Talmud Builders

    Niddah 22a

    Chapter 3 - HaMappelet Chatikhah

    גם: נדה דף כ״ב ע״א, פרק ג׳ המפלת חתיכה

    English translation - Niddah 22a

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1When they disagree, it is with regard to the case of blood that is found in a piece of tissue. One Sage, the first tanna , who follows the opinion of Rabbi Eliezer, holds that it is the manner of a woman to see menstrual blood in a piece of tissue that she discharges. Therefore, the term “in her flesh” applies to the blood in the cracks. And one Sage, i.e., the Rabbis, holds that it is not the manner of a woman to see menstrual blood in a piece of tissue that she discharges. Therefore, the blood found in the piece of tissue is not considered menstrual blood, and it does not render the woman impure.

    2Rava says there is another explanation of this dispute: Everyone, both the first tanna and the Rabbis, agrees that it is not the manner of a woman to see menstrual blood in a piece of tissue that she discharges. Consequently, the blood that emerges from the cracks in the piece of tissue is not considered menstrual blood, and it does not render the woman impure.

    3And here, they disagree as to whether it is possible that the woman herself is pure but the location of the source, i.e., the uterus, is impure. As Rabbi Eliezer holds that the woman is pure, i.e., she was not rendered a menstruating woman with the discharge of the blood, but the blood is impure, despite the fact that it emerged in a piece of tissue, as it emerged through the source, which is impure. Therefore, when the blood comes into contact with the woman’s body she contracts first-degree impurity, and the woman subsequently transmits impurity to foods that she touches. And the Rabbis hold that the woman is entirely pure, and the location of the source is also pure. Therefore, pure food that she touches is not rendered impure.

    4§ Rabba asked Rav Huna a similar question to the case of the tube: With regard to a man who sees semen by extracting it from his penis with a sliver of wood, what is the halakha ? Does he assume the impurity status of one who experiences a seminal emission? The Gemara explains the question. The verse states: “A man from whom the flow of semen emerges” (Leviticus 22:4). Since the Merciful One states: “From whom,” is it derived that the man is not impure unless the semen emerges from his flesh by itself, and not when it is extracted with a sliver of wood? Or perhaps from this term: “From whom,” it is derived merely that the man is not impure unless his impurity, i.e., his semen, emerges outside his body, but he is impure even if this is achieved with a sliver of wood.

    5Rav Huna said to Rabba: Derive that the man is pure from the fact that semen itself becomes impure only in a case where the discharge is substantial enough to cause a blockage of the tip of the penis. Since this amount cannot be extracted with a sliver of wood, it is not impure.

    6Rabba replied to Rav Huna: Since a minimum measure is required for this impurity, is this to say that the reason a man who experiences a seminal emission is impure is that his penis touches the semen after it is emitted? If he was rendered impure merely by the emission of the semen then no minimum measure would apply, as is the halakha with regard to a menstruating woman. But if that is so, then a seminal emission should not negate the count of seven clean days for a man who experienced a gonorrhea-like discharge [ ziva ]. A zav does not stop his counting when he touches a source of impurity, e.g., the carcass of a creeping animal.

    7If so, why is it taught in a baraita : It is derived from the verse’s juxtaposition between a zav and one who experienced a seminal emission: “This is the law of the zav , and of one from whom the flow of semen emerges” (Leviticus 15:32), that just as ziva during the seven clean days negates the count, so too, a seminal emission negates the count. If it is not the emission itself that renders the man impure but only his contact with the semen, why does the emission negate the count of seven clean days?

    8Rav Huna said to Rabba in response: The halakha of negation is not difficult, as this is the reason that a seminal emission negates the count of seven clean days: Because it is impossible for a zav to experience a seminal emission without it containing bits of [ tzaḥtzoḥei ] ziva .

    9Rabba further objected: If that is so, then a seminal emission should negate the entire count of seven clean days, just like an emission of ziva , not merely the day on which the seminal emission occurred. But then why is it taught in the baraita : It is derived from the verse: “This is the law of the zav , and of one from whom the flow of semen emerges, so that he is impure by it” (Leviticus 15:32), that just as ziva during the seven clean days negates the count, so too, a seminal emission negates the count.

