Talmud Builders

    Niddah 29b

    Back to index

    English translation — Niddah 29b

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1A woman left home for an extended period of time while she was full, i.e., pregnant, and came back when she was empty, as she discharged the fetus, but it is unknown exactly when and what she discharged; and she spent three weeks in our presence during which she was pure, i.e., she did not experience any bleeding, and for the following ten weeks she alternated between one impure week, in which she experienced bleeding every day, and one pure week, in which she did not experience bleeding at all.

    2In such a case, the woman may engage in intercourse with her husband at the end of the fifth week following her return, on the eve of the thirty-fifth day, after which she is again prohibited from engaging in intercourse with her husband. And we require her to immerse in a ritual bath a total of ninety-five immersions. This is the statement of Beit Shammai. And Beit Hillel say that she is required to immerse thirty-five times. Rabbi Yosei, son of Rabbi Yehuda, says: She is required to immerse only once, as it is sufficient for the immersion to be at the end of the period when she is required to immerse every day. The entire baraita will be explained below.

    3The Gemara explains the objection from the baraita to the opinion of Rabbi Yehoshua ben Levi: Granted in the first week following her arrival the woman may not engage in intercourse with her husband, despite the fact that she did not experience bleeding during that week, as one can say that perhaps she is a woman who gave birth to a male just before her arrival, which would mean that the first week is her seven-day period of impurity. Likewise, it is clear that the woman may not engage in intercourse with her husband during the second week after her arrival, as one can say that she is a woman who gave birth to a female, and consequently her period of impurity is two weeks long.

    4It is also clear why she may not engage in intercourse during the third week, as one can say that perhaps she is a woman who gave birth to a female as a zava , i.e., a woman who experienced a discharge of uterine blood after her menstrual period for three days without the pain of labor, and therefore assumed the status of a zava before giving birth. If so, she must count seven clean days after her two-week period of impurity, and subsequently immerse.

    5But in the fourth week, even though the woman sees blood during that period, let her engage in intercourse with her husband, as it is pure blood. At this stage the woman’s period of purity is certainly underway. Why does the baraita state that she may not engage in intercourse with her husband in this week? Is it not due to the concern that she might have discharged an item that was not a full-fledged offspring? Evidently, although most pregnant women give birth to full-fledged offspring, we do not follow the majority, which contradicts the opinion of Rabbi Yehoshua ben Levi.

    6The Gemara asks: Rather, as this is apparently a valid objection, what is the reason that Ravin said: I do not know what the objection to the opinion of Rabbi Yehoshua ben Levi is? The Gemara explains: Perhaps it is in fact assumed that the woman gave birth to a full-fledged offspring, in accordance with the opinion of Rabbi Yehoshua ben Levi, and the reason she is not considered pure in the fourth week after her arrival is that one can say that her birth was distant, i.e., she gave birth a long time before her arrival, and therefore her period of purity had already ended before the fourth week.

    7§ The Gemara further analyzes the above baraita : During this fifth week, when the woman is pure, as she did not experience any bleeding, let her engage in intercourse with her husband. Why is she permitted to do so only on the eve of the thirty-fifth day, at the end of the fifth week?

    8The Gemara answers: During this fourth week, when she experiences bleeding every day, we are uncertain with regard to each and every day as to whether it is the end of the woman’s period of purity as a woman after childbirth, and that it is therefore the beginning of the seven-day period that she must observe as a menstruating woman. And with regard to the twenty-eighth day itself, the last day of the fourth week, one can also say that it is after the last day of her period of purity and the beginning of her period as a menstruating woman, and therefore she is required to observe seven days for her menstruation, which end on the thirty-fourth day after her arrival. Consequently, the woman may engage in intercourse with her husband only on the eve of the thirty-fifth day.

    9The Gemara further inquires: As explained above, the reason it is prohibited for the woman to engage in intercourse during the third week is that she might have given birth just before arriving and had been a zava at the time, and therefore after observing the two weeks of impurity of a woman after childbirth, she must observe an additional seven days of impurity as a zava . A zava may undergo her purification process on the seventh day of her impurity, following which she is permitted to engage in intercourse. Accordingly, let the woman engage in intercourse on the twenty-first day after her arrival.

    10The Gemara answers: The halakha in this baraita is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon, who said that it is prohibited for a woman to do so, i.e., to engage in intercourse on the seventh day of her ziva after immersing in a ritual bath, lest she come to a case of uncertainty. If she engages in intercourse on that seventh day after immersion, and subsequently experiences bleeding on that same day, it retroactively nullifies her entire seven clean days, and it turns out that she engaged in intercourse while she was impure. The Gemara continues to ask: Even so, let her engage in intercourse that night, after having completed seven clean days. The Gemara answers: The baraita is referring to a case when the woman saw blood in the evening, i.e., her fourth week of experiencing bleeding started in the nighttime.

    11§ The Gemara analyzes the statement of Beit Shammai: And we require the woman to immerse in a ritual bath for a total of ninety-five immersions. The Gemara explains: During the first week she is required to immerse at night, every night of the week. The reason is that as the date of her childbirth and the sex of the offspring are unknown, one can say that she is a woman who gave birth to a male. If so, the seven days of impurity might have ended on any night of the first week, and therefore she must immerse in a ritual bath on each night.

    12During the second week, she is required to immerse at night, every night, as one can say that she is a woman who gave birth to a female, and therefore it is possible that her fourteen-day period of impurity ended on any of the nights of the second week. She must also immerse every day of the second week in the daytime, as one can say that she is a woman who gave birth to a male as a zava . If so, it is possible that her seven-day period of impurity as a woman after childbirth ended on any given day during the first week, after which she must start to count seven clean days as a zava . These seven days necessarily culminate during the second week, and the halakha is that a woman must immerse in a ritual bath on the morning when her seven clean days of ziva conclude.

    13During the third week, she is required to immerse every day in the daytime, as one can say that she is a woman who gave birth to a female as a zava , and consequently her fourteen-day period of impurity as a woman after childbirth ended during the second week. Therefore, the woman’s seven clean days as a zava might end on any day of the third week, and she is obligated to immerse on that morning.

    14She is also required to immerse on every night of the third week, according to Beit Shammai. Beit Shammai conform to their line of reasoning, as they say in a mishna (71b) that a woman who finished her period of purity after childbirth, referred to as a woman who immersed that long day and is waiting for her purification process to be completed, requires immersion at the end of this period. The woman must therefore immerse on every night of the third week, in case that night is the end of her period of purity, for a total of thirty-five immersions by the end of the week. She must continue to immerse every night until her period of purity is certainly over, no matter when she gave birth, i.e., until the eightieth day since her arrival.

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:SheʼelahTeshuvahKushyaTerutzRaʼayahStirahMemra
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    האשה שיצאה מלאה וחזרה ריקניתלסוף זמן מרובה ואינה יודעת אימת יצא הריונה:

    והביאה לפנינוכלומר משבאה לפנינו ישבה לה שלשה שבועים טהורים מכל וכל עם יום בואה. ולא דק כולי האי דיום זה ספק טמא דשמא ראתה בו ביום קודם שבאתה לפנינו ואפ"ה קרי ליה טהור דקאי אמכאן ולהבא דקס"ד השתא שבאתה לפנינו ביום ומשבאתה לפנינו לא ראתה:

    ועשרה שבועים אחד טמא ואחד טהוראחד טמא שהיתה רואה בכל יום ואחד טהור שכל הימים של אותו שבוע היו טהורין:

    משמשת לאור שלשים וחמששהוא ליל סוף שבוע חמישי והוא ליל כניסת שלשים וחמש ויציאת יום ל"ד ושוב אינה משמשת. וטעמא דכולן מפרש לקמן ואמאי נקט הכי י"ג שבועים:

    ומטבילין אותה צ"ה טבילותמשום דטבילה בזמנה מצוה וכולהו מפרש לקמן. ומשום הני צ"ה טבילות נקט י"ג שבועים דספק זמן הטבילות משוך י"א שבועים ופלגא די"ב ואיידי דצריך לפלגא נקט כולה ואיידי דתנא שבוע טמא דהיינו י"ב תנא נמי שבוע י"ג טהור והכי מפרש לקמיה:

    וב"ה סברי ל"הוטעמייהו מפרש לקמן ותרוייהו סבירי להו טבילה בזמנה מצוה:

    באחרונהכשתפסוק לגמרי ותטהר דלית ליה טבילה בזמנה מצוה:

    בשלמא שבוע ראשון כו'השתא מפרש תיובתא:

    אימר יולדת זכר היאוכל יומא ויומא דשבוע ראשון איכא לספוקי דלמא ביום שבאתה ילדה שעה אחת קודם שבאה לפנינו וכל שבעת הימים האלו הוו שבעת ימי לידה:

    שבוע ראשוןיומא דאתיא לקמן קחשיב בכלל שבוע ראשון:

    אימר יולדת נקבה היאוביום שבאת לפנינו ילדה ומשכי ימי לידה הנך תרתי שבועי:

    בזובשמא מתוך י"א יום דימי זיבה ילדה וראתה ג' רצופין ובלא צער דהוה שופי סמוך ללידה ובעיא שבעה נקיים לזיבתה. ואע"ג דקא יתבא י"ד נקיים הואיל ואיכא לספוקינהו בימי לידה לא סלקא לה דקסבר ימי לידה שאינה רואה בהן אין עולין לה לספירת זיבתה:

    אלא שבוע רביעיאי אמרינן רוב נשים ולד מעליא ילדן האי ולד הוא שהרי הוחזקה עוברה:

    תשמשואע"ג דהך שבוע קא חזיא שהרי ראשון הוא לשבועים שעוברים עליה אחד טמא ואחד טהור:

    האי דם טוהר הואדאכתי משכי מ' יום דזכר:

    לאו משום דלא אזלינן בתר רובאומספקינן לה בלא ולד ולית לה דם טוהר וקשה לריב"ל:

    אימר הרחיקה לידתההאי דלא יהבינן לה ימי טוהר לאו משום ספק דלאו ולד הוא אלא אימר הרי ימים רבים קודם שבאת לפנינו ילדה וכלו לה ימי טהרתה אבל לענין קרבן מביאה קרבן ונאכל בין קרבה ובין הרחיקה בת קרבן היא מאחר דקפדינן ארובא:

    שבוע חמישי דטהור הוא תשמש כו'ואמאי לא משמשת עד ליל שביעי:

    ומשנינן שבוע רביעישראתה בכל יום כל יומא איכא לספוקי לסוף לידה סוף ימי טוהר כלומר אתמול כלו ימי טוהר והיום היא תחלת נדה הילכך יום כ"ח שהוא סוף שבוע רביעי מספקינן לה בתחלת נדה ובעיא לממני משבוע חמישי ששה ימים להשלים שבעת ימי נדות ובליל שביעי טובלת ומשמשת שהוא אור לשלשים וחמש משבאת לפנינו וליל שמיני שהוא תחלת שבוע ששי נמי לא משמשת שהשבוע ששי טמא הוא דמוקמינן לה לקמן שהיא רואה מבערב בכל ימי ראייתה מכאן ואילך לא משמשת לעולם דדילמא שבוע רביעי תחלת נדה היא והששי בימי זיבה והרי היא זבה ושבוע שביעי שהוא טהור תספור לנקיים ואם לא שרואה מבערב היתה משמשת ליל תחלת שבוע שמינית ואע"ג דיכולה לטבול ביום שביעי שמקצת היום ככולו לענין ספירה אפ"ה לא משמשת ביום דמוקמינן לה כר"ש דאסר וכן לעולם י"ל בכל שבועים טמאים שלה זהו בימי זיבה וצריכה ז' נקיים וכל שבוע טהור תספור לנקיים אבל שבוע רביעית ממ"נ אין אתה יכול לספקו בזיבה שאין זיבה אלא לאחר נדות והרי זו ישבה ג' שבועים טהורים והרביעי הוא דראתה הילכך בתחלת נדה הוא דאיכא לספוקי ולא בעיא למיתב בשבוע חמישי אלא ששה ימים משום ספק יום אחרון של רביעי דמספקינן לה בתחלת נדה:

    בעשרים וחדשהוא סוף שבוע שלישית תשמש דהא אפי' קרבה לידתה לילד בו ביום שבאת לפנינו כבר כלו ימי טומאה והיום שביעי לנקיים של ספירה וקי"ל דטבילת זב וזבה ביום בפ"ק דיומא (דף ו.) דמקצת היום ככולו הילכך ביום כ"א תשמש:

    ר"ש היא דאמרבת"כ אסור לעשות כן לשמש זבה ביום טבילתה:

    שמא תבא לידי ספקשמא תראה לאחר תשמיש ונמצא שסתרה כל מניינה דהא לא הוו נקיים כל שבעה ונמצא משמשת זבה:

    לאורתא תשמשבליל תחלת שבוע רביעית דקס"ד השתא שאינה רואה אלא ביום ואף ע"ג דהאי שבוע רביעי טמא הוא מיהו בליל תחלת שבוע אכתי טהורה היא ותשמש הלילה:

    ומשני כשראתה מבערבוכן היא נהוגה לראות בכל שבוע טמא מבערב:

    בלילותאבכל לילה ולילה דבכל לילה מספקינן לה [שמא] השתא סוף שבעה ללידתה הוא וטבילה בזמנה מצוה:

    אימר יולדת זכר בזוב היאויום ראשון דשבוע שני אמרינן שמא שבעת ימים קודם שבאת לפנינו ילדה ושבוע ראשון הוה ספירה לנקיים ולמחר ביום תחלת שבוע שני תהא טבילת זיבתה וכן כל ימי שבוע שני כל יומא ויומא איכא לספוקי דלמא קצת משבוע ראשון הוי בכלל ימי לידה והשתא כלין ימי הספירה אבל שבוע ראשון לא טבלה ביום ואף ע"ג דבכל יום איכא לספוקי שמא הרחיקה לידתה והשתא כלין ימי הספירה משום דבעינן שבעת ימי הנקיים לפנינו ודאין והני דקודם לכן ספק הוו נקיים ספק לא הוו והכי מפרש לקמן ויום אחרון דשבוע קמא הוה בעיא טבילה משום ספקא דהשתא כלין ימי הספירה ואיכא ז' ספורין לפנינו ולקמן מתרצין דטבילה חדא בשבוע לא קחשיב:

    בלילותא אימור יולדת נקבה הואיוכל לילה איכא לספוקי האידנא סוף שבועים וליל אחרון מספקינן שמא ביום שבאתה ילדה והשתא כלין:

    שבוע שלישי מטבלינן לה ביממא אימר יולדת נקבה בזוב היאוכל יומא איכא לספוקי השתא כלין ימי ספירה יום ראשון דלמא ששה ימים קודם שבאת לפנינו ילדה ושבועים הרי עשרים יום והיום הוי כ"א שסוף ספירה הוא ולמחר אמרי' ה' ימים קודם ביאתה ילדה והיום כלים ויום אחרון אימר ביום שבאתה ילדה והיום כלים:

    בלילותאדשבוע שלישי מטבילין לה ואף ע"ג דליכא לספוקי בשבוע שלישי בסוף לידת נקבה:

    ב"ש לטעמייהודאמרי בפ' אחרון (לקמן נדה דף עא:) טבולת יום ארוך דהיינו יולדת שהיא טבולת יום כל ששים וששה שהרי לסוף שבועים היא טובלת ואינה אוכלת בתרומה עד שיכלו ימי טוהר כדכתיב בכל קדש לא תגע וקאמרי ב"ש שצריכה לטבול לאור שמונים ואחד שהוא סוף שמונים הילכך כל ליליא איכא לספוקי השתא כלים (עד) שמונים יום מיום שבאת לפנינו ושבוע קמא נמי איכא לספוקי בהכי אלא לא איכפת לן משום דסוף סוף הא קא טבלה בכל ליליא:

    נדה 29 עמוד ב

    1אשה שיצתה מלאה ובאה ריקנית, והביאה לפנינו שלשה שבועין טהורין, ועשרה שבועות אחד טמא ואחד טהור.

    2משמשת לאור שלשים וחמש, ומטבילין אותה תשעים וחמש טבילות, דברי ב"ש וב"ה אומרים: שלשים וחמש. רבי יוסי בר' יהודה אומר: דיה לטבילה שתהא באחרונה.

    3בשלמא שבוע ראשון לא משמשת, אימר: יולדת זכר היא; שבוע שני, אימר: יולדת נקבה היא;׃

    4שבוע שלישי, אימר: יולדת נקבה בזוב היא;׃

    5אלא שבוע רביעי, אע"ג דקא חזיא דם תשמש, דהא דם טהור הוא. לאו משום דלא אזלינן בתר רובא?

    6אלא מאי ״לא ידענא מאי תיובתא״? אימר: הרחיקה לידתה.

    7הך שבוע חמישי דטהור הוא, תשמש!

    8הך שבוע רביעי, כל יומא ויומא מספקין בסוף לידה ובתחלת נדה, ועשרין ותמניא גופיה אימר תחלת נדה היא, ובעיא למיתב שבעה לנדתה.

    9בעשרים וחד תשמש!

    10רבי שמעון היא, דאמר: ״אסור לעשות כן״, שמא תבא לידי ספק. לאורתא תשמש? כשראתה בערב.

    11ומטבילין אותה תשעים וחמש טבילות. שבוע קמא מטבילין אותה בלילותא, אימר יולדת זכר היא.

    12שבוע שני, מטבילין אותה בלילותא, אימר: יולדת נקבה היא. ביממא אימר: יולדת זכר בזוב היא.

    13שבוע שלישי מטבילין לה ביממא אימר: יולדת נקבה בזוב היא.

    14בלילותא, ב"ש לטעמייהו, דאמרי: טבולת יום ארוך בעי טבילה.

