Talmud Builders

    Niddah 27a

    Chapter 3 - HaMappelet Chatikhah

    גם: נדה דף כ״ז ע״א, פרק ג׳ המפלת חתיכה

    English translation - Niddah 27a

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1the stringency of two offspring, as I say: Perhaps the gestational sac of this afterbirth, which contained the offspring, disintegrated, and the afterbirth of the gestational sac containing the fetus shaped like an animal also disintegrated. If so, there are two offspring, and as it is possible that one is male and the other female, the mother must observe the strictures of one who gave birth to both a male and a female. In any event, this baraita is a conclusive refutation of Rabbi Yehuda HaNasi’s claim that it is impossible for an afterbirth to be tied to a fetus that has the form of a bird.

    2§ Rabba bar Sheila says that Rav Mattana says that Shmuel says: An incident occurred where the Sages attributed the afterbirth that a woman discharged to an offspring that was born up to ten days beforehand. And Shmuel added that the Sages said that one attributes an afterbirth to an offspring that was born only in the case of an afterbirth that emerges after the offspring is born. By contrast, an afterbirth that emerges before the offspring is born is not attributed to that offspring.

    3Rabba bar bar Ḥana says that Rabbi Yoḥanan says: There was an incident where the Sages attributed the afterbirth to an offspring that was born up to twenty-three days beforehand. Rav Yosef said to him a correction of his statement: You said to us on another occasion that the offspring was born up to twenty-four days beforehand.

    4Rav Aḥa, son of Rav Avira, says that Rabbi Yitzḥak says: There was an incident where a woman was pregnant with twins, and one offspring remained in the womb for thirty-three days after the other offspring was born. Rav Yosef said to him: You said to us on another occasion that the second offspring was born thirty-four days after the first.

    5The Gemara asks: This works out well according to the one who says that if a woman gives birth to a baby in her ninth month, she can give birth prematurely (see Rosh HaShana 11a). You find a situation where there could be such a difference between the births of the two twins if the form of one of the twin fetuses was completed at the end of the seventh month, and it is born at that stage, and the form of the other one was completed at the beginning of the ninth month, and it is born then. In such a case, there can be a difference of thirty-four days between the births. But according to the one who says that a woman who gives birth to a baby in her ninth month cannot give birth prematurely, but rather she gives birth at the end of the ninth month, what is there to say?

    6The Gemara answers that one should reverse the statements: The difference of thirty-three days was stated with regard to a case of an afterbirth that was discharged an extended period after the birth of the offspring, whereas the gap of twenty-three days was stated with regard to a case of an offspring that was born after its twin.

    7Rabbi Avin bar Rav Adda says that Rav Menaḥem of the village of She’arim, and some say that he was from Beit She’arim, says: An incident occurred where one offspring remained in the womb after the other was born for three months, and both twins are sitting before us in the study hall. And who are they? They are Yehuda and Ḥizkiyya, the sons of Rabbi Ḥiyya.

    8The Gemara asks: But didn’t the Master say that a woman cannot become pregnant and again become pregnant with another offspring while she is pregnant with the first? Abaye says: Both twins were conceived at the same time; it was one drop of semen and it split into two. The form of one was completed at the beginning of the seventh month, and the form of the other one was completed at the end of the ninth month.

    9§ The mishna teaches that if there is an afterbirth in the house, the house is impure in the sense that everything under the roof contracts impurity imparted by a corpse. The Sages taught in a baraita : If there is an afterbirth in the house, the house is impure. The reason is not that the status of an afterbirth is that of an offspring; rather, it is that there is no afterbirth without an offspring, and the offspring rendered the contents of the house impure. This is the statement of Rabbi Meir. Rabbi Yosei and Rabbi Yehuda and Rabbi Shimon deem the contents of the house pure.

    10These Sages said to Rabbi Meir: Do you not concede that if people removed the afterbirth to the outer room of the house in a basin, that the room is pure? Rabbi Meir said to them in response: Indeed, that room is pure; but why so? Because the offspring does not exist anymore, i.e., it presumably disintegrated while it was moved from place to place.

