Talmud Builders

    Niddah 28a

    Back to index

    English translation — Niddah 28a

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1But they deemed pure all items that were under the small openings to the house, i.e., those whose width was less than four handbreadths. And you infer from this statement that the reason the large openings are impure in such a case is that the form of the corpse still exists; but otherwise, i.e., if the corpse was deformed, then even the large openings are pure.

    2The Gemara explains why one cannot infer from here that a deformed corpse does not impart impurity to other items that are under the same roof: On the contrary, one can infer from this statement in the opposite manner: It is only because the form of the corpse still exists that the Sages deemed pure the small openings of the house; but otherwise, the small openings are also impure, as each and every one of them is fit for taking out the corpse through them, each limb one by one. Consequently, no proof can be derived from this statement in support of the opinion of Reish Lakish.

    3Ravina said to Rav Ashi: In accordance with whose opinion did Rabbi Yoḥanan say that a deformed corpse imparts impurity to items that are under the same roof? It is in accordance with the opinion of Rabbi Eliezer, as we learned in a mishna ( Oholot 2:2): With regard to the ashes of burned corpses that are not mixed with other types of ashes or dirt, Rabbi Eliezer says that its measure for imparting impurity to items that are under the same roof is a quarter of a kav . Clearly, Rabbi Eliezer maintains that a deformed corpse imparts impurity to items that are under the same roof.

    4The Gemara asks: What are the circumstances of this case of a corpse that was burned but its form still exists? How is this possible? Abaye says: It is possible in a case where one burned the corpse on top of a hard leather spread [ katavla ], which does not burn, and therefore the corpse retains its shape even after it is burned. Rava says: It is possible in a case where one burned the corpse on top of a marble slate [ apoderim ]. Ravina says: It is possible in a case where the corpse was charred without being reduced to ashes.

    5§ The Sages taught in a baraita : In the case of a woman who discharges a shaped hand, i.e., its fingers are discernible, or a shaped foot, its mother is impure with the impurity of a woman after childbirth, as the hand or foot certainly came from a full-fledged fetus. And we are not concerned that perhaps they came from a fetus with a sealed, i.e., deficient, body, in which case the miscarriage does not have the status of childbirth with regard to ritual impurity. The reason is that most pregnant women give birth to a fully formed fetus, and therefore it is presumed that the hand or foot came from a whole fetus that was squashed during childbirth.

    6Rav Ḥisda and Rabba bar Rav Huna both say: Although the woman observes the period of impurity of a woman after childbirth, we do not give her the days of purity following the period of impurity. What is the reason? Although it is presumed that the discharged limbs came from a full-fledged fetus, it is unknown whether or when the woman discharged the rest of the fetus, and the principle is that a woman who discharges observes her periods of impurity and purity when the majority of the limbs of the fetus emerge. Therefore, one can say that perhaps her childbirth was distant, i.e., the woman discharged the majority of the limbs of the fetus long before she discharged this hand or foot, and consequently her period of purity has already ended.

    7Rav Yosef raises an objection from a mishna (29a): In the case of a woman who discharges and it is not known what sex fetus she discharged, she shall observe the strictures of a woman who gave birth both to a male and to a female. And if it enters your mind that in any case like this one should say that perhaps the woman’s childbirth was distant, let the mishna teach that the woman shall observe the strictures of a woman who gave birth to both a male and a female, and also observes the strictures of a menstruating woman. Since it is possible that the item she discharged was a limb from a fetus the majority of which she discharged a long time beforehand, then she must forgo the period of purity observed by a woman who gave birth, and treat any blood that emerges during this period like the blood of a menstruating woman.

    8Abaye says in response: If the mishna had taught that the woman observes the strictures of a menstruating woman, I would say that as her status as a woman after childbirth is uncertain, since she observes the strictures of a menstruating woman with regard to any blood that emerges, she brings an offering like any woman after childbirth, but it is not eaten by the priests. It might be thought that perhaps the woman did not give birth at all and is not obligated to bring the offering, and therefore her bird sin offering cannot be eaten. By omitting the halakha that the woman observes the strictures of a menstruating woman, the mishna teaches us that her offering is eaten. This indicates that she certainly discharged an offspring; the uncertainty is only about when she discharged it.

    9§ Rav Huna says: If a fetus extended its hand out of the womb and then returned it, its mother is impure with the impurity of a woman after childbirth. This is considered childbirth, as it is stated with regard to Tamar, Judah’s daughter-in-law: “And it happened when she gave birth that one put out a hand …and it happened that as he drew back his hand, his brother came out” (Genesis 38:28–29). Evidently, the fetus extending out its hand was considered childbirth, despite the fact that it subsequently drew back the hand.

    10Rav Yehuda raises an objection from a baraita : If a fetus extended its hand out of the womb, its mother need not be concerned that she is considered a woman after childbirth with regard to any matter. Rav Naḥman says in response: The meaning of this statement was explained to me personally by Rav Huna himself: With regard to being concerned that she has the status of a woman after childbirth, the woman must be concerned, i.e., she must observe the strictures of a woman after childbirth. But we do not give her a period of days of purity like any woman after childbirth, until most of the fetus emerges.

    11The Gemara asks: But doesn’t the baraita say that its mother need not be concerned that she is considered a woman after childbirth with regard to any matter? Abaye says: The baraita means that the woman need not be concerned with regard to any matter by Torah law; but by rabbinic law she must be concerned, i.e., she is required to observe the strictures of a woman after childbirth. The Gemara asks: But doesn’t Rav Huna cite a verse as proof for his statement that if a fetus extended its hand out it is considered childbirth? The Gemara answers: This halakha applies by rabbinic law, and the verse is cited as mere support for it, i.e., it is not an actual source.

    12MISHNA: A woman who discharges or gives birth to a tumtum , whose sexual organs are obscured, or to a hermaphrodite [ ve’androginos ], who has both male and female sexual organs, shall observe the strictures of a woman who gave birth both to a male and to a female. She is impure for fourteen days like a woman who gave birth to a female, but blood that she sees thereafter is pure only until forty days after birth, like for a woman who gave birth to a male.

    13In a case where she gave birth to twins, if they are a tumtum and a male, or a hermaphrodite and a male, she observes the strictures of a woman who gave birth both to a male and to a female. But if the twins are a tumtum and a female, or a hermaphrodite and a female, she shall observe the periods of purity and impurity established by the Torah for a woman who gives birth to a female alone. Regardless of the status of the tumtum and the hermaphrodite, the woman’s seven days of impurity and her succeeding thirty-three days of purity are subsumed in the fourteen days of impurity and sixty-six days of purity for a female.

