב פפא: שום…”

      Named: רב פפא, רבא.

    10. Segment 1025 words

      Opens “אמר רבא: ומודה רבי יוחנן לענין מעשר,…”

      Named: רבי יוחנן, רבא.

    11. Segment 1118 words

      Opens “היכי דמי? אילימא דזרעינהו מתחלה לאדם צריכא…”

    12. Segment 1221 words

      Opens “אמר רב אשי: הכא בחצר שעלו מאיליהן…”

      Named: רב אשי.

    13. Segment 1320 words

      Opens “מתיב רב אשי: ״כל שחייבין במעשרות מטמאין…”

      Named: רב אשי.

    14. Segment 1411 words

      Opens “אמר רבא: הכי קאמר כל מין שחייב…”

      Named: רבא.

    15. Segment 1517 words

      Opens “ה"נ מסתברא, מדקתני סיפא: כל שחייב בראשית…”

    16. Segment 1610 words

      Opens “ואם איתא, האיכא טרפה, דחייבת בראשית הגז…”

    17. Segment 1714 words

      Opens “אמר רבינא: הא מני? רבי שמעון היא,…”

      Named: רבי שמעון.

    18. Segment 1821 words

      Opens “אמר רב שימי בר אשי, תא שמע:…”

      Named: רב שימי בר אשי.

    19. Segment 1916 words

      Opens “והא אנן תנן: כל שחייב בפאה חייב…”

    20. Segment 2018 words

      Opens “תנן התם: מודים חכמים לר' עקיבא בזורע…”

    Sages named on this page

    • Rabbi Ishmael · Second Generation of Tanna'im

      Rabbi Ishmael was a leading sage of the second generation of Tanna'im, a colleague and disputant of Rabbi Akiva, and the teacher…

      Source: Niddah 51a · Segment 6 — “…בעיא, כדתנא דבי רבי ישמעאל? הכשר מים נמי לא…

    • Ravina [the Last] · Amoraim · Sixth Generation of Amoraim

      Ravina was a prominent sixth-generation Amoraic sage, a student-colleague of Rav Ashi, who played a crucial role in the sealing of the…

      Source: Niddah 51a · Segment 17 — “אמר רבינא: הא מני? רבי שמעון היא, דתנן: ר"ש…

    • Abaye [HaKohen] · Amoraim · Fourth Generation of Amoraim

      Abaye, whose original name was Nachmani, was a leading fourth-generation Amora known for his vast Torah knowledge and ethical conduct.

      Source: Niddah 51a · Segment 2 — “אמר ליה אביי: כל דכן הוא, ומה טומאה חמורה…

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit — the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Niddah 51a

    Open in the reader

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026