Talmud Builders

    Niddah 34b

    Chapter 4 - Benot Kutim

    גם: נדה דף ל״ד ע״ב, פרק ד׳ בנות כותים

    English translation - Niddah 34b

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1even if it is in the womb of a gentile woman. If she discharges this semen, it imparts ritual impurity. And by contrast, the semen of a gentile is ritually pure wherever it is found, even if it is in the womb of a Jewish woman, except for any urine that intermingled with it. In other words, if the semen of a gentile intermingled with his urine, the mixture is impure due to the urine it contains, as the Sages decreed that a gentile is considered like a zav in all matters. Consequently, his urine imparts impurity.

    2The Gemara continues: And if you would say in rejection of this proof: Here as well, the baraita means that the semen of a gentile is ritually pure by Torah law but impure by rabbinic law, one may respond: Since the baraita states that the urine of a gentile is impure, is that to say that her urine, i.e., the urine of the gentile that intermingled with his semen and is now inside the womb of the Jewish woman, is ritually impure by Torah law? Isn’t it impure only by rabbinic law? Rather, conclude from the baraita that the semen of a gentile is pure even by rabbinic law. The Gemara concludes: Indeed, conclude from it that this is so.

    3The Master said above in a baraita : The semen of a Jew is impure wherever it is found, even if it is in the womb of a gentile woman. The Gemara suggests: Let one resolve from this baraita a dilemma that Rav Pappa raises. As Rav Pappa raises a dilemma: What is the halakha with regard to the semen of a Jew in the womb of a gentile woman? Let one conclude from the baraita that the semen is impure.

    4The Gemara rejects this suggestion: Rav Pappa does not raise his dilemma with regard to the semen of a Jew that is in the womb of a gentile woman within three days of their intercourse, as such semen is impure. Rather, when Rav Pappa raises his dilemma it is with regard to semen in the womb of the gentile more than three days after their intercourse. What is the halakha in such a case?

    5The Gemara explains the sides of the dilemma: Do we say that as Jewish women are concerned about the proper fulfillment of mitzvot, their bodies are hot and semen in their wombs becomes foul within three days, whereas gentile women are not concerned about the proper fulfillment of mitzvot and therefore their bodies are not hot and semen in their wombs does not become foul within three days? Or perhaps, since gentiles eat repugnant creatures and creeping animals, their bodies are also hot and semen in their wombs becomes foul within three days? Since no resolution is found, the Gemara concludes: The dilemma shall stand unresolved.

    6§ The mishna teaches: With regard to blood discharged by a female Jewish leper during the days of purity of a woman who gives birth, Beit Shammai deem it ritually pure and Beit Hillel say it imparts impurity only while moist. The Gemara asks: What is the reasoning of Beit Hillel, i.e., from where is their opinion derived? Rabbi Yitzḥak says: The verse states at the conclusion of the passage discussing impure individuals: “Whether it be a male or a female” (Leviticus 15:33). “Whether it be a male” serves to include the sources of bodily emissions of a male leper, teaching that they also impart impurity. Likewise, the phrase “or a female” serves to include the sources of bodily emissions of a female leper, teaching that they too impart impurity.

    7What is meant by the sources of bodily emissions of a female leper? If we say that this is referring to the rest of her sources, e.g., her saliva and urine, this can be derived from the halakha of a male leper. Rather, it is referring to her blood, and the verse serves to render impure the blood of a leper discharged during the days of her purity.

    8The Gemara asks: And how do Beit Shammai, who maintain the blood is ritually pure, interpret the verse? They contend that the halakha with regard to the emissions of a female leper cannot be derived from that of a male leper, as such a comparison can be refuted as follows: What is unique about a male leper? He is unique in that he is required to let his hair grow and rend his garments, and he is prohibited to engage in sexual intercourse. Can you say, then, that the same halakhot should apply to the emissions of a female leper, to whom all the aforementioned requirements do not apply? Consequently, the verse is necessary to teach that the saliva and urine of a female leper are impure.

