Talmud Builders

    Niddah 38b

    Back to index

    English translation — Niddah 38b

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1to a desecration of Shabbat. If they were to engage in sexual intercourse on a Sunday, Monday, or Tuesday, their wives might give birth on Shabbat, either 271, 272, or 273 days after conception either. The Gemara asks: If this was indeed the concern of the early generations of pious men, why would they engage in intercourse only on a Wednesday, and nothing more? After all, if they engaged in intercourse on a Thursday, Friday, or Shabbat, they would likewise avoid any desecration of Shabbat. The Gemara answers: Say that the baraita means that the early generations of pious men would engage in intercourse each week only from Wednesday onward.

    2Mar Zutra said: What is the reasoning of the early generations of pious men, who state that a woman does not give birth before 271 days have passed from the time of insemination? As it is written with regard to Boaz and Ruth: “And he went in unto her, and the Lord gave her conception [ herayon ]” (Ruth 4:13). The letters that constitute the word herayon are 271 in numerical value.

    3Mar Zutra says: Even according to the one who said, e.g., Shmuel and the early generations of pious men, that a woman who gives birth at nine months does not give birth after an incomplete number of months, i.e., she carries for a full nine months, nevertheless, a woman who gives birth at seven months can give birth after an incomplete number of months. As it is stated with regard to the birth of Samuel: “And it came to pass, when the seasons of the days had come, that Hannah conceived, and bore a son” (I Samuel 1:20). The minimal number of “seasons” is two, and as each season of the year is three months, this amounts to six months. And the minimal number of “days” is two. If so, Samuel was born in the seventh month of Hannah’s pregnancy.

    4§ The mishna teaches that Rabbi Yosei and Rabbi Shimon say: Labor pains do not occur more than two weeks before birth. Shmuel said: What is the reasoning of the Rabbis, i.e., Rabbi Yosei and Rabbi Shimon? As it is written with regard to a woman who gives birth to a female: “And she shall be impure two weeks, as in her menstruation” (Leviticus 12:5). The verse indicates that she is impure as in her menstruation but not as in her ziva . By inference, one may conclude that her ziva is pure, i.e., if she emits blood accompanied by labor pains she is not rendered a zava . And for how long is this the case? For two weeks.

    5With regard to the halakha that blood emitted due to labor pains does not impart impurity of ziva , the Sages taught: There is a scenario in which a woman experiences labor pains accompanied by emissions of blood for twenty-five days before birth, and the impurity of greater ziva is not included in them. How so? She emits blood for two days not at the time of her menstruation, i.e., on the tenth and eleventh days of ziva , and then for the seven days of menstruation, and then for the first two days of ziva that come after the days of menstruation. And this period is followed by fourteen days during which the impending birth of a child renders pure the blood she sees.

    6The baraita continues: And it is impossible for a woman to experience labor pains accompanied by emissions of blood for twenty-six days without a child, such that she will not be a woman who gives birth as a zava . Since a span of twenty-six days includes at least five days of ziva , there will inevitably be three consecutive days of ziva during which she experienced bleeding, therefore rendering her a greater zava .

    7The Gemara analyzes the baraita : Is the baraita really dealing with a case without a child, i.e., where she is not even pregnant? If there is no child, then experiencing bleeding on three consecutive days after the days of menstruation is also sufficient to render her a greater zava . Rav Sheshet said one should say the baraita as follows: Twenty-six days in a case where there is a child, i.e., where she is pregnant. Rava said to Rav Sheshet: But the baraita explicitly teaches: Without a child.

    8Rather, Rava said that this is what the baraita is saying: It is impossible for a woman to experience labor pains accompanied by emissions of blood for twenty-six days in a case where there is a child, such that she will not be a woman who gives birth as a zava . And in a case where there is no child born but there is a non-viable newborn, with three consecutive days of emissions she also becomes a zava . What is the reason? The halakha that blood emitted due to labor pains does not render a woman a zava does not apply to non-viable newborns.

    9MISHNA: A woman who experiences labor pains within eighty days of giving birth to a female, e.g., she conceived during the sixty-six days of purity, or she initially conceived twins and she gave birth to a female and the birth of the second fetus was delayed, all blood that she sees is ritually pure, as she is currently within her days of purity. And this remains the halakha until the child emerges from the womb, at which point she is rendered impure as a woman who gives birth. And Rabbi Eliezer deems ritually impure the blood that occurs due to these labor pains.

    10The Rabbis said to Rabbi Eliezer: And what, if in an instance where the verse was stringent with regard to blood emitted while resting, namely if a pregnant woman emits blood after her days of purity without any labor pains she is rendered impure, the verse was lenient with regard to blood that accompanies the labor pains; then in an instance where the verse was lenient with regard to blood emitted while resting, i.e., during a woman’s days of purity, is it not right that we will be lenient with regard to blood that accompanies the labor pains?

    11Rabbi Eliezer said to them: When deriving a halakha by means of an a fortiori inference, there is a principle that it is sufficient for the conclusion that emerges from an a fortiori inference to be like its source. In other words, the status of blood emitted due to labor pains during her days of purity should not be more lenient than that of blood emitted due to labor pains after her days of purity. Rabbi Eliezer elaborates: Concerning what type of impurity was the verse lenient with regard to a woman who experiences an emission of blood due to labor pains? Concerning the impurity of ziva . But she may still be rendered ritually impure with the impurity of a menstruating woman. So too, if a woman experiences emissions of blood due to labor pains during her days of purity, she is rendered a menstruating woman.

    12GEMARA: With regard to the dispute between Rabbi Eliezer and the Rabbis concerning a woman who emits blood due to labor pains during her days of purity, the Sages taught a baraita that addresses a verse discussing a woman who gives birth to a female: “And sixty-six days she shall observe the blood of purity” (Leviticus 12:5). The term “She shall observe” serves to include a woman who experiences labor pains within eighty days of giving birth to a female, teaching that all blood that she sees is ritually pure. And this remains the case until the child emerges from the womb. And Rabbi Eliezer deems ritually impure the blood that occurs due to these labor pains.

