Talmud Builders

    Niddah 33a

    Chapter 4 - Benot Kutim

    גם: נדה דף ל״ג ע״א, פרק ד׳ בנות כותים

    English translation - Niddah 33a

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1If we say the verse is teaching that a mattress beneath a zav is impure, this is already derived from the verse: “And whoever touches his bed” (Leviticus 15:5). Rather, the verse is referring to that which touches any item under which the zav will be. And what is this item? It is the bedding above a zav . The verse teaches that the bedding above a zav imparts ritual impurity.

    2The verse further states: “And he who bears [ vehanoseh ] these things shall wash his clothes and bathe himself in water, and be impure until the evening” (Leviticus 15:10), indicating that he who bears also becomes impure. And what is this? This is an item borne [ nisa ] by a zav . What is the reason, i.e., how is this indicated by the verse? The term vehanisa is written in the verse.

    3The Gemara continues: The verse removed the halakha of the bedding above a zav from the status of severe impurity and brought it to the status of lesser impurity, to tell you that it imparts impurity only to food and drink, but not to people or garments.

    4The Gemara objects: Say that the verse removed the bedding above a zav from severe impurity, in the sense that it does not impart impurity to a person to the extent that he may in turn impart impurity to the garments he is wearing. But let the bedding above a zav impart impurity to people or garments. The Gemara explains that the verse states: “And whoever touches anything that was under him shall be impure” (Leviticus 15:10), which indicates lesser impurity.

    5§ The mishna teaches that Samaritan men are considered men who engage in intercourse with menstruating women, and consequently they impart impurity to the bedding beneath them. The Gemara asks: And from where do we derive that the bedding beneath one who engages in intercourse with a menstruating woman is impure? As it is taught in a baraita : The verse states with regard to a menstruating woman: “And if any man lie with her, and her impurity be upon him, he shall be impure seven days, and every bed upon which he lies shall be impure” (Leviticus 15:24).

    6The baraita explains: One might have thought that the phrase: “And her impurity be upon him,” indicates that the man assumes the impure status of the menstruating woman with whom he engaged in intercourse, such that if they were together on the sixth day of her menstruation he may elevate himself at her time, i.e., he may immerse in a ritual bath the next day, just like the menstruating woman. Therefore, the verse states: “He shall be impure seven days.”

    7But if so, what is the meaning when the verse states: “And her impurity be upon him”? As, one might have thought that a man who engages in intercourse with a menstruating woman will not impart impurity to people and earthenware vessels. Therefore, the verse states: “And her impurity be upon him,” to teach that he imparts impurity like a menstruating woman. In other words, just as she imparts impurity to people and earthenware vessels, so too, he imparts impurity to people and earthenware vessels.

    8If so, i.e., that one who engages in intercourse with a menstruating woman is compared to the woman herself, then say: Just as she renders the bedding beneath her and the seat upon which she sits impure to the extent that they impart impurity to a person to in turn impart impurity to the garments he is wearing, so too, he renders the bedding beneath him and the seat upon which he sits impure to the extent that they impart impurity to a person to in turn impart impurity to the garments he is wearing. Therefore, the verse states: “And every bed upon which he lies shall be impure” (Leviticus 15:24).

    9The baraita elaborates: As, there is no need for the verse to state: “And every bed upon which he lies shall be impure,” since it is already written: “And her impurity be upon him,” which indicates that just as a menstruating woman imparts impurity to her bedding, so too does one who has intercourse with her. And if so, what is the meaning when the verse states: “And every bed upon which he lies shall be impure”? The verse separated the halakha of one who has intercourse with a menstruating woman from the severe impurity of the menstruating woman herself, and brought him to lesser impurity, to tell you that he imparts impurity only to food and drink, but not to people or garments.

    10Rav Aḥai refutes this derivation: Say that the verse removed the halakha of one who has intercourse with a menstruating woman from severe impurity and brought it to lesser impurity, in the sense that his bedding does not impart impurity to a person to in turn impart impurity to the garments upon him. But let his bedding impart impurity to people or garments. Rav Asi says: The verse states: “And every bed upon which he lies shall be impure,” which indicates a lesser impurity.

    11The Gemara objects: But say that the phrase: “And her impurity be upon him,” is a generalization, and the phrase: “And every bed upon which he lies shall be impure,” is a detail. If so, the verse constitutes a generalization and a detail, and it is a hermeneutical principle that in such a case the generalization is referring only to that which is specified in the detail. Accordingly, with regard to the bedding and seat upon which the man rests, yes, they are rendered impure, but other items are not.

    12Abaye says that when the verse states: “He shall be impure seven days,” between the generalization and the detail, this interrupts the matter. Accordingly, this is a case of a generalization and a detail that are distant from one another, and with regard to any generalization and detail that are distant from one another, one does not derive a halakha from them in accordance with the principle of a generalization and a detail.

    13Rava says: Actually, one may derive a halakha from a generalization and a detail that are distant from one another. But this verse does not constitute a case of a generalization and a detail, as the verse states: “And every bed upon which he lies.” The term “and every” is an amplification.