    9The Gemara asks: And how do Beit Hillel respond? They respond as follows: If the verse serves to include only the saliva and urine of a female leper, then let the Merciful One write this halakha only with regard to a female leper. And there will be no need to write it with regard to a male leper, as I will say that the saliva and urine of a male leper are impure by an a fortiori inference: And what, if with regard to a female leper, who is not required to let her hair grow and rend her garments, and it is not prohibited for her to engage in sexual intercourse, the Merciful One nevertheless includes her sources of bodily emissions as impure, then in the case of a male leper, to whom all the aforementioned requirements apply, is it not all the more so that his emissions are impure?

    10Therefore, if the phrase “whether it be a male” is not needed for the matter of a male leper, as this halakha may be derived by an a fortiori inference, apply it to the matter of a female leper. And if it is not needed for the matter of her other sources of bodily emissions, as they are derived from the phrase “or a female,” apply it to the matter of her blood, i.e., to render impure the blood of her days of purity.

    11The Gemara asks: And how do Beit Shammai respond? They would answer that the halakha with regard to the emissions of a male leper cannot be derived by an a fortiori inference from the halakha of a female leper, as it can be refuted as follows: What is unique about a female? She is unique in that she is rendered impure as a zava even by sightings that occur due to circumstances beyond her control. Can you say that the same halakhot should apply to the emissions of a male, for whom this is not the case?

    12The Gemara asks: And how do Beit Hillel respond? They respond as follows: Can it be that we are standing and dealing with the halakhot of a leper, and Beit Shammai are attempting to refute the a fortiori inference by citing matters pertaining to a zav ? The Gemara asks: And as for Beit Shammai? According to Beit Shammai, this is a legitimate refutation of the a fortiori inference, as they refute it through the common name of impurity that applies to both a leper and a zav .

    13And if you wish, say that Beit Shammai could say to you: That phrase “whether it be a male” is necessary to teach another halakha , that the phrase “whether it be a male” serves to include anyone who is a male, whether an adult or a minor, in the halakhot of a zav . And how do Beit Hillel respond? They derive this halakha from the following verse: “This is the law of the zav , and of him from whom the flow of seed goes out, so that he is unclean through it” (Leviticus 15:32). The verse indicates that the halakhot of a zav apply to any male, whether he is an adult or whether he is a minor.

    14§ The Gemara mentioned earlier that a minor is included in the halakhot of a zav . In this regard Rav Yosef says: When Rabbi Shimon ben Lakish taught the halakhot of a zav , he raised this dilemma: With regard to the first sighting of ziva of a zav who is a minor, what is the halakha as to whether it imparts impurity through contact? Does one say that as the Merciful One states: “This is the law of the zav , and of him from whom the flow of seed goes out” (Leviticus 15:32), one’s ziva is thereby compared to his semen?

    15Accordingly, with regard to any male whose semen imparts impurity, his first sighting of ziva imparts impurity. And with regard to this minor, since his semen does not impart impurity, his first sighting does not impart impurity either. Or perhaps, since if this minor sees two emissions of ziva the first sighting combines with the second sighting to render him impure as a zav for seven days, this indicates that the first sighting of a minor is significant, and consequently it should render him impure until the evening, just like an adult male.

    16Rava says: Come and hear a proof from a baraita : “This is the law of the zav ,” whether he is an adult or whether he is a minor. Since the verse equates an adult and a minor, just as with regard to an adult his first sighting imparts impurity, so too, with regard to a minor, his first sighting imparts impurity as well.

    17The Gemara earlier stated that the phrase “whether it be a male” serves to include the sources of bodily emissions of a male leper, teaching that they impart impurity. In this regard Rav Yosef raises a dilemma: Granted, the first sighting of ziva of an otherwise ritually pure individual imparts impurity only through contact, as stated above, and only the second sighting imparts impurity through carrying. But with regard to the first sighting of ziva of a leper, what is the halakha as to whether it imparts impurity even through carrying? Does one say that the place of ziva in one’s body is considered a source, and therefore his ziva imparts impurity through carrying, like all the sources of bodily emissions of a leper? Or perhaps the place of ziva is not considered a source, in which case the first sighting of ziva does not impart impurity through carrying.