    13The Rabbis said to Rabbi Eliezer: And what, if in an instance where the verse was stringent with regard to blood that is emitted while resting before the birth of the child, as such blood renders her a zava , the verse was lenient with regard to blood that is emitted while resting after the birth of the child, i.e., during her days of purity; then in an instance where the verse was lenient with regard to blood emitted due to labor pains before the birth of the child, is it not right that we will be lenient with regard to blood that is emitted due to labor pains after the birth of the child?

    14Rabbi Eliezer said to them: It is sufficient for the conclusion that emerges from an a fortiori inference to be like its source. Rabbi Eliezer elaborates: Concerning what type of impurity was the verse lenient with regard to a woman who experiences an emission of blood due to labor pains? Concerning the impurity of ziva . But an emission of blood renders her impure with the impurity of a menstruating woman. So too, if a woman experiences emissions of blood due to labor pains during her days of purity, she is rendered a menstruating woman.

    15The Rabbis said to him: But we will respond to you with another version of the a fortiori inference: And what, if in an instance where the verse was stringent with regard to blood that is emitted while resting before the birth of the child the verse was lenient with regard to blood that is emitted due to labor pains that come with it, i.e., which precede the birth of the child; then in an instance where the verse was lenient with regard to blood emitted while resting, namely during a woman’s days of purity, is it not right that we will be lenient with regard to blood that accompanies the labor pains that come with it?

    16Rabbi Eliezer said to them: Even if you respond by citing a fortiori inferences of that type throughout the entire day, the principle remains that it is sufficient for the conclusion that emerges from an a fortiori inference to be like its source. Concerning what type of impurity was the verse lenient with regard to a woman who experiences an emission of blood due to labor pains? Concerning the impurity of ziva . But an emission of blood renders her impure with the impurity of a menstruating woman.

    17Rava said: With this response Rabbi Eliezer triumphed over the Rabbis: Didn’t you say that the reason why a woman is not rendered a zava on account of blood that is emitted due to labor pains before birth is because the verse states: “And if a woman has an issue of her blood many days” (Leviticus 15:25)? The term “her blood” indicates that only her blood that comes due to herself is impure due to ziva , but not blood that comes due to her child. So too, one can say that as the verse states with regard to a woman who gives birth: “And she shall be purified from the fountain of her blood” (Leviticus 12:7), this indicates that only her blood that comes due to herself is pure from ziva , but not blood that comes due to her child.

    18This Gemara raises a difficulty against the opinion of Rabbi Eliezer: If so, one can say that if she emits blood due to labor pains during the days of menstruation she is a menstruating woman, but if she emits blood in the days of ziva , i.e., after the days of menstruation, she is pure. The Gemara explains that the verse states: “She shall observe the blood of purity” (Leviticus 12:5), which indicates that there is one observance for all the days of her purity, i.e., all the blood she emits due to labor pains during her days of purity is either pure or impure.

    19MISHNA: For all the eleven days of ziva that follow the seven days of menstruation, a woman has the presumptive status of ritual purity, as it is unusual for her to experience bleeding on these days.

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:SheʼelahTeshuvahKushyaTerutzRaʼayahStirahMemra
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    לידי חילול שבתשלא תלד בשבת ויצטרך לחלל עליה את השבת:

    ברביעי ותו לאכל שכן דאי מעברא בה' או בו' או בשבת דלא מטי יום לידה בשבת:

    אלא מרביעי ואילךאבל ליל שלישי וליל שני ומוצאי שבת לא דאי מתעברה למוצאי שבת שמא תלד לרע"ג דמטי בשבת ונמצא שבת מתחלל שניתן רשות לחללו מפני סכנת גופה. והיכי דמי עשה מרע"ג ימים שבועים מאה ימים הוו שבועים שווין בר מתרי יומי וכן לק' ימים האחרים שני ימים הרי ארבע ימים עודפים על השבועים וע' ימים כולן שוים וג' ימים תן על ד' העודפים הרי שבוע וכיון שהתחילו במוצאי שבת נמצאו כלים בשבת ואם נתעברה בשני דלמא ילדה לרע"ב דמטי בשבת ואם נתעברה בשלישי דלמא ילדה לרע"א דמטי בשבת אבל בד' אי ילדה לרע"א מטי בחד בשבא ואי לרע"ב מטי בתרי בשבא ואי לרע"ג מטי בתלתא בשבא. אלמא כשמואל סבירי להו:

    לתקופות הימיםכתיב:

    מיעוט ימים שניםדכל מקום שנאמר ימים ולא נאמר כמה תפוס המועט בידך ולא המרובה שאם אתה אומר ימים שלשה או ארבעה אני אומר עשרה או ק' כך שנו חכמים (סוכה דף ה:) כל ששמועו מרובה ושמועו מועטת תפסת מרובה לא תפסת תפסת מועט תפסת. הלכך כאן שנאמר ימים מכיון שנכנסו שני ימים בחדש שביעי ילדה:

    מכלל דזיבתה טהורהומהכא גמרינן לעיל קושי בימי זיבה:

    יש מקשהשרואה כ"ה יום בין קושי ובין שופי:

    שנים בלא עת וז' דנדה וב' לאחר נדהבלא קושי:

    וי"דבקושי לרבי יוסי ולר"ש והכא לא חשיב אלא קודם לידה. ואי אפשר למקשה כ"ו יום שלא תהא זבה שהולד אינו מטהר אלא י"ד יום הסמוכים ללידה ופשו להו ג' בין נדות לקושי ובהנהו שלשה הויא זיבה:

    בלא ולדלקמן פריך משמע שאין שם ולד א"כ לאו קושי הוא ולמה לי כ"ו בתלתא לאחר הנדה סגי:

    מתני' המקשה תוך שמוניםשנתעברה בימי טוהר או שנשתהה ולד אחר חבירו ב' חדשים וחצי אחד נגמרה צורתו באמצע שביעי ואחד נגמרה צורתו לסוף תשיעי כמעשה דיהודה וחזקיה בני ר' חייא (לעיל נדה דף כז.):