    10The baraita continues: If a seminal emission is compared to ziva , then it might be suggested that just as ziva negates the entire count of seven days, so too, a seminal emission should also negate the entire count of seven days. Therefore, the verse states: “So that he is impure by it,” to teach that in the case of a seminal emission you have a negation of the count that is equivalent only to the impurity that is stated by it, i.e., impurity for one day. Accordingly, a seminal emission negates only one day of the count, not the entire count. This apparently contradicts Rav Huna’s statement that the reason a seminal emission negates the count at all is that the seminal emission of a zav always contains ziva .

    11Rav Huna said to Rabba: It is a Torah edict that an emission that is purely ziva , when semen is not mixed in it, negates the entire count of seven days, whereas bits of ziva in which some semen is mixed negate only one day of the count.

    12§ Rabbi Yosei, son of Rabbi Ḥanina, asked Rabbi Elazar: If a woman discharges dry blood, what is the halakha ? Does she have the status of a menstruating woman? The Gemara explains the dilemma: Since the Merciful One states: “And if a woman has a flow of her blood many days” (Leviticus 15:25), does this indicate that the woman is not impure unless the blood flows, i.e., if it is wet, yes, she is impure, whereas if it is dry she is not impure? Or perhaps this phrase: “If a woman has a flow of her blood,” is merely referring to the normal manner that menstrual blood emerges, but actually even dry blood renders the woman impure.

    13Rabbi Elazar said to him: You learned the solution to your dilemma in a mishna (54b): The blood of a menstruating woman and the flesh of a corpse impart impurity whether they are wet or dry. Rabbi Yosei, son of Rabbi Ḥanina, said to him in response: I do not raise the dilemma about blood that was wet when it came out and subsequently dried, as such blood is certainly impure. When I raise the dilemma, it is with regard to blood that was dry at the outset, when it emerged.

    14Rabbi Elazar responded: You learned the solution to this dilemma as well, in the mishna here: In the case of a woman who discharges an item similar to a shell, or similar to a hair, or similar to soil, or similar to mosquitoes, if these are red, she should cast them into water to ascertain their nature.

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    כי פליגי בחתיכה - ודפלי פלויי דת"ק סבר בבשרה למעוטי תוך חתיכה אבל דם הנראה בבקעים טמא דהא בבשרה קרינן בה ורבנן בתראי סברי אפי' פלי פלויי טהורה דאין זה דם נדה דאין דרכה של אשה לראות דם בחתיכה:

    אשה טהורה - דלאו ראייה היא ומיהו טיפת דם מטמאה טהרות אם נגעה בהן ואת האשה טומאת ערב משום דנגעה במקור דקרא מתורת ראייה מעטיה ולאו מטומאה:

    ורבנן סברי - דם נמי טהור והכי קאמר אין זה דם נדה (שתתן שום טומאה עליו) שאילו היה דם היה לו לטמאה כנדה ועכשיו אין לו שום טומאה אלא כחתיכת בשר בעלמא:

    הרואה קרי בקיסם - הכניס קיסם בפי אמה והוציא בו זרעו:

    ממנו - אשר תצא ממנו שכבת זרע:

    הוא עצמו - ואפילו בלא קיסם:

    אינו מטמא אלא בחתימת פי האמה - עד שיצא ממנו כדי חתימת פי אמתו והכא כיון דהכניס ליה קיסם בצר ליה שיעורא כדי קיסם:

    למימרא דנוגע הוי - מדיהיב שיעורא מכלל דטומאת קרי לאו משום ראייה היא אלא משום דבשר האבר נוגע בשכבת זרע היוצא ממנו ומשום הכי בעי שיעורא כטומאת כל מגעות דבעי שיעורא כגון שרץ ונבלה ומת דאי ראייה חשיבא ליה בטומאת ראייה לא בעיא שיעורא דהא נדה רואה היא ולא בעיא שיעורא:

    אל יסתור בזיבה - זב שפסק והתחיל למנות ז' ימי ספירו וראה קרי אל יסתור את מנינו כי היכי דאי נגע בשרץ לא סתר לספירת זיבתו:

    אלמה תניא זאת תורת הזב - הקיש הכתוב שכבת זרע לזיבה:

    מה זיבה סותרת - דכתיב וספרה לה ואחר תטהר אחר אחר לכולן שלא תהא טומאה מפסקת ביניהם אף שכבת זרע סותר:

    לפי שאי אפשר - לראות שכבת זרע הבאה מן הזב בלא טיפת צחצוחי זיבה דהשתא קצת זיבה דאית בה קא סתר:

    כל ז' - אם ראה בשביעי סותר כל אותן ימים שספר:

    אלא מה שאמור בה - בשכבת זרע לענין טומאה מה טומאתה יום אחד אף סתירתה אינה סותרת אלא אותו יום ואם ראה בז' אין צריך לספור עוד אלא יום א':

    דם יבש - כגון שיצא מגופה חתיכה של דם יבש:

    זוב דמה - משמע לח שהרי אין דרכו לזוב אלא לח:

    לח ונעשה יבש - דהא קתני מטמאין יבשין בנפל דם לח על הבגד ויבש ואחר כך נגע הדם בטהרות דומיא דיבש בשר המת דיבש מעיקרא בשר המת ליכא:

    נדה 22 עמוד א

    1כי פליגי בחתיכה. מר סבר: דרכה של אשה לראות דם בחתיכה, ומר סבר: אין דרכה של אשה לראות דם בחתיכה.

    2רבא אמר: דכולי עלמא אין דרכה של אשה לראות דם בחתיכה.

    3והכא, באשה טהורה ומקור מקומו טמא קמיפלגי, דר' אליעזר סבר: אשה טהורה ודם טמא, דהא אתי דרך מקור, ורבנן סברי: אשה טהורה, ומקור מקומו טהור.

    4בעא מיניה רבה מרב הונא: הרואה קרי בקיסם מהו? (ויקרא טו טז) ממנו אמר רחמנא עד דנפיק מבשרו, ולא בקיסם, או דלמא האי ״ממנו״ עד שתצא טומאתו לחוץ, ואפי' בקיסם נמי?

    5אמר ליה: תיפוק ליה דהוא עצמו אינו מטמא אלא בחתימת פי האמה.

    6למימרא דנוגע הוי? אלא מעתה, אל יסתור בזיבה!

    7אלמה תניא: (ויקרא טו, לב) ״זאת תורת הזב ואשר תצא ממנו שכבת זרע״ מה זיבה סותרת, אף שכבת זרע נמי סותר?

    8אמר ליה: סתירה היינו טעמא דסותר, לפי שאי אפשר לה בלא צחצוחי זיבה.

    9אלא מעתה, תסתור כל שבעה? אלמה תניא: ״זאת תורת הזב וגו'״, מה זיבה סותרת, אף שכבת זרע סותר׃

    10אי מה זיבה סותרת כל ז' אף שכבת זרע נמי סותר כל ז' ת"ל (ויקרא טו, לב) ״לטמאה בה״ אין לך בה אלא מה שאמור בה, סותרת יום אחד.

    11אמר ליה: גזירת הכתוב היא, זיבה גמורה דלא ערבה בה שכבת זרע סותרת כל שבעה, צחצוחי זיבה דערבה בה שכבת זרע לא סותרת אלא יום אחד.

    12בעא מיניה ר' יוסי ברבי חנינא מרבי אלעזר: דם יבש מהו? (ויקרא טו, כה) ״כי יזוב זוב דמה״ אמר רחמנא עד דמידב דייב ליה, לח אין, יבש לא, או דלמא: האי ״כי יזוב זוב דמה״ אורחא דמילתא היא, ולעולם אפילו יבש נמי?

    13א"ל תניתוה, דם הנדה ובשר המת מטמאין לחים ויבשים. אמר ליה: לח ונעשה יבש לא קא מיבעיא לי, כי מיבעיא לי יבש מעיקרא.

    14הא נמי תניתוה: המפלת כמין קליפה, כמין שערה, כמין עפר, כמין יבחושין אדומין תטיל למים,׃

    Tosafot

    כי פליגי בחתיכה - פ"ה ודפלי פלויי וקשה דא"כ השתא אין דרך לראות דם בחתיכה פירוש שאינו דם נדות לא הוי כההוא דאין דרכה לראות בשפופרת דהתם הוי דם נדות מן המקור אלא שאין דרכה לראות באותו ענין ויש לומר דפליגי בחתיכה העשויה כמין שפופרת והוי חציצה בין דם לבשר דת"ק מטמא דדרכה לצאת בענין זה ורבנן סברי אע"ג דדם נדות הוא אין דרכה לראות בענין זה ואין זה דם נדות דקאמרי רבנן ה"פ אין זה דם נדות שטימא הכתוב אבל בפלי פלויי גם רבנן מטמאין כיון דדם נדות הוא ונוגע בבשרה:

    אלא בחתימת פי האמה - אין לפרש דבעי שיעור חתימת פי האמה כר"ש דפ' אלו דברים (פסחים סז:) דסבר כר' נתן דבעי חתימת פי האמה בזב דכתיב (ויקרא טו) או החתים בשרו מזובו ואיתקש בעל קרי לזב דא"כ מאי פריך למימרא דנוגע הוי אלא מעתה לא יסתור בזיבה הא כיון דאיתקש לזב שפיר יסתור והיכי דייק מינה דנוגע הוי [ועוד אי סבר כר' שמעון מאי פריך רב הונא ותיפוק ליה דהוא עצמו כו' והלא דרך קיסם יכול לראות הרבה מחתימת פי האמה] אלא נראה לפרש דסבר כדתנן לקמן בפרק יוצא דופן (נדה דף מ.) דזוב וקרי מטמאין בכל שהוא והכי קאמר צריך שיגע בחתימת פי האמה משום דטומאת בית הסתרים לא מטמאה לכך פריך כיון דנוגע הוי דקא מטהרת בקיסם עד שיגע בפי האמה מעתה לא יסתור בזיבה:

    (למימרא דנוגע הוי) - וא"ת ומנליה למקשה דרב הונא לא מצריך שיעור חתימת פי האמה כרבי שמעון וי"ל מדקאמר ותיפוק ליה דהוא עצמו אינו מטמא אלא בחתימת פי האמה ולא קאמר כשיעור חתימה ולא קאמר נמי דאיתקש לזב שמע מינה דלא לשיעור נקטיה אלא משום נגיעה ועוד אי סבר כרבי שמעון מאי פריך רב הונא ותיפוק ליה דהוא עצמו כו' והלא דרך קיסם יכול לראות קרי הרבה יותר מחתימת פי האמה וא"ת ואם נוגע הוי א"כ למ"ד בפרק יוצא דופן (לקמן נדה דף מג:) לרואה ולנוגע בכל שהוא למה לי דכתב רחמנא רואה וי"ל דעל ידי שנכתב רואה הא דדרשינן בפרק אלו דברים בפסחים (דף סו:) זב וכל זב לרבות בעל קרי שמשתלח חוץ לב' מחנות מוקמינן ברואה ולא בנוגע ונפקא מינה הא דאמר הכא דאפי' רואה אינו טמא אלא משום נוגע שאינו טמא אלא בנגיעה מבחוץ וא"ת ומנלן דנוגע הוי נגמר מדאחמיר ביה רחמנא לענין שילוח מחנות אלמא רואה הוי וכה"ג בעי למימר פרק יוצא דופן (לקמן נדה דף מב.) גבי פולטת שכבת זרע דרואה הוי מדאזהיר רחמנא על בעלי קריין בסיני וי"ל דילפינן דנוגע הוי מדאיתקש לנוגע דנוגע מרבינן מאיש איש בפ' יוצא דופן (נדה דף מג:) ועוד דבההוא קרא גופיה איתקש נמי לשרץ וא"ת ונוגע דכתב רחמנא למה לי תיפוק ליה מוהבגד אשר יהיה עליו שכבת זרע וי"ל דאדם מבגד לא ילפינן שהרי נושא נבלת בהמה מטמא בגדים שעליו אפילו אם אינו לבוש בהן אבל אדם לא מטמא אפילו הוא עליו והכי איתא בפרק קמא דבבא בתרא (דף ט:) גבי עולא משגש אורחא דאימיה וא"ת דלקמן בפרק יוצא דופן (נדה דף מב.) אמרינן לרבנן דרבי שמעון דאפילו פולטת שכבת זרע רואה הויא ולכך מטמא בפנים כבחוץ ור' שמעון נמי לא פליג אלא בפולטת שכבת זרע דלא מטמא בפנים כבחוץ אבל בבעל קרי משמע דרואה הוי דלא אשכחן דפליגי וי"ל דרב הונא סבר כרבי שמעון דלדידיה אפי' בעל קרי נוגע הוי דאי רואה הוי אף בפולטת הוה דריש לטמא בפנים כבחוץ ואפילו לרבנן נמי אפשר דדוקא פולטת רואה הויא ומטמא בפנים כבחוץ משום דאשכחן בטומאת נדות וזיבות דמטמאה בפנים כבחוץ אבל בועלה דלא אשכחן ביה טומאה בפנים כבחוץ לא הוי רואה ומיהו ההיא דר' אליעזר ברבי שמעון פליגא דאמר בפרק יוצא דופן (נדה דף מג:) שכבת זרע לרואה במשהו ולנוגע בכעדשה מדמפליג משמע דסבר דרואה הוי אי נמי שאני התם דגמר טעמא מקרא:

    אלא מעתה לא יסתור בזיבה - תימה תקשה ליה אמתני' דמסכת כלים (פ"א מ"א) דתנן אבות הטומאה השרץ והשכבת זרע ולא חשיב בעל קרי ותנן נמי בשלהי מסכת זבין בעל קרי כמגע שרץ אלמא נוגע הוי מדלא הוי אלא ראשון ושמא אפי' רואה נמי לא הוי אב הטומאה משום דרשא:

    לפי שאי אפשר בלא צחצוחי זיבה - ומהאי טעמא מטמא ר' יהושע קרי של זב במשא והא דלא מצריך קרא התם כי הכא מפרש ר"ח דהתם מיירי בשרואה זיבות בו ביום דאז יש בו רוב זיבות וסבר ר' יהושע דלא אפשר בלא צחצוחי זיבה בעין ורבי אליעזר דפליג עליה בכיצד הרגל (ב"ק דף כה.) ואמר דאינו מטמא במשא מודה דאי אפשר בלא ציחצוחי זיבה ואפילו הכי לא מטמא במשא דכיון דפתיכא ביה שכבת זרע והכא נמי אי לאו קרא לא הוה סותר אפילו יום אחד:

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Rashba

    או דילמא הא ממנו עד שתצא טומאתו לחוץ, איכא דקשיא להו, היכי מספקי' להו אי האי טומאתו ממנו בעד שתצא טומאתו לחוץ, דא"כ הכא איצטריך קרא לומר שלא יטמא בפנים דאלמא אי שתיק קרא מיניה מדינא הוה אמינא דמטמא אפילו בפנים, והתם איצטריך רחמנא לרבויי שיטמא, בפנים כבחוץ דאלמא מדינא אי שתיק קרא מיניה לא הוה מטמא בפנים עד שתצא לחוץ, ויש מפרשים, דכיון דגלי רחמנא בזבה שמטמאה בפנים כבחוץ, איצטריך לגלויי בזב שאינו מטמא אלא בחוץ, שלא תאמר דזב וזבה הוקשו, אי נמי בדין היה באיש לטמא בפנים, משום דכיון שנעקר שותת הוא ויורד ואין שם מקום להתעכב, אבל באשה שמתעכב דם בפרוזדור, הייתי אומר שלא תטמא עד שיצא לחוץ ממש, לפיכך הוצרך הכתוב להשמיע בזה ובזה, ומיהא אכתי קשה לי, מאי קמבעי ליה, מתניתין היא שאין זב ובעל קרי מטמאין עד שתצא טומאתן לחוץ, וכדתנן לקמן בפרק יוצא דופן (נדה מ, א), אלמא האי ממנו להכי הוא דאתא, וכדדייקינן ליה מיניה התם בגמרא. אלא נראה לי דהיא גופה קא מיבעיא ליה כיון דרבה הכתוב פנים כחוץ בזבה, הא דתנינן הזב ובעל קרי אין מטמאין עד שתצא טומאתן לחוץ, מהיכא גמרינן ליה, אלימא מדכתיב ממנו עד שתצא טומאתו לחוץ, ומינה, דאילו ראה קרי בקיסם טמא, דהא יצאה טומאה לחוץ, או דילמא האי ממנו לעד שתצא ממנו ולא בקיסם הוא דאתא, וזב ובעל קרי שאינן מטמאין עד שתצא טומאתן לחוץ, מזבה גמרינן לה. דמדאיצטריך רחמנא בזבה שתטמא בפנים כבחוץ אלמא בזב ובעל קרי מדינא לא מטמאי עד שתצא טומאתן לחוץ. והיינו דבעי לה הכא ולא בעי לה גבי מתניתין דפרק יוצא דופן, משום דהכא איירי ברואה דם בשפופרת, שהוא ענין דומה לו, ואייתינן נמי דרשא דבשרה שמטמאה בפנים כבחוץ כנ"ל.