    11These Sages said to him: Just as the offspring does not exist when the afterbirth is moved to the outer room, so too, it does not exist when the afterbirth is in the inner room either. In other words, the offspring presumably disintegrated while it was moved from the woman’s womb to the place in the house where it is located. Rabbi Meir said to them: A situation in which the offspring disintegrated once, when the afterbirth was moved to its first location in the house, is not comparable to a case where the offspring disintegrated twice, i.e., when the afterbirth was first moved to the interior room of the house and then moved to the outer room.

    12§ Rav Pappa sat behind Rav Beivai in the study hall before their teacher Rav Hamnuna, and he sat and said: What is the reason for the opinion of Rabbi Shimon, that a house in which there is an afterbirth is pure? He holds that with regard to any item that has ritual impurity with which there was mixed an item of another type, it is nullified by the other item and is pure. Consequently, in the case of an offspring that disintegrated, the disintegrated offspring is nullified by the blood of the childbirth.

    13Rav Pappa said to Rav Beivai, who was a greater scholar than he, and to Rav Hamnuna his teacher: This is also the reason for the opinion of Rabbi Yehuda and Rabbi Yosei, who agree with Rabbi Shimon in the above baraita . Rav Beivai and Rav Hamnuna laughed at him: What is different about the opinion of Rabbi Yehuda and Rabbi Yosei? Since the statement of Rabbi Shimon is attributed to them as well, it is obvious that their reasoning is the same.

    14Rav Pappa said with regard to this incident: A person should say a matter even as obvious as this one, and one should not be silent in the presence of his teacher, despite the possibility that other people might laugh at him, because it is stated: “If you have done foolishly in lifting up yourself, or if you have planned devices [ zammota ], lay your hand over your mouth” (Proverbs 30:32). One who acts “foolishly” over matters of Torah by not hesitating to issue statements that might be ridiculed will ultimately be exalted and lifted up. Conversely, one who muzzles [ zamam ] himself due to embarrassment will end up with his hand over his mouth, unable to answer questions that are posed to him.

    15With regard to Rabbi Shimon’s opinion that the woman is pure because the offspring is nullified by the blood of childbirth, the Gemara notes: And Rabbi Shimon follows his standard line of reasoning, as it is taught in a baraita : In the case of a ladleful [ melo tarvad ] of dust from a corpse, which is the minimum amount that renders everything in a house impure, into which any amount of dirt fell, the house is impure; and Rabbi Shimon deems it pure.

    16The Gemara asks: What is the reason for the opinion of Rabbi Shimon? Why is the house pure when it contains a ladleful of dust from a corpse? Rabba said: I found the Sages of the study hall of Rav sitting and saying: The reason Rabbi Shimon deems the house pure is that it is impossible for there not to be two grains of dirt that are more than one grain of dust from the corpse, in a certain place in the mixture. And as that grain of dust from the corpse is nullified by the dirt, the amount of dust that remains is insufficient for rendering the house impure.

    17And I said to them: On the contrary, according to this reasoning the house should certainly be impure, as it is impossible for there not to be two grains of dust from the corpse that are more than

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    חומר שני ולדות - אם זה זכר חיישינן דלמא נקבה הוה ההוא דשליא ותשב לזכר ולנקבה ולרבנן דאמרי המפלת חיה ועוף אינו ולד מאי חומרא איכא בהאי ולד מחמרינן עלה למימר ליכא שום ולד ואין לה דם טוהר והיינו חומרא דיליה ומשום שליא מטמינן לה שבועים:

    שאני אומר - ולד הוה עם השליא ונימוח שפיר של שליא:

    שפיר - ולד:

    ושמא נימוחה שלייתו של שפיר - כלומר ושלייתו של זה שלפנינו נימוח וזו אינה שלו הואיל ואינה קשורה בו. קתני מיהא בזמן שקשורה עמהן:

    תיובתא - דרבי דאמר דבר שאינו שאלת:

    אחר הולד - אבל יצתה שליא קודם חוששין לאחר:

    הניחא למ"ד כו' - פלוגתייהו לקמן בפ' בנות כותים (נדה דף לח:):

    לסוף ז' - יום או יומים בתוך חדש ז' בסופו דחיי:

    ואחד לתחלת תשעה - יום אחד בחדש דהוו להו ל"ג:

    אלא למ"ד אינה יולדת למקוטעים היכי משכחת לה - תרוייהו בחדש השביעי ליכא למימר דחדש כולי האי לא הוי ואם זה לסוף ז' וזה לסוף ט' טפי איכא ואם זה בז' וזה בח' לא חיי ומדקרי להו ולד ולא נפל מכלל דבני קיימא נינהו:

    איפוך שמעתא - דר' יוחנן:

    כ"ג לולד - משכחת לה דאחד נגמרה צורתו לתחלת ז' ואחד לסוף ז' דלכו"ע יולדת לז' יולדת למקוטעין:

    האמר מר כו' - קס"ד בג' חדשים לא משכחת לה אא"כ נתעברה זה אחר זה:

    לבית החיצון - לבית אחר שהבית טהור:

    אבל - הן:

    אמרו לו למה - מאי שנא בית ראשון דמטמית ליה אמר להו לפי שאינו הואיל וטלטלוהו נמוק:

    מ"ט דר"ש - נהי דנמוק מ"מ כל גופו של מת כאן הוה וה"ל כרקב וכנצל [בשר המת שנימוח ונעשה ליחה סרוחה]:

    ממין אחר - אפי' ממין טומאה אם אינה שוה לה בטלה:

    אחיכו עליה - אמרו ליה פשיטא מאי שנא טעמייהו מטעמיה כולה חדא מילתא אמרי:

    אפי' כי האי מילתא - דאתיא לידי חוכא:

    לימא איניש - דלמא מתוך דבריו אמרי ליה טעמא:

    ולא לישתוק - ולימא מסברנא ליה:

    אם נבלת - עצמך על ד"ת סופך להתנשא:

    ואם זמות - ושתקת סופך לשום יד על פה שלא תדע להשיב לשואלין:

    מלא תרוד - כף:

    רקב - רקבובית של מת וזה שיעורו לטמא באהל הלכה למשה מסיני:

    א"א - אף על גב דרובא רקב אי אפשר למקום שנפל העפר שלא תהא גרגר של רקב בין שני גרגרים של עפר ובטל הרקב ובציר לו שיעורא דתרוד:

    נדה 27 עמוד א

    1חומר שני ולדות, שאני אומר שמא נמוח שפיר של שליא ונמוח שליא של שפיר. תיובתא.

    2אמר רבה בר שילא, אמר רב מתנה, אמר שמואל: מעשה ותלו את השליא בולד עד עשרה ימים, ולא אמרו תולין אלא בשליא הבאה אחר הולד.

    3אמר רבה בר בר חנה, אמר רבי יוחנן: מעשה ותלו את השליא בולד, עד כ"ג ימים. אמר ליה רב יוסף: עד כ"ד אמרת לן.

    4אמר רב אחא בריה דרב עוירא, א"ר יצחק: מעשה ונשתהה הולד אחר חבירו ל"ג יום. א"ל רב יוסף: ל"ד אמרת לן.

    5הניחא למאן דאמר יולדת לתשעה יולדת למקוטעין, משכחת לה אחד נגמרה צורתו לסוף שבעה, ואחד נגמרה צורתו לתחלת תשעה. אלא למ"ד יולדת לתשעה אינה יולדת למקוטעין, מאי איכא למימר?

    6איפוך שמעתתא: ל"ג לשליא, כ"ג לולד.

    7א"ר אבין בר רב אדא, אמר רב מנחם איש כפר שערים, ואמרי לה בית שערים: מעשה ונשתהה ולד אחד אחר חבירו ג' חדשים, והרי הם יושבים לפנינו בבית המדרש. ומאן נינהו? יהודה וחזקיה בני רבי חייא.

    8והא אמר מר: אין אשה מתעברת וחוזרת ומתעברת! אמר אביי: טיפה אחת היתה ונתחלקה לשתים, אחד נגמרה צורתו בתחלת ז' ואחד בסוף ט'׃

    9שליא בבית הבית טמא. תנו רבנן: שליא בבית הבית טמא, לא שהשליא ולד, אלא שאין שליא שאין ולד עמה, דברי רבי מאיר. רבי יוסי ורבי יהודה ורבי שמעון מטהרין.

    10אמרו לו לרבי מאיר: אי אתה מודה שאם הוציאוהו בספל לבית החיצון, שהוא טהור? אמר להן: אבל. ולמה? לפי שאינו.