    Tosafot

    אימר הרחיקה לידתהתימה דרבי יוסי ברבי חנינא לא אסיק אדעתיה האי שינוייא וברייתא לא מפרש כלל בענין אחר:

    ר"ש היאתימה דכ"ש דאתיא כרבנן דאסרי בפ' בתרא (לקמן נדה סז:) לשמש דאורייתא ועוד קשה דהכא משמע דר"ש לא אסר טבילה אלא תשמיש דוקא ובפרק בתרא (שם סז:) משמע דאסורה לטבול וי"ל דטבילה האמוראין אסרוה ולקמן (שם ד"ה אבל) נפרש בע"ה:

    כשראתה מבערבוא"ת כיון דראתה מבערב אמאי מטבילינן לה לב"ש בלילותא משום טבולת יום ארוך וי"ל דלאו דוקא מבערב אלא כלומר בשעה או בחצי שעה בלילה וטובלת בתחלת הלילה ורואה מיד אחר הטבילה ואם היתה באה לשמש קודם טבילה הרשות בידה:

    בשבוע קמא מטבילין לה בלילותא אימור יולדת זכר היאזה האריכות אינו צריך אלא לב"ה דלב"ש מטבילין לה כל פ' לילות משום טבולת יום ארוך והאי שבוע קמא דלילותא אינו כמו שבועים דיממא אלא ו' לילות משבוע קמא וליל תחלת שבוע שניה ושבוע שניה נמי בלילותא היינו ו' לילות משבוע שניה וליל תחלת שבוע שלישי ושבוע שני ושלישי ביממא אינו כענין זה:

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Rashba

    הא דתניא באשה שיצאה מלאה ובאה ריקנית דמחזקינן לה ביולדת בזוב וברואה נמי לאחר לידה כדאמרינן לקמן. איכא מרבוותא דאמרי דדוקא בדאמרה בפירוש ראיתי שלא בשעת לידה ואיני יודעת כמה ראיתי שאילו לא אמרה כן אין מחזקינן אותה בנדה ובזבה בכלל ולא בשומרת יום שא"כ אין לך שוטה וחולה או חרשת ותינוקת שיהא להן שעת הכושר דכל הני לא ידעי אם ראו אם לאו, ועוד דבהדיא תניא בפרק בתרא בטועה, ראיתי ואיני יודעת כמה ראיתי, אלמא ביודעת דוקא אלא שאינה יודעת מתי וכמה, הוא דשדינן עלה הני ספיקי הא כשאינה יודעת אם ראתה אם לאו לא שדינן עלה מספק חומרי נדה וזבה. ואינו מחוור בעיני דאם איתא היכי שתיק ברייתא וגמרא מינה כי היכי דקתני בברייתא שיצאה מלאה ובאה ריקנית והביאה לפנינו כך וכך שבועים הכי, הוי ליה לפרושי מאי דקאמרה כיון דדינא מתחלף בין אמרה ללא אמרה ולא סגיא דלא אמרה שראתה קודם לידה ואחר לידה דאי לא היכי אמרינן דמטבלים לה משום יולדת בזוב והיא לא אמרה שראתה קודם לידה, אלא משמע דבין כך ובין כך שדינן עלה כל הני ספיקי כיון דאשכחן לה דטעיא כולי האי דלא ידעה מתי הפילה או מה הפילה אם זכר אם נקבה ואם ילדה בזוב אם לא אלמ' טועה גמורה היא ומוחזקת בטומאה וכיון שאי אפשר שלא להטיל עליה על כרחיך כמה טבילות מחמת ספק לידתה מתוך שאתה בא להטבילה טבילות מספק והיא אינה יודעת אם ראתה נמי קודם לידה או אחר לידה מטילין עליה חומרי טבילות זבה ושומרת יום ואינה דומה לחרשת ותינוקת דבחזקת טהורות גמורות נינהו ומספק אי אתה מצריכן טבילה. וטועה דבפרק בתרא דאמרה ראיתי ואיני יודעת כמה ראיתי, התם משום דבעינן לפרושי דיני טועה שבאה ואמרה כך וכך ראיתי או כך ראיתי ולחדותי דיני טבילות המתחייבות עליה מתוך ספיקותיה, וכדתניא טועה שאמרה יום אחד טמא ראיתי מטבילין אותה תשע טבילות, בין השמשות ראיתי מטבילין אותה י"א טבילות, ראיתי ואיני יודעת כמה ראיתי, וזו ודאי אלו לא אמרה ראיתי במה תתלה אותה בטועה כיון שאינה יודעת אם ראתה כלל אם לאו, מה שאין כן באשה שיצאתה מלאה ובאה רקנית דעל כרחה טמאה היא ואינה יודעת היאך כלל, לא ראיותיה, ולא זמניה, הילכך אפילו לא אמרה ראיתי מטילין עליה טבילות אלו מספק, כנ"ל.

    אלא מאי לא ידענא מאי תיובתא אימר הרחיקה לידתה הות,איכא למידק ר' יוסי בר חנינא דהוה מותיב מינה אלמה סבירא ליה דברייתא לא חיישה להרחקת לידה וא"כ היכי מתרצא ליה ברייתא דהיכי משכחת להו לתשעים וחמש טבילות. ועוד דא"כ שבוע רביעי תשמש דדם טוהר הוא, ועוד דא"כ שבוע רביעי תשמש דדם טוהר הוא, ועוד שבוע חמישי דטהור הוא תשמש, דאפילו אי לאו ולד מעליא הות כתיובתיה דר' יוסי, מכל מקום שבוע חמישי טהור הוא דשבוע רביעי תחלת נדה וחמישי מותר כולו, ואם ולד מעליא הוא כ"ש דטהור ואפילו שבוע רביעי דדם טוהר הוא. וא"ל דאגב חורפיה לא עיין בה והוה ליה למימר ולטעמיך ברייתא היכי מתרצא אלא דטובא איכא בתלמודא דמצי למימר ולטעמיך ולא אמר והא חדא מינייהו.

    בעשרים וחד תשמש ר"ש היא דאמר אסור לעשות כן שמא תבא לידי ספק. תמיה לי אמאי תני לה בכל מקום כר' שמעון דהא כולי עלמא היא ובית הלל תני לה בפרק בתרא דמכלתין (עב, א) דתנן התם ומודה ברואה בתוך י"א יום וטבלה לערב ושמשה שהן מטמאים משכב ומושב וחייבין בקרבן טבלה יום שלאחריו ושמשה הרי זה תרבות רעה מגען וטבילתן תלויין. ומסתברא שלא שנינו שם הרי זה תרבות רעה אלא בשומרת יום כנגד יום לפי שאינה מסולקת דמים כל כך ואדרבה רובן של נשים באות לידי זיבה גדולה והילכך שמשה ביום שמירתה, תרבות רעה לכולי עלמא, אבל הכא דלאחר טהרת ג' שבועי' מסולקת דמים לגמרי היא ומותרת לשמש לכתחלה אינה אסורהאלא לר' שמעון. וה"ה לזבה גדולה ביום שביעי לספירתה דרובן של נשים אינן סותרות מנינן לאחר ספירת שבעה שהיא מותרת לשמש לכתחלה אם לאו הא דר' שמעון והיינו כרב פפי דא"ל לרבא בשלהי מכילתין (סז, ב) מכדי האידנא כולהו ספק זבות נינהו לטבלה ביממא דז' כלומר ותשמש מיד, ופריך משום דר"ש דתניא ואחר תטהר וכו' דאלמ' משום דר"ש בלבד היא דאסירא ולא משום דב"ה כנ"ל.

    שבוע קמא מטבילים לה בלילותא דאימ' יולדת זכר הות, שני נמי דאימור יולדת נקבה הות. כל זה אינו צריך אלא משום דבית הלל אבל לבית שמאי אינו צריך דכלהו לילואתה איכא להטבילה משום טבילת יום ארוך. ואפילו לבית הלל נמי לא היה צריך ליולדת זכר דכל שבוע ראשון ושני נמי מטבילין אותה משום יולדת נקבה בלבד וטבילות דיממי דשבוע שני ושלישי נמי משום יולדת נקבה בזוב נמי יש להטבילה, אלא דהכי קאמר דאפילו משום יולדת זכר נמי יש להטבילה.

    שבוע קמא ושני מטבילינן לה בלילואותהכלומר כשבאה לפנינו מטבילין אותה משום יולדת זכר או נקבה דליל שבסוף היום שבאה לפנינו, כגון שאם באה לפנינו בא' בשבת ואפילו בתחלת הלילה אין מטבילין אותה עד ערב יום ראשון שהוא ליל יום שני, וכן כל טבילות הלילה, ונמצא שלא שלמו טבילות לילות של שבוע ראשון עד ליל מוצאי שבת של שבוע שני, וכן טבילות של שבוע שני עד מוצאי שבת של שבוע שלישי, וששה לילות של שבוע ראשון ואחת של שבוע שני קורא כאן שבוע ראשון, וששה לילות של שבוע שני ואחת של שבוע שלישי קורא שבוע שני, מה שאין כן בטבילות הימים שטבילות ימי שבוע שני מתחילים אותה לטבול באחד בשבת עצמו, ונמצאו השבעה טבילות של אותו שבוע שלימות בשבוע בעצמו, וזה קשה דהאיך לא פירשוהו בגמ' אחר שאתה מונה השבועין בענין אחד לגבי טבילות הלילות ובענין אחר לגבי טבילות הימים, וענין זה דקדקו אותו בתוס' ונשאר להם הענין מגומגם אבל בנמוקי הרמב"ן נ"ר כתוב בזה דכיון דכל טבילות דעלמא כך הן דכל נדה ויולדת טבילתן בלילה של שבוע שני ושל זבה ביום בסוף שבוע שלהן לא חשו בגמרא לפרושי בהדיא הכא כן נראה מדברי רש"י ז"ל

    Babylonian Talmud · folio map

    Niddah 29b

    Niddah 29b. The full printed text of this folio side — 14 numbered segments, about 183 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Rashi

    האשה שיצאה מלאה וחזרה ריקנית לסוף זמן מרובה ואינה יודעת אימת יצא הריונה:

    והביאה לפנינו כלומר משבאה לפנינו ישבה לה שלשה שבועים טהורים מכל וכל עם יום בואה. ולא דק כולי האי דיום זה ספק טמא דשמא ראתה בו ביום קודם שבאתה לפנינו ואפ"ה קרי ליה טהור דקאי אמכאן ולהבא דקס"ד השתא שבאתה לפנינו ביום ומשבאתה לפנינו לא ראתה:

    ועשרה שבועים אחד טמא ואחד טהור אחד טמא שהיתה רואה בכל יום ואחד טהור שכל הימים של אותו שבוע היו טהורין:

    משמשת לאור שלשים וחמש שהוא ליל סוף שבוע חמישי והוא ליל כניסת שלשים וחמש ויציאת יום ל"ד ושוב אינה משמשת. וטעמא דכולן מפרש לקמן ואמאי נקט הכי י"ג שבועים:

    ומטבילין אותה צ"ה טבילות משום דטבילה בזמנה מצוה וכולהו מפרש לקמן. ומשום הני צ"ה טבילות נקט י"ג שבועים דספק זמן הטבילות משוך י"א שבועים ופלגא די"ב ואיידי דצריך לפלגא נקט כולה ואיידי דתנא שבוע טמא דהיינו י"ב תנא נמי שבוע י"ג טהור והכי מפרש לקמיה:

    וב"ה סברי ל"ה וטעמייהו מפרש לקמן ותרוייהו סבירי להו טבילה בזמנה מצוה:

    באחרונה כשתפסוק לגמרי ותטהר דלית ליה טבילה בזמנה מצוה:

    בשלמא שבוע ראשון כו' השתא מפרש תיובתא:

    22 more comments on this page.

