Talmud Builders

    Niddah 43b

    Back to index

    English translation — Niddah 43b

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1and she descended to the ritual bath and immersed for the sake of conversion, what is the halakha ?

    2Once again, the Gemara explains the dilemma: If you say that we follow the moment of uprooting even though she can hold in the urine, nevertheless one can claim that this statement applies specifically to a Jewish woman, who is impure by Torah law. But with regard to a gentile zava , who is impure by rabbinic law, it is possible that one does not follow the moment of uprooting. Or perhaps there is no difference in the application of this principle between the case of a Jewish woman and a gentile woman, as in both cases one follows the moment of uprooting. The Gemara again concludes that the dilemma shall stand unresolved.

    3§ The mishna teaches that the emission of a zav and a seminal emission impart impurity in any amount. Shmuel says: In order for a zav to become ritually impure, he must experience a discharge substantial enough to cause a blockage of the tip of the penis, as it is stated: “And this shall be his impurity in his issue: Whether his flesh run with his issue, or his flesh be stopped from his issue, it is his impurity” (Leviticus 15:3).

    4The Gemara asks: But didn’t we learn in the mishna that the emission of a zav and a seminal emission impart impurity in any amount? The Gemara answers that Shmuel said his ruling in accordance with the statement of Rabbi Natan, as it is taught in a baraita that Rabbi Natan says in the name of Rabbi Yishmael: In order for a zav to become ritually impure, he must experience a discharge substantial enough to cause a blockage of the tip of the penis, but the Rabbis did not concede to his opinion, as they maintain that any amount is sufficient. The tanna of the mishna agrees with the opinion of the Rabbis, whereas Shmuel agrees with the statement of Rabbi Natan in the name of Rabbi Yishmael.

    5The Gemara asks: What is the reason for the opinion of Rabbi Yishmael, i.e., what is the source in the Torah for his ruling? The Gemara answers: His source is, as mentioned above, that the verse states: “And this shall be his impurity in his issue: Whether his flesh run with his issue, or his flesh be stopped from his issue, it is his impurity” (Leviticus 15:3). This verse indicates that the emission must be enough to cause a blockage of his penis.

    6The Gemara asks: And the Rabbis, who disagree with Rabbi Yishmael, what do they derive from this verse? The Gemara explains that according to the Rabbis, that verse is necessary to teach a different halakha with regard to a zav , that it is only a discharge which is moist, and which therefore could cause a blockage of the organ, that imparts impurity, but a dry discharge does not impart impurity.

    7The Gemara asks: And from where does Rabbi Yishmael derive that only a moist discharge imparts impurity? The Gemara answers: That halakha is derived from the word “run” in the verse “And this shall be his impurity in his issue: Whether his flesh run with his issue.”

    8The Gemara asks: And what do the Rabbis derive from this word? The Gemara explains that according to the Rabbis, that verse comes to teach the number of emissions by which a zav is rendered impure, as follows: The term “his issue” is one emission, the term “his flesh run” is another emission so that there are two emissions, and the term “with his issue” makes a total of three emissions. The verse thereby teaches with regard to a zav who experienced three emissions that he is obligated to bring an offering as part of his purification process.

    9The Gemara continues: From the last section of the verse: “Or his flesh be stopped from his issue, it is his impurity,” it is derived that one is impure even by means of part of his issue, i.e., even if he did not experience three emissions. Here the verse teaches with regard to a zav who experienced two emissions that although he is not obligated to bring an offering, he renders a surface designated for lying and a surface designated for sitting ritually impure by lying or sitting on them, even without touching them directly. The Gemara asks: And Rabbi Yishmael, from where does he derive this halakha of the requisite number of emissions? The Gemara answers that he derives it from that which Rabbi Simai said.

    10As it is taught in a baraita that Rabbi Simai says: The verse enumerated two emissions and called the zav impure: “When any man has an emission out of his flesh, due to his issue he is impure” (Leviticus 15:2). And yet, another verse enumerates three emissions and it too called him impure: “And this shall be his impurity in his emission: Whether his flesh runs with his emission, or his flesh be stopped from his emission, it is his impurity” (Leviticus 15:3). How can these verses be reconciled? If one is impure after two emissions, for what purpose does the Torah mention three? It is to teach that two emissions are necessary to establish impurity, and three are necessary to render a zav liable to bring an offering.

    11The Gemara asks: And according to the one who derives both the halakha of impurity and the obligation to bring an offering from the single verse: “And this shall be his impurity in his issue,” what do they, i.e., the Rabbis, do with the other verse: “When any man has an emission out of his flesh”? The Gemara answers that this verse is necessary to teach the halakha that a zav is not impure unless the discharge emerges from his flesh.

    12The Gemara further asks: Why do I need the last part of the previous verse, which can be read as: His issue is impure (Leviticus 15:2)? The Gemara explains that this teaches with regard to the issue itself that it is impure, i.e., not only does it render the man who emitted it impure, but the substance itself is impure and imparts impurity to others by contact.