    14Rabbi Ya’akov objects to this: Say that as the verse compares a man who engages in intercourse with a menstruating woman to the woman herself, the man should be like her, i.e., just as with regard to her you did not differentiate between her touch and her bedding in terms of imparting impurity to a person and imparting impurity to garments, as the halakha is stringent concerning both in that her touch and her bedding impart impurity to people to in turn impart impurity to their garments; so too, with regard to him, you shall not differentiate between his touch and his bedding in terms of imparting impurity to a person and imparting impurity to garments, and the halakha should be lenient in both cases: Neither his bedding nor his touch should impart impurity to people to in turn impart impurity to their garments.

    15Rava says in response that when the verse states: “And her impurity be upon him,” this indicates that the Torah intends for the impurity to weigh upon him, i.e., in a stringent manner.

    16§ The mishna teaches that the impurity of Samaritan men is due to the fact that Samaritan men are considered men who engage in intercourse with menstruating women, and this is because they observe the seven-day menstrual period of impurity for each and every emission of blood. The Gemara asks: Is this to say that all Samaritan men are considered men who engage in intercourse with menstruating women? Aren’t there some unmarried men who do not engage in intercourse with menstruating women? Rabbi Yitzḥak of Migdal says: They taught this halakha only with regard to men to whom women are married.

    17The mishna further teaches: And Samaritan men are considered men who engage in intercourse with menstruating women because they observe the seven-day menstrual period of impurity for each and every emission of blood. In this regard it is taught in a baraita that Rabbi Meir said: If Samaritan women would begin observing a seven-day period of impurity for each and every emission of blood, it would be a great remedy for them, i.e., this practice would not lead to sin, as they would observe a seven-day period from each emission. But this is not their practice.

    18Rather, when Samaritan women see green blood, which does not render them impure, they begin counting seven days of impurity from that emission. As, if they see red blood, which is impure, during that period, they do not begin observing another seven days. Instead, they consider it an additional emission of blood and they complete the remaining days from the seven days they began observing for the green blood. Consequently, the women will have immersed in a ritual bath while still impure.

    19Alternatively, a Samaritan woman is considered ritually impure because she counts the day on which she ceases to experience three consecutive days of emissions of ziva toward the total of seven clean days that a zava must experience before being able to immerse in a ritual bath. Accordingly, she does not wait seven full days, as is required by halakha .

    20Rami bar Ḥama objects to this: And let her count that day on which she ceases to experience emissions of ziva , and we, i.e., Jewish women, shall also count it, as we maintain that the halakhic status of part of the day is like that of an entire day.

    21Rava says in response: If so, that even with regard to ziva the halakhic status of part of the day is like that of an entire day, one can object: It is taught in a baraita that if a zav experiences an emission of semen while counting seven clean days toward his purity, the seminal emission negates the day on which he experiences it. How can you find the circumstances of this halakha with regard to ziva ? Isn’t the halakhic status of part of the day is like that of an entire day? If so, let the remainder of the day on which he experiences the emission count as a day.

    22The Gemara rejects this suggestion: Perhaps even with regard to ziva the halakhic status of part of the day is like that of an entire day, and if the zav sees the seminal emission in the middle of the day, the remainder of the day is indeed counted as a whole day. But here we are dealing with a zav who sees a seminal emission adjacent to sunset, when there is no remaining time in the day that can be counted as an entire day.

    23The Gemara objects: But the halakha that a seminal emission negates a day from the count of a zav is derived from the verse: “This is the law of the zav , and of him from whom the flow of seed goes out, so that he is impure thereby” (Leviticus 15:32). Is it right that one will stand and say about the verse that when it is written, it is written specifically with regard to a seminal emission that occurs adjacent to sunset? The Gemara explains: Yes, perforce you must leave aside the plain meaning of this verse, as it compels itself to be established as referring to such limited circumstances because it must conform to the principle that the halakhic status of part of the day is like that of an entire day.

    24§ The Gemara mentioned earlier that if a zav experiences a seminal emission while counting seven clean days toward his purity, the seminal emission negates the day on which he experiences it. On a similar note, Rami bar Ḥama raises a dilemma: In the case of a woman who discharges semen after engaging in intercourse with her husband, what is the halakha as to whether she negates her counting with regard to ziva ? Rami bar Ḥama elaborates: In general, a woman who discharges semen is impure, but the reason for this halakha is uncertain. Is it because she was considered one who saw semen, i.e., the emission of semen itself renders her impure just like a man who experiences a seminal emission? And if so, this woman negates her count.