    Rashi on Niddah 29b · Sefaria

    Tosafot

    אימר הרחיקה לידתה תימה דרבי יוסי ברבי חנינא לא אסיק אדעתיה האי שינוייא וברייתא לא מפרש כלל בענין אחר:

    ר"ש היא תימה דכ"ש דאתיא כרבנן דאסרי בפ' בתרא (לקמן נדה סז:) לשמש דאורייתא ועוד קשה דהכא משמע דר"ש לא אסר טבילה אלא תשמיש דוקא ובפרק בתרא (שם סז:) משמע דאסורה לטבול וי"ל דטבילה האמוראין אסרוה ולקמן (שם ד"ה אבל) נפרש בע"ה:

    כשראתה מבערב וא"ת כיון דראתה מבערב אמאי מטבילינן לה לב"ש בלילותא משום טבולת יום ארוך וי"ל דלאו דוקא מבערב אלא כלומר בשעה או בחצי שעה בלילה וטובלת בתחלת הלילה ורואה מיד אחר הטבילה ואם היתה באה לשמש קודם טבילה הרשות בידה:

    בשבוע קמא מטבילין לה בלילותא אימור יולדת זכר היא זה האריכות אינו צריך אלא לב"ה דלב"ש מטבילין לה כל פ' לילות משום טבולת יום ארוך והאי שבוע קמא דלילותא אינו כמו שבועים דיממא אלא ו' לילות משבוע קמא וליל תחלת שבוע שניה ושבוע שניה נמי בלילותא היינו ו' לילות משבוע שניה וליל תחלת שבוע שלישי ושבוע שני ושלישי ביממא אינו כענין זה:

    Tosafot on Niddah 29b · Sefaria

    Rashba

    הא דתניא באשה שיצאה מלאה ובאה ריקנית דמחזקינן לה ביולדת בזוב וברואה נמי לאחר לידה כדאמרינן לקמן. איכא מרבוותא דאמרי דדוקא בדאמרה בפירוש ראיתי שלא בשעת לידה ואיני יודעת כמה ראיתי שאילו לא אמרה כן אין מחזקינן אותה בנדה ובזבה בכלל ולא בשומרת יום שא"כ אין לך שוטה וחולה או חרשת ותינוקת שיהא להן שעת הכושר דכל הני לא ידעי אם ראו אם לאו, ועוד דבהדיא תניא בפרק בתרא בטועה, ראיתי ואיני יודעת כמה ראיתי, אלמא ביודעת דוקא אלא שאינה יודעת מתי וכמה, הוא דשדינן עלה הני ספיקי הא כשאינה יודעת אם ראתה אם לאו לא שדינן עלה מספק חומרי נדה וזבה. ואינו מחוור בעיני דאם איתא היכי שתיק ברייתא וגמרא מינה כי היכי דקתני בברייתא שיצאה מלאה ובאה ריקנית והביאה לפנינו כך וכך שבועים הכי, הוי ליה לפרושי מאי דקאמרה כיון דדינא מתחלף בין אמרה ללא אמרה ולא סגיא דלא אמרה שראתה קודם לידה ואחר לידה דאי לא היכי אמרינן דמטבלים לה משום יולדת בזוב והיא לא אמרה שראתה קודם לידה, אלא משמע דבין כך ובין כך שדינן עלה כל הני ספיקי כיון דאשכחן לה דטעיא כולי האי דלא ידעה מתי הפילה או מה הפילה אם זכר אם נקבה ואם ילדה בזוב אם לא אלמ' טועה גמורה היא ומוחזקת בטומאה וכיון שאי אפשר שלא להטיל עליה על כרחיך כמה טבילות מחמת ספק לידתה מתוך שאתה בא להטבילה טבילות מספק והיא אינה יודעת אם ראתה נמי קודם לידה או אחר לידה מטילין עליה חומרי טבילות זבה ושומרת יום ואינה דומה לחרשת ותינוקת דבחזקת טהורות גמורות נינהו ומספק אי אתה מצריכן טבילה. וטועה דבפרק בתרא דאמרה ראיתי ואיני יודעת כמה ראיתי, התם משום דבעינן לפרושי דיני טועה שבאה ואמרה כך וכך ראיתי או כך ראיתי ולחדותי דיני טבילות המתחייבות עליה מתוך ספיקותיה, וכדתניא טועה שאמרה יום אחד טמא ראיתי מטבילין אותה תשע טבילות, בין השמשות ראיתי מטבילין אותה י"א טבילות, ראיתי ואיני יודעת כמה ראיתי, וזו ודאי אלו לא אמרה ראיתי במה תתלה אותה בטועה כיון שאינה יודעת אם ראתה כלל אם לאו, מה שאין כן באשה שיצאתה מלאה ובאה רקנית דעל כרחה טמאה היא ואינה יודעת היאך כלל, לא ראיותיה, ולא זמניה, הילכך אפילו לא אמרה ראיתי מטילין עליה טבילות אלו מספק, כנ"ל.

    אלא מאי לא ידענא מאי תיובתא אימר הרחיקה לידתה הות, איכא למידק ר' יוסי בר חנינא דהוה מותיב מינה אלמה סבירא ליה דברייתא לא חיישה להרחקת לידה וא"כ היכי מתרצא ליה ברייתא דהיכי משכחת להו לתשעים וחמש טבילות. ועוד דא"כ שבוע רביעי תשמש דדם טוהר הוא, ועוד דא"כ שבוע רביעי תשמש דדם טוהר הוא, ועוד שבוע חמישי דטהור הוא תשמש, דאפילו אי לאו ולד מעליא הות כתיובתיה דר' יוסי, מכל מקום שבוע חמישי טהור הוא דשבוע רביעי תחלת נדה וחמישי מותר כולו, ואם ולד מעליא הוא כ"ש דטהור ואפילו שבוע רביעי דדם טוהר הוא. וא"ל דאגב חורפיה לא עיין בה והוה ליה למימר ולטעמיך ברייתא היכי מתרצא אלא דטובא איכא בתלמודא דמצי למימר ולטעמיך ולא אמר והא חדא מינייהו.

    בעשרים וחד תשמש ר"ש היא דאמר אסור לעשות כן שמא תבא לידי ספק. תמיה לי אמאי תני לה בכל מקום כר' שמעון דהא כולי עלמא היא ובית הלל תני לה בפרק בתרא דמכלתין (עב, א) דתנן התם ומודה ברואה בתוך י"א יום וטבלה לערב ושמשה שהן מטמאים משכב ומושב וחייבין בקרבן טבלה יום שלאחריו ושמשה הרי זה תרבות רעה מגען וטבילתן תלויין. ומסתברא שלא שנינו שם הרי זה תרבות רעה אלא בשומרת יום כנגד יום לפי שאינה מסולקת דמים כל כך ואדרבה רובן של נשים באות לידי זיבה גדולה והילכך שמשה ביום שמירתה, תרבות רעה לכולי עלמא, אבל הכא דלאחר טהרת ג' שבועי' מסולקת דמים לגמרי היא ומותרת לשמש לכתחלה אינה אסורהאלא לר' שמעון. וה"ה לזבה גדולה ביום שביעי לספירתה דרובן של נשים אינן סותרות מנינן לאחר ספירת שבעה שהיא מותרת לשמש לכתחלה אם לאו הא דר' שמעון והיינו כרב פפי דא"ל לרבא בשלהי מכילתין (סז, ב) מכדי האידנא כולהו ספק זבות נינהו לטבלה ביממא דז' כלומר ותשמש מיד, ופריך משום דר"ש דתניא ואחר תטהר וכו' דאלמ' משום דר"ש בלבד היא דאסירא ולא משום דב"ה כנ"ל.

    שבוע קמא מטבילים לה בלילותא דאימ' יולדת זכר הות, שני נמי דאימור יולדת נקבה הות. כל זה אינו צריך אלא משום דבית הלל אבל לבית שמאי אינו צריך דכלהו לילואתה איכא להטבילה משום טבילת יום ארוך. ואפילו לבית הלל נמי לא היה צריך ליולדת זכר דכל שבוע ראשון ושני נמי מטבילין אותה משום יולדת נקבה בלבד וטבילות דיממי דשבוע שני ושלישי נמי משום יולדת נקבה בזוב נמי יש להטבילה, אלא דהכי קאמר דאפילו משום יולדת זכר נמי יש להטבילה.