    13§ With regard to the statement of the mishna that the issue of the zav and a seminal emission render them impure in any amount, Rav Ḥanilai says in the name of Rabbi Elazar, son of Rabbi Shimon: Semen imparts impurity to the man who emits it in any amount, whereas with regard to one who touches semen, it imparts impurity only in the amount of a lentil-bulk. The Gemara asks: But didn’t we learn in the mishna that the emission of a zav and a seminal emission impart impurity in any amount? What, is it not referring to one who touches semen? The Gemara answers: No, the mishna is referring to the man who emits it.

    14The Gemara suggests: Come and hear a proof from a baraita : There is an element of stringency which applies to the impurity of semen that does not apply to the impurity of the carcass of a creeping animal, and likewise there is an element of stringency which applies to the impurity of the carcass of a creeping animal that does not apply to the impurity of semen. The baraita elaborates: The stringency which applies to the carcass of a creeping animal but not to semen is that with regard to the carcass of a creeping animal there is no differentiation in its impurity, which is not the case with regard to semen, as certain types of semen impart impurity while others do not. The stringency which applies to semen but not to the carcass of a creeping animal is that semen imparts impurity in any amount, which is not the case with regard to the carcass of a creeping animal, which must be at least a lentil-bulk.

    15The Gemara analyzes this baraita : What, is it not referring to one who touches semen, and the baraita rules that he is rendered impure by any amount? The Gemara again answers: No, the baraita is speaking of the man who emits semen, whereas one who touches it becomes impure only if it is at least as large as a lentil-bulk.

    16The Gemara raises a difficulty with regard to this answer: But the baraita teaches the case of semen as similar to that of the carcass of a creeping animal, which indicates that just as the impurity of the carcass of a creeping animal is imparted by contact, so too, the impurity discussed in the baraita with regard to semen is imparted by contact. Rav Adda bar Ahava said in response: The baraita teaches the category of the carcass of a creeping animal, and it likewise teaches the category of semen, i.e., it is referring to these types of impurity in general, but this does not mean that these types of impurity are contracted in the same manner.

    17The Gemara asks: And does the carcass of a creeping animal not impart impurity in any amount? But didn’t we learn in a mishna ( Oholot 1:7): The limbs of impure bodies that are whole have no minimum measure with regard to imparting ritual impurity. Even if a limb is less than an olive-bulk of a human corpse, or less than an olive-bulk of an animal carcass, or less than a lentil-bulk of the carcass of a creeping animal, it imparts ritual impurity. If so, how can the baraita state that there is a minimum measure of a lentil-bulk with regard to the impurity of a creeping animal?

    18The Gemara answers that the halakha of a limb is different, as when all of it is intact it stands in place of a lentil -bulk, i.e., a whole limb is considered like a lentil-bulk of the carcass of a creeping animal, regardless of its actual size. The proof is that if it were lacking any slight bit, thereby causing this limb of a creeping animal to be less than a lentil-bulk, would it impart impurity? Certainly not. Clearly, then, the impurity of a limb is due to its wholeness, not its size.

    19The baraita teaches: The stringency that applies to the carcass of a creeping animal but not to semen is that with regard to a creeping animal there is no differentiation concerning its impurity, which is not the case with regard to semen. The Gemara asks: What is the differentiation with regard to the impurity of semen? If we say that this is referring to the difference between the semen of Jews, to which this impurity applies, and the semen of gentiles, to which it does not apply, there is also a differentiation with regard to the impurity of the carcass of a creeping animal between a sea mouse, which is not impure, and a land mouse, which is impure.

    20Rather, the baraita is referring to the differentiation between the emission of a minor, which is not classified as semen and which does not render him impure, and that of an adult, which does render him impure. By contrast, there is no such differentiation with regard to the impurity of the carcass of a creeping animal, as it imparts impurity regardless of its age and size.

    21§ Rav Pappa said: The amount of semen which imparts impurity to one who touches it is subject to a dispute between tanna’im , as it is stated in a baraita : From where is it derived that the Torah includes one who touches semen, in addition to one who emits semen, as impure? The verse states with regard to the impurity of the carcass of a creeping animal: “Or whoever touches any creeping animal, whereby he may become impure” (Leviticus 22:5). It is inferred from the inclusive phrase “or whoever” that one who touches semen is also impure.

    22And in general, tanna’im disagree with regard to the possibility of deriving a halakha in this manner. As some say with regard to a halakha that is inferred from another halakha : Infer from it, and derive the details of the halakha from it as well. And some say with regard to such a halakha : Infer from it, but interpret the halakha according to its own place, i.e., not all aspects of the source case are applied to this halakha .

    23The Gemara explains how this general dispute applies to the case at hand. According to the one who says that one infers from it and again from it, the derivation is as follows: Just as the carcass of a creeping animal imparts impurity by contact, so too, semen imparts impurity by contact. And one again infers from the impurity of the carcass of a creeping animal that just as the carcass of a creeping animal imparts impurity in the amount of a lentil-bulk, so too, semen imparts impurity in the amount of a lentil-bulk.