    14If the fetus emerged in pieces, or if it emerged reversed, i.e., feetfirst rather than headfirst, when most of its limbs emerge, its status is like that of a child born, with regard to the impurity of a woman after childbirth. If the fetus emerged in the usual manner, headfirst, it is not considered born until most of its head emerges. And what is considered most of its head? It is from when its forehead emerges.

    15GEMARA: The Gemara asks: Now that with regard to a woman who gives birth to a tumtum alone, or a hermaphrodite alone, the mishna states that she shall observe the strictures of a woman who gave birth both to a male and to a female, as the sex of the offspring is uncertain, is it necessary for the mishna to rule that if a woman gives birth to twins, a tumtum and a male, or a hermaphrodite and a male, she shall observe the strictures of a woman who gave birth to both a male and a female?

    16The Gemara answers: It was necessary for the mishna to state this halakha , lest you say that since Rabbi Yitzḥak says that the sex of a fetus is determined at the moment of conception, in that if the woman emits seed first she gives birth to a male, and if the man emits seed first she gives birth to a female, therefore one might say that since this offspring that was born with the tumtum or hermaphrodite is male, that tumtum or hermaphrodite is also male. Consequently, the mishna teaches us that the woman shall observe the strictures of a woman who gave birth to a female as well, as one can say that perhaps both the man and the woman emitted seed at the same time, which would mean that this offspring is male and that tumtum or hermaphrodite is female.

    17§ Rav Naḥman says that Rav says: In the case of a tumtum and a hermaphrodite who saw a white gonorrhea-like discharge [ ziva ], for which a man is impure, or who emitted a red discharge that had the appearance of menstrual blood, for which a woman is impure, if they entered the Temple they are not liable for entering the Temple in a state of impurity, as perhaps they are pure, in accordance with their true sex. And if they touched teruma after such a discharge, one does not burn the teruma due to their contact, as although impure teruma must be burned, the impurity in this case is uncertain.

    18If a tumtum and a hermaphrodite saw white ziva and red blood as one, i.e., they emitted both ziva and blood and are therefore impure regardless of their sex, they are still not liable for entering the Temple, but one does burn teruma due to their contact. The reason they are not liable for entering the Temple, despite the fact that they are definitely impure, is that it is stated: “Both male and female

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:SheʼelahTeshuvahKushyaTerutzRaʼayahStirahMemra
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    וטהרו לו פתחים קטניםהפחותים מארבעה כשאר מתים שלמים שהגדולים מצילין על הקטנים דקיי"ל מת פתחו בארבעה אם הוא בבית כל הפתחים טמאים ואם פתח פחות מארבעה טהור והני מילי להציל את שאר פתחים אבל להוציא הא אמרי' פותח טפח מוציא הטומאה לצד שני והכי אמרי' במס' אהלות (פ"ג מ"ו) המת פתחו בארבעה בד"א להציל את הפתחים אבל להוציא את הטומאה בפותח טפח:

    ר' יוחנןדפליג עליה דריש לקיש דבעי למימר דמת שנתבלבלה צורתו טמא דאמר כמאן כר' אליעזר:

    ברובערובע הקב:

    קטבלאעור שלוק וקשה ואינה נשרפת עם המת:

    אפודראאבן שייש. ותרוייהו כגון שעשויות בית קיבול ומחיצות שאין העפר יכול להתפזר:

    דאיחרך איחרוכיהמת ולא נעשה אפר:

    אין נותנין לה ימי טוהרדאע"ג דפשיטא לן דולד הוא:

    אימר הרחיקה לידתההרי כמה ימים שיצא רוב הולד לאברים וכבר עברו ימי טוהר שלה ולא ידעינן מאימת נמני:

    ניתני ולנדהשכל דמים שתראה יהיו טמאים שלא יהיו לה ימי טוהר והכי איבעי ליה למיתני תשב לזכר ולנקבה ולנדה כלומר שבועיים דנקבה מטמאה בלא שום ראייה דדלמא נקבה הואי וימי טוהר לא יהיה לה שהרי כמה ימים שהתחילה לילד ויצא הרוב והיינו לנדה. ולקמן בהאי פירקא (נדה דף ל.) מפרש למה הוזכר זכר שאם תראה לסוף ל"ד ותחזור ותראה ליום מ"א תהא מקולקלת עד יום מ"ח:

    הוה אמינא מביאה קרבן ואינו נאכלדכיון דתני לנדה משמע דמספקא ליה אי ולד הוא אי לא קמ"ל מדלא תני לנדה אלא לזכר ולנקבה דודאי פשיטא לן דולד הוא ומביאה קרבן ונאכל ומיהו ימי טוהר לית לה אימר הרחיקה לידתה:

    ויתן ידאלמא לידת יד קרויה לידה:

    והא קרא קאמררב הונא אלמא לידה דאורייתא קרי ליה:

    מתני' לזכר ולנקבהימי טוהר לזכר וימי טומאה דנקבה:

    תשב לנקבה בלבדאפי' הוי טומטום זכר בתר נקבות אזלינן דכל ימי זכר בין לטומאה בין לטהרה מובלעים תוך של נקבה:

    מסורסדרך מרגלותיו ולשון היפוך הוא כמו סרס המקרא ודרשהו:

    גמ' איצטריךאע"ג דטומטום לחודיה מספקינן בזכר ובנקבה היכא דאיתיליד זכר בהדיה נימא זכר הוא דמוכחא מילתא דהיא הזריעה תחילה קמ"ל:

    לובןדומה לקרי:

    אודםדומה לדם נדות:

    אין חייבין על ביאת מקדשדלמא טהור הוא וקמייתי חולין בעזרה דאין זכר מטמא באודם ואין נקבה מטמאה בלובן:

    ואין שורפין עליהם תרומהאלא תולין כי חזאי אודם איכא למימר זכר הוא ואין אודם מטמא בו ואי חזאי לובן איכא למימר נקבה היא ואין לובן מטמא בה הילכך תולין:

    ראו אודם ולובן כאחדדממ"נ טמא אפ"ה לענין טומאת ביאת מקדש פטירי מקרבן כדמפרש טעמא:

    נדה 28 עמוד א

    1וטהרו לו פתחים קטנים. וקא דייקת מינה: טעמא דשלדו קיימת, הא לאו הכי טהור.

    2אדרבה, דוק מינה להאי גיסא: שלדו קיימת הוא דטהרו לו פתחים קטנים, הא לאו הכי פתחים קטנים נמי טמאין, דכל חד וחד חזי לאפוקי חד חד אבר!

    3א"ל רבינא לרב אשי: ר' יוחנן דאמר כמאן? כר' אליעזר, דתנן: אפר שרופין, ר"א אומר: שיעור' ברובע.

    4היכי דמי מת שנשרף ושלדו קיימת? אמר אביי: כגון ששרפו על גבי קטבלא רבא אמר: כגון ששרפו על גבי אפודרים. רבינא אמר: כגון דאיחרכי אחרוכי.