    טהוריןדכל תוך מלאת הוי דם טוהר:

    ורבי אליעזר מטמאנדה דכיון דבקושי בא לאו דם טוהר הוא אלא מחמת ולד שבמעיה ומזיבה הוא דטהור אבל בימי נדה נדה:

    שהחמיר בדם השופיכגון שאר יולדת שרואה ג' בשופי וילדה הרי זו יולדת בזוב:

    היקל בדם הקושילטהרה מזובה:

    מקום שהיקל בדם השופילטהרה מכל טומאה כגון תוך מלאת:

    אינו דין שנקל בדם הקושילטהרה מכל טומאה ואפי' מנדות:

    דיו לבא מן הדיןכגון קושי של תוך מלאת שאתם למדין מקושי דעלמא:

    להיות כנדוןכקושי דעלמא:

    גמ' תשבעל דמי טהרה:

    עד שיצא הולדיצא הולד טמאה לידה:

    הרי אנו משיבין אותך לשון אחרשלא נלמד קושי שלאחר מקושי שלפני כדאמרי' לעיל מקום שהיקל בקושי שלפני הולד אינו דין שנקל בקושי שלאחריו דהכא הוא דאיכא למימר דיו לקושי שלאחריו להיות כקושי שלפניו שהרי ממנו אנו למדים אלא הכי גמרינן מקום שהיקל בשופי שלאחריו אינו דין שנקל בקושי שעמו שעם השופי דהשתא יליף קושי של אחריו דטהור לגמרי וליכא למימר ממה היקל מטומאת זיבה כדקאמר:

    דיו לבא כו'שהרי ק"ו אינו נידון אלא מכח קושי שלפניו כדקתני ומה במקום שהחמיר בשופי שלפני הולד היקל בקושי שעמו:

    זכינהותשובה נצחת יכול להשיבן:

    אימא בימי נדה נדהלר"א פריך כיון דאית ליה דיו לודי מיהא דבימי זיבה טהורה כקושי שלפניו כגון ראתה בקושי שבעה ימים ראשונים תהא טמאה ואם ראתה יותר יהא הדם טהור ותטבול לאחר שבעה ראשונים של קושי:

    ישיבה אחת לכולןאו כולן טהורין או כולן טמאין:

    מתני' כל אחד עשר יוםאחר הנדות אשה עומדת בחזקת טהרה. ובגמרא מפרש למאי הלכתא:

    נדה 38 עמוד ב

    1לידי חלול שבת. ברביעי ותו לא? אימא: מרביעי ואילך.

    2אמר מר זוטרא: מאי טעמייהו דחסידים הראשונים? דכתיב ״(רות ד׳״:י״ג ) ״ויתן [ה'] לה הריון״ ״הריון בגימטריא מאתן ושבעים וחד הוו.

    3אמר מר זוטרא: אפי' למ"ד יולדת לתשעה אינה יולדת למקוטעים, יולדת לשבעה יולדת למקוטעים, שנאמר ״(שמואל״: א א, כ) ויהי לתקופות הימים ותהר חנה ותלד בן מיעוט תקופות שנים מיעוט ימים שנים׃

    4רבי יוסי ור"ש אומרים אין קושי יותר מב' שבתות אמר שמואל מאי טעמייהו דרבנן דכתיב ״(ויקרא יב״, ה) וטמאה שבועים כנדתה כנדתה ולא כזיבתה מכלל דזיבתה טהורה וכמה שבועים׃

    Baraita

    5ת"ר יש מקשה עשרים וחמשה יום ואין זיבה עולה בהן כיצד שנים בלא עת ושבעה נדה וב' שלאחר נדה וארבעה עשר שהולד מטהר׃

    6ואי אפשר שתתקשה עשרים וששה יום בלא ולד ולא תהא יולדת בזוב׃

    7בלא ולד בתלתא נמי סגי אמר רב ששת אימא במקום שיש ולד אמר ליה רבא והא בלא ולד קתני׃

    8אלא אמר רבא הכי קאמר אי אפשר שתתקשה עשרים וששה יום במקום שיש ולד ולא תהא יולדת בזוב ובמקום שאין ולד אלא נפל בתלתא נמי הויא זבה מ"ט אין קושי לנפלים׃

    Mishna

    9המקשה בתוך שמונים של נקבה כל דמים שהיא רואה טהורין עד שיצא הולד ורבי אליעזר מטמא׃

    10אמרו לו לרבי אליעזר ומה במקום שהחמיר בדם השופי היקל בדם הקושי מקום שהיקל בדם השופי אינו דין שנקל בדם הקושי׃

    11אמר להן דיו לבא מן הדין להיות כנדון ממה היקל עליה מטומאת זיבה אבל טמאה טומאת נדה׃

    Gemara

    12תנו רבנן תשב לרבות המקשה בתוך שמונים של נקבה שכל דמים שהיא רואה טהורין עד שיצא הולד ור"א מטמא׃

    13אמרו לו לר"א ומה במקום שהחמיר בשופי שלפני הולד היקל בשופי שלאחר הולד מקום שהיקל בקושי שלפני הולד אינו דין שנקל בקושי שלאחר הולד׃

    14אמר להם דיו לבא מן הדין להיות כנדון ממה היקל עליה מטומאת זיבה אבל מטמאה טומאת נדה׃

    15אמרו לו הרי אנו משיבין לך לשון אחר ומה במקום שהחמיר בשופי שלפני הולד היקל בקושי שעמו מקום שהיקל בשופי שלאחר הולד אינו דין שנקל בקושי שעמו׃

    16אמר להם אפילו אתם משיבין כל היום כולו דיו לבא מן הדין להיות כנדון ממה היקל עליה מטומאת זיבה אבל מטמאה טומאת נדה׃

    17אמר רבא בהא זכינהו ר"א לרבנן לאו אמריתו דמה דמה מחמת עצמה ולא מחמת ולד ה"נ (ויקרא יב, ז) וטהרה ממקור דמיה דמיה מחמת עצמה ולא מחמת ולד׃

    18אימא בימי נדה נדה בימי זיבה טהורה אמר קרא ״תשב ישיבה אחת לכולן״׃

    Mishna

    19כל אחד עשר יום בחזקת טהרה.