    18Rava says: Come and hear proof from a baraita : The verse states: “When any man has an issue out of his flesh, his issue [ zovo ] is unclean” (Leviticus 15:2). The verse teaches with regard to the zov that it is impure, and that it imparts impurity through carrying. To what case is the verse referring? If we say it is referring to one who is just a zav and not a leper as well, and the verse is teaching that any drop of ziva emitted by him imparts impurity through carrying,

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    ואפי' במעי עובדת כוכבים - שאם תפלטנו על הבגד תטמאנו:

    חוץ ממימי רגליה שבה - דאי פתיכי במימי רגליה טמאים כדאמרינן לעיל גזרו עליהם שיהו כזבים אבל קריו טהור כדאמרינן עבדו ביה רבנן היכרא:

    כי מיבעיא ליה לאחר ג' - דלגבי ישראלית טהורה כדאמר במסכת שבת בפרק ר"ע:

    דדייגי - יראים וחרדים במצות ומתוך דאגתן מתחממין:

    חביל - חם:

    שאר מעינותיה - כגון רוקה ומימי רגליה דאתו מזב דכתיב ביה (ויקרא ט״ו:ח׳) וכי ירוק הזב ומיניה נפקי שאר מעיינות:

    מזכר נפקא - כיון דאתרבי מצורע למעינותיו אתרבי מצורעת לכל מעינותיה דאיכא דכוותיהו בזכר:

    אלא לדמה - דליתיה בזכר:

    ואסור בתשמיש המטה - בשבעת ימי ספירו דכתיב וישב מחוץ לאהלו ואין אהלו אלא אשתו שנאמר (דברים ה׳:כ״ז) שובו לכם לאהליכם:

    תאמר בנקבה - מצורעת דליתא בכל הני. בכריתות בפרק ד' מחוסרי כפרה (כריתות דף ח:) איש פורע ופורם ואין אשה פורעת ופורמת וגבי תשמיש נמי מחוץ לאהלו כתיב ולא מחוץ לאהלה הילכך לא אתיא מזכר ואיצטריך לנקבה לגופה ולעולם לשאר מעינות. ומהיכא דנפקי שאר מעינות ליכא למימר דילפינן לדם דשאר מעינות ילפינן מרוק מה רוק שמתעגל ויוצא הוא מתאסף תחלה יחד ואחר כך יוצא ודם לאו מתעגל ויוצא הוא:

    ואם אינו ענין לשאר מעינותיה - דנפקי מלנקבה:

    שכן מטמאה באונס - לגבי זיבה:

    ופרכי מילי דזב - בתמיה:

    ה"ג ואי בעית אימא אמרי לך ב"ש האי לזכר מיבעי ליה כל שהוא זכר כו' - ול"ג נקבה כל שהיא נקבה כו' דא"כ מעינות למצורע מנא להו אלא לנקבה לרבות מצורעת למעינותיה ויליף זכר מנקבה למעינות והאי לזכר דמייתר להו לב"ה דרשי ליה ב"ש לזב קטן שמטמא בזיבה בן יומו ולא נפקא להו מאיש איש דסבירא להו דברה תורה כלשון בני אדם ותינוקת קטנה נפקא להו מאשה ואשה כדילפינן בריש פירקא ואייתר להו לנקבה דהכא לרבות מצורעת למעינותיה וב"ה נמי לא דרשי איש איש מיהו נפקא להו מזאת תורת הזב בין גדול בין קטן מטמא בזיבה:

    כי פשיט - כי דריש:

    מהו שתטמא - שניה לא מיבעיא לן דהא מרבינן לה מלזכר כל שהוא זכר והתם תרתי ראיות כתיבי והזב את זובו וראשון של זב גדול נפקא לן מהאי קרא זאת תורת הזב דהיינו חדא ראייה דחדא זיבה כתיב בקרא (ויקרא ט״ו:ל״ב) ואשר תצא ממנו שכבת זרע איתקש ראייה ראשונה לקרי אבל דקטן מאי מי אמרינן כיון דלקרי איתקש לא משכחת לה אלא בגדול דאיתיה בקרי אבל קטן דליתיה בקרי ליתיה בראייה ראשונה. או דילמא כיון דאילו חזי קטן ראייה אחריתי מצטרפת לקמייתא טומאת שבעה כדין זב בעל שתי ראיות:

    מטמא - נמי כשל גדול טומאת ערב בקרי:

    ראייה ראשונה של מצורע מהו שתטמא במשא - של איש טהור לא תבעי לך דודאי לא מטמא במשא דאיתקש לקרי וקרי לא מטמא במשא כדתנן בפ"ק דמסכת כלים ושניה נמי לא תבעי לך דאפילו באדם טהור מטמיא במשא כדאמר לקמן בפרק דם הנדה (נדה דף נה.) זוב מטמא במשא ויליף לה מזובו טמא הוא וההוא בראייה שניה כתיב דמנה הכתוב שתים וזב בעל שתי ראיות זב גמור הוא לטומאה אלא שאין טעון קרבן כי תיבעי לן ראשונה דבאדם דעלמא לא מטמיא אלא במגע הכא במצורע מאי מקום זיבה מעיין הוא ואיתרבי מלזכר לרבות מצורע למעיינותיו ומעיינות מטמאו במשא כדאמר בפרק דם הנדה (לקמן נדה דף נה:) וכי ירוק הזב בטהור במה שביד טהור:

    או לאו מעיין הוא - והויא כשאר ראייה ראשונה של כל אדם דבמגע מטמיא:

    זובו טמא - היינו ראייה שניה שהרי מנה הכתוב שתים זב מבשרו זובו טמא:

    לימד על הזוב שהוא טמא - ואמר בדם הנדה (שם דף נה.) דהאי קרא לרבות למגע לא איצטריך דלא גרע משכבת זרע אלא למשא:

    אילימא בזב גרידא - דלאו מצורע למה לי קרא לטיפה עצמה פשיטא:

    נדה 34 עמוד ב

    1ואפי' במעי עובדת כוכבים ושל עובד כוכבים טהור' בכל מקום, ואפי' במעי ישראלית, חוץ ממי רגלים שבה.

    2וכי תימא, ה"נ טהור' מדאוריית' אבל טמאה מדרבנן. אטו מי רגליה מדאורייתא מי מטמאו? אלא ש"מ טהורה אפילו מדרבנן. ש"מ׃

    3אמר מר: שכבת זרע של ישראל טמאה בכ"מ אפי' במעי עובדת כוכבים תפשוט דבעי רב פפא, דבעי רב פפא: שכבת זרע של ישראל במעי עובדת כוכבים מהו?

    4בתוך ג' לא קמיבעיא ליה לרב פפא, כי קמיבעיא ליה לאחר ג' מאי?

    5ישראל דדייגי במצות חביל גופייהו ומסריח, עובדי כוכבים דלא דייגי במצות לא חביל גופייהו ולא מסריח, או דילמא: כיון דאכלי שקצים ורמשים חביל גופייהו ומסריח? תיקו.

    6דם טהרה של מצורעת, ב"ש כו'. מאי טעמא דב"ה אמר ר' יצחק: ״לזכר״ לרבות מצורע למעינותיו, ״ולנקבה״ לרבות מצורעת למעינותיה.

    7מאי מעינותיה? אילימא שאר מעינותיה מזכר נפקא! אלא לדמה, לטמא דם טהרה שלה.

    8וב"ש נקבה מזכר לא אתיא, דאיכא למיפרך: מה לזכר שכן טעון פריעה ופרימה, ואסור בתשמיש המטה, תאמר בנקבה דלא.

    9וב"ה לכתוב רחמנא בנקבה ולא בעי זכר, ואנא אמינא: ומה נקבה, שאינה טעונה פריעה ופרימה, ואינה אסורה בתשמיש המטה רבי רחמנא מעינותיה, זכר לא כ"ש׃

    10אם אינו ענין ״לזכר״ תנהו ענין לנקבה, ואם אינו ענין למעינותיה תנהו ענין לדמה, לטמא דם טהרה שלה.

    11וב"ש זכר מנקבה לא אתיא, דאיכא למיפרך: מה לנקבה שכן מטמאה מאונס, תאמר בזכר דלא.

    12וב"ה קיימי במצורע, ופרכי מילי דזב? וב"ש שום טומאה פרכי.

    13ואיבעית אימא, אמרי לך ב"ש האי ״לזכר״ מיבעי ליה, ״לזכר״ כל שהוא זכר, (האי), בין גדול בין קטן. ובית הלל, נפקא להו מזאת תורת הזב בין גדול בין קטן.

    14אמר רב יוסף: כי פשיט רבי שמעון בן לקיש בזב, בעי הכי: ראייה ראשונה של זב קטן מהו שתטמא במגע? (ויקרא טו, לב) ״זאת תורת הזב ואשר תצא ממנו שכבת זרע״ אמר רחמנא.