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    אילימא תחתיו דזב - דהוא מדרס הזב:

    ומאי ניהו נישא - בגד הנישא על הזב. מאי טעמא והנושא והנישא כתיב לא ידענא מאי היא ונראה בעיני שהוא פי' משובש:

    נתקו הכתוב מטומאה חמורה - מדכתיב וכל הנוגע בכל אשר יהיה תחתיו יטמא והנושא אותם יכבס בגדיו ומדלא ערבינהו ונכתוב וכל הנוגע בכל אשר יהיה תחתיו והנושא אותם יכבס בגדיו ואפסקינהו ביטמא מכלל דהאי יטמא לאו באדם ובגדים קמיירי אלא באוכלין ומשקין והנושא אותם נדרש בתורת כהנים לנושא משכבו ומושבו של זב:

    אימא - להכי אפסקינהו קרא דלא יטמא אדם לטמא בגדים שעליו להכי כתב יטמא דאדם לחודיה טמא או אם נגעו בגדים יהו בגדים טמאים ולא הוא:

    יעלה לרגלה - יעלה לסופה. כגון בא עליה בששי שלה יטבול בליל המחרת כמותה:

    ז' ימים - ואפילו בא עליה בשביעי:

    מה היא מטמאה אדם - לטמא בגדים שעליו דאתי בקל וחומר ממשכבה אף הוא מטמא אדם לטמא בגדים שעליו:

    וכלי חרס - בהיסט. ואע"ג דאין כלי חרס מקבל טומאה אלא מאוירו בהיסט זב וזבה מיטמא כדכתיב (ויקרא טו) (כל כלי) חרס אשר יגע בו הזב ואמרי' במכילתין איזהו מגעו שהוא ככולו הוי אומר זה היסטו:

    שאין ת"ל וכל המשכב אשר ישכב עליו יטמא - שהרי כבר נאמר ותהי נדתה עליו ובדידה כתיב וכל הנוגע במשכבה יכבס בגדיו:

    מטומאה חמורה - שלא יהיה משכבו חמור כמשכבה לטמא אדם ובגדים שעליו:

    אבל אדם ובגדים - או אדם אם תגע בו או בגדים אם תגע בהם:

    מידי אחרינא לא - כגון אדם וכלי חרס:

    וכל המשכב ריבויא הוא ולאו פרטא:

    אימא כהיא - בועלה כמותה דהא אקשינהו קרא:

    לחומרא - ששניהן מטמאין אדם לטמא בגדים:

    אף הוא לא תחלוק בין מגעו למשכבו - ולקולא ששניהם לא יטמאו דהא במשכבו פשיטא לן שנתקו הכתוב הלכך במגעו נמי שאם נגע באדם לא יטמאנו לטמא בגדים דהא כתיב ותהי נדתה עליו דהוקשו הוא והיא בהאי קרא:

    עליו - להחמיר משמע ולא להקל:

    אטו כולהו בועלי נדות נינהו - והא איכא פנויים:

    אם הן יושבות על כל דם ודם - שהן רואות בין טמא בין טהור יושבת עליו ז' ימי נדתה שהתחיל מנינה משנשתנה מראה דם ותמנה ז' ימים:

    תקנה גדולה היא להם - אבל אינן עושות כן אינן מונות אלא מראיה ראשונה כשאר נשים וזהו קלקולה שרואה דם אדום ומשלימתו לדם ירוק כגון ראתה ירוק תחלה סבורה היא שהיא טמאה ומונה ממנו ז' ימים וכשרואה בחמישי שלה דם אדום אינה משמרת אלא שני ימים להשלים ז' לראייתה הראשונה והיא צריכה למנות מראייה שניה:

    יום שפוסקת בו - כשהיא רואה ג' רצופים לאחר ז' ימי הנדה והויא זבה ופוסקת באמצע היום סופרת אותו קצת היום שעד הערב למנין שבעה נקיים ואנן ז' נקיים שלמים בעינן לזבה:

    א"כ - דלענין נקיים מקצת היום ככולו זב שפסק והתחיל לספור וראה קרי וקיי"ל דסותר אותו היום ותו לא בהמפלת בשמעתא קמייתא (לעיל נדה דף כב.) ואי מקצת היום ככולו מאי סותר הא איכא קצת היום לבא:

    אי דחזאי בפלגא דיומא כו' - קושיא היא. ומשני ולימא ליה לקרא כו' בתמיה:

    וקא מהדר לאוקמי אתקפתיה אין על כרחיך שבקיה לקרא כו' - דכיון דקיי"ל בכל דוכתי מקצת היום ככולו איהו דחיק ומוקים אנפשיה בסמוך לשקיעת החמה:

    פולטת - כגון ששמשה בזוב ופסקה והתחילה למנות ופלטה מהו שתסתור מניינה הא דקי"ל דפולטת טמאה משום רואה היא וסתרה:

    נדה 33 עמוד א

    1אילימא תחתיו דזב (ויקרא ט״ו:י׳ ) מואיש אשר יגע במשכבו״ נפקא! אלא: הנוגע בכל אשר יהיה הזב תחתיו, ומאי ניהו עליון של זב.

    2״והנושא״ נמי יטמא, ומאי ניהו נישא. מ"ט ״והנשא״ כתיב.

    3נתקו הכתוב מטומאה חמורה, והביאו לידי טומאה קלה, לומר לך שאינו מטמא אלא אוכלין ומשקין.