    Baraita

    5ת"ר המפלת יד חתוכה ורגל חתוכה אמו טמאה לידה, ואין חוששין שמא מגוף אטום באו.

    6רב חסדא ורבה בר רב הונא דאמרי תרוייהו: אין נותנין לה ימי טוהר. מ"ט אימא הרחיקה לידתה.

    7מתיב רב יוסף: המפלת ואין ידוע מה הפילה תשב לזכר ולנקבה, ואי ס"ד כל כהאי גוונא אימא הרחיקה לידתה, לתני ולנדה!

    8אמר אביי: אי תנא לנדה, הוה אמינא מביאה קרבן ואינו נאכל, קמ"ל דנאכל.

    9אמר רב הונא: הוציא עובר את ידו והחזירה אמו טמאה לידה, שנאמר: ״(בראשית לח״, כח) ״ויהי בלדתה ויתן יד״.

    10מתיב רב יהודה: הוציא עובר את ידו אין אמו חוששת לכל דבר! אמר רב נחמן: לדידי מיפרשא לי מיניה דרב הונא, לחוש חוששת, ימי טוהר לא יהבינן לה עד דנפיק רוביה.

    11והא אין ״אמו חוששת לכל דבר״ קאמר! אמר אביי: אינה חוששת לכל דבר מדאורייתא, אבל מדרבנן חוששת. והא קרא קאמר? מדרבנן, וקרא אסמכתא בעלמא.

    Mishna

    12המפלת טומטום ואנדרוגינוס תשב לזכר ולנקבה.

    13טומטום וזכר, אנדרוגינוס וזכר תשב לזכר ולנקבה; טומטום ונקבה, אנדרוגינוס ונקבה תשב לנקבה בלבד.

    14יצא מחותך, או מסורס משיצא רובו הרי הוא כילוד. יצא כדרכו עד שיצא רוב ראשו. ואיזהו רוב ראשו? משיצא פדחתו.

    Gemara

    15השתא טומטום לחודיה ואנדרוגינוס לחודיה אמר תשב לזכר ולנקבה, טומטום וזכר, אנדרוגינוס וזכר מיבעיא?

    16איצטריך, מהו דתימ' הואיל וא"ר יצחק: אשה מזרעת תחל' יולדת זכר, איש מזריע תחלה יולדת נקבה, אימא מדהאי זכר האי נמי זכר? קמ"ל אימא: שניהם הזריעו בבת אחת, זו זכר וזה נקבה.

    17אמר ר"נ אמר רב: טומטום ואנדרוגינוס שראו לובן או אודם אין חייבין על ביאת מקדש, ואין שורפין עליהם את התרומה.

    18ראו לובן ואודם כאחד אין חייבין על ביאת מקדש, אבל שורפין עליהם את התרומה, שנאמר ״(במדבר ה׳״:ג׳ ) מזכר ועד נקבה׃

    Tosafot

    שנשרף על גבי קטבלאפי' עור שלוק היה בעור דפוס של אדם וצורתו דכי נמי נשרף עליו צורתו וחתוך אברים ניכרים:

    אמר רב נחמן אמר רב טומטום ואנדרוגינוס כו'קסבר רב דאנדרוגינוס ספק זכר ספק נקבה הוא דאי בריה הוא לא יטמא לא בלובן ולא באודם אלא ודאי סבר ספקא הוא והא דפסיק רב בפרק הערל (יבמות דף פג.) כר' יוסי באנדרוגינוס לא כר' יוסי דמתני' דהתם דאמר מאכיל בחזה ושוק דזכר ודאי הוי אלא כרבי יוסי דברייתא דקאמר התם אנדרוגינוס בריה בפני עצמו הוא ולא הכריעו בו חכמים לידע אם זכר אם נקבה ולאו בריה בעלמא הוא אלא כלומר ספקא וכן משמע לישנא דלא הכריעו והיינו כמו שסובר רב בשמעתין ובפ' בתרא דיומא (ד' עד.) דקאמר כל חלב לרבות כוי וחצי שיעור ופריך איצטריך קרא לרבויי ספקא ומשני דכוי בריה הוי האי בריה הוי בריה ממש ולא ספקא והקשה רבינו שמואל בחור דתניא בתוספתא דמס' בכורי' [פ"ב] הריני נזיר שזה איש או אשה הרי הוא נזיר ר' יוסי אומר אנדרוגינוס בריה בפני עצמו הוא ולא יכלו חכמים להכריע אם איש או אשה אבל טומטום אינו כן אלא ספק איש או אשה ואי לר' יוסי אנדרוגינוס נמי ספק במאי פליגי ת"ק והוא ועוד מאי אבל טומטום אינו כן וי"ל דלעולם ספק הוא ולא דמי לספק טומטום דבטומטום לא שייך למיתני ביה ולא הכריעו חכמים דאין כולן שוין דלפעמים כשנקרע נמצא זכר ולפעמי' נקבה וספק שלו יכול להתברר אבל אנדרוגינוס כולם או זכר או נקבה אבל לא הכריעו חכמים איזהו ונפקא מינה אם קידש טומטום אשה או נתקדשה ונקרע וגם לענין שופר אמרי' (ר"ה דף כט.) אנדרוגינוס מוציא את מינו טומטום אינו מוציא לא מינו ולא שאינו מינו ולא פליג ר' יוסי את"ק אלא מפרש מילתיה דת"ק או כולה ר' יוסי היא אי נמי פליגי וקאמר כיון דלא הכריעו חכמים אינו נזיר דלא היה בדעתו להיות נזיר אא"כ הוי זכר ודאי או נקבה ודאית וכיון דלא הכריעו הוי לעולם ספק:

    שנאמר מזכר ועד נקבה זכר ודאי כו'תימה בשלמא טומטום איצטריך למעוטי כיון שיש טומטום שהוא זכר ויש טומטום שהוא נקבה ופטרו הכתוב כל זמן שהוא ספק כדממעט במעשר בהמה בקפץ אחד מן המנוין לתוכו עשירי ודאי אמר רחמנא ולא עשירי ספק ולעיל גבי ספק בהרת קדמה לשער לבן דדריש לה מקראי בשלהי נזיר (דף סה:) אבל אנדרוגינוס למה צריך למעוטי כיון דסבר רב דספק הוי וכולן שוין קמי שמיא גליא אם זכר אם נקבה ואמאי ממעט ליה והכי פריך בבכורות בפ' על אלו מומין (בכורות דף מא: ושם) בסופו גבי הא דתניא כשהוא אומר למטה הזכר שאין ת"ל להוציא טומטום ואנדרוגינוס ופריך מני אילימא ת"ק קסבר אנדרוגינוס ספקא הוא אצטריך קרא למעוטי ספקא וי"ל דהתם פריך שפיר דממעט אנדרוגינו' מהזכר יתירא דכתיב גבי עולה ולהכי פריך אצטריך קרא למעוטי ספקא דכיון דקמי שמיא גליא אם נקבה הוי אמאי צריך למעוטי ואם זכר הוא בא למעוטי משום דמשונה משאר זכרים א"כ ש"מ דזכר הוא ולא ספק אבל הכא דכתיב מזכר ועד נקבה איכא למימר דממעט לה מטעם שהוא משונה והוי ספק משום דלא ידענא אי מזכר ממעט ליה והוי זכר או מנקבה ממעט ליה והוי נקבה ונראה לומר דתרי מיעוטי נינהו דהוי מצי למכתב מזכר ועד אדם או מנקבה ועד אדם ואתא חד לאנדרוגינוס וחד לטומטום אי נמי מההיא מיעוטא דממעטינן אנדרוגינוס ממעטינן נמי טומטום ולא נימא דתרי מיעוטי נינהו ואי מזכר ממעטינן להו איצטריך למכתב נקבה דלא נימא זכר למעוטי נקבה אתא או איפכא:

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Rashba

    המפלת יד חתוכה או רגל חתוכהפרש"י ז"ל (לעיל נדה יח, א) חתוכה שיש לה חתוך אצבעות, ואיכא למידק והלא המפלת שפיר מרוקם אמו טמאה לידה ואע"פ שאין לו עדיין חתוך ידים ורגלים. ויש מפרשים דשאני הכא דכיון שהפילה תכנית יד ורגל גמורה ואין לה חתוך אצבעות חזקה היא דמגוף אטום באת כמות שהיא אטומה או שמא חתיכה בפני עצמה היא שנעשה כתבנית יד הלכך תולין להקל ואמו טהורה. ובהאי תירוצא ניחא לן נמי הא דאמרינן בריש פירקי' המפלת חתיכה קורעה אם יש בה עצם טמאה לידה ולא חיישינן שמא מגוף אטום באת משום דהתם ליכא הוכחה כלל שתהא מגוף אטום. והראב"ד פירש דלא אמרו חתוכה אלא לענין מביאה קרבן ונאכל בלבד מדקתני ואין חוששים שמא מגוף אטום באת ואין חוששים כלל משמע ואלו בשאינה חתוכה אינו נאכל אבל לענין האם בין חתוכה בין בשאינה חתוכה אמו טמאה לידה. ואינו מחוור מדקתני אמו טמאה לידה ואין חוששים, משמע דאין חוששים אאמו טמאה קאי דאי לענין קרבן הוי ליה למיתנא מביאה קרבן ונאכל. ונראה לי דהא דתניא אמו טמאה לידה מחמת יד זו בלבד קאמר כלומר אע"פ שלא הפילה אלא היא ואע"פ דקתני במתניתין יצא מחותך או מסורס משיצא רובו הרי הוא כילוד אבל ביד לבדה לא ולא עוד אלא דאפילו בולד שלם וחי אם הוציא יד אינה לידה אלא מדרבנן התם שהיא מעוברת ונשאר עדיין ולדה בתוך מעיה אינה לידה עד שיצא רובו אבל כאן במפלת יד לבדה ואינה מרגשת בולד אחר לפיכך אנו אומרים מגוף שלם באת וחוששים שמא הפילה שאר האברים כבר והרחיקה לידתה הות וכדאמרינן בהדיא רב חסדא ורבה בר רב הונא דאמרי תרוייהו אין נותנים לה ימי טוהר מ"ט אומר הרחיקה לידתה אבל ראיתי להרמב"ם ז"ל שכתב בלשון הזה בפרק עשירי אם הפילה יד חתוכה ורגל חתוכה חזקתה מולד שלם ומצטרפין עם רוב איבריו ע"כ ושמא לתת לה ימי טוהר קאמר. ואינו נראה מענין מקומו כן.

    הא דאמר רב הונאהוציא העובר את ידה והחזירה אמו טמאה לידה. אסיקנא טמאה לידה מדרבנן אבל מדאוריתא אינה חוששת לכל דבר והילכך לימי טומאת לידה נמי משעה שיצא רובו או ראשו מנינן ליה שבעה ושבועיים לנקבה וקשיא לי א"כ מאי נפקא לן מינה כי מטמינן לה משום לידה אי למנין ז' ושבעים הא אמרינן דלא, ואי משום טומאה תיפוק לי דהויא לה נדה דא"א לפתיחת הקבר בלא דם. ושמא נאמר דרב הונא איפשר לפתיחת הקבר בלא דם סבירא ליה. אי נמי י"ל דנפקא מינה להחזירה ולא ילדה עד לאחר י"ד יום דאי משום נדה משתספור ז' נקיים טהורה אפילו לדידן דמשוינן להו לכולהו כזבות ואלו משום לידה מטמאים לה כל הי"ד יום מספק יולדת נקבה. כנ"ל.

    הא דאמרינןסלקא דעתך אמינא הואיל ואמר ר' יצחק וכו'. מדהאי זכר האי נמי זכר. תמיה לי דבאנדרוגינוס ליכא למימר הכי שהרי בריה בפני עצמה היא ולעולם חד מינא הוא או כולן זכרים או כלן נקבות ואעפ"כ פעמים נולד עם הזכרים ופעמים נולד עם הנקבות. וי"ל דדילמא אנדרוגינוס אגב טומטום נקטיה.

    Babylonian Talmud · folio map

    Niddah 28a

    Niddah 28a. The full printed text of this folio side — 18 numbered segments, about 352 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Rashi

    וטהרו לו פתחים קטנים הפחותים מארבעה כשאר מתים שלמים שהגדולים מצילין על הקטנים דקיי"ל מת פתחו בארבעה אם הוא בבית כל הפתחים טמאים ואם פתח פחות מארבעה טהור והני מילי להציל את שאר פתחים אבל להוציא הא אמרי' פותח טפח מוציא הטומאה לצד שני והכי אמרי' במס' אהלות (פ"ג מ"ו) המת פתחו בארבעה בד"א להציל את הפתחים אבל להוציא את הטומאה בפותח טפח:

    ר' יוחנן דפליג עליה דריש לקיש דבעי למימר דמת שנתבלבלה צורתו טמא דאמר כמאן כר' אליעזר:

    ברובע רובע הקב:

    קטבלא עור שלוק וקשה ואינה נשרפת עם המת:

    אפודרא אבן שייש. ותרוייהו כגון שעשויות בית קיבול ומחיצות שאין העפר יכול להתפזר:

    דאיחרך איחרוכי המת ולא נעשה אפר:

    אין נותנין לה ימי טוהר דאע"ג דפשיטא לן דולד הוא:

    אימר הרחיקה לידתה הרי כמה ימים שיצא רוב הולד לאברים וכבר עברו ימי טוהר שלה ולא ידעינן מאימת נמני:

    13 more comments on this page.