    והלא הוא עצמו אינו מטמא אלא בחתימת פי האמה - פירש רש"י דשיעור חתימת פי האמה קאמר, והכי קאמר והלא הוא עצמו אינו מטמא אלא בשיעור חתימת פי האמה, כיון דנפקא בקיסם, בציר ליה שיעורא כעובי הקיסם, ורב הונא לאו כר' נתן דאמר שזב צריך חתימת פי האמה קאמר ליה, דאם איתא, הוה לן לאקשויי הכא עליה והתנן הזב ובעל קרי מטמאין בכל שהן, וכדמקשינן לקמן בפרק יוצא דופן (נדה מג, ב) עליה דשמואל, דאמר זב צריך כחתימת פי האמה, ואקשינן והתנן זב ובעל קרי מטמאין בכל שהן, ופרקינן הוא דאמר כר' נתן, אלא ודאי רב הונא בזב כרבנן סבירא ליה, אלא דבבעל קרי לא סבירא ליה כותייהו, דמדלא חלק בהן הכתוב בין רואה לנוגע, דאפילו ברואה לא טמא אלא טומאת ערב כנוגע, אלמא רואה מדין נוגע טמאו הכתוב דאין לך רואה שאינו צריך ספירה כנדה וזב וזבה, וכיון דלא טמאו הכתוב אלא מדין נוגע, צריך הוא שיעור כנוגע והיינו דאקשינן למימרא דנוגע הוי, אלא מעתה אל יסתור בזיבה, ואלו כר' נתן אמרינן מאי קושיא, והלא זב שצריך שיעור, ואפילו הכי סותר בזיבה, וכן נמי הא דפרקינן לפי שאי אפשר בלא צחצוחי זיבה, ואילו לר' נתן מאי פירוקא, והלא אפילו זב ממש פחות מכשיעור לאו כלום הוא, וציחצוחין מאי אהנו ומאי סתרי, אלא דק"ל להאי פירושא, דאי חתימת פי האמה משום שיעורא בלחוד הוא, מאי קושיא והלא הוא עצמו אינו מטמא אלא בחתימת פי האמה, והלא בקיסם חלול אפשר לצאת בו כשיעור חתימת פי אמה. ועוד דבכולהו נוסחאי הכא בחתימת י אמה, בבי"ת השימוש גרסינן, ולא כחתימת בכ"ף ועוד דהוא ליה למימר בכחתימת פי אמה, או לימא צריך כחתימת פי אמה, אלא משמע דחתימת פי האמה ממש בעי, כלומר שיגע ממש, ואפילו כי איכא שיעור חתימה לא מטמא עד שיהא שם כחתימה וחותם ממש, כלומר שיגע בפי האמה כולה. ועוד קשיא לי, דאי רב הונא כרבנן סבירא ליה בזב, בבעל קרי דאמר כמאן, לא כרבנן ולא כר' נתן, ואפילו ר' שמעון דאמר בפסחים בפרק אלו דברים (פסחים סז, ב) דסבר לה בזב כר' נתן ואתקש בעל קרי לזב, אפילו כדידיה נמי לא אתיא, דעד כאן לא בעי ר' שמעון שיעור בקרי, אלא משום הקישא דזב, הא אלו סבר ליה כרבנן בזב אף בקרי לא היה מצריך חתימת פי האמה, ועוד דאם איתא, התם בפסחים דאמרינן דר"ש בעי כחתימת פי האמה בקרי, למה לן לאפוקי לגמרי מהלכתא ולומר דסבר ליה בזב כר' נתן ואיתקש קרי לזב, לימר קסבר