    4אימר נתקו הכתוב מטומאה חמורה, דלא מטמא אדם לטמא בגדים, אבל אדם או בגדים ליטמא? אמר קרא ״יטמא״, טומאה קלה משמע.

    5ותחתונו של בועל נדה מנלן? דתניא: (ויקרא טו, כד) ״ותהי נדתה עליו״,׃

    6יכול יעלה לרגלה? ת"ל ״יטמא ז' ימים״.

    7ומה ת"ל ״ותהי נדתה עליו״? שיכול לא יטמא אדם וכלי חרס, ת"ל ״ותהי נדתה עליו״ מה היא מטמאה אדם וכלי חרס, אף הוא מטמא אדם וכלי חרס.

    8אי מה היא עושה משכב ומושב לטמא אדם לטמא בגדים, אף הוא עושה משכב ומושב לטמא אדם לטמא בגדים? ת"ל ״וכל המשכב אשר ישכב עליו יטמא״.

    9שאין ת"ל ״וכל המשכב אשר ישכב עליו יטמא״, ומה ת"ל ״וכל המשכב אשר וגו'״ נתקו הכתוב מטומאה חמורה והביאו לידי טומאה קלה, לומר לך שאינו מטמא אלא אוכלין ומשקין.

    10פריך רב אחאי: אימא נתקו הכתוב מטומאה חמורה והביאו לטומאה קלה דלא ליטמא אדם לטמויי בגדים, אבל אדם ובגדים ליטמא! אמר רב אסי: ״יטמא״ טומאה קלה משמע.

    11אימא: ״ותהי נדתה עליו״ כלל, ״וכל המשכב״ פרט, כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט, משכב ומושב אין, מידי אחרינא לא!

    12אמר אביי: ״יטמא ז' ימים״ מפסיק הענין, הוי כלל ופרט המרוחקין זה מזה, וכל כלל ופרט המרוחקין זה מזה אין דנין אותו בכלל ופרט.

    13רבא אמר: לעולם דנין, ״וכל״ ריבויא הוא.

    14מתקיף לה רבי יעקב: אימא כהיא, מה היא לא חלקת בה בין מגעה למשכבה, לטמא אדם ולטמא בגדים לחומרא, אף הוא לא תחלוק בו בין מגעו למשכבו, לטמא אדם ולטמא בגדים לקולא!

    15אמר רבא: ״עליו״ להטעינו משמע.

    16מפני שהן בועלי נדות וכו'. אטו כולהו בועלי נדות נינהו? א"ר יצחק מגדלאה: בנשואות שנו.

    17והן יושבות על דם וכו'. תניא, אר"מ אם הן יושבות על כל דם ודם תקנה גדולה היא להן,׃

    18אלא שרואות דם אדום ומשלימות אותו לדם ירוק.

    19דבר אחר: יום שפוסקת בו סופרתו למנין שבעה.

    20מתקיף לה רמי בר חמא: ותספרנו, ואנן נמי ניספריה, דקיימא לן מקצת היום ככולו!

    21אמר רבא: אם כן, שכבת זרע דסתר בזיבה היכי משכחת לה? והא מקצת היום ככולו!

    22אי דחזאי בפלגא דיומא ה"נ הכא במאי עסקינן? דחזאי סמוך לשקיעת החמה.

    23וליקום ולימא ליה לקרא, כי כתיב״א סמוך לשקיעת החמה כתיבא״? אין, על כרחך שבקיה לקרא, דאיהו דחיק ומוקי אנפשיה.

    24בעי רמי בר חמא: פולטת שכבת זרע, מהו שתסתור בזיבה? רואה היתה וסותרת,׃

    Tosafot

    והנשא כתיב - חסר וי"ו. תימה דבמסורת הוא מלא מיהו מצינו שהמסורת הוא חולק על הש"ס במסכת שבת (דף נה:) גבי בני עלי מעבירם כתיב ובמקראות שלנו כתיב מעבירים מלא:

    מה היא מטמאה אדם וכלי חרס - משום דבהשותפין (ב"ב ט:) גבי נושא נבלה ומדרס אע"ג דמטמא שאר בגדים שעליו אינו מטמא אדם וכלי חרס לכך נקטינהו הכא:

    כלל ופרט המרוחקין זה מזה - מפורש בפ' החובל (ב"ק פה.):

    תניא א"ר מאיר וכו' - לרבי יוחנן דאמר בפ' כל היד (לעיל נדה יט:) ירד ר"מ לשיטת עקביא בן מהללאל וטימא דם ירוק יפרש דם ירוק דהכא לאו ירוק ממש כי ההיא דלעיל אלא דיהה ממנו וכן לעקביא מטמאה כותית דם ירוק דיהה מדם ירוק שהוא טמא ולעיל פי' בע"א:

    סופרתו למנין ז' - וא"ת ודאמר בכיצד צולין [ובמס' נזיר] (דף טו:) מקצת היום ככולו וזבה גדולה אמר התם דמשכחת אליביה ברואה בין השמשות וכי ככותים סובר דהכי פריך לקמן (נדה דף סט.) לרב דאמר יום שפוסקת בו עולה למנין שבעה ורב ככותאי אמרה לשמעתיה וי"ל דר' יוסי לית ליה מקצת היום ככולו אלא בסוף ספירה כמו שומרת יום אבל בתחלה כמו שאומרים כותים מודה דלא אמרינן ומה שקשה מפ"ק דר"ה (דף י.) נפרש בסוף מכילתין בע"ה:

    דאיהו דחיק ומוקי אנפשיה - אין האמת כן מדפריך בפ' בתרא (לקמן נדה דף סט.) ורב ככותאי אמרה לשמעתיה:

    רואה הויא וסתרה - אור"י דמשכחת בשמשה בהיתר שתסתור ע"י פליטה אחר ראיית ג' ימים רצופין דקי"ל כרבנן בפ' ר' עקיבא (שבת פו:) דבעינן שש עונות שלמות א"נ אחר ראייה אחת ואחר תיקון רבי זירא דסופרת שבעה נקיים על טיפת דם כחרדל דמסתמא צריך נמי נקיים מזרע דכעין דאורייתא תקון ומכאן אשה ששמשה וראתה מיד אין לה להתחיל לספור נקיים עד אחר יום ד' דבעינן ו' עונות שלמות וכן פסק ר"ח ואפילו רבא דפליג הכא ארמי בר חמא נראה דחזר בו מדלא השיבו וכולהו אמוראי סברי פרק יוצא דופן (לקמן נדה דף מב.) דרואה הויא וסתרה אף לר"ש וכ"ש לרבנן והא דקאמר רבא לקמן (נדה דף לז.) ואחר תטהר שלא תהא טומאה מפסקת ביניהם אביי אומר שלא תהא זיבה מפסקת ביניהם משם אין להוכיח דרבא לא חזר בו דהתם איירי בטומאת לידה שטמאה ז' ועושה משכב ומושב כמו נדה ולכך קאמר שלא תהא מפסקת אבל קרי דלא סותר אלא יום א' לא מפסיק:

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Rashba

    אלא וכל הנוגע בכל אשר יהיה הזב תחתיו ומאי ניהו נושא דהיינו עליונו של זב וטמא נתקו הכתוב מטומאה חמורה לטומאה קלה. כלומר מדלא ערבינהו בקרא ולכתוב וכל הנוגע בכל אשר יהיה הזב תחתיו והנושא אותו יכבס בגדיו, ופלגינהו ביטמא שמע מינה להקל בעליונו אתא ולנתקו מטומאה חמורה ולומר דהאי יטמא לא באדם וכלים אלא באוכלים ומשקים, והנושא אותם לא אעליונו של זב קאי אלא לנושא משכבו ומושבו של זב, וכן נדרש בתורת כהנים (פר' מצורע פרק ד). ובתוספות אמרו שרש"י ז"ל בעצמו הקשה לפירוש זה דהיאך אפשר לומר דהאי קרא באוכלים ומשקים הנוגעים בעליונו של זב דהא כתיב ביה טומאת ערב כדכתיב וכל הנוגע בכל אשר אשר יהיה תחתיו יטמא עד הערב וא"כ אי אפשר דמיירי באוכלים ומשקים, דאוכלים אין להם טומאת ערב דאין להם טהרה במקוה, וכתבו הם ז"ל שהוא ז"ל גריס גרסא אחרת ופירשו פירוש אחר בתשובה, אבל בנמוקי הרמב"ן נ"ר קושיא זו מתורצת לפי גרסה ראשונה דאיכא למימר דמשום דנתקו הכתוב דרשינן ליה לקרא דסמיך אמרכב דכתיב עיל מיניהוכל המרכב אשר ירכב עליו הזב יטמא וסמיך ליה וכל הנוגע בכל אשר יהיה תחתיו והכי קאמר כל המרכב אשר ירכב עליו יטמא, וכן נמי כל הנוגע בכל אשר יהיה תחתיו דהיינו אוכלים ומשקים הנוגעים בעליונו, והוא עצמו כלומר עליונו עצמו, יטמא עד הערב.

    מה היא מטמאה אדם וכלי חרס - והאי דנקט כלי חרס משום דבבבא בתרא (ט, ב) ממעט גבי נושא נבלה דאע"ג דמטמאה שאר כלים אינו מטמא אדם וכלי חרס.