    Rashi on Niddah 28a · Sefaria

    Tosafot

    שנשרף על גבי קטבלא פי' עור שלוק היה בעור דפוס של אדם וצורתו דכי נמי נשרף עליו צורתו וחתוך אברים ניכרים:

    אמר רב נחמן אמר רב טומטום ואנדרוגינוס כו' קסבר רב דאנדרוגינוס ספק זכר ספק נקבה הוא דאי בריה הוא לא יטמא לא בלובן ולא באודם אלא ודאי סבר ספקא הוא והא דפסיק רב בפרק הערל (יבמות דף פג.) כר' יוסי באנדרוגינוס לא כר' יוסי דמתני' דהתם דאמר מאכיל בחזה ושוק דזכר ודאי הוי אלא כרבי יוסי דברייתא דקאמר התם אנדרוגינוס בריה בפני עצמו הוא ולא הכריעו בו חכמים לידע אם זכר אם נקבה ולאו בריה בעלמא הוא אלא כלומר ספקא וכן משמע לישנא דלא הכריעו והיינו כמו שסובר רב בשמעתין ובפ' בתרא דיומא (ד' עד.) דקאמר כל חלב לרבות כוי וחצי שיעור ופריך איצטריך קרא לרבויי ספקא ומשני דכוי בריה הוי האי בריה הוי בריה ממש ולא ספקא והקשה רבינו שמואל בחור דתניא בתוספתא דמס' בכורי' [פ"ב] הריני נזיר שזה איש או אשה הרי הוא נזיר ר' יוסי אומר אנדרוגינוס בריה בפני עצמו הוא ולא יכלו חכמים להכריע אם איש או אשה אבל טומטום אינו כן אלא ספק איש או אשה ואי לר' יוסי אנדרוגינוס נמי ספק במאי פליגי ת"ק והוא ועוד מאי אבל טומטום אינו כן וי"ל דלעולם ספק הוא ולא דמי לספק טומטום דבטומטום לא שייך למיתני ביה ולא הכריעו חכמים דאין כולן שוין דלפעמים כשנקרע נמצא זכר ולפעמי' נקבה וספק שלו יכול להתברר אבל אנדרוגינוס כולם או זכר או נקבה אבל לא הכריעו חכמים איזהו ונפקא מינה אם קידש טומטום אשה או נתקדשה ונקרע וגם לענין שופר אמרי' (ר"ה דף כט.) אנדרוגינוס מוציא את מינו טומטום אינו מוציא לא מינו ולא שאינו מינו ולא פליג ר' יוסי את"ק אלא מפרש מילתיה דת"ק או כולה ר' יוסי היא אי נמי פליגי וקאמר כיון דלא הכריעו חכמים אינו נזיר דלא היה בדעתו להיות נזיר אא"כ הוי זכר ודאי או נקבה ודאית וכיון דלא הכריעו הוי לעולם ספק:

    שנאמר מזכר ועד נקבה זכר ודאי כו' תימה בשלמא טומטום איצטריך למעוטי כיון שיש טומטום שהוא זכר ויש טומטום שהוא נקבה ופטרו הכתוב כל זמן שהוא ספק כדממעט במעשר בהמה בקפץ אחד מן המנוין לתוכו עשירי ודאי אמר רחמנא ולא עשירי ספק ולעיל גבי ספק בהרת קדמה לשער לבן דדריש לה מקראי בשלהי נזיר (דף סה:) אבל אנדרוגינוס למה צריך למעוטי כיון דסבר רב דספק הוי וכולן שוין קמי שמיא גליא אם זכר אם נקבה ואמאי ממעט ליה והכי פריך בבכורות בפ' על אלו מומין (בכורות דף מא: ושם) בסופו גבי הא דתניא כשהוא אומר למטה הזכר שאין ת"ל להוציא טומטום ואנדרוגינוס ופריך מני אילימא ת"ק קסבר אנדרוגינוס ספקא הוא אצטריך קרא למעוטי ספקא וי"ל דהתם פריך שפיר דממעט אנדרוגינו' מהזכר יתירא דכתיב גבי עולה ולהכי פריך אצטריך קרא למעוטי ספקא דכיון דקמי שמיא גליא אם נקבה הוי אמאי צריך למעוטי ואם זכר הוא בא למעוטי משום דמשונה משאר זכרים א"כ ש"מ דזכר הוא ולא ספק אבל הכא דכתיב מזכר ועד נקבה איכא למימר דממעט לה מטעם שהוא משונה והוי ספק משום דלא ידענא אי מזכר ממעט ליה והוי זכר או מנקבה ממעט ליה והוי נקבה ונראה לומר דתרי מיעוטי נינהו דהוי מצי למכתב מזכר ועד אדם או מנקבה ועד אדם ואתא חד לאנדרוגינוס וחד לטומטום אי נמי מההיא מיעוטא דממעטינן אנדרוגינוס ממעטינן נמי טומטום ולא נימא דתרי מיעוטי נינהו ואי מזכר ממעטינן להו איצטריך למכתב נקבה דלא נימא זכר למעוטי נקבה אתא או איפכא:

    Tosafot on Niddah 28a · Sefaria

    Rashba

    המפלת יד חתוכה או רגל חתוכה פרש"י ז"ל (לעיל נדה יח, א) חתוכה שיש לה חתוך אצבעות, ואיכא למידק והלא המפלת שפיר מרוקם אמו טמאה לידה ואע"פ שאין לו עדיין חתוך ידים ורגלים. ויש מפרשים דשאני הכא דכיון שהפילה תכנית יד ורגל גמורה ואין לה חתוך אצבעות חזקה היא דמגוף אטום באת כמות שהיא אטומה או שמא חתיכה בפני עצמה היא שנעשה כתבנית יד הלכך תולין להקל ואמו טהורה. ובהאי תירוצא ניחא לן נמי הא דאמרינן בריש פירקי' המפלת חתיכה קורעה אם יש בה עצם טמאה לידה ולא חיישינן שמא מגוף אטום באת משום דהתם ליכא הוכחה כלל שתהא מגוף אטום. והראב"ד פירש דלא אמרו חתוכה אלא לענין מביאה קרבן ונאכל בלבד מדקתני ואין חוששים שמא מגוף אטום באת ואין חוששים כלל משמע ואלו בשאינה חתוכה אינו נאכל אבל לענין האם בין חתוכה בין בשאינה חתוכה אמו טמאה לידה. ואינו מחוור מדקתני אמו טמאה לידה ואין חוששים, משמע דאין חוששים אאמו טמאה קאי דאי לענין קרבן הוי ליה למיתנא מביאה קרבן ונאכל. ונראה לי דהא דתניא אמו טמאה לידה מחמת יד זו בלבד קאמר כלומר אע"פ שלא הפילה אלא היא ואע"פ דקתני במתניתין יצא מחותך או מסורס משיצא רובו הרי הוא כילוד אבל ביד לבדה לא ולא עוד אלא דאפילו בולד שלם וחי אם הוציא יד אינה לידה אלא מדרבנן התם שהיא מעוברת ונשאר עדיין ולדה בתוך מעיה אינה לידה עד שיצא רובו אבל כאן במפלת יד לבדה ואינה מרגשת בולד אחר לפיכך אנו אומרים מגוף שלם באת וחוששים שמא הפילה שאר האברים כבר והרחיקה לידתה הות וכדאמרינן בהדיא רב חסדא ורבה בר רב הונא דאמרי תרוייהו אין נותנים לה ימי טוהר מ"ט אומר הרחיקה לידתה אבל ראיתי להרמב"ם ז"ל שכתב בלשון הזה בפרק עשירי אם הפילה יד חתוכה ורגל חתוכה חזקתה מולד שלם ומצטרפין עם רוב איבריו ע"כ ושמא לתת לה ימי טוהר קאמר. ואינו נראה מענין מקומו כן.