    שבוע קמא ושני מטבילינן לה בלילואותה כלומר כשבאה לפנינו מטבילין אותה משום יולדת זכר או נקבה דליל שבסוף היום שבאה לפנינו, כגון שאם באה לפנינו בא' בשבת ואפילו בתחלת הלילה אין מטבילין אותה עד ערב יום ראשון שהוא ליל יום שני, וכן כל טבילות הלילה, ונמצא שלא שלמו טבילות לילות של שבוע ראשון עד ליל מוצאי שבת של שבוע שני, וכן טבילות של שבוע שני עד מוצאי שבת של שבוע שלישי, וששה לילות של שבוע ראשון ואחת של שבוע שני קורא כאן שבוע ראשון, וששה לילות של שבוע שני ואחת של שבוע שלישי קורא שבוע שני, מה שאין כן בטבילות הימים שטבילות ימי שבוע שני מתחילים אותה לטבול באחד בשבת עצמו, ונמצאו השבעה טבילות של אותו שבוע שלימות בשבוע בעצמו, וזה קשה דהאיך לא פירשוהו בגמ' אחר שאתה מונה השבועין בענין אחד לגבי טבילות הלילות ובענין אחר לגבי טבילות הימים, וענין זה דקדקו אותו בתוס' ונשאר להם הענין מגומגם אבל בנמוקי הרמב"ן נ"ר כתוב בזה דכיון דכל טבילות דעלמא כך הן דכל נדה ויולדת טבילתן בלילה של שבוע שני ושל זבה ביום בסוף שבוע שלהן לא חשו בגמרא לפרושי בהדיא הכא כן נראה מדברי רש"י ז"ל

    Rashba on Niddah 29b · Sefaria

    Ritva

    אשה שיצאת מלאה ובאה ריקנית פי׳ ובאה ריקנית לאחר זמן גדול שאפשר שהרחיקה לידתה ועברו עליה אפי׳ ימי טוהר נקבה או יותר וכדמוכח סוגיין ממנין טבילותיה ומפני כך לא הוצרך התנא לפרש כן שהרי טבילותיה מוכיחות זה וגבי בהמה דקתני לה סתמא ג״כ אע״ג דקירבה ביאתה משום דסתמא משמע דבאה בקרוב כל היכא דליכא הוכחא ועוד דהתם לא סגיא אלא כשבאה בתוך זמן הכרת הטינוף וכדפרישית וזו שיטת גדולי רבותי׳ אבל יש שפי׳ דהא נמי כשבאה בקרוב והרחיקה לידת׳ דאמרינן לקמן היינו שבעודה בפנינו הפילה מקצת העובר ויצא שם הראש והיתה מלאה משאר האברים ומחזיקין לה שכשם שהיא טועה עכשו שלא הרגישה בשנת רוקנה לגמרי כך לא הרגישה בתחלה ואין פי׳ זה נכון כלל שאין לנו להחזיקה כטועה אלא משעה שהוחזקה בודאי שהיתה מלאה ובאה ריקנית ורש״י ז״ל כן פי׳ בפי׳ הראשון.

    והביאה לפנינו ג׳ שבועין וכו' פי׳ כי לאחר שבאת לפנינו בדקה עצמה תמיד והביאה לפנינו ימי טהרתה וימי טומאתה והא דמחזיקין לה כיולדת בזוב וגם כרואה אחר לידה קודם שבאת לפנינו כדמוכח שמתניתין סתמא איתניא ואפי׳ בטומאה גמורה שאינה יודעת בעצמה אם ראתה כלל דהא איתא למאי דסברי קצת רבנן ז״ל דלא מחזיקין לה כרואה אלא כשאמרה ראיתי ואינ׳ יודעת אמתי ראיתי ובמה ראיתי לא סגיא דלא מפרש לה תנא וכדפריש בסוף מכילתין בטועה דהתם באמר׳ כך וכך ראיתי ומשום דהתם אילולי דבורה אין לנו הוכחא להחזיקה כטועה כלל אבל הכא שהוחזק׳ טועה בפנינו שיצאת מלאת ובאה ריקנית ועל כרחה היא טמאה ואינה יודעת כיצד ואינה יודעת לא זמנה ולא ראיותיה אפי׳ לא אמרה ראיתי מטילין עליה כל הטבילות הללו שרגלים לדבר ומן הטעם הזה אין להקשות משוטה וחולה ותינוקת וחרשת שאין אנו חוששין להם מן הסתם ואע״ג דלא ידעין אם ראו אם לאו משום דהתם בחזקת טהורות הם עומדות ואין אנו מוצאין להן עילה ומקום טעות ברור כשם שאנו מוצאין בזו וזו דעת מורי הרשב״א נר״ו ונכון הוא.

    ועשרה שבועין אחד טמא פי׳ וסוגין מוכחא בהדיא דלא מחזקינן לה להאי דם אלא או בדם טוהר או בדם נדה אבל לא בדם זובה כלל וטעמא דמילתא דכיון דעברו עליה ג׳ שבועין טהורין לא סגיא שיהא זה דם זיבה שאם בדם נדה פסקה קודם לכן הרי עברו עליה ימי זיבה בג׳ שבועין וכ״ש אם פסקה בדם זיבה שא״א לחזור ולבא דם זיבה עד שתחזור ותראה דם נדה שאין דם זיבה לעולם אלא אחר דם נדה ומכאן קושיא גדולה על הרמב״ם ז״ל ואנשי שיטתו האומרים כי לפי מנין הימים הולכין בימי זיבה ונדה ואפשר לדם זיבה בלא דם נדה. מכיון שראתה דם נדה פעם אחת בתחלת ראיותיה משמשת לאור שלשים וחמשה פי׳ בכניסתו והוא ליל שביעי מן השבועה הנז׳ החמשי שראתה טהור והכי מוכחן לקמן דכל שבוע רביעי חוששין לסוף לידה ותחלת נדה הילכך אפי׳ היה יום שביעי תחלת נדה די לה בששה והוא וטובלת בלילה וטהורה ואע״ג דגרסי׳ לאור ל״ה לא קשיא כלל וכדברירנא בריש מס׳ פסחים בס״ד.

    אימר יולדת זכר היא פי׳ דשמא היום שבאת לפנינו ילדה וה״ה דאיכא למיחש בשבועה זה ליולדת נקבה אלא דנקטי׳ זכר משום דאפי׳ בזכר איכא למיחש שבוע שלישי.

    שמא יולדת נקבה בזוב פי׳ וילדה נקבה ביום שבאת לפנינו בזוב גמור בלא צער אלא בשופי וצריכא ז׳ ימי נקיים אחר י״ד דנקבה ואעפ״י שהיו טהורין דס״ל להאי תנא דימי לידה שאינה רואה בהן אין עולין לה לספירת זיבתה וא״ת לקמן דאמרינן ש״מ תלת אמאי לא אמרינן נמי ש״מ ארבע ולימנא הא דאתיא כאביי וי״ל משום דההיא פלוגתא דרבנן ור״א היא אליבא דאביי ורבא וא״א לברר הא מני דאביי מוקי לה כרבנן ורבא אמר לך כר״א היא ואנן לא מנינן לקמן אלא הנהו דידעינן מני כדאיתא לקמן ומזה הטעם לא נסתייע אביי מכאן לקמן.

    לאו משום דלא אזלינן בתר רובא פי׳ וחיישינן שמא לא ילדה אלא שהפילה רוח אין לה טוהר.

    אימר הרחיקה לידתה ותמיה מילתא לר׳ יוסי ב״ר חנינא דלא חייש שהרחיקה לידתה א״כ טבילות הללו למה ואפילו תימא דלגבי טבילות חושש הוא להרחקת לידה לחומרא בעלמא וכדאמר התם הא מיא בשקעא זילו טבולו אבל לאיסור תשמיש לא חייש משום בטול פריה ורביה מ״מ ללידה נמי תשמיש כל שבוע חמישית דאפי׳ היה דם של שבוע רביעי דם נדה בשבעה ימים סגי לה ואפילו היא שופעת וכיון שפסקה לערב טובלת וטהורה ואפשר דאגב חורפיה לא עיין בזה א״נ דלא סיימוה קמיה וכן יש לנו לומר במאי דקאמר תלמודא מאי לא ידענא מאי תיובתיה.

    בעשרים וחד תשמש פי׳ שהרי הוא היום השביעי דחשש ספירת זבה וטבילת זבה ביום היא ואפי׳ בשביעי שלה דמקצת היום ככלו.

    3 more comments on this page.