    15כל ששכבת זרע שלו מטמא ראייה ראשונה שלו מטמאה, והאי כיון דשכבת זרע שלו לא מטמאה ראייה ראשונה נמי לא תטמא. או דילמא, כיון דאילו איהו חזי תרתי מצטרפא, מטמיא?

    16אמר רבא: ת"ש ״זאת תורת הזב״ בין גדול בין קטן, מה גדול ראייה ראשונה שלו מטמא אף קטן ראייה ראשונה נמי מטמא׃

    17בעי רב יוסף: ראייה ראשונה של מצורע מהו שתטמא במשא? מקום זיבה מעין הוא ומטמא, או דילמא לאו מעין הוא?

    18אמר רבא: ת"ש (ויקרא טו, ב) ״זובו טמא הוא״ לימד על הזוב שהוא טמא. במאי? אילימא בזב גרידא׃

    Tosafot

    כי קמיבעיא ליה לאחר ג' - אע"פ שהש"ס קבעו בדברי רב פפא בשבת פרק ר"ע (שבת דף פו:) אינו מדברי רב פפא כדמשמע הכא וכי האי גוונא אשכחן פ' המקבל (ב"מ דף קיב.) דבעו מרב ששת קבלן עובר בבל תלין או לא אומן קונה בשבח כלי והלואה היא או אינו קונה ושכירות היא אמר להו עובר ובהגוזל קמא (ב"ק דף צט.) מוקי לה ההיא בעיא בשליח דאגרת דלא שייך אומן קונה בשבח כלי א"נ י"ל דהכל מדברי רב פפא והכא סבר המקשה דרב פפא בעי בין תוך ג' בין לאחר ג' מי אמרינן דכיון דאכלי שקצים ורמשים אף בתוך ג' מסריח וטהור או דלמא כיון דלא דייגי במצות אף אחר ג' טמא:

    אם אינו ענין לזכר תנהו ענין לנקבה - וא"ת ולוקי ליה בדם מגפתו או יוצא מפיו או מנחיריו ושאר משקין שבו שאינו מעין דמטהר לקמן בפרק דם הנדה (נדה דף נה:) בזב וי"ל דלא בעי לאוקמיה בהו משום דלא אשכחן בהו טומאה בשום מקום אבל דם טוהר דמי לדם נדה אפילו למ"ד ב' מעינות הן:

    ובית הלל נפקא להו מזאת תורת הזב - הוה מצי למימר מאיש איש אלא דבעי לאוקמי בית הלל אפי' כמ"ד דברה תורה כלשון בני אדם:

    מקום זיבה מעין הוא או לא - וא"ת דבפ' דם הנדה (לקמן נדה דף נו.) משמע דזוב לאו מעין הוא דאמר ונילף מזובו שאינו מתעגל וי"ל דהתם קאמר ונילף מזובו אי לאו מעין הוא א"נ אף על גב דאינו מתעגל כדקאמר התם מ"מ בעי ליה הכא אי כמעין הוא ורבינן ליה במצורע מקרא דלזכר כמו שאר מעינות כיון דבזב אית ליה לזוב טומאה חמורה כמו ברוקו ומימי רגליו:

    אילימא בזב גרידא לאחרים גורם טומאה - תימה וכי לא ידע רבא סיפא דברייתא דקתני בה בהדיא לקמן בפרק דם הנדה (נדה דף נה.) שעיר המשתלח יוכיח:

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Rashba

    לזכר כל שהוא זכר בין גדול בין קטן לנקבה בין גדולה בין קטנה. כך היא גרסת הספרים ורש"י ז"ל לא גריס לנקבה בין גדולה בין קטנה משום לנקבה צריך למצורעת למעיונתיה ואתיא זכר מצורע מיניה דאי לא מעינות מצורע ומצורעת מנא להו. ובתוספו' העמידו גירסת הספרים ואי משום מעינות מצורע דילמא אתיא להו מדרשא אחרינא ואינהו ידעי לה. ותדע לך דהא ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקא דריש נמי לזכר זכר כל שהוא לנקבה נקבה כל שהוא כדאיתא לעיל (נדה לב, ב) ולדידיה מעינות המצורע מנא ליה אלא ודאי אתיא ליה מדרשא אחרינא, לבית שמאי נמי אתיא להו מדרשא אחרינא, והביאו ראיה לדבריהם דמשמע בשמעתין לקמן דמאן דמוקי להאי קרא לבין גדול בין קטן לא מוקי ליה כלל לרבות מצורע למעיינותיו ונקבה למעינותיה מדקאמר על רב יוסף הא איהו דאמר זאת תורת הזב בין גדול בין קטן ואייתר ליה לזכר לרבות מצורע למעינותיו, ונ"ל שזו אינה ראיה כלל דלעולם אפילו מאן דדריש לזכר כל שהוא זכר אפילו הכי דריש נקבה למעינות אלא דאנן כי אקשינן עליה דרב יוסף מזכר הוא דאמרינן דכיון דאתי ליה לרב יוסף זכר קטן מזאת תורת הזב אלמא לזכר למעינות זכר ולא אתי מנקבה והילכך איתקש ליה מצורע זכר לזב זכר מה זב גמור זובו מטמא אף מצורע נמי זובו מטמא ואפילו ראייה ראשונה שלו, אבל למאן דדריש לזכר לרבות זכר קטן א"כ לא מצינו זוב של מצורע שהוקש לזובו של זב אלא דשאר מעינות נפקן להו מנקבה ואתי זכר מינה, ואע"ג דמצורע אית ליה מעינות כזב לאו הקישא היא זו, ותדע לך דא"כ למה לן למימר והא איהו דאמר זאת תורת הזב וכו' אלא לימא מאי תבעי ליה לרב יוסף והא לדידיה נמי מצורע אית ליה מעינות כזב מדקא בעי מקום זיבה מעין הוא וא"כ הרי הוא כזב אלא דאנן ודאי מדין שהוקש זכר מצורע לזב זכר קא אתינן לה כנ"ל. אלא מיהא יש לישב גירסת הספרים ולעולם לנקבה כל שהיא נקבה דאמרינן אגררא לזכר בין גדול בין קטן נקטיה ור' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקא נמי לא איצטריך ליה לנקבה לרבות קטנה דלכולי עלמא מוא"ו מיותרת דואשה כי יזוב זוב דמה נפקא כדאיתא לעיל ועיקר דרשא דר' ישמעאל מלזכר הוא ולנקבה אגב גררא נקטיה וזה שלא כפרש"י שפירש למעלה ור' ישמעאל לא מעייל נפשיה כלל למדרש ווי"ן.

    ובית הלל נפקא להו מזאת תורת הזב - ה"ה דהמ"ל נפקא להו מאיש איש כדאמר ר' יהודה לעיל (נדה לב, ב) אלא משום דבעי לאוקומה ב"ה כמאן דאמר דברה תורה כלשון בני אדם.

    הא דבעי רב יוסף מקום זיבה מעין הוא ומטמא במשא או מקום מעין הוא. קשיא לי אמאי לא פשטה מבית הלל דמעין הוא דהא משמע דע"כ אית להו לב"ה הכין מדמיתרו לזכר לדם טהרה של מצורעת שאינו בא ממקום מעין ולו' דכל מעינות שבמצורע ושבמצורעת מנקבה אתו ולפיכך אייתר ליה לזכר לגמרי לרבויי אפילו מה שאינו בא ממקום מעין ומדלא אשכחן בזכר תנהו ענין לנקבה ואם איתא דאף מקור זיבה שבזכר לאו מעין הוא תנהו לראייה מדאקיש רחמנא מצורע לזב גמור אמאי דחיק נפשיה למתלי בהקשיא ולא פשיט לה להדיא מהא דב"ה דרב יוסף גופיה קטן וקטנה מזאת תורת הזב דמייתי לה ב"ה מייתי לה איהו נמי, דדריש לזכר ולנקבה כבית הלל דאי לאו דם טהורה של מצורעת מנא ליה. ועוד תמיהא לי דאדרבה מהא דאביי משמע דסבירא ליה דמקור זיבה לאו מעין הוא מדאצטריך להקישא דלא מטמיא במשא. וי"ל דאביי ודאי הכין ס"ל דמקור זיבה לאו מעין הוא ומשום דב"ה דרשי לזכר לרבות דם של מצורעת איצטריך להקישא ולומר דאי כתב רחמנא בהדיא מעינות במצורע הוה מייתינ' מינה ראייה ראשונה של מצורע דאם אינו ענין לשאר מעינות של מצורע תנהו ענין לראייה ראשונה שלו ודם טהרה של מצורעת טהור מכלום הוא דהא לאו מעיין הוא וליכא מידי דנרביי' מיניה השתא דכתב רחמנא מצורע ומצורעת גבי זב שמע מינה תרתי חדא דאייתר ליה לזב לגמרי ואם אינו ענין לשאר מעינות תנהו ענין למה שאינו בא ממקור מעין ואא"ע לגופו דהיינו ראייה ראשונה של זכר דלהכי כתביה רחמנא גבי זב לאקושי מצורע זכר לזב גמור לומר דאף ראייה ראשונה שלו מטמאה במשא כזב גמור הילכך תנהו ענין לנקבה מצורעת לרבות דם טהרה שלה. כנ"ל.