    11אמרו לו: כשם שאינו בבית החיצון, כך אינו בבית הפנימי! אמר להן: אינו דומה נמוק פעם אחת, לנמוק ב' פעמים.

    12יתיב רב פפא אחורי דרב ביבי קמיה דרב המנונא, ויתיב וקאמר: מאי טעמא דרבי שמעון? קסבר כל טומאה שנתערב בה ממין אחר בטלה.

    13אמר להו רב פפא: היינו נמי טעמייהו דרבי יהודה ורבי יוסי. אחיכו עליה, מאי שנא? פשיטא!

    14אמר רב פפא: אפילו כי הא מילתא לימא איניש, ולא נשתוק קמיה רביה, משום שנאמר: ״(משלי ל״, לב) ״אם נבלת בהתנשא ואם זמות יד לפה״.

    15ואזדא רבי שמעון לטעמיה, דתניא: מלא תרוד רקב שנפל לתוכו עפר כל שהו טמא, ורבי שמעון מטהר.

    16מאי טעמא דרבי שמעון? אמר רבה: אשכחתינהו לרבנן דבי רב דיתבי וקאמרי, אי אפשר שלא ירבו שתי פרידות עפר על פרידה אחת של רקב, וחסיר ליה.

    17ואמינא להו: אדרבה, א"א שלא ירבו שתי פרידות רקב על׃

    Tosafot

    חומר שני ולדות - פי' הקונטרס לר"מ דבחיה ועוף טמאה לידה הוי חומר ב' ולדות אם חיה ועוף הם זכר יהבינן לה חומר שליא דמספקינן בנקבה לטומאה וחומר חיה ועוף לטהרה דשמא אין ולד בשליא וקשה לר"מ אי חיה ועוף זכר אמאי מספקא שליא בנקבה הא הוי ספק ספיקא דשמא אין בשליא ולד ואפילו יש שמא זכר הוא ולכך י"ל חומר ב' ולדות דקאמר היינו לענין שהפילה שליא בשני אחר חיה ועוף ולרבנן דאמרי דאין טומאת לידה בחיה ועוף לית לה ימי טוהר כלל דשמא אין ולד בשליא ומשום שליא נותנין לה חומרא דזכר ונקבה וא"ת לרבנן נימא שלא תשב רק ז' לטומאת לידה דאימור אין ולד בשליא ואפי' יש שמא זכר הוא וי"ל דא"כ אם תראה ביום ל"ד ותחזור ותראה ביום מ"א איכא למימר נמי אימור לא ילדה כלל והויא במ"א שומרת יום כנגד יום ואפי' איכא ולד אימור נקבה היא ושתי ראיות דם טוהר הוא א"א בתרווייהו למיזל לקולא דסתרו אהדדי אזלינן בתרווייהו לחומרא וכן צ"ל אמתניתין דקתני המפלת ואין ידוע אם ולד הוא תשב לזכר ולנקבה ולנדה אע"ג דאיכא ספק ספיקא שמא לא ילדה ואפי' ילדה שמא זכר הוא ואמאי תשב לנקבה אלא ודאי כדפרישית:

    אלא למ"ד אינה יולדת למקוטעין מאי איכא למימר - וא"ת ונימא דנגמר צורתו ואשתהי עד שמיני דהכי אית ליה לרבה תוספאה בפ' הערל (יבמות דף פ:) דעבד עובדא באשה שהלך בעלה למדינת הים וילדה לי"ב חדש ואכשריה ויש לומר דרוב אמוראים לית להו דרבה תוספאה:

    מ"ט דר"ש - משום דבמתניתין אינו מזכיר כי אם ר"ש קאמר מ"ט דר"ש פ"ה נהי דנימוק מ"מ כל הגוף של המת כאן וה"ל כרקב של מת וכנצל וקשה דא"כ מאי משני כל טומאה שנתערב בה מין אחר בטלה והיכי בעי למימר דבטל הולד משום דדם הלידה מבטל משהו מן הולד כמו מלא תרוד דמייתי התם ודאי דשיעורו מצומצם כי יתבטל ממנו משהו בציר ליה שיעורא מן התרוד אבל כי יתבטל מעט מן הולד אכתי ישאר יותר מכזית או ממלא תרוד לכך נראה לר"י דנפל שבשליא אין עליו תורת נצל ורקב כיון שאינו נגמר ואינו בשר לטמא בכזית אלא מטעם מת שלם וה"פ מ"ט דר"ש הרי יש כאן מת שלם ומשני כל טומאות שנתערבה כו' ומהאי טעמא כי נתבטל ממנו משהו טהור והשתא מייתי שפיר ממלא תרוד רקב ופריך אדרבה כו' וה"נ השפיר מבטל משהו של מין אחר ומשני רבי יוחנן משום בטול ברוב נגעו בה שדם הלידה והליחה רבה על כל השפיר ומשבטל כולו בטל אף בבית ראשון ור"ל סבר דאפילו בלא בטול ברוב טהור משום בלבול צורה שנטרף במימיו ונתבלבל צורתו לר"ש אף בבית הראשון ומדר"ל נמי יש להוכיח דלא מטמא משום רקב ונצל דא"כ לא הוה מטהרינן משום בלבול אלא ודאי טמא מטעם מת שלם ובעי נמי ר"ל שלם בצורתו ושאר אמוראי פליגי עליה בבלבול צורה אך בעי שיהא שלם וא"ת למאי דס"ד דרבי שמעון מטהר אף בבית הפנימי משום בטול משהו היכי קתני בברייתא כשם שאינו בבית החיצון כך אינו בבית הפנימי משום בטול משהו הלא גם לרבי שמעון לא נתבטל כולו בבית הפנימי כמו בבית החיצון אלא דמטהר משום בטול משהו ויש לומר דה"ק כשם שאתה מודה בבית החיצון שנימוק כך יש לטהר בבית הפנימי משום בטול משהו דאין כאן מת שלם ואם תאמר בנזיר פרק כ"ג (דף נ.) דפריך על המת ועל כזית מן המת נזיר מגלח על כזית מן המת מגלח על המת לא כ"ש ומשני לא נצרכה אלא למת שאין בו כזית בשר ולא נתקשרו אבריו בגידין אמאי לא משני בשליא שאינה מטמא אלא שלם וי"ל דשליא לא מקריא מת א"נ היינו הא דמשני התם:

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Rashba

    מאי טעמיה דר' שמעון - פרש"י ז"ל מאי טעמא דר"ש נהי נמי דנמוק מכל מקום גופו של מת כאן תהא כרקב וכנצל, ונצל הוא מיחל שקרש כמפורש בנזיר (נ, א) והקשו עליו בתוספות מהא דאמרינן בסמוך ואזדא ר"ש לטעמיה דמטהר מלא תרווד רקב שנפל לתוכו עפר כל שהוא משום שאי אפשר שלא ירבו שתי פרידי עפר על פרידה אחת של רקב ויבטלנו דאלמה בתרווד בלבד הוא דפליג ומשום דעפר מבטל פרידה אחת של רקב ובציר ליה שיעורא הא בשני תרוודין הוה סבירא להו השתא לתלמידי דבי רב דמודה להו ר' שמעון לרבנן וא"כ הכא נמי אמאי מטהר ר"ש דמי לא עסיק ומטהר רבי שמעון אפילו בדאיכא בהאי שפיר כמה זתים וכדמבטלי נמי דמי לידה קצת מיניה אכתי אישתאר מיניה כזית ניצל וניצל שיעורו בכזית כדאיתא בנזיר פרק כ"ג (מט, ב) ובודאי כדבריהם ז"ל משמע דהא אכתי לא משום בטול ברוב נגעו ביה דלקמן הוא דבעינן השתא דאמרת טעמיה דר' שמעון סופו כתחלתו מאי טעמא דשליא ואמר ר' יוחנן משום בטול ברוב נגעו בה אלמא עד השתא לאו משום בטול ברוב נגעו בה אלא משום מחסר שעורא. ועוד הקשה עליו הרמב"ן נ"ר דאם כן ליבעי נמי מאי טעמיה דר' מאיר כשיצא בבית החיצון דהא בבית החיצון אף הוא מודה דטהור ואמאי ליהוי כרקב וכניצל ורשב"ל דאמר לקמן שפי' שטרפוהו במימיו טהור אמאי ליהוי מיהא כנצל. ורבותינו בעלי התוספות ז"ל פירשו דהאי נפל שבשיליא אין לו לא תורת בשר ועצמות ולא תורת נצל אלא ר"מ מטמא ליה משום שהוא מת שלם ור"ש דמטהר משום דא"א שלא ירבה דמי לידה על מעט ממנו ויבטלנו ובציר ליה שעורא תו ליכא מת שלם וכענין תרווד רקב שנפל לתוכו עפר כל שהוא וביצא בבית החיצון ונימוח הרבה מטהר אפילו ר"מ משום שנתערב כולו בדמי הלידה ומתבטל ואמר להן ר' שמעון כשם שהוא נימוח ומתבטל בבית החיצון כך נימוח ונתבטל בבית הפנימי. וזהו דרך פירושם ז"ל ואינו נכון דאילו אית ליה לר' מאיר בטול אף בשלא נימוח נמי בבית החיצון, אי אפשר שלא ירבה דמי לידה על מקצתו ויבטלנו ושפיר קאמר ליה ר"ש ואלו לית ליה בטול אף בשנימוח בבית החיצון למה הוא מתבטל. ואחרים פירשו דר' מאיר דמטמא היינו משום דא"א שנימוח כל כך ביציאתו שלא נשאר בו כזית בשר בין כולו וכודאי משוי ליה והיינו דבעינן מאי טעמיה דר"ש דודאי מסתבר טעמיה דר"מ. ופרקינן משום דקסבר ר"ש דתערובת דמי לידה שבו מבטלו כלומר מבטל קצת ממנו ובצר ליה שעורא בכזית. ואזדא לטעמיה דרקב, ששני פרידי עפר מבטלי פרידה אחת של רקב ומגרעין שיעורו, ואף כאן אע"פ שנשתיר בין כולו כזית בשר אי אפשר שלא ירבו שתי טיפי דמים על מקצת בשר שלא נמוק ויבטל שעורו ור"מ סבר לא מבטל ליה אלא א"כ נימוק בידי אדם בהוצאה לבית החצון כלומר בטלטולו בספל מפני שנטרפו מימיו לגמרי וטהור ואמרו ליה לר' מאיר כשם שאינו בבית החיצון כך אינו בבית הפנימי כלומר לדידך דאמרת דאית ביה כזית בשר שלא נמוק ולא חיישת לבטול קצת שעורו, אף בבית החיצון לא היה לך לטהר לגמרי שהיה לך לחוש שמא יש בו כזית בשר שלא נמוק, אלא משום בטול הוא, ואמר להו אינו דומה דכשנטלטל בידי אדם הוא נטרף במימיו ונמוק לגמרי, אבל בבית הפנימי יש בו כזית, ובטול אינו מועיל.