    Tosafot

    דיו לבא מן הדין להיות כנדוןוא"ת ובלא ק"ו נמי אמאי מטמא תיפוק ליה דקושי לא גרע משופי ולמה בשביל קישוי יש לה להיות טמאה וי"ל דטעמא דרבי אליעזר כדמפרש רבא בגמרא דמיה מחמת עצמה ולא מחמת ולד ולכך צריך להו לרבנן ק"ו ומחמת ק"ו אית לן למדרש קרא דדמיה למילתא אחריתי וליכא לאוקמי קרא אפי' בימי נדה דליכא ק"ו דרבנן נמי דרשי תשב ישיבה אחת לכולן ורבי אליעזר סבר דכיון דאיכא לאוקומי קרא בימי נדה אפי' אי נימא ק"ו משום דיו אין לך לטהר אלא בימי זיבה אבל בימי נדה טמאה ולדידיה אף בימי זיבה טמאה משום תשב ישיבה אחת לכולן כדאמר בגמ':

    אימא בימי זיבה טהורה בימי נדה טמאהפי' הקונטרס ארבי אליעזר פריך דמטמא אף בימי זיבה מדקאמר ת"ק כל דמים שהיא רואה טהורה ועלה קא"ר אליעזר דטמאה ולא מפליג משמע דאף בימי זיבה דטמאה ודיו דקא"ר אליעזר לדבריהם דרבנן קאמר להו והר"ר מנחם מפרש דרבי אליעזר לא מטמא אלא בימי נדה כדקאמר דיו והא דקפריך ואימא בימי זיבה טהורה הוי סיום מילתא דרבא דאמר בהא זכינהו רבי אליעזר לרבנן דהא מקרא דדמיה הוו להו לרבנן לטמא בימי נדה ולטהר בימי זיבה ומשני תשב ישיבה אחת לכולן וכיון דמק"ו מטהרין בימי זיבה אית לן לטהר מקרא דתשב אף בימי נדה דהא משמע ישיבה אחת לכולן ואין לחלק בהן ואם כן קרא דדמיה אתא למילתא אחריתי והכי דרשינן לעיל בברייתא לרבנן מתשב שכל דמיה טהורים ואם תאמר וכיון דאי לאו קרא דתשב אף רבנן הוו מטמאין מקרא דדמיה א"כ היכי בעו למעבד ק"ו דאף בימי נדה טהורה דקאמרי הרי אנו משיבין אותך בלשון אחר וי"ל דפרכינן ליה כיון דמק"ו מוכיח דטהורה אף בימי נדה אית לן למימר דמיה לדרשא אחריתי:

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Rashba

    אמר להן דיו לבא מן הדין להיות כנדוןפירש"י ז"ל דלאו למימרא דר' אליעזר סבר דבימי זיבה טהורה מק"ו מיהא אלא לטעמייהו דרבנן קאמר כלומר לדידי אפי' בימי זיבה טמאה מדכתיב תשב ישיבה אחת לכולן וכיון שאי אפשר לטהר בימי נדה מק"ו דדיו לבא מן הדין להיות כנדון א"כ על כרחיך אפילו בימי זיבה טמאה משום דבעינן ישיבה א' לכולן, דהא דאמרינן בגמרא בימי נדה נדה בימי זיבה זיבה פירכא היא דפרכינן עליה דר' אליעזר ופריק אמר קרא תשב ישיבה אחת לכולן ולא דמילתא דרבא מסקנא היא, וספרים יש דגרסי בהדיא ואומרים בימי נדה נדה בימי זיבה זיבה טהורה. ויש מפרשים דלר' אליעזר ודאי דרשינן ק"ו אלא דאמרינן יוובימי זיבה מיהא טהורה והא דאמרינן בגמ' אימא בימי נדה נדה בימי זיבה זיבה טהורה טעמא הוא דקא מפרש רבא ואזיל למאי דקאמר בהא זכנהו ר' אליעזר לחכמים, וגרסינן הכי ורבנן אמר קרא תשב ישיבה אחת לכולן דכיון דבימי זיבה טהורה מק"ו על כרחיך אף בימי נדה נמי טהורה משום דבעינן ישיבה אחת לכולן וכן פר"ח ז"ל וכן פירשו בתוספות בשם ר"ת ז"ל.

    Babylonian Talmud · folio map

    Niddah 38b

    Niddah 38b. The full printed text of this folio side — 19 numbered segments, about 390 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Rashi

    לידי חילול שבת שלא תלד בשבת ויצטרך לחלל עליה את השבת:

    ברביעי ותו לא כל שכן דאי מעברא בה' או בו' או בשבת דלא מטי יום לידה בשבת:

    אלא מרביעי ואילך אבל ליל שלישי וליל שני ומוצאי שבת לא דאי מתעברה למוצאי שבת שמא תלד לרע"ג דמטי בשבת ונמצא שבת מתחלל שניתן רשות לחללו מפני סכנת גופה. והיכי דמי עשה מרע"ג ימים שבועים מאה ימים הוו שבועים שווין בר מתרי יומי וכן לק' ימים האחרים שני ימים הרי ארבע ימים עודפים על השבועים וע' ימים כולן שוים וג' ימים תן על ד' העודפים הרי שבוע וכיון שהתחילו במוצאי שבת נמצאו כלים בשבת ואם נתעברה בשני דלמא ילדה לרע"ב דמטי בשבת ואם נתעברה בשלישי דלמא ילדה לרע"א דמטי בשבת אבל בד' אי ילדה לרע"א מטי בחד בשבא ואי לרע"ב מטי בתרי בשבא ואי לרע"ג מטי בתלתא בשבא. אלמא כשמואל סבירי להו:

    לתקופות הימים כתיב:

    מיעוט ימים שנים דכל מקום שנאמר ימים ולא נאמר כמה תפוס המועט בידך ולא המרובה שאם אתה אומר ימים שלשה או ארבעה אני אומר עשרה או ק' כך שנו חכמים (סוכה דף ה:) כל ששמועו מרובה ושמועו מועטת תפסת מרובה לא תפסת תפסת מועט תפסת. הלכך כאן שנאמר ימים מכיון שנכנסו שני ימים בחדש שביעי ילדה:

    מכלל דזיבתה טהורה ומהכא גמרינן לעיל קושי בימי זיבה:

    יש מקשה שרואה כ"ה יום בין קושי ובין שופי:

    שנים בלא עת וז' דנדה וב' לאחר נדה בלא קושי:

    19 more comments on this page.