    Ritva on Niddah 29b · Sefaria

    Meiri

    שמועה זו של טועה אע"פ שאין לנו בה צורך לענין פסק שהרי כלה לענין טבילה בזמנה מצוה נאמרה והלכה רווחת שאין טבילה בזמנה מצוה וכן שכלה סובבת על דין נדה דאוריתא מ"מ מתוך בלבול פירושין שבה אני צריך להעירך בביאורה יפה והוא שאמרו כי אתא רבין אמר מותיב ר' יוסי בר' חנינא טועה ולא ידענא מאי תיובתיה האשה שיצאה מליאה ובאה ריקנית והרי הוחזקה עוברה בפנינו כשהלכה ועמדה לה זמן מרובה בתשלום ימי טוהר של נקבה או יותר וחזרה לה אחר זמן זה ובאה ריקנית והרי שוודאי הפילה והיא אינה יודעת מה הפילה אם זכר אם נקבה וכן אינה יודעת מתי הפילה וכן אינה יודעת אם ראתה דם באותן הימים אם לאו ועכשו היא באה לפנינו לברר את דינה אימתי תטבול ואימתי תשמש ואלו צריכין לחוש להרחיקה לידתה ועברו ימי טהרתה ולקירבה לידתה לטמאה אף בלא ראיה שלשה שבועים מתורת חשש לידת נקבה בזוב ואנו מתחילין להדריכה לשוב לטהרתה ומזהירין אותה לעמוד בטומאתה שני שבועים מחשש לידת נקבה ועוד שבעה נקיים מחשש לידת נקבה בזוב ואע"פ שלא ראתה בשני השבועים ומפני שהוא סובר שימי לידה אע"פ שלא ראתה כתם אין עולין לה לספירת שבעה נקיים של זבה ואלמלא שראתה בתחלת שבוע רביעי היינו מתירין אותה אלא שהתחילה לראות ותמיד היא באה לפנינו לברור את דינה ואנו דנין אותה בכל יום ובכל שבוע כפי מה שהיה וסוף הדברים שנמצאו בסוף המנין שלשה שבועים שאסרנוה בהם תחלה טהורים בלא שום ראיה ועשרים שבועים אחד טמא שראתה בהן בכל יום ואחד טהור שאינה רואה בהם כלל וכונת הדברים בשיעור זה ללמד הספקות שאפשר שיארעו בשמונים ימי טומאה וטהרה על הצד שאפשר לימצא בהם יותר עד שאי אפשר לימצא ספק יותר מזה ומ"מ לא היה צריך לשיעור זה שהרי כל הספק אינו נמשך אלא לשמונים יום שבהם כלים ימי טומאה וימי טהרה וכל הטבילות שהוזכרו אפשר למצאן בזמן זה ושמונים יום אינם אלא אחד עשר שבועות וחצי אלא שתירץ למטה דאיידי דהוה ליה למינקט פלגא דשבוע שנים עשר נקטוה לכליה ומדנקט שבוע שנים עשר לטומאה נקט שלש עשר לטהרה כי היכי דלימא אחד טמא ואחד טהור וזה שאמר שמשבאת לפנינו עברו עליה שלשה שבועים טהורים ועשרה שבועים אחד טמא ואחד טהור ואמר על זה שמשמשת לאור שלשים וחמש ר"ל לילה שמחרתו שלשים וחמש לתחלת מנינה ולא יותר בכל אותן שלשה עשר שבועות ושמטבילין אותה באותן הימים תשעים וחמש טבילות לבית שמאי ושלשים וחמש לבית הלל כל אחת מחשש טבילה בזמנה ולר' יוסי בר' יהודה דייה בטבילה אחת באחרונה מפני שהוא סובר טבילה בזמנה לאו מצוה וקודם שנברר ענין הספקות ורבוי הטבילות הבא מצדן נסלק עצמנו ממה שהיה ר' יוסי בר' חנינא מקשה ממנה לר' יהושע ומה שהיה רבין מתמיה על קושיתו ואמר שקושייתו של ר' יוסי בר' חנינא הוא מצד שהיה סובר שספק זה הוא מחשש שמא רוח הפילה ואין כאן דם טוהר כלל וא"כ בשלמא שבוע ראשון לא משמשא אע"פ שנמצאת נקייה כל הימים שבה שמא יולדת זכר וקירבה לידתה היום וצריכה לעמוד שבעה בטומאה אף בלא ראייה שבוע שני נמי לא משמשא מחשש לידת נקבה ושמא קירבה לידתה שבוע שלישי נמי לא שמא ילדה נקבה בזוב וצריכה למנות שבעה נקיים אחר השבועים אע"פ שלא ראתה בהם שהוא סובר שימי לידה אע"פ שלא ראתה בהן אין עולין לספירת שבעה נקיים של זיבה אע"פ שאין הלכה כן אלא שבוע רביעי תשמש אע"פ שראתה דהא לדידך כל שהוחזקה עוברה אע"פ שאינה יודעת מה הפילה דנין אותה בולד אף להקל וכדקאמרת שקרבנה נאכל על חזקה זו ואף בזו תשמש בשבוע רביעי מתורת דם טוהר ולא נחוש להפלת רוח אלא דלא אזלינן בתר רובא וחישינן לרוח וקשיא לר' יהושע זו היא קושייתו של ר' יוסי בר' חנינא ודקאמר רבין דלא ידע מאי תיובתיה הוא שמא לא מחשש הפלת רוח היא אלא שמא הרחיקה לידתה וכבר כלו ימי טוהר וודאי כך הוא דאי לא חיישינן להרחקת לידה בריתא לא משכחינן בה תשעים וחמש טבילות כמו שנבאר ועוד דלאור עשרים ושמונה מיהא תשמש דאי ולד הוא דם טוהר הוא ואי רוח הפילה סוף נדה היא ור' יוסי בר' חנינא אגב חורפיה לא עיין בה ומכאן סלקנו עצמנו ממה שהיה ר' יוסי בר' חנינא מקשה ממנה לר' יהושע ומה שלא היה רבין מבין קושייתו וחוזרין לדקדק בשמועת הטועה והוא ששלשה שבועים דין הוא שלא תשמש מחשש לידת נקבה בזוב ואף שבוע רביעי לא הואיל וראתה שמא הרחיקה לידתה ודם נדה הוא אלא שבוע חמישי שהוא ליל עשרים ושמונה תטבול ותשמש שהרי טהורה היא שכבר עברו ימי נדה ואין לחוש בה לכלום שאם קירבה לידתה הרי דם טוהר הוא ואם הרחיקה לידתה הרי סוף נדה היא ואין לחוש לראיית שבוע רביעי שיהא דם זיבה להטעינה שבעה נקיים בשבוע חמישי שהרי לא ראתה בתוך עשרים ואחד יום שקודם שבוע רביעי ואין זיבה אלא ברואה שלשה ימים בתוך אחד עשר יום שלאחר הנדה ומשבעה עשר יום נקיים ואילך חוזרת לפתח נדות כל זמן שתראה כמו שפירשנו בפרק ראשון בשמועת פתח טועה האמורה בערכין והילכך ראיות שברביעי על כרחך דם נדה הוא ואינה טעונה שבעה נקיים והשיב שבוע רביעי כל יומא מספקינן לה בסוף לידה ותחלת נדה שאע"פ שהרחיקה לידתה שמא לא כל כך שכלו ימי טוהר אלא חוששין שמא שבוע רביעי כלו דם טוהר מחמת ימי טוהר של לידה עד סופו שהוא יום עשרים ושמונה ובאותו היום היא תחלת נדה וצריכה שבעה לנדותה ונמצא שלענין שבוע רביעי אנו דנין אותה כנדה גמורה ולענין שבוע חמישי אנו דנין שבוע רביעי בימי לידה חוץ מיום אחרון שהוא יום עשרים ושמונה וצריכה לישב ששה משבוע חמישי ואור שלשים וחמש שהוא שמיני לעשרים ושמונה והוא סוף שבוע חמישי טובלת ומשמשת כל שלשים וחמש ר"ל אף למחרתו אלא שמתוך שאין דרך תשמיש אלא בלילה אינו מזכיר אלא הלילה ומכאן ואילך לא תשמש שהרי שבוע ששי טמא הוא וכגון שראתה מבערב ר"ל לילה שמחרתו ראשון לשבוע ששי ונאסרה בליל שמחרתו שלשים וששה שהוא ראשון לשבוע ששי ושבוע שביעי אע"פ שהוא טהור לא תשמש שמא יום עשרים ושמונה תחלת נדה ויום שלשים וששה שהוא תחלת שבוע ששי תחלת זיבה שהרי הוא יום שני לאחר עשר ימי זיבה ונמצא שבוע שביעי כלו צריך לספירת שבעה נקיים ושבוע שמיני הרי היא טמאה ושבוע תשיעי אע"פ שהוא טהור לא תשמש חוששין שמא השבוע הטמא הראשון היה כלו בימי לידה ושבוע שני הטמא שהוא הששי היה סופו תחלת נדה והיה השמיני בתוך ימי זיבה ושבוע תשיעי צריך לו לספירת שבעה וכשיבא הרביעי הטמא שהוא העשירי יחוש שמא הראשון הטמא היה של נדות והשני של זיבה והשלישי של נדות וזה הרביעי של זיבה ושבוע אחד עשר הטהור צריך לו לספירת שבעה נקיים וכן בכלם יש לחוש חוץ משבוע ראשון הטמא שאין לחוש בו לזיבה כמו שכתבנו ולפיכך משמשת לאור שלשים וחמש שהרי אין נדה צריכה שבעה נקיים וכן מתשלום שמנים ואילך אין לחוש שהרי אין טבילות שמאחר השלשה שבועים ואילך אלא מחשש שמא עכשו כלו ימי טהרה וטבולת יום ארוך צריך טבילה באחרונה לדעת בית שמאי כמו שיתבאר למטה והקשה בעשרים וחד תשמש שהוא יום שביעי לשבוע שלישי מן השלשה הטהורים שנתן לה לספירת שבעה נקיים שהרי זבה מותרת לשמש יום שביעי וכדאמרינן אחר כן תטהר אחר המעשה תטהר ר"ל אחר הטבילה ופירש כר' שמעון שאסור לעשות כן שמא תראה ותסתור ונמצאת זבה למפרע ובלילו נמי לא מפני שהיא רואה מבערב בתחלת שבוע רביעי וכן הדין בכל השבועים הטהורים שהטלנו לספירת זיבתה אינה יכולה לשמש בשביעי שלא תבא לידי ספק ובלילו לא כגון שרואה מבערב:

    ומעתה באין לפרש סדר הטבילות והוא שלדעת בית שמאי מטבילין אותה תשעים וחמש טבילות שבוע קמא ראשון לאותם השלשה מטבלינן לה בלילותיה מפני שבכל לילה ולילה יש לומר זהו ליל של סוף שבעה ללידתה וטבילה בזמנה מצוה וכבר ידעת שנדה ויולדת טבילתן בלילה שבוע שני נמי מטבלינן לה בלילותא שמא ילדה נקבה וכל לילה ולילה יש לומר של סוף ארבעה עשר ונדה ויולדת טבילתן בלילה והרי ארבעה עשר טבילות וכן בשבוע שני מטבלינן לה ביממי מתורת זיבה שטבילתה ביום שמא יולדת זכר בזוב היתה ושבוע ראשון מנתה שבעה נקיים לפנינו ובכל יום שבשבוע שני יש לומר עכשו כלו שבעה נקיים והוא שביום ראשון של שבוע שני אנו אומרין שבעה ימים קודם שבאת לפנינו ילדה ושבוע ראשון שבאה לפנינו היו שבעה נקיים וראשון לשבוע שני תטבול ביום כדין זבה שטובלת בשביעי ויום שני לשבוע שני אין אומרין שמא ששה ימים קודם שבאה לפנינו ילדה ושבעה נקיים התחילו ביום שני של שבוע ראשון שבאה לפנינו וכלו בשני של שבוע שני ותטבול וכן עד יום אחרון וביום אחרון אנו אומרין ביום שבאת לפנינו ילדה ושבוע שני כלו צריך לשבעה נקיים וטובלת בשביעי שבאותו שבוע והרי עשרים ואחת טבילות בארבעה עשר יום ולקמן מקשי שבוע קמא נמי תטבול ביממי שמא הרחיקה לידתה והיום כלו ארבעה עשר יום יום שביעי של טומאת לידה ושבעה של ספירה ומתרץ בעינן ספורין לפנינו כלומר שאין טבילת זיבה עד שתספור שבעה נקיים לפנינו ומיהא ביומא בתרא דשבוע קמא דאיכא שבעה נקיים לפנינו בעינן טבילה משום זיבה שמא הרחיקה לידתה והיום כלו ספורין דידה אלא דחדא טבילה לזבה בשבוע לא חשיב כדאיתא לקמיה והרי נשארנו בעשרים ואחת טבילות לשני שבועות שבוע שלישי מטבילין לה נמי ביממי שמא ילדה נקבה בזוב ויש לה טומאת ארבעה עשר ושבעה נקיים ובכל יום של שבוע שלישי יש לומר השתא כלו ספורין דידה והרי עשרים ושמונה טבילות לשלשה שבועות שאף בית הלל מודים בהן ובית שמאי מוסיף טבילה בכל לילה של שבוע שלישי ונמצאו שלשים וחמש טבילות בשלש שבועות הטהורים ושבע טבילות אלו שהוא מוסיף בלילות של שבוע שלישי וכן שאר הטבילות עד תשעים וחמש עד מלאת שמונים יום הוא מפני שהם סבורין טבול יום ארוך בעי טבילה וטבול יום ארוך היא היולדת שטובלת בהשלמת שבעה לזכר וארבעה עשר לנקבה ואעפ"כ בכל קדש לא תגע ר"ל שאסורה לאכול בתרומה עד שתעריב שמשה בליל שמונים ואחד וקורא לה טבול יום ארוך מפני ארך הזמן שבין טבילתה להערב שמשה ואסורה לאכל בתרומה כדין טבול יום וקסברי בית שמאי דבתשלום ימי טהרתה צריכה עוד טבילה אחרת ליכנס למקדש ואין טבילה שטבלה בסוף ימי טומאה מועלת להכשירה לקדש ולפיכך מטבלינן לה בלילוואתא עד מלאת שמונים יום מיום שבאת דבכל יומא ויומא אמרינן השתא שלמו ימי טהרה ואפילו בשבועין טמאין שהיא רואה ואינה ראויה להביא קרבן מ"מ טבילה בזמנה מצוה ושבועי קמאי איכא לספוקינהו בהכי ולא הוצרכנו לחששות שהזכרנו מלידת נקבה ולידת זכר ונקבה בזוב אלא דהנהו עדיפי מהני ולמדת שהסובר בטבול יום ארוך שחייב טבילה אף הוא צריך לה לזמן עקר הטבילה ומאחר שטבילת יולדת בלילה אף טבילת יום ארוך שבה בלילה וכן למדת שכל שחייבת טבילה מצד אחד ביום ומצד אחר בלילה אין טבילת יום עולה לשל לילה או של לילה ליום לצאת ידי חובת טבילה בזמנה אבל כשחיוב של שתיהן ביום או בלילה האחת מוציאה את חברתה שהרי בשבוע ראשון ושני מטבילין אותה בלילות ומשום יולדת ואין מזקיקין להטבילה פעם אחרת משום טבולת יום ארוך ולבית הלל טבול יום ארוך לא בעי טבילה ונשארו לו עשרים ושמונה טבילות שהוזכרו ושבע טבילות החסרות משלשים וחמש יתבארו בסמוך אלא שחזרנו לדקדק לבית שמאי תשעים וחמש היכן הן שהרי ימי טהרה אינם אלא ששים וששה אחר ארבעה עשר של לידה וכי קלשת מיניהו שבעה שכבר צרפת טבילות שבהן בכלל העשרים ושמונה והיו שלשים וחמש נשארו חמשים ותשעה וכשאתה מצרף חמשים ותשעה ושלשים וחמשה אינן אלא תשעים וארבעה ופירשה כגון שבאת לפנינו בין השמשות ועד עכשו היינו סבורין שבאת בראשון של ניסן ביום וכלו השמונים יום בעשרים ואחד בסיון שהרי שלשים של ניסן וכ"ט של אייר וכ"א של סיון הרי שמונים ועכשו העמדנוה שבאה ערב ראש חודש ניסן בין השמשות וכלים שמונים בכ"א סיון כבראשונה או שמא יום הוא ומונין את השבועות מאותו יום להטבילה באותה שעה ולכלות שמונים בעשרים בסיון ונמצאת מספק זה טבילה יתרת והרבה טרחו המפרשים שהרי אפשר למצאה אף בבאה בלילה ולהטבילה מיד שמא היום כלו שבעת ימי לידה ואף בקצת ספרים גורסין כן אלא שגדולי הרבנים מתרצין דלישנא דמתניתין קא דייק דנקט שלשה שבועים טהורים וכי נקט בין השמשות איכא למיקרי יום שלאחריו טהור משום דשמא בין השמשות יממא הוא ונשארו השלשה שבועים כלם טהורים אבל אם באה בלילה שמא באותה הלילה עצמה ראתה ואין כאן שלשה שבועים טהורים ויש לתרץ גם כן דריבותא נקט דאע"ג דרגלים לדבר דביום שעבר ילדה ובששה לזכר ושלשה עשר לנקבה סגיא קא משמע לן דחיישינן שמא בין השמשות עצמו ילדה ולילה הוא וצריכה שבעה לזכר וארבעה עשר לנקבה ומ"מ גדולי הראשונים תירצו שאם באה בלילה לא היינו מטבילין אותה ביום ראשון של שבוע שני משום טבילת זבה שמא ראתה באותו לילה ואין כאן ספורין לפנינו והדר מקשי לבית הלל שלשים וחמש מאי עבידתיהו דהא טבילה לטבולת יום ארוך לית להו ומשני עשרים ושמונה משלשה שבועות כדאמרן ושבוע חמישי שהוא טהור מטבלינן לה שבע טבילות בלילותא משום דמספקינן כל חד מיניהו בסוף נדה שהרי שבוע רביעי ראתה כל שבעה ושמא יום ראשון תחלת נדה ונמצאת טובלת לסוף שבוע רביעי שהוא לילה ראשונה לשבוע חמישי וכן כלם עד אחרון שבהן שמא ששה של שבוע רביעי היו ימי טהרה ויום שבעה שבו תחלת נדה וסוף שבוע חמישי סוף נדה וטובלת ועשרים ושמונה דמנינן הרי שלשים וחמש ואע"ג דאוקימנא בבין השמשות והוו להו שלשים וששה דילמא לדידיה לא מוקמינן לה בבין השמשות אי נמי דחדא טבילה בשבוע לא חשבי ואנו גורסין אי הכי כל שבוע טהור נמי ליטבליניה בלילואתא דאימר סוף נדה הוא דכל יומי דשבוע טמא איכא למימר השתא שלמו ימי טהרה והויא תחלת נדה ותירץ דקודם תשמיש דהיינו קודם אור לשלושים וחמש קא חשיב דבתר תשמיש לא חשיב ויש גורסין ולבית הלל הא איכא טבילות טובא כלומר דכל שבוע טהור דאחר תשמיש שהן שבוע שביעי ותשיעי ופלגא דחד סר ותירץ דקודם תשמיש קא חשיב וכו' והכל אחד ולבית שמאי לא חשיב להו להני דהא מ"מ מטביל להו בכל לילואתא מצד אחר והואיל וחובת שתיהן בלילה יצאה אחת בחברתה כמו שכתבנו וקא מקשי לבית שמאי דחשיב לטבילות דבתר תשמיש ליחשוב נמי טבילות זיבה שהרי בכל שבוע טמא שאחר תשמיש יש לספקו בדם זיבה ושבוע טהור צריך לו לשבעה נקיים וצריכה טבילה ביום אחרון של שבוע טהור שהרי טבילת זבה ביום ואין של לילה פוטרת של יום כמו שכתבנו והוה מצי לפרושי דחדא טבילה בשבוע לא חשיב כדלקמיה אלא דעדיפא מיניה תריץ לה דבזבה גרידתא לא מיירי ומקשה עשרה שבועים למה לי דהא לא משרי ספיקו אלא עד שעברו שמונים ותירץ דאידי דפתח בשבוע מסיק לה כדכתיבנא לעיל ומקשי נמי שבוע קמא תטבול ביממי ותירצה דר' עקיבא דלא טבלה טבילת זבה עד שיהו ספורים לפנינו כדכתוב לעיל ובסוף שבוע קמא מיהא טבלא אלא דחדא טבילה בשבוע לא חשיב ואע"ג דאוקימנא בבין השמשות וחשיב לה לאותה טבילה התם משום דילמא ליליא הוא ומצטרפא בה בהדי היך דהאי שבוע אי נמי הואיל וטבילה קמאייתא היא לא שביק לה ומקשי יומא קמא דאתיא לקמן ניטבלינה דלמא כבר עברו ימי נדה ונכנסה לימי זיבה וראויה לטבילה מדין שומרת יום כנגד יום וא"ת הרי לא שמרתהו בפנינו ולר' עקיבא דאוקימנה אליביה בעינן ספור בפנינו שמא לא אמרה אלא לזיבה גדולה וי"מ דמיום שני קאמר וקרי ליה קמא מפני שהוא ראשון לימים שלמים וליכא לשנויי בה חדא בשבוע לא חשיב דהא איכא אחרינא בהדה והיא טבילת סוף שבוע ראשון ומדין סוף ספירת שבעה כדקאמר בסמוך ומשני דבזיבה קטנה לא קא מיירי ויש שואלין לדעת המקשה הוה למיבעי דתטבול בכל יומי דשבוע קמא משום שומרת יום כנגד יום דבכל יומא איכא לספוקי השתא שלמי שבעה לזכר או ארבעה עשר לנקבה וימי לידה אין עולין לה ותירצו שאף לדעת האומר כן לא אמרה אלא בזיבה גדולה אבל לזיבה קטנה ודאי עולין לה שמע מינה תלת שמע מינה ר' עקיבא היא דאמר בעינן ספורין לפנינו ואין הלכה כמותו כמו שיתבאר בפרק אחרון ושמע מינה ר' שמעון היא דאמר אסור לעשות כן ר"ל לשמש בשביעי לזבה אחר הטבילה שמא תבא לבית הספק והלכה כדבריו כמו שיתבאר בפרק אחרון ושמע מינה טבילה בזמנה מצוה ואף זו אינה הלכה אלא כר' יוסי בר' יהודה דאמר דיה לטבילה באחרונה שאין מזקיקין אותה אלא לטבילה המועלת לתשמיש וכן מעשים בכל יום וגאוני הראשונים פוסקין טבילה בזמנה מצוה משום דבית שמאי ובית הלל מודים בה ואף בשאלתות כתבוה כן אלא שיש אומרים דהאידנא ליכא טבילה בזמנה דהא חשבינן מ"מ כלהו כזבות אע"פ שאפשר שאינן זבות וגדולי המפרשים כתבוה כן אלא שיש לדון שכל שאינה יכולה לטבול קודם לכן טבילה בזמנה היא וכן נראה בשאלתות אלא שלא נהגו כך והוא הדין נמי דהוה מצי אמר דאתיא כמאן דאמר ימי לידה שלא ראתה בהן אין עולין לה לספירת שבעה נקיים אלא דפלוגתא דאמוראי היא בפירקין דלקמן ובפלוגתא דאמוראי לא קא מיירי:

    כל מה שביארנו באשה שיצאה מלאה ובאה ריקנית שמחזיקין אותה ביולדת בזוב וברואה לאחר לידה על הדרך שכתבנו י"מ דוקא באומרת בפירוש ראיתי שלא בשעת לידה ואיני יודעת כמה ואלמלא כן אין מחזיקין אותה בנדה ולא בזבה ובשומרת יום כנגד יום שאם כן אין לך שוטה או חרשת או תינוקת שיהא להן שעת הכשר שהרי אינן יודעות אם ראו אם לאו ועוד הם מביאין ראיה ממה שאמרו בפרק אחרון ס"ט א' בענין טועה גם כן ראיתי ואיני יודעת כמה ראיתי אלא ביודעת דוקא אלא שאינה יודעת כמה ואימתי הא כל שאינה יודעת אין מחזיקין אותה בטומאה מספק ואין הדברים נראים ואף גדולי הדור מוחים בה שאין זו דומה לחרשת ושוטה ותינוקת שהרי אלו בחזקת טהרה הן לגמרי אבל זו הואיל ויצאה מלאה ובאה רקנית על כרחך טמאה היא ומתוך שאינה יודעת זמן ראיותיה אף בלא אמרה ראיתי מחייבין אותה בטבילות אלו לדעת האומר טבילה בזמנה מצוה וטועה שבפרק אחרון שאומרת ראיתי ואינה יודעת כמה ראיתי הענין הוא שלא הוחזקה בטומאה אלא על פי דבורה והוא בא לבאר דינין המתחדשים בה בטבילותיה מתוך ספיקותיה וכן עקר:

    Meiri on Niddah 29b · Sefaria

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    בפרש"י בד"ה אימא יולדת זכר בזוב כו' שמא שבעת ימים קודם שבאת לפנינו ילדה ושבוע ראשון הוה ספירה לנקיים ולמחר ביום תחלת שבוע שני כו' עכ"ל לכאורה אין זה מדוקדק דאם ילדה שבעת ימים קודם שבאת לפנינו וכל שבוע ראשון הוה ספירה לנקיים לא הוה תחלת זיבתה למחר ביום תחלת שבוע שני אלא בסוף שבוע קמא כדפריך לקמן אבל הכי ה"ל לפרושי כמו שפי' לקמן גבי אימור יולדת נקבה בזוב דלמא ששה ימים קודם שבאתה כו' ונראה שדקדק לפרש כן למאי דמסיק דבאתה בין השמשות דהשתא גם יום ראשון טהור וכל שבוע ראשון הוה ספירת נקיים ושפירש למחר ביום כו' תהא טובלת זיבתה היינו כדמסיק דהך טבילה דסוף שבוע לא קחשיב ודו"ק:

    בד"ה בית שמאי לטעמייהו כו' ושבוע קמא נמי איכא לספוקי כו' עכ"ל כצ"ל:

    תוס' בד"ה בשבוע קמא כו' והאי שבוע קמא דלילותא אינו כמו שבועים דיממא כו' עכ"ל היינו למאי דס"ד השתא דבאתה לפנינו ביום אבל למאי דמסיק דבאתה בין השמשות כמו שכתבו התוספות לקמן דנראה כפרש"י בתשובתו דלא חשיב טבילה דליל תחלת שבוע שלישי לב"ה אלא דחשיב טבילת ליל בין השמשות שבאתה בו דהשתא כל י"ד הלילות דקא חשיב הוו שפיר מאותן השבועים כעין שבועים דיממי ודו"ק:

    Chidushei Halachot on Niddah 29b · Sefaria

    Maharam

    ברש"י ד"ה אימא יולדת זכר בזוב היא ויום ראשון דשבוע שניה אמרינן שמא שבעת ימים קודם שבאת לפנינו ילדה וכו'. נ"ל שצריך לגרוס שמא ששה ימים קודם שבאת לפנינו וכו' ודו"ק:

    Maharam on Niddah 29b · Sefaria

    What this page contains

    A full text unit for Niddah, daf 29, Amud Bet, about 183 words in 14 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 14 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 116 words

      Opens “אשה שיצתה מלאה ובאה ריקנית, והביאה לפנינו…”

    2. Segment 224 words

      Opens “משמשת לאור שלשים וחמש, ומטבילין אותה תשעים…”

      Named: רבי יוסי.

    3. Segment 315 words

      Opens “בשלמא שבוע ראשון לא משמשת, אימר: יולדת…”

    4. Segment 47 words

      Opens “שבוע שלישי, אימר: יולדת נקבה בזוב היא;…”

    5. Segment 518 words

      Opens “אלא שבוע רביעי, אע"ג דקא חזיא דם…”

    6. Segment 69 words

      Opens “אלא מאי ״לא ידענא מאי תיובתא״? אימר:…”

    7. Segment 76 words

      Opens “הך שבוע חמישי דטהור הוא, תשמש!…”

    8. Segment 822 words

      Opens “הך שבוע רביעי, כל יומא ויומא מספקין…”

    9. Segment 93 words

      Opens “בעשרים וחד תשמש!…”

    10. Segment 1015 words

      Opens “רבי שמעון היא, דאמר: ״אסור לעשות כן״,…”

      Named: רבי שמעון.

    11. Segment 1114 words

      Opens “ומטבילין אותה תשעים וחמש טבילות. שבוע קמא…”

    12. Segment 1215 words

      Opens “שבוע שני, מטבילין אותה בלילותא, אימר: יולדת…”

    13. Segment 1310 words

      Opens “שבוע שלישי מטבילין לה ביממא אימר: יולדת…”

    14. Segment 149 words

      Opens “בלילותא, ב"ש לטעמייהו, דאמרי: טבולת יום ארוך…”

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit — the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Niddah 29b

    Open in the reader

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026