    24And according to the one who says: Infer from it, but interpret the halakha according to its own place, one derives as follows: Just as the carcass of a creeping animal imparts impurity by contact, so too, semen imparts impurity by contact. But one must interpret the halakha according to its own place: Just as semen imparts impurity to the one who emits it in any amount, so too, it imparts impurity to the one who touches it in any amount.

    25Rav Huna, son of Rav Natan, said to Rav Pappa: From where do you infer that the tanna of the baraita derives the impurity of one who touches semen from the phrase “or whoever” that is stated with regard to the impurity of the carcass of a creeping animal? Perhaps he derives it from the previous verse: “Or from whoever the flow of seed goes out” (Leviticus 22:4), and everyone agrees that when a halakha is derived from a verse dealing with the same matter, one should infer from it and derive the details of the halakha from it as well. If so, the amount of semen that imparts impurity by contact should be derived from the amount that renders the one who emitted it impure, which is any amount.

    26The Gemara relates that the Sages asked the tanna’im , i.e., those who recite mishnayot and baraitot , whether the derivation of the baraita is from the verse dealing with the carcass of a creeping animal or from the one dealing with semen. They discovered that there are those who teach this halakha in accordance with the assumption of Rav Pappa, that it is derived from a creeping animal, and there are those who teach this halakha in accordance with the opinion of Rav Huna, son of Rav Natan, that the source is the verse referring to semen.

    27MISHNA: A baby girl, even one who is one day old, who experiences an emission of blood, becomes impure with the impurity of a menstruating woman. A baby girl who is ten days old who experiences an emission of blood for three consecutive days after the conclusion of the seven days fit for menstruation becomes impure with the impurity of ziva , and is therefore obligated to observe seven clean days before immersion.

    28A baby boy, even one who is one day old, becomes impure with the impurity of ziva ; and becomes impure with the impurity of leprous marks; and becomes impure with impurity imparted by a corpse; and he creates a levirate bond requiring the widow of his childless brother to enter into levirate marriage with him; and he exempts his widowed mother from the obligation of levirate marriage, freeing her to marry anyone she chooses; and he enables his mother, an Israelite woman who is no longer married to his father, a priest, to continue to partake of teruma ; and he disqualifies his mother, the daughter of a priest who is no longer married to his father, an Israelite man, from continuing to partake of teruma , because the child is unfit to partake of teruma ;

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:SheʼelahTeshuvahKushyaTerutzRaʼayahStirahMemra
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    וירדה וטבלהלשם יהודית אם תמצי לומר בזבה נעקרו מימי רגליה וירדה וטבלה אזלינן בתר עקירה ה"מ בישראל דטומאתו מדאורייתא:

    לח מטמאדהחתים משמע לח שהיבש אינו חותם פי האמה דנפיל:

    ררמשמע לח כמו (שמוא"ל א כא) ויורד רירו:

    בזובו חדאזאת תהיה טומאתו בזובו חדא רר תרי את זובו תלת לקרבן:

    או החתיםלח:

    מזובו טומאתו היאמקצת זובו אית ביה טומאת זיבה:

    שתים וקראו טמאכי יהיה זב מבשרו חדא זובו טמא תרי טמא:

    שלש וקראו טמאזאת תהיה טומאתו בזובו חדא רר בשרו את זובו תרי או החתים בשרו מזובו תלת טומאתו היא:

    על הזובשהטיפה עצמה טמאה:

    לנוגע בכעדשהדמנגיעה דשרץ נפקא לן נגיעה דש"ז לקמן מאו איש אשר יגע וגו':

    אין לו חלוקת טומאהדשרץ קטן מטמא כגדול אבל קטן פחות מבן ט' אין לו קרי:

    שום שרץ קתניאין לך שרץ מטמא במשהו אבל ש"ז יש מטמא במשהו כגון לרואה:

    דכוליה במקום כעדשה קאיכלומר מתוך חשיבותיה שהוא אבר הוי חשוב במקום כעדשה:

    תדע דמשום חשיבותא דאבר הוא דהא אילו חסר פורתאמן האבר דהוי בציר מכעדשה מי מטמא:

    עכבר דיםאינו מטמא כדתניא בהעור והרוטב (חולין דף קכו:) דעל הארץ כתיב:

    כתנאינוגע אי במשהו אי בכעדשה:

    ת"ל או אישקס"ד מאו איש אשר יגע בכל שרץ אשר יטמא ילפי':

    ושמעי' בעלמא תנאי דפליגי בכמה דוכתי בדון מינה ומינה ובדון מינה ואוקי באתרא הילכך הנהו תנאי על כרחך פליגי בנוגע בקרי למ"ד דון מינה ומינה דון ש"ז משרץ דהא מקרא דשרץ ילפינן לה דמה שרץ מטמא בנגיעה אף ש"ז בנגיעה ומינה מה שרץ בכעדשה כו':

    ואוקי באתראהנח ש"ז במקומה כדאשכחן בראיה דבמשהו:

    דילמא מאו איש אשר תצא ממנו כו' ילפינן להואפי' למ"ד דון מינה ומינה הוה במשהו דהא נגיעה מראיה יליף ודכ"ע דון מינה ומינה הוה דהכא ליכא פלוגתא דאוקי באתרא דהא מיניה וביה יליף:

    איכא דתני כרב פפאמאו איש אשר יגע בכל שרץ:

    מתני' וזוקק ליבוםאם נולד יום אחד קודם מיתת אחיו אבל נולד לאחר מיתת אחיו אינו זוקק דכתיב (דברים כ״ה:ה׳) כי ישבו אחים יחדו:

    ופוטר מן היבוםאם נולד לאחר מיתת אביו וחיה שעה אחת ומת אבל כל זמן שמעוברת אינו מתירה לינשא:

    ומאכיל בתרומהבת ישראל שניסת לכהן ומת ונולד לה בן לאחר מיתתו אוכלת בשבילו בתרומה בו ביום שנולד כדכתיב (ויקרא כ״ב:י״א) ויליד ביתו הם יאכלו בלחמו ודרשינן יאכילו את אמם אבל הניחה מעוברת אינה אוכלת בשבילו עד שיולד:

    ופוסל (את) [מן] התרומהקס"ד כגון בת כהן שניסת לישראל ומת והניח בן יום אחד פסלה מתרומת בית אביה כל ימי חייו דכתיב (ויקרא כ״ב:י״ג) וזרע אין לה ושבה אל בית אביה והא יש לה זרע ובגמרא פריך אפילו עובר נמי פוסל:

    נדה 43 עמוד ב

    1וירדה וטבלה מהו?

    2אם תמצי לומר בתר עקירה אזלינן, אע"ג דמצי נקיט להו ה"מ ישראלית דטמאה דאורייתא, אבל עובדת כוכבים זבה דטמאה דרבנן לא, או דילמא לא שנא? תיקו.

    3ומטמאין בכל שהן. אמר שמואל: זב צריך כחתימת פי האמה, שנאמר: ״(ויקרא טו״, ג) ״או החתים בשרו מזובו״.

    4והאנן תנן: מטמאין בכל שהן! הוא דאמר כרבי נתן, דתניא: רבי נתן אומר משום רבי ישמעאל: זב צריך כחתימת פי האמה, ולא הודו לו.

    5מ"ט דרבי ישמעאל? דאמר קרא: ״או החתים בשרו מזובו״.

    6ורבנן? ההוא מבעי ליה: לח מטמא, ואינו מטמא יבש.

    7ורבי ישמעאל? ההוא מרר נפקא.

    8ורבנן? ההוא למנינא הוא דאתא: ״זובו״ חדא, ״רר בשרו״ תרי, ״את זובו״ תלת, לימד על זב בעל שלש ראיות שחייב בקרבן.

    9״או החתים בשרו מזובו טמא״, מקצת זובו טמא, לימד על זב בעל שתי ראיות שמטמא משכב ומושב. ורבי ישמעאל, מנינא מנא ליה? נפקא ליה מדרבי סימאי.

    10דתניא, רבי סימאי אומר: מנה הכתוב שתים וקראו ״טמא״, שלש וקראו ״טמא״. הא כיצד? שתים לטומאה, ושלש לקרבן.

    11ולמאן דנפקא ליה תרוייהו (ויקרא טו ) מזאת תהיה טומאתו בזובו״, (ויקרא טו, ב) ״איש איש כי יהיה זב מבשרו מאי עביד ליה? מבעי ליה עד שיצא מבשרו.

    12״זובו טמא״ למה לי? לימד על הזוב שהוא טמא.

    13אמר רב חנילאי משום ר"א בר"ש שכבת זרע לרואה במשהו, לנוגע בכעדשה. והאנן ״מטמאין בכל שהן״ תנן! מאי לאו לנוגע? לא, לרואה.

    14ת"ש חומר בשכבת זרע מבשרץ, וחומר בשרץ מבשכבת זרע. חומר בשרץ שהשרץ אין חלוקה טומאתו, מה שאין כן בשכבת זרע. חומר בשכבת זרע שהשכבת זרע מטמא בכל שהוא, מה שאין כן בשרץ.

    15מאי לאו לנוגע? לא, לרואה.

    16והא דומיא דשרץ קתני, מה שרץ בנגיעה אף שכבת זרע בנגיעה! אמר רב אדא בר אהבה: שום שרץ קתני, ושום שכבת זרע קתני.

    17ושרץ לא מטמא במשהו? והא אנן תנן: האברים אין להם שיעור, פחות מכזית בשר המת, ופחות מכזית בשר נבלה, ופחות מכעדשה מן השרץ.

    18שאני אבר דכוליה במקום עדשה קאי, דהא אילו חסר פורתא אבר מי קמטמיא?

    19שכבת זרע דחלוקה טומאתו מאי היא? אילימא בין ישראל לדנכרים ה"נ איכא עכבר דים ועכבר דיבשה!

    20אלא, בין קטן לגדול.

    21אמר רב פפא: כתנאי, מנין לרבות נוגע בש"ז ת"ל (ויקרא כב, ד) ״או איש״.