    הא דאמר רב הונא הוציא העובר את ידה והחזירה אמו טמאה לידה. אסיקנא טמאה לידה מדרבנן אבל מדאוריתא אינה חוששת לכל דבר והילכך לימי טומאת לידה נמי משעה שיצא רובו או ראשו מנינן ליה שבעה ושבועיים לנקבה וקשיא לי א"כ מאי נפקא לן מינה כי מטמינן לה משום לידה אי למנין ז' ושבעים הא אמרינן דלא, ואי משום טומאה תיפוק לי דהויא לה נדה דא"א לפתיחת הקבר בלא דם. ושמא נאמר דרב הונא איפשר לפתיחת הקבר בלא דם סבירא ליה. אי נמי י"ל דנפקא מינה להחזירה ולא ילדה עד לאחר י"ד יום דאי משום נדה משתספור ז' נקיים טהורה אפילו לדידן דמשוינן להו לכולהו כזבות ואלו משום לידה מטמאים לה כל הי"ד יום מספק יולדת נקבה. כנ"ל.

    הא דאמרינן סלקא דעתך אמינא הואיל ואמר ר' יצחק וכו'. מדהאי זכר האי נמי זכר. תמיה לי דבאנדרוגינוס ליכא למימר הכי שהרי בריה בפני עצמה היא ולעולם חד מינא הוא או כולן זכרים או כלן נקבות ואעפ"כ פעמים נולד עם הזכרים ופעמים נולד עם הנקבות. וי"ל דדילמא אנדרוגינוס אגב טומטום נקטיה.

    Rashba on Niddah 28a · Sefaria

    Ritva

    אמר אביי כגון ששרפו ע״ג קורטבלה פי׳ שנשרף בלי כסותו והעור ההוא לא נשרף ורבא אמר ששרפוהו בדפוס של שיש ונשרף שם ונשאר שלדו קיימת כעין מת שנעשה רקב ולא נתפזר שנראה רקב שלו כאלו הוא כלו קיים אף כאן אעפ״י שנעשה אפר כיון ששלדו קיימת שעומד מכונס שם עדין הוא טמא ולאפוקי עפר שרופין שהעפר מבולבל.

    רבא אמר כגון דחרכיה חרוכיה פי׳ אבל כל שנעשה אפר דינו כעפר שרופין והלכתא כרבה.

    ת״ר המפלת יד חתוכה או רגל חתוכה פי׳ שנכר בהם חיתוך אצבעות אמו טמאה לידה פי׳ לאו משום יד ורגל זה בלבד דהא מתני׳ דיצא מחותך מוכיח להדיא דלכ״ע בעינן או ראש או רוב איברים אלא הכא כשהוחזקה מלאה בפנינו והרי היא רקנית וכיון דכן דנין אותה שכבר יצאו שאר איבריה קודם לכן ולא הרגישה ומתני׳ דלקמן דיצא מחותך כשהוא עדין מלאה בפנינו שעדין שאר אברים בפנים אבל אין לפ׳ דהכא כשהפילה שאר האברים אלא שאבדו ואין אנו יודעין אם היה גוף אטום או לאו דא״כ היכי שייך לומר בה שמא הרחיקה לידתה אלא ודאי כדאמרן ואיכא למידק דמשמע מהא דדוקא שהפילה יד או רגל חתוכה הא אלו לא היתה חתוכה חוששין שמא מגוף אטום באה ואמאי והלא המפלת שפיר מרוקם אמו טמאה לידה ואעפ״י שאין לו עדין חתוך ידים ורגלים ובריש פרקין נמי אמרינן המפלת חתיכה אם יש בה עצם אמו טמאה לידה אלא חיישינן שמא מגוף אטום באה ובתוס׳ תרצו דשאני הכא שהפילה תבנית יד גמור הראוי לחתוך אצבעות וכל שאין לה כן יש הוכחה דכשם שהיא אטומה גופא ג״כ אטום ולפי׳ חולין אף להקל ואמו טהורה שאין כן בשפיר מרוקם ואידך חתיכה דריש פרקין דלית כאן הוכחה דגוף אטום וכן עיקר אבל הראב״ד ז״ל פי׳ דהא דקאמר דבעי יד חתוכה אינו אלא לעשותה לידה ודאית ושיהא קרבנה נאכל וכדאמר לקמן דמביאה קרבן ונאכל אבל בלא חתוך אצבעות אמו טמאה מספק אלא שמביאה קרבן ואינו נאכל ואין פי׳ זה מחוור דא״כ הוה ליה לתנא דמתני׳ להדיא דמביאה קרבן ונאכל וכיון דלא קתני הכי אלא אמו טמאה לידה משמע דאפי׳ לענין הטומאה נמי בעי יד חתוכה ורגל חתוכה.

    אימא הרחיקה לידתה פי׳ וכבר עברו ימי טוהר שלה אלא שלא הרגישה.

    מתיב רב יוסף המפלת ואין ידוע מהו וא״ת ומ״ל דמתני׳ בהכי מיירי דילמא כשהפילה עובר בפנינו אלא שאין ידוע אם הוא זכר אם היה נקבה וי״ל דא״כ פשיטה ומאי קמ״ל דאפילו בכה״ג קתני שתשב לזכר ולנקבה ולנדה ואם איתא דלית לה דם טוהר דאמ׳ הרחיקה לידתה ליתני נמי לנדה פי׳ דהשתא ודאי הל״ל שאין לה טוהר וכי קתני לזכר היינו לענין מה שאמר בפרקין לקמן מה הוזכרו זכר אבל כל היכא דקתני לזכר ולנקבה ולא קתני לנדה היינו ודאי למיתן לה טוהר דזכר לחוד.