    והא דאמרינן - השתא דאמרת טעמיה דר' שמעון משום דסופו כתחלתו גבי שיליא מאי טעמא. פירוש משום דעד השתא הוה סלקא דעתך שהמים והדם שבשיליא מועטים הם אלא שרבים על מקצת בשר שבו ומבטלים אותו כדפרש"י. ואמר ר' יוחנן משום בטול ברוב נגעו בה שאפילו היו בה שני חצאי זתים בשר או כזית שלם הדם והמים שבשיליא רבים עליו כולו ומבטלים אותו ביטול גמור ובהא פליגי דר"מ סבר אין טומאה בטלה ברוב מלטמא במשא ובאהל דהא איכא כזית אבל בשיצא בבית החיצון ונטרף במימיו טהור דהוה ליה כאפר שרופין ור' שמעון סבר בטלה היא ברוב לגמרי. וקשיא לי דכיון דמיחוי שבו אינו בתורת בשר ועצמות ולא בתורת מוחל ואינו מטמא כלל לכולי עלמא היאך אפשר לומר דעד השתא לא סלקא דעתך דמין אחד שבשיליא אינו רבה על בשר שבו והלא הכל מחוי אלא שאנו אומרים שאי אפשר שלא נשאר שם כזית שלא נימוח וכיון שכן אף המחוי שבו מצטרף לבטלו והיאך שאלו כאן מאי טעמיה דר"ש ועוד דלישנא דמשום ביטול ברוב נגעו בה לא אתי שפיר, אלא משמע דעד השתא לא אתינן בה משום בטול כלל. ומסתברא דללישנא קמא דר' שמעון לא משום דחסר ליה שיעוריה בלחוד הוא אלא משום בטול ברובו ג"כ והא דאמרינן ר' שמעון לטעמיה הכי קאמר דמה התם ר' שמעון סבר דא"א לשתי פרידות עפר שלא יבטלו פרידה אחת של רקב אלמא טומאה מתבטלת היא במין אחר שלא לטמא אפילו באהל אע"פ שיש שם שיעור טומאה ומאהיל הוא על שיעורו ואע"פ שמין הטומאה רבה על המין האחר כ"ש גבי שיליא שהמים והמחוי שבו רבים על הבשר שמבטלין אותו. והא דתנא מלא תרווד רקב ה"ה לשני תרוודי אלו נפל לשם עפר כל כך שאי אפשר שלא יבטל רובו של רקב עד שלא ישאר בו מלא תרווד שלא נתבטל אלא משום דבעי למיתני מילתא פסיקתא כלומר דבכל שהוא עפר שנפל שם בטל וטהור מלטמא אפילו במשא ובאהל משום הכי נקט מלא תרווד. ואקשינן ליה רבא דאדרבה כיון שמין הטומאה רבה על המין האחר אינו דין שיבטל המועט את המרובה אלא אדרבה המרובה מבטל את המועט, אלא היינו טעמיה דר' שמעון ברקב משום דסופו כתחלתו. ואמרינן והשתא דאמרת וכו' כלומר דקס"ד דאף כאן בשליא לאו משום בטול נגעו בה דהדרינא לגמרי מההוא טעמא. ואמר ר' יוחנן משום בטול ברוב נגעו בה כלומר ברקב בלחוד הוא דאמרינן דטעמיה דרבי שמעון משום כסופו כתחלתו אבל בשליא לעולם משום בטול ברוב הוא ור"מ סבר דכיון דאיכא שיעורא לא מתבטל ברוב לגבי טומאת משא ואהל אבל כשיצא בבית החיצון ונטרף במימיו נמחה לגמרי ואין בו תורת בשר ועצמות כלל וגריע משפיר שטרפו במימיו דהא כולו שלם אלא דמחמת שטרפו נתבלבלה צורתו כמת שנטרף ואין שלדו קימת ומשום הכי מטמא ר' יוחנן בשפיר אע"פ שבשיליא שנטרפה בין לר' מאיר בין לר' שמעון טהורה כנ"ל.

    והא דאמרינן מעיקרא - ואזדא ר' שמעון לטעמיה. קשה לי דההוא טעמא לא קאי משום קושיא דרבא ולאו אורחא דתלמודא למימר ואזדא לטעמיה כי האי דתלמידי דבי רב הוו מפרשי הכי ורבא מקשה להו דלאו הכין הוא. ועוד קשיא לי מאי קא מיבעינן לן השתא דאתית להכי מאי טעמיה דר"ש בשיליא דאנן לעיל טעמיה דר' שמעון מפרשים דהוי משום תערובת מין אחר וההוא טעמא לא איפריך אלא דלאלומי לטעמיה אמרינן דאזדא לטעמיה ולא קם ואע"ג דלא קם ההוא אזדא לטעמיה ולא קם ואע"ג דלא קם ההוא אזדא לטעמיה משום דלא איפשר ליה לההוא טעמא למימריה גבי תרווד רקב מ"מ אכתי בשיליא דאיפשר למימריה כדקאי קאי דאטו אנן מי הוינא סמכין בשיליא אההיא דתרווד. וי"ל בזו דמבעיא הוא דאיבעי' להו כיון דאמרינן דאזדא ר"ש לטעמיה וסמכין בהא אטעמייהו דתלמידי דבי רב ורבא דפרכינהו ואפריכו אי ההוא טעמא דשיליא נמי ליתיה או דלמא אכתי איתיה לההוא טעמא ואהדר ליה דההוא טעמא כדקאי קאי וסייעתיה מדר' יוחנן דאמר הכין בפירוש ומעיקרא לאו משום טעמייהו דתלמידי דבי רב הונא אמרינן ליה לההוא טעמא אלא משום הא דר' יוחנן וזה סיוע לפירושנו שכתבתי כנ"ל.

    Babylonian Talmud · folio map

    Niddah 27a

    Niddah 27a. The full printed text of this folio side - 17 numbered segments, about 365 words - with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit - the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Niddah 27a

    Open in the reader

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026