    הא ד אתקיף רמי בר חמא ותספרנו ואנן נמי נספריה - לאו משום דסבירא ליה הכין דהא ליכא מאן דאית ליה הכין כדאמרינן בשלהי מכלתין (סט, א) אמר רב ששת אמר רב ירמיה בר אבא אמר רב נדה שהפרישה טהרה בשלישי שלה סופרתו למנין שבעה אמר ליה רב ששת לרב ירמיה בר אבא רב בכותאי אמרה לשמעתיה דאמרי יום שפוסקת בו סופרתו למנין ז', אלמא ליכא מאן דסבירא ליה הכין, אלא הכי רמי בר חמא טעמא הוא דקא בעי אמאי לא ספרה, כיון דקימא לן דמקצת היום ככולו. ואיכא דק"ל אמאי לא נספריה דהא אמרינן בפסחים פרק כיצד צולין (פסחים פא, א) ר' יוסי אומר שומרת יום כנגד יום ששחטו וזרקו עליה בשני שלה ואח"כ ראתה אינה אוכלת ופטורה מלעשות פסח שני ופרש"י ז"ל טעמא התם דקסבר ר' יוסי דמכאן ולהבא היא מטמיא ולא סתרה ספירה למפרע דמקצת היום ככולו. ואקשינן עלה אלא זבה גדולה לר' יוסי היכי משכחת לה אי דחזיא בפלגא דיומא אידך פלגא סליק לה שמור. ופרקינן אי בעית אימא בשופעת כל תלתא אי בעי' אימא ברואה תרי בין השמשות. אלמא לר' יוסי אמרינן מקצת היום ככולו ואנן נמי נספריה. וליתא, דר' יוסי לא אמר אלא בסוף מנין אבל בתחלת מנין או באמצעיתו לא אמר, וטעמיה דר' יוסי משום דכיון שהיא יכולה לטבול באמצע היום והרי היא מותרת לבעלה דבר תורה היאך תטמאנה לאחר מכאן, אבל באמצע ספירה ותחלת ספירה דאפילו כשעבר היום כולו בטהרה אינה טהורה היאך יהא מקצתו ככולו, ותדע דאנן נמי בסוף מנין בזבה גדולה מקצת היום ככולו אמרינן כדאמרינן ואחר תטהר אחר מעשה תטהר כלומר אחר מעשה טבילה ומותרת היא לבעלה. אלא לדידן אי חזיא בתר טבילה סתרה למפרע דלמפרע מטמיא, ולר' יוסי דאית ליה דמכאן ולהבא מטמיא סלקא לה טהרה גמורה במקצת היום ואי חזיא לא מטמיא למפרע. אבל בתוס' הקשו דאדרבה בתחלת החשבון ובאמצעיתו הוה לן למימר טפי דתיסוק מקצת היום ככולו מבסוף החשבון, מק"ו דנדה שתחלת היום עולה למנין ז' בתחלתה דאי חזיא בפלגא דיומא בתחלתה נדה אינה צריכה לספור אלא ששה והוא, ואע"ג דכתיב ז' ימים תהיה בנדתה, ואפילו הכי אין מקצת היום עולה לה בסופה דאין טבילת נדה אלא בלילה כל שכן זבה דמקצת היום עולה לה בסופה דהוה לן למימר דיעלה לה בתחלתה, דהכי גמרינן ליה לקל וחומר כי האי בר"ה פרק קמא (י,..), דאמרינן אמר רבא ק"ו, ומה נדה שאין תחלת היום עולה לה בסופה, עולה לה בתחלתה, שנה שיום אחד עולה לה בסופה, אינו דין שיום א' עולה לה בתחלתה ונשאר להם לרבותינו בעלי התוספות ז"ל הענין בקושיא. ולפי דבריהם הקשו הם ז"ל כיון דרבי יוסי על כרחיך אמר הכא בסוף החשבון ובתחלת החשבון ובאמצעיתו מק"ו כדאמר א"כ אמאי לא אקשו ליה התם, אי הכי שכבת זרע דסתר בזיבה היכי משכחת לה כדאקשינן הכא. ובודאי אם קושיתם קושיא לא היה יכול לתרץ שם כמו שהוא מתרץ כאן ברואה סמוך לשקיעת החמה, דהא לר' יוסי לא למפרע מטמא אלא מכאן ולהבא כענין שאמר בשומרת יום כנגד יום. ואלא מיהו נראה לי דעיקר קושי' ליתא, חדא דאיכא למימר דעדיפא מינה אקשי' לה זבה גדולה היכי משכחת לה וכי אוקמה בשופעת אי נמי ברואה בין השמשות תו ליכא לאקשויי משכבת זרע דהתם נמי כיון דאתית להכי שכבת זרע ברואה בין השמשות כלומר בתחלת היום וכל שכן אי מוקמת ליה בשופעת. ועוד דנראה לי דלר' יוסי על כרחיך באמצע ספירה מודה הוא דמטמיא למפרע ואלו ראתה באמצע ספירה אפילו מפלגיה דיומא ולעיל, סותרת היא כל החשבון, דאף הוא נמי סבר שלא תהא טומאה מפסקת ביניהם, ואם הימים הראשונים סותר בזב, אף שכבת זרע סותר יום א', דהכי גמרינן הילכתא דזיבה גמורה סותרת למפרע כל ז' אע"פ שספר ימים טהורים גמורים, וזיבה קטנה דהיינו שכבת זרע סותרת יום א' כדאמרינן לעיל בריש פרק המפלת (נדה כב, א) והילכך אף הוא סותר למפרע כלומר אם ראה קרי בסמוך לשקיעת החמה סותר כל אותו היום למפרע וכדאוקימנא ליה הכא נמי בשמעתין, ותדע לך דר' יוסי באמצע ספירה לא אמר דהא איהו הוא דפסק הלכתא בפלוגתא דר' אליעזר ור' יהושע ור' עקיבא בזב וזבה שבדקו יום ראשון ושאר הימים לא בדקו כר' אליעזר דתניא התם בפרק תינוקת (נדה סח, ב) ר' יוסי ור' שמעון אומרים נראים דברי ר' אליעזר מדברי ר' יהושע ודברי ר' עקיבא מדברי ר' אליעזר והלכה כדברי ר' אליעזר אלמא ר' יוסי אחר אחד לכלן בעי ואלו ראתה באמצע ספירה סותרת כל החשבון וכל שכן כשראתה בסוף היום שסותרת אותו היום אלא אם כן תדחוק דכל שאינה רואה בתחלת היום אף על פי שראתה בסופו הרי זו כאלו לא ראתה כלל ואין כאן הפסק טומאה כלל והא דתניא התם נראין דברי ר' עיקבא משום חשש דשמא ראתה בתחלת היום קאמר, ולא ניחא דכיון דאשכחן לרמי בר חמא הכא דאית ליה אפילו בכותאי דמקצת היום ככלו ואפילו הכי אמר הכא ברואה קרי סמוך לשקיעת החמה שסותר יומו למפרע למה נאמר שיהא ר' יוסי חולק עליו בכך ומיקל טפי מכותאי כדי שנקשה