ר"ש בקרי דבעי כחתימת פי אמה, כלומר משום דאין טומאת ראייתו צריכה ספירה, אלא טומאת ערב כמגעו, ובסבריה דרב הונא, ועוד דכי אקשי ליה רב הונא לרבא, והלא הוא עצמו אינו מטמא אלא בחתימת פי אמה, ליבעי מיניה זב שראה בקיסם דלא בעי שיעור, אלא שבזו י"ל דפשיטא ליה דלאו משום דכתיב כי יהיה זב בבשרו, כדפשטינן בזבה מדכתיב בבשרה, אלא כולהו ק"ל, ועוד דאי כרבי נתן מאי קאמר גזירת הכתוב היא, זיבה גמורה סתרה שבעה, צחצוחי זיבה לא סתרה אלא יום אחד, והלא לרבנן אף צחצוחי זיבה, זיבה גמורה היא, דהא מטמא בכל שהוא. ויש מפרשים דרב הונא כר' נתן סבירא ליה, וכשמואל רביה דאית ליה הכין, וכדאיתא לקמן בפרק יוצא דופן (נדה מג, ב) והוה מצי רבא למימרא ליה אנא כרבנן סבירא לי, ואליבא דרבנן קא מבעיא לי, והא דאקשינן למימר דנוגע הוי, לי דכיון דחתימת פי אמה בעית, אלמא אינו משום רואה אלא משום נוגע, אלא מעתה אל יסתור בזיבה, ואע"ג דלר' נתן בזוב ממש בעי חתימת פי אמה, ואפילו הכי לא הוי משום נוגע אלא משום רואה, הכי קאמר ליה, בשלמא זיבה אע"ג דבעי חתימת פי אמה, גזירת הכתוב הוא דלא תטמא אלא בראיה שיש בה נגיעה, והיינו דנגיעתו אינה אלא טומאת ערב וראיתו טומאת שבעה, אלא קרי, בשלמא אי לא בעי שיעור, דינא הוא דיסתור, משום דדמי בחד צד לזוב, דאף הוא מטמא דין רואהאע"פ שאינו נוגע, אלא אי אמרת בעי שיעור מאי טעמא סתרה והלא לא דמי לזוב כלל, אלא הרי הוא כמגע עצמו שלא בראיה, דזה וזה במגע וזה וזה טומאת ערב, ופרי' משום דאי אפשר לקרי של מי שהוחזק זב בלא צחצוחי זיבה, ואי אמרת וצחצוחין מאי מהנו, והא בעינן שיעור ואפילו לזוב עצמו, י"ל משום דהוה ליה מין במינו ומין במינו אינו חוצץ. וגם בזה צריך עיון, דהא זוב וקרי שני מינים מוחלקים הן לגמרי, כדאיתא לקמן בפרק בנות הכותיים (נדה לה, ב) וכדתניא זוב דומה למי בצק של שעורים זוב בא מבשר מת ושכבת זרע באה מבשר חי וכולי כדאיתא התם. ועוד דכי לא חיצא מאי הוי מכל מקום שיעור כחתימת פי אמה בעינן דר' נתן שיעור כחתימת פי אמה בעי, והא ליכא אלא צחצוחין בלבד, ואי אמרת מצטרפא, אם כן מצינן קרי שסותר ותהדר קושיין לדוכתה, ועוד דכי פרכינן אלא מעתה תסתור כל שבעה, אדרבה הוה לן למפרך כי איכא צחצוחי מאי הוי, והא ליכא חתימת פי אמה, דכי לא סתרה לא הוי חדוש, אלא כי סתרה הוא דהוי חדוש עוד צ"ע.