    ראייה ראשונה של מצורע מהו שתטמא במשא - בנגיעה לא מיבעיא ליה דלא גרע משכבת זרע ובראייה ראשונה של אדם טהור לא מבעי ליה דודאי לא מטמיא במשא הואיל והוקשה לקרי דכתיב זאת תורת הזב ואשר תצא ממנו ש"ז וקרי לא מטמא במשא כדאיתא בבריתא במסכת כלים, וכן פר"ח ורש"י ז"ל דראייה הראשונה של זב אינה מטמאה במשא ובראייה שנייה של מצורע לא מבעיא ליה דלא גרע מזב גרידא דמטמאה במשא כדנפקא לן מזובו טמא הוא כדאיתא לקמן אלא ראייה ראשונה של מצורע קא מיבעי ליה ומשום מעינות המצורע.

    אמר רבא תא שמע זובו טמא הוא מלמד על הזוב שהוא טמא - כלומר במשא דאי בנגיעה תיפוק לי דלא גרע מש"ז כדאיתא לקמן בריש פרק דם הנדה (נדה נה,.).

    ובמאי אלימא בזב גרידא למה לי קרא לאחרים גורם טומאת משא - כלומר לבעליה שהזב מטמא במשא לעצמו וכל שכן שמטמא במשא אלא בזב מצורע. הכי גרס ר"ח ז"ל וכן היא גירסת הספרים ומדאיצטריך קרא לרבויי בראיי' הראשונה שמע מינה מקום זיבה לא מעין הוא. ופירש ר"ח ז"ל ומדאיצטריך רחמנא לטמא בראייה ראשונה כזב גמור שמע מינה מקום זיבה לאו מעין הוא. ואיכא למידק והיכי מוכח מהכא ראייה ראשונה של מצורע והא האי קרא בראייה שנייה משמע דמיניה דרשינן (במכילתן מג, ב) מנה הכתוב שתים וקרא טמא ועוד דמאי קאמר שמע מינה מקום זיבה לאו מעין הוא דמאי נפקא מינה מכל מקום הא רבייה קרא לטמויי במשא וכן הקשה רש"י ז"ל. ועוד ק"ל דאי בראייה ראשונה מאי קאמר אילימא בזב גרידא פשי' לאחרים גורם טומאה אי לראייה ראשונה ולטומאת משא מאי פשי' אדרבה איצטריך טובא לאשמעינן דראייה ראשונה של זב גרידא מטמיא במשא, וליתא נמי דקי"ל דאינה מטמאה במשא ובודאי מאי דקאמרינן אלא במצורע בחדא גוונא מיירי עם מאי דקאמרינן בזב גרידא אי האי בראייה ראשונה אף האי בראייה ראשונה. ורש"י ז"ל פי' דהאי בראייה ראשונה פי' הוא בספרי' והכי קאמר מדאיצטריך קרא לרבויי כלומר בראייה שנייה שמע מינה דבראייה ראשונה אינה מטמאה דמקום זיבה לאו מעין הוא. ואם תאמר לרבויי ראייה שנייה במצורע למאי איצטריך מי גרע מזב גרידא איצטריך סלקא דעתך אמינא בזב גרידא דגורם טומאת משא לבעליה כל שכן הוא עצמו שמטמא אבל במצורע שאינו גורם לו טומאת משא דאפילו מצורע גרידא מטמא במשא אימא כיון שאינו גורם אף הוא עצמו לא יטמא קמ"ל וכן פרש"י ז"ל ויש מי שהקשה עליו דכיון דאי לאו מצורע הוא נמי הות מטמיא איתיא לק"ו מ"מ. וזו אינה קושיא לפי דעתי דמ"מ עכשו אינו גורם וכי האי גונא אמרינן לקמן (נדה לז, א) גבי קושי דבר הגורם סותר והאי לאו גורם הוא ואע"ג דדבר המטמא הוא דהאי מטמא בימי נדה כדאיתא לקמן, ואלא