    אי תנא לנדה פי׳ דהא דלא קתני לנדה אינו להקל עליו בדם טוהר אלא להחמיר עליו דתהוי ודאי טמאה לידה ותביא קרבן ויהא נאכל ואלו תנא לנדה ה״א דחייש דילמא אין כאן לידה כלל ושאין קרבנה נאכל וק״ל והיאך חשש לזה התנא ולא חשש דכי חזיא דלא קתני לנדה דיהבינן ליה ימי טוהר דזכר דכולהו מתני׳ דבפרקין הא ודאי טפי ה״ל למיחש להא וליתני לנדה וי״ל דאיהו פשיטא ליה דא״א לטעות ולתת לה ימי טוהר דכיון דלא ידעינן זמן לידתה מנא ידעינן מהיכא נתחיל למנות ימי לידתה עד שנוכל לתת לה שום דם טוהר כלל וקרוב הדבר לומר עוד דרב יוסף תיובתא בעלמא מותיב ומשום דק״ל לישנא דמתני׳ דלא קתני לנדה ולאו משום דס״ל דניתן לה ימי טהר דהא טעמא דהרחיק לידתה טעמא דמסתבר הוא שלא לתת לה דם טהר למי שלא נודע יום לידתה.

    לחוש חוששת פרש״י ז״ל דצריכה לפרוש מבעלה יום או יומים והקשו עליו דהא מסקינן דהאי חששא מדרבנן היא משום גזירה כדבעינן למימר ואמאי תיפוק לי וא״א לפתיחת הקבר בלא דם ולא סגי דלא תהא טמאה ז׳ וי״מ לשיטת רש״י דהא אתיא גמר׳ אפשר לפתיחת הקבר בלא דם וכן פסקו רוב הפוסקים ויותר נראה לומר דכי אמ׳ דא״א לומר לפתיחת הקבר בלא דם כשהיא יולדת גמורה או מפלת כל העובר שבמעיה ואפי׳ אין כאן אלא חתיכה בעלמא אבל בזו שלא הוציא העובר שבמעיה ולא הוציא אלא ידו אין כאן פתיחת הקבר שנאמר שא״א בלא דם כנ״ל אבל י״מ שלא הוצרכו לומר כאן חוששת אלא בשלא ילדה אלא לאחר ז׳ שכבר עברו עלה ימי נדה אם ראתה בפתיחת הקבר ואפ״ה חוששין לה עד י״ד משום חשש עובר נקבה.

    אינה חוששת מדאוריתא אבל מדרבנן חוששין ק״ל דא״כ היכי פסיק ותני הכי ה״ל למתני דבר תורה אינה חוששת לכל דבר וכדפרכינן בעלמא ומתוך הדוחק יש לי לומר שזו גזירת האמוראים ולא נגזרה בימי חכמי המשנה וטעמא דידהו משום דגזרו הוציא ידו אטו הוציא ראשו דהוי כילוד ומשום גזירה דאוריתא נגעו בה ומש״ה לא אמר כדאמר בפרקין לעיל דחומרא דאתי לידי קולא הוא.

    1 more comments on this page.

    Ritva on Niddah 28a · Sefaria

    Meiri

    המפלת יד חתוכה ורגל חתוכה טמאה לידה ואין אומרין שמגוף אטום באה אבל אין נותנין לה ימי טוהר כלל שאע"פ שודאי ולד הוא שמא הרחיקה לידתה ומכמה ימים יצא רוב הולד לאיברים וכבר עברו ימי טהרתה ואחר שכן כל דם שתראה דם נדה הוא ונמצאת יושבת לנקבה אף בלא ראיה ולנדה בראיה ומ"מ הואיל וודאי ולד הוא מביאה קרבן ונאכל אבל המפלת ואינה יודעת מה הפילה תשב לזכר ולנקבה ולנדה ומביאה קרבן ואינו נאכל שמא לא ולד הפילה יד חתוכה זו שכתבנו שאמו טמאה לידה ושמביאה קרבן ונאכל גדולי הרבנים פירשו בה שחתוכה בחתוך אצבעות הא כל שהפילה דמות יד ורגל בלא חתוך אצבעות אמו טהורה מפני שדנין אותה כבאה מגוף אטום כמוה ואינו דומה לשפיר מרוקם שאמו טמאה לידה אע"פ שלא הגיע לכלל חתוך אצבעות שהשפיר עתיד לבא לכלל חתוך הוא ומ"מ גדולי המפרשים כתבו שלא אמרו יד חתוכה אלא שעל ידי חתוך אצבעות נעשה ולד ודאי ומביאה קרבן ונאכל וזהו שאמר אין חוששין שמא מגוף אטום באתה כלומר לדונה בספק שלא להיות קרבנה נאכל הא כשאינה חתוכה אין קרבנה נאכל אבל אמו מ"מ אף בשאינה חתוכה טמאה לידה ואע"פ שאמרו יצא מחותך או מסורס משיצא רובו הרי הוא כילוד אלמא ביד לבדה לא בזו הואיל ומעוברת היא אינה לידה עד שיצא רובו אבל מפלת יד לבדה שאינה מרגשת עוד בולד חוששין שמא כבר הפילה שאר האיברים:

    הוציא עובר את ידיו והחזירה אמו טמאה לידה מדברי סופרים אבל אין נותנין לה ימי טוהר שאינה לידה מן התורה והילכך אע"פ שטמאה לידה בהוצאת היד משיצא ראשו או רובו מונה טומאת לידה שבעה לזכר ושבועים לנקבה ושמא תאמר אחר שכן מה הועלנו בטומאת לידה שבהוצאת היד אי משום מנין שבעה ושבועים הרי אינה מונה אלא משעת יציאת ראשו או רובו ואי משום טומאה תיפוק ליה משום נדה דהא אי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם מ"מ יש לה מקום בשיש משעת הוצאת היד והחזרתה עד שעת לידה יותר מארבעה עשר יום שאם משום נדה משספרה שבעה נקיים טהרה ואנו מטמאין אותה כל ארבעה עשר יום מחשש לידת נקבה:

    המשנה הרביעית והכונה בה בענין החלק השני גם כן והוא שאמר המפלת טומטום ואנדרוגינוס תשב לזכר ולנקבה כו' פי' המפלת טומטום ואנדרוגינוס תשב לזכר ולנקבה שהרי שניהם ספק זכר ספק נקבה וכן אם ילדה טומטום וזכר עמו תשב לנקבה מצד הטומטום או האנדרוגינוס אבל טומטום ונקבה תשב לנקבה לבד שהרי מ"מ אתה נותן לה ימי טוהר של נקבה מצד הנקבה יצא מחותך ר"ל אבר אבר ויצא בלא סדר ר"ל שלא יצא הראש תחלה וכן יצא מסורס ר"ל שלם אלא שיצא דרך מרגלותיו אינו כילוד לטמא בלידה עד שיצא רובו ואם יצא כדרכו ראשו תחלה משיצא רוב ראשו הרי הוא כרובו ואיזה הוא רוב ראשו משיצאה פדחתו ר"ל מצחו ואף במחותך כן כמו שהתבאר בגמ' לדעת ר' יוחנן שהלכה כמותו ויציאת ראשו שכתבנו לא סוף דבר שיצא לחוץ אלא כל שנתברר לו בשמיעת קולו או על פי המילדת שיצא ראשו חוץ לפרוזדור הרי זה כילוד כמו שיתבאר בפרק דופן:

    זהו ביאור המשנה וכן הלכה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

    כבר ידעת שהאשה מטמאה באודם והאיש בלובן מעתה טומטום ואנדרוגינוס נותנין להן חומרי שניהם ליטמא באודם ובלובן ומ"מ טומאתן ספק ואין שורפין עליה את התרומה וכל שכן שאין חייבין על ביאת מקדש:

    ראה אחד מהם אודם ולובן כאחד הרי יש כאן טומאת ודאי על כל פנים ושורפים עליה את התרומה אבל אין חייבין עליה על ביאת מקדש שנאמר מזכר עד נקבה תשלחו זכר ודאי ונקבה ודאית והתבאר בתוספתא של מסכתא זו פרק ראשון שטומטום ואנדרוגינוס שראו דיין שעתן וכן הנוגע בלובן ואודם שלו אינו חייב על טומאת מקדש אבל הוא שנגע בשל עצמו ר"ל בלובן ואודם שראה כתבו גדולי המחברים שחייב על ביאת מקדש ויראה שמן התוספתא כתבוה ומ"מ גדולי המגיהים פירשוה בהם שנגעו בשל זכר ודאי ונקבה ודאית שלא לטעות ולומר לא חיבה תורה שלוח אלא לזכר ודאי ולנקבה ודאית:

    Meiri on Niddah 28a · Sefaria

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    תד"ה שנאמר מזכר ועד נקבה כו' אבל אנדרוגינוס למה צריך למעוטי כו' ואמאי ממעט ליה והכי כו' עכ"ל פי' לדבריהם כיון דקמי שמיא גליא אם זכר הוא מנקבה דלא מטמא באודם מה צריך למעוטי ומזכר דלא מטמא בלובן אמאי ממעט ליה וכן איפכא ודו"ק:

    Chidushei Halachot on Niddah 28a · Sefaria

    What this page contains

    A full text unit for Niddah, daf 28, Amud Aleph, about 352 words in 18 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 18 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 114 words

      Opens “וטהרו לו פתחים קטנים. וקא דייקת מינה:…”

    2. Segment 227 words

      Opens “אדרבה, דוק מינה להאי גיסא: שלדו קיימת…”

      Named: רבה.

    3. Segment 317 words

      Opens “א"ל רבינא לרב אשי: ר' יוחנן דאמר…”

      Named: רב אשי.

    4. Segment 425 words

      Opens “היכי דמי מת שנשרף ושלדו קיימת? אמר…”

      Named: אביי, רבא.

    5. Segment 515 words

      Opens “ת"ר המפלת יד חתוכה ורגל חתוכה אמו…”

    6. Segment 617 words

      Opens “רב חסדא ורבה בר רב הונא דאמרי…”

      Named: רב חסדא, רב הונא, רבה.

    7. Segment 721 words

      Opens “מתיב רב יוסף: המפלת ואין ידוע מה…”

      Named: רב יוסף.

    8. Segment 813 words

      Opens “אמר אביי: אי תנא לנדה, הוה אמינא…”

      Named: רבן ואינו, אביי.

    9. Segment 919 words

      Opens “אמר רב הונא: הוציא עובר את ידו…”

      Named: רב הונא.

    10. Segment 1031 words

      Opens “מתיב רב יהודה: הוציא עובר את ידו…”

      Named: רב יהודה, רב נחמן, רב הונא.

    11. Segment 1124 words

      Opens “והא אין ״אמו חוששת לכל דבר״ קאמר!…”

      Named: אביי.

    12. Segment 127 words

      Opens “מתני׳ המפלת טומטום ואנדרוגינוס תשב לזכר ולנקבה.…”

    13. Segment 1314 words

      Opens “טומטום וזכר, אנדרוגינוס וזכר תשב לזכר ולנקבה;…”

    14. Segment 1420 words

      Opens “יצא מחותך, או מסורס משיצא רובו הרי…”

    15. Segment 1515 words

      Opens “גמ׳ השתא טומטום לחודיה ואנדרוגינוס לחודיה אמר…”

    16. Segment 1632 words

      Opens “איצטריך, מהו דתימ' הואיל וא"ר יצחק: אשה…”

    17. Segment 1720 words

      Opens “אמר ר"נ אמר רב: טומטום ואנדרוגינוס שראו…”

    18. Segment 1821 words

      Opens “ראו לובן ואודם כאחד אין חייבין על…”

    Sages named on this page

    • Rabbi Yochanan · Others · End of Tannaim and beginning of Amoraim.

      Rabbi Yochanan was a pivotal sage, bridging the eras of the Tannaim and Amoraim, known for his profound scholarship and dedication to…

      Source: Niddah 28a · Segment 3 — “…רבינא לרב אשי: ר' יוחנן דאמר כמאן? כר' אליעזר,…

    • Rav Yosef · Third Generation Amoraim

      Rav Yosef, a prominent blind Amora, was a student of Rav Yehuda bar Yechezkel and a contemporary of Rabbah.

      Source: Niddah 28a · Segment 7 — “מתיב רב יוסף: המפלת ואין ידוע מה הפילה תשב…

    • Ravina [the Last] · Amoraim · Sixth Generation of Amoraim

      Ravina was a prominent sixth-generation Amoraic sage, a student-colleague of Rav Ashi, who played a crucial role in the sealing of the…

      Source: Niddah 28a · Segment 3 — “א"ל רבינא לרב אשי: ר' יוחנן דאמר כמאן? כר'…

    • Abaye [HaKohen] · Amoraim · Fourth Generation of Amoraim

      Abaye, whose original name was Nachmani, was a leading fourth-generation Amora known for his vast Torah knowledge and ethical conduct.

      Source: Niddah 28a · Segment 4 — “…ושלדו קיימת? אמר אביי: כגון ששרפו על גבי קטבלא…

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit — the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Niddah 28a

    Open in the reader

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026