עליו. ועוד דלפי דעת רבותינו בעלי התוספות ז"ל אין הפרש לר' יוסי בין תחלת היום לסופו דאפילו ברואה בתחלת היום אם נגמר היום בטהרה טהור ככותאי וכרב דימי דאמר דיום שפוסקת בו סופרתו למנין שבעה וא"כ סתירת זיבה לדידיה היכי משכחת לה אלא בשופעת כל היום, ולדידיה זבה גדולה אפילו ברואה שני בין השמשות היכי הויא והלא אפילו ראתה בתחלת היום מכל מקום כיון שפסקה עולה לו אותו מקצת היום לשמור של אמש ואע"פ שראתה נמי בבין השמשות השני גם כן אינו סותר דהא מכאן ולהבא היא רואה לר' יוסי מה שאין כן אפילו לכותאי וא"כ לדידיה לא משכחת זבה גדולה לעולם אלא בשופעת, אלא ודאי לר' יוסי דאמר מכאן ולהבא היא רואה פשיטא שאין יום שפוסקת בו עולה למנין ז', ותדע עוד דלר' יוסי ודאי רואה באמצע היום לא טהורי מטהר לה לגמרי אלא מפלג פליג ליה ליומא פלגיה טהור ופלגיה טמא, ופלגא קמא דטהור הוא סליק ליה שמור אידך פלגא דטמא צריך יומא אחרינא לשמור דידיה, והילכך באמצע ספירה כיון דמקצתו מיהא מטמית ליה על כרחיך סתר הכל למפרע ואפילו חזיא בפלגא דיומא משום דהא איהו בעי אחר אחד לכולן. ועוד הקשו מפני מה לא אמרו שם בר"ה זבה תוכיח וראיתי להרמב"ן נ"ר שתירץ דמקצת היום טמא בתחלתו ככולו טמא ומקצת יום טהור בתחלתו ככולו טהור, סוף היום כתחלתו בין בסופה בין בתחלתה. הילכך ביום נקי של זיבה בתחלת ספירה ליכא למיספריה שהרי עבר מקצת היום בטומאה בתחלתו, ובסוף החשבון כיון שעבר מקצת היום בטהרה הרי הוא ככולו טהור אלא דלר' יוסי הרי הוא ככולו טהור גמור דאפילו ברואה במקצתו לא סתרה ולרבנן סתרה אבל נדה אפילו כולו נמי טמא סופרתו. ופי' לפי דיום ראשון של נדה עולה הוא לספירת טהרתה דלבסוף ששה והיא טהורה, והילכך קל וחומר ומה אפילו כולו טמא עולה לה וסופרתו חצי טהור לא כל שכן שיעלה לה. ואינו מספיק לפי דעתי דאכתי תהדר קושיין לדוכתיה, והלא אלו אתה אומר סוף היום נגרר לתחלתו אם כן מקצת היום טמא בתחלת נדה כיון שהתחילה לראות מפלגא דיומא ולעיל, אמאי עולה לה בחשבון ז' דאע"ג דאי אתה רשאי לטהר סופו כתחלתו ולעשותו כיוצא בו לגמרי, מכל מקום לא יעלה לה למנין שבעה דאי לאו האי טעמא מאי ק"ו דאמרינן התם בר"ה, ועוד נדה בסופה היכא דלא חזיא בתחלת היום לימא הכין ותטבול ביום ז' ותשמש כזבה דמקצת היום בטהרה ככולו טהור, אלא שי"ל בזו דכל יום שביעי של נדה בין רואה בין אינה רואה טמא הוא דשבעת ימים תהיה בנדתה כתיב מה שאין כן בספירת ז' נקיים של זבה דאדרבה הנהו ימי טהרה נינהו והילכך בנדה אפילו לא ראתה בתחלת יום ז' שלה אינו עולה לה דאדרבה גורר סוף היום אחריו מה הוא טמא אף סופו טמא אבל מ"מ תחלת נדה קשיא. ועוד תחלת זבה שמקצת היום בתחלתו טהור למה גורם אותו היום טומאה להצריכה ז' נקיים דהא בדידה נמי כתיב כי יזוב זוב דמה ימים רבים וא"כ נימא מה תחלת היום טהור בתחלתו אף סוף היום לא יעלה למנין ג' ימים להצריכה ז' נקיים דלכולי עלמא לא תהא זבה גדולה אלא א"כ רואה ג' בין השמשות, ונ"ל ודאי דסוף היום כתחלתו לעולם בשתחלת היום גורם או טומאה או טהרה אבל כשאין תחלת היום גורם לא טומאה ולא טהרה אינו נחשב להיות גורר אחריו סוף היום. והיינו דלענין זבה בין קטנה בין גדולה בסוף המנין מקצת היום ככולו לרבנן כדאיתא להו ולר' יוסי כדאיתא ליה וסוף נדה נמי כיון שעל כרחיך תחלתו טמא דז' ימים תהיה בנדתה כתיב מה שאין כן בשביעי של ספירת זיבה הילכך אף סוף היום כתחלתו מה תחלתו טמא אף סופו טמא וכן נמי בזבה יום שפוסקת בו, אבל תחלת נדה אעפ"י שתחלת היום טהור היה אפ"ה אין סוף היום שראתה בו בטל לגבי התחלת היום הטהור לפי שאין כחו של תחלת היום אלים לפי שאינו גורם שום דבר וכ"ש יום ראשון של זבה שאין תחלת היום שלא ראתה בו מעכב על מקצתו שראתה בו אלא מקצתו הגורם הוא יותר אלים להיותו ככולו. ובאמצע הספירה בין רואה בתחלת היום בין רואה בסופו אינו עולה כלל מפני שבאמצע הספירה נקיים מדם לגמרי בעינן ואפילו לכותאי לא אמרו כן אלא בתחלת המנין ממש אבל שתהא טומאה מפסקת באמצע הספירה לא דאחר אחד לכולן בעינן וקרי נמי סותר יומו הואיל וזיבה וראייתה דם סותר את הכל. וק"ו דאמרינן בראש השנה נמי נ"ל דמהאי טעמא נמי הוא לפי שהשנה אינה גורמת דבר לא בתחלתה ולא בסופה והוה לה כתחלת נדה והילכך בין בתחלתה בין בסופה יום א' שגורם הוא אלים ועולה והילכך כי היכי דעולה בנדה בתחלתה הם הכי נמי בשנה ולאו ק"ו גמור הוא דהא נדה כשעולה לה בתחלתה ואינו עולה לה בסופה בטעמא תליא מילתא כדאמרינן מה שאין כן בשנה אלא משום דנדה אע"פ שאינה עולה לה בסופה אפילו כן עולה לה בתחלתה משום דאין מקצת היום שאינו גורם עומד כפני מקצת יום גורם הילכך אף בשנה כן כיון דבין בתחלתה בין בסופה אין דבר גורם עומד לה כנגדו הילכך בין בתחלתה בין בסופה עולה כנ"ל.