מי' במצורע גופיה גורם הוא לו טומאת הסט ומדרסות דמצורע גרידא אינו מטמא בהסט ולא במדרס ומחמת זובו מטמא אף בהסט ומדרס. ומיהו בתוספות נסתפקו בדין זה דהא משמע דאף המצורע מטמא הוא משכב ומושב ומטמא בהסט מדתנן במסכת כלים (פ"א מ"ד) כלים למעלה מן הזבה מצורע שמטמא בביאה אלמא כל שהזבה מטמאה מצורע מטמא. ועוד ראיה מדאמרינן הכא בסמוך אקשינן רחמנא למצורע לזב גמור. אלא שבפסחים פרק אלו דברים (פסחים סז, ב) משמע שאינו מטמא משכב ומושב. ותי' ר"ת ז"ל דכל הני דמשמע דמטמא משכב ומושב היינו לטמא אוכלים ומשקים וההיא דפסחים לטמא אדם. והאי דמסכת כלים ל"ק דלאו לכל מילי קאמר שיהא מצורע למעלה מן הזב ולומר דכל שישנו בזבה ישנו במצורע אלא שהוא לטמא בביאה מה שאין כן בזבה וכדקתני נמי התם למעלה מן המצורע עצם כשעורה אע"פ שהמצורע מטמא בביאה מה שאין כן בעצם כשעורה. והא דאמר בסמוך אקשיה רחמנא למצורע לזב גמור לאו לכל מילי אקשינהו אלא לענין זה בלבד שיהא זובו ואפילו בראיה ראשונה כראיית זב גמור. ומיהא אפילו להאי פירוש לא חשיב גרם טומאה אע"פ שגורם טומאת משכב ומושב לטמא אדם משום דכיון דמכל מקום אינו גורם טומאה לגבי כלים שהרי הוא מטמא את הכלים ומטמא נמי אוכלים ומשקים. ומכל מקום אכתי קשה דגורם הוא טומאת הסט דמעיקרא לא היה מטמא כדמוכח התם בפסחים פרק אלו דברים, ולעיקר קושיתנו דאי בראייה שנייה דמצורע למה לי קרא איכא למימר דקרא הא קמ"ל דמקום זיבה לאו מעין הוא דאפילו במצורע אינה מטמאה היסטה עצמה במשא עד ראייה שנייה כזב גרידא ולא איצטריך קרא דתהוי קמי שמיא ספיקא אי מעין הוא אי לאו, אלא אדרבה גלוי וידוע לפניו שאינו מעין וכדי שלא נטעה בו לומר דמעין הוא אתא קרא ואשמעינן דלא. ובנמוקי הרמב"ן נ"ר מעמיד גירסת הספרים והכי קאמר אילימא בזב גרידא ובראייה שנייה לאחרים גורם טומאת משא לעצמו של זוב לא כ"ש אלא במצורע ובמאי אילימא בראייה שנייה למה לי קרא מי גרע מזב גרידא אלא אם אינו ענין לראיה שנייה של מצורע אוקמיה לראייה ראשונה שמטמאה שמע מינה מקום זיבה לא מעין הוא. ומכל מקום עדיין תקשי לן מה שהקשה רש"י ז"ל מאי קאמר שמע מינה מקום זיבה לאו מעין הוא ומאי נפקא לן מינה.

    Babylonian Talmud · folio map

    Niddah 34b

    Niddah 34b. The full printed text of this folio side - 18 numbered segments, about 375 words - with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit - the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Niddah 34b

    Open in the reader

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026