    Rashi on Niddah 38b · Sefaria

    Tosafot

    דיו לבא מן הדין להיות כנדון וא"ת ובלא ק"ו נמי אמאי מטמא תיפוק ליה דקושי לא גרע משופי ולמה בשביל קישוי יש לה להיות טמאה וי"ל דטעמא דרבי אליעזר כדמפרש רבא בגמרא דמיה מחמת עצמה ולא מחמת ולד ולכך צריך להו לרבנן ק"ו ומחמת ק"ו אית לן למדרש קרא דדמיה למילתא אחריתי וליכא לאוקמי קרא אפי' בימי נדה דליכא ק"ו דרבנן נמי דרשי תשב ישיבה אחת לכולן ורבי אליעזר סבר דכיון דאיכא לאוקומי קרא בימי נדה אפי' אי נימא ק"ו משום דיו אין לך לטהר אלא בימי זיבה אבל בימי נדה טמאה ולדידיה אף בימי זיבה טמאה משום תשב ישיבה אחת לכולן כדאמר בגמ':

    אימא בימי זיבה טהורה בימי נדה טמאה פי' הקונטרס ארבי אליעזר פריך דמטמא אף בימי זיבה מדקאמר ת"ק כל דמים שהיא רואה טהורה ועלה קא"ר אליעזר דטמאה ולא מפליג משמע דאף בימי זיבה דטמאה ודיו דקא"ר אליעזר לדבריהם דרבנן קאמר להו והר"ר מנחם מפרש דרבי אליעזר לא מטמא אלא בימי נדה כדקאמר דיו והא דקפריך ואימא בימי זיבה טהורה הוי סיום מילתא דרבא דאמר בהא זכינהו רבי אליעזר לרבנן דהא מקרא דדמיה הוו להו לרבנן לטמא בימי נדה ולטהר בימי זיבה ומשני תשב ישיבה אחת לכולן וכיון דמק"ו מטהרין בימי זיבה אית לן לטהר מקרא דתשב אף בימי נדה דהא משמע ישיבה אחת לכולן ואין לחלק בהן ואם כן קרא דדמיה אתא למילתא אחריתי והכי דרשינן לעיל בברייתא לרבנן מתשב שכל דמיה טהורים ואם תאמר וכיון דאי לאו קרא דתשב אף רבנן הוו מטמאין מקרא דדמיה א"כ היכי בעו למעבד ק"ו דאף בימי נדה טהורה דקאמרי הרי אנו משיבין אותך בלשון אחר וי"ל דפרכינן ליה כיון דמק"ו מוכיח דטהורה אף בימי נדה אית לן למימר דמיה לדרשא אחריתי:

    Tosafot on Niddah 38b · Sefaria

    Rashba

    אמר להן דיו לבא מן הדין להיות כנדון פירש"י ז"ל דלאו למימרא דר' אליעזר סבר דבימי זיבה טהורה מק"ו מיהא אלא לטעמייהו דרבנן קאמר כלומר לדידי אפי' בימי זיבה טמאה מדכתיב תשב ישיבה אחת לכולן וכיון שאי אפשר לטהר בימי נדה מק"ו דדיו לבא מן הדין להיות כנדון א"כ על כרחיך אפילו בימי זיבה טמאה משום דבעינן ישיבה א' לכולן, דהא דאמרינן בגמרא בימי נדה נדה בימי זיבה זיבה פירכא היא דפרכינן עליה דר' אליעזר ופריק אמר קרא תשב ישיבה אחת לכולן ולא דמילתא דרבא מסקנא היא, וספרים יש דגרסי בהדיא ואומרים בימי נדה נדה בימי זיבה זיבה טהורה. ויש מפרשים דלר' אליעזר ודאי דרשינן ק"ו אלא דאמרינן יוובימי זיבה מיהא טהורה והא דאמרינן בגמ' אימא בימי נדה נדה בימי זיבה זיבה טהורה טעמא הוא דקא מפרש רבא ואזיל למאי דקאמר בהא זכנהו ר' אליעזר לחכמים, וגרסינן הכי ורבנן אמר קרא תשב ישיבה אחת לכולן דכיון דבימי זיבה טהורה מק"ו על כרחיך אף בימי נדה נמי טהורה משום דבעינן ישיבה אחת לכולן וכן פר"ח ז"ל וכן פירשו בתוספות בשם ר"ת ז"ל.

    Rashba on Niddah 38b · Sefaria

    Ritva

    הריון בגמטריא וכו׳ סמך בעלמא נקטו להו ולאו דגמרי ליה דהא לית הלכתא כוותיהו.

    דיו לבא מן הדין ולהיות כנדון פי׳ והכא לא מפריך ק״ל דהכתיב ממקור דמיה ולא מחמת ולד כדלקמן ואהני ק״ו לטהר בימי זיבה.

    הרי אנו משיבין וכו' פי׳ דהשתא לא עבדינן ק״ו מקושי שהוא לפני הולד אלא מזמן לזמן אנו דנין וכאלו דנין הקושי שלאחר הולד מן השופי שלאחר הולד ואעפ״י שא״א לדון ק״ו זה בלא קושי שלפני הולד סבורים חכמים לומר שאין לומר דיו אלא כשהוא בעיקר הק״ו ולא כשהוא בענפיו ור״א אמר לך דלעולם פרכינן ליה ואפילו בכה״ג ויש כיוצא בזה בפ׳ כיצד.