    הא נמי תנינא המפלת מין קליפה מין שערה מין עפר כמין יבחושין תטיל למים אם נמוחו טמאה. הקשו בתוס' כיון דאפשר לימוח, לאו יבש מעיקרא הוא, וכלח חשבינן ליה, דהא תנן בפרק דם הנדה (נדה נד, ב) אבל השרץ והנבלה מטמאין לחין ואין מטמאין יבשים ואם יכול לחזור ולשרות כמות שהיו מטמאין לחין ומטמאין יבשין, אלמא כל שיכול דרך שרייה לחזור לכמות שהיה, אפילו ביבשיתן חשבינן ליה כלח. ואין לומר, דהתם כשחוזרים לכמות שהיו בתוך מעת לעת, והכא אפילו לאחר מעת לעת, דהא ליתא, דאדרבה מיבעיא בעינן לה לקמן (נדה כב ע"ב) אי יהבינן ליה לדם דרכיך מעת לעת כשרץ ונבלה או פחות מכן, כיון דהנך אקושי ודם רכיך, אלמא מפשט פשיטא להו דאפילו מעת לעת לא יהבינן לדם, ותירצו הם ז"ל דעיקר בעיין דהכא, משום דכתיב כי יזוב זוב דמה, וקא מיבעיא ליה אי בעי דדאיב ביציאתו מן המקור, שיזוב, למעוטי יבש שאינו זב, ואע"פ שהוא חשוב כלח מ"מ אינו זב, וקא פשיט ליה מדתנן המפלת כמין קליפה, וכו' ואינו מחוור בעיני, חדא דא"כ מאי קא מקשה תו אי הכי כי לא נימוחו נמי, דלדידיה דס"ל דזב ממש בעינן, מתני' מי ניחא אדרבה לדידיה תקשי ליה מתניתין טפי, מיהו א"ל בהא, דלא מפרשי' האי אי הכי דאי אמרת בשלמא ויש לנו כיוצא בו בתלמוד בפרק קמא דמציעא (ט, א) גבי נקנה רכוב במוסרה ואחרים כיוצא בו, אלא דאכתי קשיא לי, דאם כן מאי קא מהדר ליה ברישא תנינא דם הנדה ובשר המת מטמאין לחין ומטמאין יבשים והיכי שייכא הא לבעיא דקא בעי מיניה, איהו בעי אי בעינן דם שיזוב בשעת ראיה, ואיהו אהדר ליה דדם יבש מטמא, ודוחק הוא לומר, דהמתרץ לא הבין מעיקרא עיקר בעיא עד שפירשה השואל לבסוף. וי"ל דר' אליעזר משמע ליה דמתניתין כללא קאמר לכל דם יבש ואפילו מעיקרו, וקושטא דמתניתין הכין הוא כמו שאכתוב בסמוך, אלא דר' יוסי ב"ר חנינא א"ל דדילמא מתני' דוקא בלח ונעשה יבש. ונ"ל דעיקר קושיא ליתא, דהכי קא מיבעיא ליה דם יבש אי מקרי דם או לא, ואתי למפשטה מדרבנן דם הנדה מטמא לח ומטמא יבש אלמה לא נפק מתורת דם מחמת שנתיבש, ואהדר ליה, לח ונעשה יבש לא קא מיבעיא לי, דכיון דנחתא ליה טומאה, לא נפיק מתורת דם טמא ואפילו שנתיבש, ומשום דכתיב דם יהיה זובה בהויתו יהא, כדדרשינן בריש פרק דם נדה (נדה נד, ב) והיינו נמי טעמא דשרץ ונבלה דמטמאין יבשים כשיכול לשרותן ולחזור לכמות שהיו, דכיון דנחתא להו טומאה בלחותן, אינן עולין מטומאתן עד שיתיבשו לגמרי שלא יוכלו לחזור לכמות שהיו ע"י שריית מעת לעת, אלא כי מיבעיא לי ביבש מעיקרו, דלא נחת ליה לידי טומאה בלחותו, אי מקרי דם לאחותי ליה טומאה ביבשותו, שיהא מטמא את האשה אם לאו, ואמר ליה, הא נמי תניתוה, במפלת כמין קליפה כמין שערה אם נמוחו טמאה, אלמא אע"ג דלא נחת ליה לידי טומאתו עד שנתיבש טמא ומטמא. ואקשינן אי הכי כי לא נימוחו נמי, כלומר אי אמרת בשלמא דם יבש מעיקרן לא מטמא ניחא, דהכא כי נתיבש כולי האי שאינו נימוח טהורה, והאי דמטמא בנימוח, משום דמוכח מילתא דלאו דם יבש מעיקרא הוה, אלא יצא לפרוזדור ונתיבש שם ואח"כ יצא לחוץ ומ"ה כששורין אותו בפושרין חוזר לכמות שהיה, אבל כי לא נימוח מוכחא מילתא דיבש מעיקרו הוה. אלא לדידך דאמרת דדם יבש מעיקרא נמי טמא ומטמא, כי לא נימוח נמי, ומשני כי לא נימוח בריה בעלמא הוא, כלומר אין שרייתו אלא להבחין אם הוא דם שנתיבש או בריה בעלמא, דכל שלא נימוח מוכחא מילתא דלאו דם הוא, אלא בריה בעלמא. והיינו דאקשינן ומי איכא בריה כי האי גונא, כלומר בריה ממש שאינה דם, א"ל וכדתניא.

    Babylonian Talmud · folio map

    Niddah 22a

    Niddah 22a. The full printed text of this folio side - 14 numbered segments, about 294 words - with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit - the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Niddah 22a

    Open in the reader

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026