    הא ד בעי רמי בר חמא פולטת שכבת זרע רואה הויא או נוגעת הויא. אליבא דר' שמעון בעי לה אבל אליבא דרבנן פשיטא דרואה הויא כדאיתא בפרק יוצא דופן (מב.) אלא דרבא אית ליה דאינה כרואה משום פרכיה ולקמן בפרק יוצא דופן נאריך בה יותר בסייעתא דשמיא הלכתא כמאן.

    ופולטת שכבת זרע דהכא - פרש"י ז"ל כגון שמשה בזוב שאלו שמשה קודם לכן ואח"כ ראתה ג' ימים ונעשת זבה גדולה ואחר ג' פלטה ש"ז אפילו לכשתמצא לומר שהיא כרואה אינה סותרת לפי שאין שכבת זרע מטמא לאחר ג' ימים מפני שהוא מסריח ואינו ראוי להזריע כדאמרינן לקמן. אבל הראב"ד ז"ל פי' בששמשה ביום שביעי לטהרתה אחר שטבלה ובתוס' העמידהו אליבא דחכמים דאמרין בשבת פרק ר' עקיבא (פו.) דשש עונות שלימות בעינן וזמנין משכחת לה דפלטה לד' עונות וחצי או לה' עונות.

    Babylonian Talmud · folio map

    Niddah 33a

    Niddah 33a. The full printed text of this folio side - 24 numbered segments, about 407 words - with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit - the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Niddah 33a

    Open in the reader

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026