    בהא זכנהו פרש״י ז״ל תשובה נצחת יכול להשיבן ואינו נכון דהא הלכתא כרבנן כדעת הגאונים ז״ל אלא פי׳ כי בזה היה סבור לנצחם לפי דעתו.

    אימה בימי נדה נדה פרש״י ז״ל שאין זה מדברי רבא שאמר לדעת ר׳ אליעזר אלא דפרכא הוא דפרכינן ליה לר״א דמ״מ יש לו להורות בימי זיבה מיהת שיהא טהור ופריך אמר קרא תשב ישיבה אחת לכלן וכיון שא״א שיהו כולן טהורים דהכתי׳ ממקור דמיה ולא מחמת הולד ע״כ נכון בכלן לטומאה ומה שהיה אומר ר״א במתני׳ ובריתא דיו לבא מן הדין דמשמע דמודה לטהר בימי זיבה לדבריהם דרבנן קאמר זו שיטת רש״י ז״ל ולא גריס ורבנן אמרי׳ קראי ואין פי׳ מחוור וכ״ש דבעיקר נסחי גרסי׳ ורבנן אמר קרא וכו׳ והנכון דמודה ר״א דעודה בימי זיבה כפשטה דמתני׳ ובריתא והא דאמר בימי נדה נדה וכו׳ אינה פירכא אלא תשלום דברי רבא לדברי ר״א דכיון דכתיב וטהרה ממקור דמיה שבא לטמא כל שהוא מחמת הולד דיינו לדון ק״ו לטהר בימי זיבה כעין קושי על פני הולד וא״ת וא״כ מה בא ללמדנו רבא י״ל דמעיקרא הוה ס״ד שאין טעם לחומרא ר״א דכיון שהכתוב בא לטהר כל דם טוהר כל מה שיש לתלות בטהרה תולין ועל זה בא לומר דר״א סובר דקרא לטומאה משמע מדכתיב ממקור דמיה וא״א בשום ק״ו לטהר לגמרי ואמרי רבנן אמר קרא תשב ישיבה אחת לכולן כלו׳ דא״א לדון אותן לחצאין וק״ל ותיפוק ליה לרבנן דהא ליכא למימר דיו כדאיתא במתני׳ וי״ל דלדבריו דר״א א״ל כאן ועוד ק׳ דרבנן מאי סברי אי ס״ל למדרש ממקור דמיה כר״א א״כ שפיר קאמר ר״א שא״א לטהר לגמרי דא״כ הכא במאי דרשת ליה ואי לא דרשת קרא דמקור דמיה ולא מחמת ולד למה להו ק״ו כלל וי״ל דודאי לא דרשי לי׳ נדה עם דבריהם כדמפרש ואזיל דהא אף ר״א מודה לטהר במקצת וכתי׳ תשב ישיבה אחת לכלן וק״ו דאמר לפלפולא דעלמא נקטיה ליה לומר דעל כרחין כך לו לדון כנ״ל.

    Ritva on Niddah 38b · Sefaria

    Meiri

    יש מקשה ורואה חמשה ועשרים בלא ימי טהרת לידה ואין זיבה גדולה עולה בהן כיצד שנים קודם זמן נדות ושבעה של נדות ושנים אחריהם וארבעה עשר של קשוי ואי אפשר לומר כן בעשרים וששה שהרי אין ולד מטהר אלא שתי שבתות הסמוכות ללידה ונמצא יום אחד מתחבר עם שנים של זיבה ונעשה בהן זבה ובמקום שאין ולד אלא נפל אף בחמשה ועשרים טמאה ואף בשלשה שאחר הנדות שאין קושי לנפלים:

    המשנה החמישית והכונה בה בענין החלק השני גם כן והוא שאמר המקשה בתוך שמונים של נקבה ר"ל שאחר ארבעה עשר יום טבלה ונתעברה והפילה בתוך שמונים כל דמים שהיא רואה טהורים שהרי אף בלא קשוי דם טוהר הוא והיאך הקשוי גורם טומאה לדם טוהר ר' אליעזר מטמא שאין זה דמה מחמת עצמה לטהרו מדין דם טוהר אלא דם הבא מחמת ולד ומעין אחר הוא ובימי נדה מיהא טמאה שאין קשוי מטהר בימי נדה מ"מ י"מ שבימי זיבה מיהא אף ר' אליעזר מודה שטהורה אלא שגדולי הרבנים חולקין בה ולפי דרכך אתה למד ממשנה זו שכלם סוברים יש קושי לנפלים וא"כ שלא כהלכה היא שנויה אלא שי"מ אותה בילדה תאומים ונשתהא ולד אחר חבירו ולפירוש זה לא היה צריך לתפשה בשמנים של נקבה שאף בארבעים של זכר היא מצויה אלא נקט שמונים והוא הדין לארבעים אמרו לר' אליעזר ומה במקום שהחמירו בדם השופי כגון אחד עשר יום שבין נדה לנדה הקל בדם הקושי מקום שהקל בדם השופי כגון ששה וששים ימים לנקבה אינו דין שנקל בדם הקושי ואמר להם דיו לבא מן הדין להיות כנדון וטמאה מיהא טומאת נדה הא בימי זיבה טהורה לדעת ראשון אבל לגדולי הרבנים לאו למימרא דר' אליעזר מטהר בימי זיבה אלא הכי קאמר לדידי אף בימי זיבה טמאה דכתוב בכל ימים אלו תשב ישיבה אחת לכלן מאחר שאתה מטמאה בימי נדה אתה מטמאה בימי זיבה אלא לדידכו בימי נדה מיהא טמאה ולדעת זה מה שהקשו בגמרא אימא בימי נדה בימי זיבה טהורה לר' אליעזר הוא מקשה ומתרץ תשב ישיבה אחת לכלן ומ"מ לשטה אחרת אף ר' אליעזר מטהר בימי זיבה ולרבנן דמטהרי אף בימי נדה פריך כלומר נימא דיו לבא מן הדין ונטמאנה מיהא בימי נדה ותירץ תשב ישיבה אחת לכלן ומדבימי זיבה טהורה אף בימי נדה טהורה והלכה כרבנן ואע"פ שטעם דיו הלכה פסוקה היא אינו נופל בכאן יפה שהמקשה בימי זיבה טהורה היא אף מנדה ואף המקשה בימי טוהר ראוי לטהרה אף מנדה והוה ליה כנדון ואלו היתה המקשה בימי זיבה טמאה נדה היה ראוי לומר כן ובגמרא נאמר בה לשון אחר אלא שכלם דברים פשוטים הם:

    זהו ביאור המשנה והלכה כחכמים ולא נתחדש עליה בגמרא דבר אלא שנתגלגל בה שחמשה דמים טמאים מדכתוב דמיה דמיה שהן ארבעה ואע"ג דאנן חמשה תנן שחור ואדום חד הוא וכבר ביארנוה בפרק שני:

    Meiri on Niddah 38b · Sefaria

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    בד"ה דיו לבא מן כו' ור"א סבר דכיון דאיכא לאוקמא קרא בימי נדה אפילו אי נימא ק"ו כו' עכ"ל לרווחא דמלתא קאמרי הכי לפרש"י מיהו ע"כ לר"א משום הק"ו לא מוקמינן דמיה לדרשא אחריתא דאל"כ לא הוצרכו לפרש לקמן לפרש"י דקאמר ר"א דיו לדבריהם דרבנן אלא דהוצרך לומר דיו דאל"ה הוה מוקמינן דמיה לדרשא אחריתא ועוד דהשתא משום ק"ו דזיבה נימא דדמיה אתא לדרשא אחריתא ותשב אתא לטהר אפי' בימי נדה אלא ע"כ אית לן למימר לר"א דלא עדיף הק"ו למימר למידחי דמיה לדרשא אחריתא וק"ל:

    בד"ה אימא בימי כו' וא"ת כיון דאי לאו קרא כו' בלשון אחר וי"ל דפרכינן ליה כיון דמק"ו כו' עכ"ל תירוצם אינו מובן דהיינו ממש קושייתם היאך פרכינן ליה בלשון אחר מכח ק"ו לטהר אף בימי נדה כיון דאי לא תשב לא הוי מטהרי בנדה מק"ו כדאקשינן לרבנן ואימא בימי נדה כו' לפי' ה"ר מנחם ונ"ל להגיה וכו' במקום וי"ל וכצ"ל בלשון אחר וכו' דפרכינן ליה כיון דמק"ו מוכח כו' וכל זה סיום מלתא דקושייתם ותמיהתם קיימת לפי' ה"ר מנחם דרבנן נקטו תשב ברישא דברייתא משום דליכא קל וחומר לבימי נדה כדאקשינן ואימא בימי נדה כו' אבל לפרש"י ודאי י"ל דרבנן אית להו ק"ו אף לבימי נדה והא דנקטו לטהר מדכתיב תשב מלתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא ודו"ק:

    בפרש"י בד"ה ור"א מטמא נדה כו' ומזיבה הוא דטהור כו' עכ"ל השתא למאי דהשיב ר"א דיו אפשר לפרושי הכי אבל למאי דפריך לקמן אימא בימי נדה כו' דלר"א פריך כמו שפי' רש"י ע"כ אית לן למימר דר"א בימי זיבה נמי מטמא וק"ל:

    Chidushei Halachot on Niddah 38b · Sefaria

    Maharam

    בתוס' ד"ה דיו לבא מן הדין וכו' וליכא לאוקמי קרא אפילו בימי נדה דליכא ק"ו וכו'. נ"ל דלא הוצרכו התוס' לכל זה אלא לפי הק"ו הראשון דאילו לפי הק"ו השני שאמרו הרי אנו משיבין לך לשון אחר לפי סברתם אף נדה אתיא בק"ו וי"ל א"כ לפי פירוש התוס' מאי אמר רבא בהא זכינהו ר"א לרבנן כו' וגם מאי פריך המקשה אימא בימי נדה וכו' ומשני אמר קרא תשב וכו' הא כבר הוכרחנו לדעת כל זה מכח קושית התוס' דאל"כ יקשה לן בלא ק"ו אמאי מטהר ר"א תיפוק ליה דקישוי לא גרע משיפוי והוצרך ע"כ לתרץ כתירוץ התוס' דטעם דר"א הוא מקרא דדמיה וטעמא דרבנן מקרא דתשב. ונ"ל דהתוס' לא כתבו כל זה אלא לפי מאי דמסיק והשיטה לפירוש התוס' כך היא דהא דקאמר רבא בהא זכינהו וכו' משום דהוקשה לו לרבא קושית התוס' מאי קאמר ר"א דיו וכו' בלא ק"ו נמי אמאי מטמא וכו' תיפוק ליה דלא גרע קישוי משיפוי לכך קאמר רבא בהא זכינהו ר"א לרבנן ר"ל דעיקר טעמו של ר"א מדמיה דמיה והשתא פריך המקשה לתרוייהו בין לר"א ובין לרבנן אמאי מטהר זה לגמרי וזה מטמא לגמרי דהואיל ואיכא קרא לטמא ואיכא ק"ו לטהר נקיים שניהם ונימא דבימי נדה נדה ובימי זיבה טהורה ומשני אמר קרא תשב וכו' ר"ל והשתא יתורץ לתרוייהו בין לר"א ובין לרבנן דרבנן ס"ל כיון דאית לן לטהר בימי זיבה מק"ו מטהרינן גם בימי נדה מקרא דתשב ישיבה אחת לכולן ואית לן לאוקמא קרא דדמיה לדרשא אחריתא ור"א ס"ל איפכא דכיון דאית לן לטמא ע"כ בימי נדה מקדא דדמיה ואפילו לפי הק"ו משום דאמרינן דיו מטמאינן גם בימי זיבה מקרא דתשב דבעינן ישיבה אחת לכולן ועכ"פ לרבנן לא הוצרך לקרא דתשב אלא לפי לשון ראשון של הק"ו דאילו ללשון אחר של הק"ו לא קשה לדידהו לפי סברתם מידי משום דהא גם ימי נדה אתי בק"ו וק"ל:

    ד"ה אימא בימי זיבה טהורה וכו' והר"ר מנחם מפרש וכו' ולפי פירושו הוי השיטה כך דהוקשה לו לרבא לר"א בלא ק"ו אמאי מטמא בנדה תיפוק ליה דלא גרע קישוי משופי ולכך בהא זכינהו וכו' דעיקר טעמו מקרא דדמיה ומקרא דדמיה היה להם לרבנן לטמא בימי נדה ולטהר בימי זיבה כדי לקיים המקרא וגם הק"ו וכל זה לא שייך להקשות ארבנן אלא לפי לשון ראשון של ק"ו כדלעיל ומשני תשב וכו' ולכך מטהרי רבנן גם בימי נדה אבל ר"א לא ס"ל דרשא דתשב ולכך מטהר בזיבה מכח הק"ו ומטמא בנדה מקרא דדמיה:

    בא"ד והכי דרשינן לעיל בברייתא לרבנן מתשב וכו' ר"ל ברייתא זו דאמרי רבנן תשב לרבות המקשה בתוך שמנים וכו' ש"מ דטעמא של רבנן מקרא דתשב והכי קאמרי ליה לר"א כיון דאיכא ק"ו המטהר בימי זיבה אית לן לטהר גם בימי זיבה מקרא דתשב ולאוקמא קרא דדמיה לדרשא אחרינא והשיב להו ר"א דיו וכו' ודרשא דתשב לית ליה ולפי זה הא דכתבו התוס' ומשני תשב וכו' הכל סיומא דרבא הוא ולא תרצן בפני עצמו הוא דהא רבא בעצמו ראה דטעמא דרבנן מקרא דתשב כמבואר בברייתא דלעיל:

    בא"ד וא"ת וכיון דאי לאו קרא דתשב וכו' ר"ל כיון דעיקר טעמייהו דרבנן מקרא דתשב ור"א ע"כ כבר השיב להם דלית ליה דרשא דתשב כדלעיל א"כ מאי פרכי ליה תו:

    [בא"ד] וי"ל דפרכי ליה וכו' ר"ל דבלשון אחר פרכי ליה נהי דלית לך דרשא דתשב נשיב לך ק"ו בלשון אחר דמשתמע מיניה דגם בימי נדה אתי בק"ו דטהור ולכך אית לן לאוקמי דמיה לדרשא אחריתי:

    Maharam on Niddah 38b · Sefaria

    Gilyon HaShas

    גמ' הרי אנו משיבין לך כזה במתני' דב"ק כה ע"א:

    תוס' ד"ה והא וכו' אי נמי מדקתני ילדה וכו' כדמשמע לעיל כו ע"ב הפילה נפל וכו' ילדה וכו':

    Gilyon HaShas on Niddah 38b · Sefaria

    What this page contains

    A full text unit for Niddah, daf 38, Amud Bet, about 390 words in 19 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 19 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 19 words

      Opens “לידי חלול שבת. ברביעי ותו לא? אימא:…”

    2. Segment 221 words

      Opens “אמר מר זוטרא: מאי טעמייהו דחסידים הראשונים?…”

    3. Segment 332 words

      Opens “אמר מר זוטרא: אפי' למ"ד יולדת לתשעה…”

      Named: שמואל.

    4. Segment 429 words

      Opens “רבי יוסי ור"ש אומרים אין קושי יותר…”

      Named: רבי יוסי, שמואל.

    5. Segment 523 words

      Opens “ת"ר יש מקשה עשרים וחמשה יום ואין…”

    6. Segment 612 words

      Opens “ואי אפשר שתתקשה עשרים וששה יום בלא…”

    7. Segment 719 words

      Opens “בלא ולד בתלתא נמי סגי אמר רב…”

      Named: רב ששת, רבא.

    8. Segment 831 words

      Opens “אלא אמר רבא הכי קאמר אי אפשר…”

      Named: רבא.

    9. Segment 917 words

      Opens “מתני׳ המקשה בתוך שמונים של נקבה כל…”

      Named: רבי אליעזר.

    10. Segment 1021 words

      Opens “אמרו לו לרבי אליעזר ומה במקום שהחמיר…”

      Named: רבי אליעזר.

    11. Segment 1117 words

      Opens “אמר להן דיו לבא מן הדין להיות…”

    12. Segment 1220 words

      Opens “גמ׳ תנו רבנן תשב לרבות המקשה בתוך…”

    13. Segment 1324 words

      Opens “אמרו לו לר"א ומה במקום שהחמיר בשופי…”

    14. Segment 1417 words

      Opens “אמר להם דיו לבא מן הדין להיות…”

    15. Segment 1527 words

      Opens “אמרו לו הרי אנו משיבין לך לשון…”

    16. Segment 1623 words

      Opens “אמר להם אפילו אתם משיבין כל היום…”

    17. Segment 1728 words

      Opens “אמר רבא בהא זכינהו ר"א לרבנן לאו…”

      Named: רבא.

    18. Segment 1813 words

      Opens “אימא בימי נדה נדה בימי זיבה טהורה…”

    19. Segment 197 words

      Opens “מתני׳ כל אחד עשר יום בחזקת טהרה.…”

    Sages named on this page

    • Shmuel · First Generation Amoraim

      Shmuel, a prominent Amora, was a student of Rabbi Judah the Prince and a contemporary of Rav.

      Source: Niddah 38b · Segment 3 — “…יולדת למקוטעים, שנאמר (שמואל: א א, כ) ויהי לתקופות…

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit — the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Niddah 38b

    Open in the reader

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026