    22ופליגי תנאי בעלמא, דאיכא דאמרי: דון מינה ומינה, ואיכא דאמרי: דון מינה ואוקי באתרא׃

    23למ"ד דון מינה ומינה מה שרץ בנגיעה, אף שכבת זרע בנגיעה; ומינה מה שרץ בכעדשה, אף ש"ז בכעדשה.

    24ולמ"ד דון מינה ואוקי באתרא מה שרץ בנגיעה אף ש"ז בנגיעה, ואוקי באתרא מה ש"ז לרואה במשהו, אף לנוגע במשהו.

    25א"ל רב הונא בריה דרב נתן לרב פפא: ממאי דמאו איש״ דשרץ קמרבי ליה? דילמא מאו איש אשר תצא ממנו שכבת זרע״ קמרבי ליה, ודכ"ע דון מינה ומינה?

    26שיילינהו לתנאי, איכא דתני כרב פפא, ואיכא דתני כרב הונא בריה דרב נתן.

    Mishna

    27תנוקת בת יום אחד מטמאה בנדה. בת י' ימים מטמאה בזיבה.

    28תנוק בן יום אחד מטמא בזיבה, ומטמא בנגעים, ומטמא בטמא מת, וזוקק ליבום, ופוטר מן היבום, ומאכיל בתרומה, ופוסל (את) [מן] התרומה,׃

    Tosafot

    את זובו תלתלא דריש אתין אי נמי אתי לדרשא אחריתי:

    עד שיצא מבשרוובפרק בנות כותים (לעיל נדה דף לה.) דדריש מבשרו ולא מחמת אונסו תרתי שמעת מינה וא"ת ול"ל קרא עד שיצא מבשרו מהיכא תיתי שיטמא בפנים כבחוץ דאי מנדה וזבה הא בריש בנות כותים (נדה דף לב:) מצריך קרא לרבות קטן לזב ולנדה ולזבה ולא ילפינן מהדדי וי"ל דהוה ילפינן מנדה וזבה ופולטת במה הצד לר"ש נמי י"ל כיון דגלי לן קרא ששוין הן זב וזבה לענין קטנים גם לענין פנים כבחוץ היינו משוין אותם אי לאו מבשרו:

    והתנן האברים אין להם שעורוא"ת וכי' לא ידע דאבר שלם דוקא קאמר וי"ל דפריך אמאי דמשני דשום שכבת זרע קתני דשום שרץ נמי אשכחן כגון אברים ומשני דלאו היינו כל שהוא דאי חסר ליה טהור:

    מנין לרבות נוגע בשכבת זרע ת"ל או אישמוהבגד אשר יהיה עליו שכבת זרע לא מצי למילף דבגד חמור מאדם דנושא הנבלה מטמא בגדים בחבורו ולא אדם כדאמר בפ"ק דבבא בתרא (דף ט:) וא"ת מ"ט דריש מאו איש דשרץ ושביק או איש דכתיב בש"ז גופיה וי"ל דמסתבר ליה טפי לרבות נוגע מקרא דנוגע ולא מההיא דש"ז דמיירי ברואה וא"ת ול"ל יתורא דאו איש תיפוק ליה מדאיתקש ש"ז לשרץ דמהאי טעמא ילפינן בשרץ בגד ועור משכבת זרע בפ' במה אשה (שבת דף סד.) ובפרק כיצד הרגל (ב"ק דף כה:) וי"ל דאי לאו או איש הוה אמינא דלא הוקשה אלא מ"ש בפירוש כגון נוגע דשרץ לרואה דש"ז ומצי למימר דרב פפא דמרבה נוגע מאו איש דשרץ הא דאמר התם דאיתקש אהדדי היינו משום דקרא דשרץ איירי בש"ז ומאו איש דשרץ נמי לא הוה מוקמינן לנוגע בש"ז אי לאו דאסמכינהו בהדיא:

    ומטמא בנגעיםמשום דבנגעים כתיב (ויקרא י״ג:כ״ט) איש או אשה ובטומאת מת נמי כתיב (במדבר י״ט:כ׳) ואיש אשר יטמא ולא יתחטא איצטריך קרא בהו לרבויי אבל לענין זוקק ליבום ופוטר מן היבום ומאכיל תרומה לא כתיב איש ולא איצטריך קרא אלא למעוטי עובר:

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Ritva

    הוא דאמר כר׳ נתןוק״ל גנובה למה לי לימא הלכה כר׳ נתן י״ל דדילמא לא מפרסמה הא דר׳ נתן או דילמא אינה דמסיק לה בטמא דתנא אחרינא ומיהת מעיקרא ס״ד דלהכי נקטה סתם לומר שהיה לדברי הכל.

    מ״ט דר׳ ישמעאלוא״ת והא פירשה שמואל דאוקמינא כותיה וי״ל דהא סוגיא אמתניתא אמרוה בבי מדרשא אלא שרב אשי הביאה כאן.

    מבעי ליה עד שתצא טומאתו לחוץ וכו׳וא״ת ולר׳ ישמעאל הא מנא ליה י״ל דתרווייהו ש״מ דמניינא שמעינן מינה שתים וקרא טמא ומדכתיב בשרו ואמר נמי זובו משמע ליה אידך ורבנן סברי דכולי קרא להא הוא דאתא.

    מאי לאו לנגועפי׳ אפי׳ לנוגע מדקתני לה סתמא ופרקינן לרואה דוקא.

    ת״ש חומר בשרץ וכו'אע״ג דלא אלימ׳ ממתני׳ דאוקימנא ברואה קס״ד דהכא ליכא למימר הכי מטעמא דפריך בסמוך דהא דומיא דשרץ קתני ושרץ לאו מטמא במשהו לפום פשיטא משמע דהא לכ״ע מקשיא לה אבל י״ל דלא קשיא אבל לפום האי פרוקא דאוקימ׳ ברואה דוקא דלהאי פירושא הכי קתני חומר בשכבת זרע שמטמא לפעמים במשהו מה שאין כן בשרץ שאינו במשהו לעולם ולהכי קשיא הא דהאברים אבל למאי דס״ד דמשמע לן מתני׳ ברואה נמי לא קשיא דהא איכא למימר דה״ק חומר לעולם בשכבת זרע מה שאין כן בשרץ שאינו במשהו לעולם אבל לפעמים שאף הוא במשהו כנ״ל.

    ואב״א דתני כרב פפאפי׳ דמפיק ליה מאו דשרץ פי׳ דהאי משמע להו דמיותר ואתי לדרשא לפי שהוא בראש פסוק מה שאין כן בשל שכבת זרע שהוא באמצע פסוק ואצטריך לחלק אי נמי אפשר דאצטריך להו או דשכבת זרע למילתא אחריתי אי נמי דעקר דרשא לדידהו מאו דשכבת זרע הוא אלא דנקטיה לי׳ אדשרץ לאשמועינן כן דמיירי בנוגע כנ״ל.

    Babylonian Talmud · folio map

    Niddah 43b

    Niddah 43b. The full printed text of this folio side — 28 numbered segments, about 475 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Rashi

    וירדה וטבלה לשם יהודית אם תמצי לומר בזבה נעקרו מימי רגליה וירדה וטבלה אזלינן בתר עקירה ה"מ בישראל דטומאתו מדאורייתא:

    לח מטמא דהחתים משמע לח שהיבש אינו חותם פי האמה דנפיל:

    רר משמע לח כמו (שמוא"ל א כא) ויורד רירו:

    בזובו חדא זאת תהיה טומאתו בזובו חדא רר תרי את זובו תלת לקרבן:

    או החתים לח:

    מזובו טומאתו היא מקצת זובו אית ביה טומאת זיבה:

    שתים וקראו טמא כי יהיה זב מבשרו חדא זובו טמא תרי טמא:

    שלש וקראו טמא זאת תהיה טומאתו בזובו חדא רר בשרו את זובו תרי או החתים בשרו מזובו תלת טומאתו היא:

    17 more comments on this page.

    Rashi on Niddah 43b · Sefaria

    Tosafot

    את זובו תלת לא דריש אתין אי נמי אתי לדרשא אחריתי:

    עד שיצא מבשרו ובפרק בנות כותים (לעיל נדה דף לה.) דדריש מבשרו ולא מחמת אונסו תרתי שמעת מינה וא"ת ול"ל קרא עד שיצא מבשרו מהיכא תיתי שיטמא בפנים כבחוץ דאי מנדה וזבה הא בריש בנות כותים (נדה דף לב:) מצריך קרא לרבות קטן לזב ולנדה ולזבה ולא ילפינן מהדדי וי"ל דהוה ילפינן מנדה וזבה ופולטת במה הצד לר"ש נמי י"ל כיון דגלי לן קרא ששוין הן זב וזבה לענין קטנים גם לענין פנים כבחוץ היינו משוין אותם אי לאו מבשרו:

    והתנן האברים אין להם שעור וא"ת וכי' לא ידע דאבר שלם דוקא קאמר וי"ל דפריך אמאי דמשני דשום שכבת זרע קתני דשום שרץ נמי אשכחן כגון אברים ומשני דלאו היינו כל שהוא דאי חסר ליה טהור:

    מנין לרבות נוגע בשכבת זרע ת"ל או איש מוהבגד אשר יהיה עליו שכבת זרע לא מצי למילף דבגד חמור מאדם דנושא הנבלה מטמא בגדים בחבורו ולא אדם כדאמר בפ"ק דבבא בתרא (דף ט:) וא"ת מ"ט דריש מאו איש דשרץ ושביק או איש דכתיב בש"ז גופיה וי"ל דמסתבר ליה טפי לרבות נוגע מקרא דנוגע ולא מההיא דש"ז דמיירי ברואה וא"ת ול"ל יתורא דאו איש תיפוק ליה מדאיתקש ש"ז לשרץ דמהאי טעמא ילפינן בשרץ בגד ועור משכבת זרע בפ' במה אשה (שבת דף סד.) ובפרק כיצד הרגל (ב"ק דף כה:) וי"ל דאי לאו או איש הוה אמינא דלא הוקשה אלא מ"ש בפירוש כגון נוגע דשרץ לרואה דש"ז ומצי למימר דרב פפא דמרבה נוגע מאו איש דשרץ הא דאמר התם דאיתקש אהדדי היינו משום דקרא דשרץ איירי בש"ז ומאו איש דשרץ נמי לא הוה מוקמינן לנוגע בש"ז אי לאו דאסמכינהו בהדיא:

    ומטמא בנגעים משום דבנגעים כתיב (ויקרא י״ג:כ״ט) איש או אשה ובטומאת מת נמי כתיב (במדבר י״ט:כ׳) ואיש אשר יטמא ולא יתחטא איצטריך קרא בהו לרבויי אבל לענין זוקק ליבום ופוטר מן היבום ומאכיל תרומה לא כתיב איש ולא איצטריך קרא אלא למעוטי עובר:

    Tosafot on Niddah 43b · Sefaria

    Ritva

    הוא דאמר כר׳ נתן וק״ל גנובה למה לי לימא הלכה כר׳ נתן י״ל דדילמא לא מפרסמה הא דר׳ נתן או דילמא אינה דמסיק לה בטמא דתנא אחרינא ומיהת מעיקרא ס״ד דלהכי נקטה סתם לומר שהיה לדברי הכל.

    מ״ט דר׳ ישמעאל וא״ת והא פירשה שמואל דאוקמינא כותיה וי״ל דהא סוגיא אמתניתא אמרוה בבי מדרשא אלא שרב אשי הביאה כאן.

    מבעי ליה עד שתצא טומאתו לחוץ וכו׳ וא״ת ולר׳ ישמעאל הא מנא ליה י״ל דתרווייהו ש״מ דמניינא שמעינן מינה שתים וקרא טמא ומדכתיב בשרו ואמר נמי זובו משמע ליה אידך ורבנן סברי דכולי קרא להא הוא דאתא.

    מאי לאו לנגוע פי׳ אפי׳ לנוגע מדקתני לה סתמא ופרקינן לרואה דוקא.

    ת״ש חומר בשרץ וכו' אע״ג דלא אלימ׳ ממתני׳ דאוקימנא ברואה קס״ד דהכא ליכא למימר הכי מטעמא דפריך בסמוך דהא דומיא דשרץ קתני ושרץ לאו מטמא במשהו לפום פשיטא משמע דהא לכ״ע מקשיא לה אבל י״ל דלא קשיא אבל לפום האי פרוקא דאוקימ׳ ברואה דוקא דלהאי פירושא הכי קתני חומר בשכבת זרע שמטמא לפעמים במשהו מה שאין כן בשרץ שאינו במשהו לעולם ולהכי קשיא הא דהאברים אבל למאי דס״ד דמשמע לן מתני׳ ברואה נמי לא קשיא דהא איכא למימר דה״ק חומר לעולם בשכבת זרע מה שאין כן בשרץ שאינו במשהו לעולם אבל לפעמים שאף הוא במשהו כנ״ל.

    ואב״א דתני כרב פפא פי׳ דמפיק ליה מאו דשרץ פי׳ דהאי משמע להו דמיותר ואתי לדרשא לפי שהוא בראש פסוק מה שאין כן בשל שכבת זרע שהוא באמצע פסוק ואצטריך לחלק אי נמי אפשר דאצטריך להו או דשכבת זרע למילתא אחריתי אי נמי דעקר דרשא לדידהו מאו דשכבת זרע הוא אלא דנקטיה לי׳ אדשרץ לאשמועינן כן דמיירי בנוגע כנ״ל.

    Ritva on Niddah 43b · Sefaria

    Meiri

    דם הנדה והזבה והיולדת מטמאין בכל שהוא בין לרואה עצמה בין במגע של אחרים וכן זובו של זב מטמא בכל שהוא בין לרואה בין לנוגע ואינו צריך חתימת פי האמה אלא שדם הנדה והזבה והיולדת מטמא לח ויבש וזובו של זב ורוקו ושכבת זרעו אינו מטמא אלא כל זמן שהוא לח ואלו שהזכרנו כל שהן מטמאין טומאתן במשהו ומטמאין במשא ובמגע ומטמאין משכב ומושב לעשות על ידן אב הטומאה ומ"מ ראיה ראשונה של זב אינה בדין זיבה שאינו מטמא במשא אלא אדם וכלים במגע וכלי חרס באויר וכן ששיעורו לרואה בכל שהו ולנוגע בכעדשה עד שיראה פעם שניה ונעשה בה זב לטומאה ואינו נעשה זב לקרבן עד ראיה שלישית כמו שהתבאר וזיבה וקרי שניהם שוים שלא לטמא עד שתצא טומאתן לחוץ כמו שביארנו במשנתנו:

    ולענין ביאור מה שאמרו כאן זובו טמא לימד על הזוב שהוא טמא פירושו במשא שאם במגע לא הוצרך לכך שאף הקרי מטמא במגע:

    שכבת זרע טימאתו חלוקה בין גוי לישראל שקירויו של גוי טהור כמו שביארנו וכן טומאתו חלוקה בין גדול לקטן ר"ל שאין שכבת זרע מטמאה אלא מבן תשע ולמעלה שהוא ראוי לביאה אבל שאר הטמאות שאין... טומאתן חלוקה בין גדולים בין קטנים:

    אע"פ שביארנו בשרץ ששיעור טומאתו בכעדשה ובמת ובנבלה שטומאתן בכזית כל שהוא אבר שלם כבריתו בשר וגיד ועצמות ושיהא עליו בשר כדי להעלות ארוכה אין לו שיעור אלא מטמא באי זה שיעור וכל שחסר ממנו כלום יצא מכלל אבר וחוזר לשיעורו וכל שאתה מזכיר שרץ בתלמוד פירושו אחד משמנה שרצים המטמאים כמו שהוזכרו בתורה ועכבר שהוזכר ביניהם פירושו בשל יבשה אבל עכבר של ים אינו מטמא השורץ על הארץ כתוב וכן הדין בשאר:

    המשנה השלישית והכונה בה לבאר ענין החלק השלישי והוא שאמר תינוקת בת יום אחד מטמאה בנדה אם ראתה וכן בת עשרה לזיבה אם ראתה שלשה ימים רצופים אחר שבעת הימים ופירוש דברים אלו לענין טהרות הא לענין ביאה אינו כלום שאין ביאתה ביאה לחייב את בועלה ואף אינו משום בועל נדה להיותו כנדה אלא משום נוגע לבד שהוא ולד הטומאה אלא לענין טהרות נאמרה שכך דרשו רבותינו ואשה כי יזוב וכו' ואשה לרבות תינוקת בת יום אחד וכן תינוק בן יום אחד מטמא בזיבה ואע"פ שקירויו טהור עד שתהא ביאתו ביאה בזיבה מיהא מטמא אם ראה שתים דכתוב איש מ"מ לרבות תינוק בן יום אחד ומטמא בנגעים דכתוב אדם כי יהיה בעור בשרו ולא כתיב איש אלא אדם שהוא שם המין כלומר אדם כל דהו ומטמא במת ר"ל שאם נכנס באהל המת טמא וצריך הזאה שלישי ושביעי דכתוב ועל הנפשות אשר היו שם נפש כל דהו ואין צריך לומר שאם נגע במת שטמא שאף בשרץ ונבלה כן וכן אין צריך לומר שאם מת שהוא מטמא באהל שאף בנפל כן אפילו לא נתקשרו אבריו בגידין וזוקק ליבום ר"ל שאם נולד לזה שמת אח ביום מיתתו זוקק את אשתו ליבום אחר שנולד בעוד שהיה זה עדין חי שנמצא עמו בעולמו וכן פוטר את אמו מן היבום כל שנולד הן בחיי הבעל הן לאחר מיתתו ואפילו מת בתוך שלשים יום אחר שמכל מקום חיה אחר מיתת האב שעה אחת ומ"מ אינו פוטר מן החליצה אלא אם חיה אחר הבעל שלשים יום הא כל שמת תוך שלשים יום חולצת ולא מתיבמת אבל העובר אינו פוטרתה אף מן היבום ומאכיל בתרומות ר"ל בת ישראל הנשאת לכהן ומת בעלה כל שנולד לה בן או בת מאכילין אותה אף ביומן כל זמן שהולד חי אבל עובר אינו מאכילה ופוסל בתרומה אי אפשר לפרש שאם היא כהנת ונשאת לישראל שאלו היה לה ולד ממנו היתה חוזרת לתרומה שיהא תינוק בן יום אחד פוסלה שהרי זו אף העובר פוסלה שהרי אמרו ושבה אל בית אביה פרט לשומרת יבם כנעוריה פרט למעוברת אלא שפוסל עבדי אביו ופירשו הענין בגמ' כגון שהיו לאביו שתי נשים אחת כשרה ואחת פסולה ויש לו בנים מן הכשירה ומת ונולד ביום מיתתו בן לפסולה והוא חלל והרי הוא יורש גם כן ויש לו חלק בעבדים ונפסלו העבדים מתוך חלקו של זה הא עובר מיהא אינו פוסל את העבדים ואוכלים בשביל האחרים עד שיולד חלל זה שאין קנין לעובר והוא הדין אם אין לו אלא אשה אחת והיא פסולה שאם נשארה מעוברת העבדים אוכלים בשביל המשפחה עד שיולד זה שהרי אמרו ביבמות פרק אלמנה אין לו בנים אוכלים בשביל המשפחה אלא ריבותא אשמעינן שאע"פ שיש לו בנים מן הכשרה אין אוכלים מפני חלקו של חלל וכן פירשוה גדולי הדורות:

    ונוחל ומנחיל ר"ל נוחל מן האם אם נולד הוא ביום מיתתה להנחיל לאחיו מן האב לכשימות אבל עובר לא דקיימא לן בעוברה שמתה איהו מית ברישא ואין הבן יורש את אמו כשהוא בקבר להנחיל לאחים מן האב ואע"פ שהזכירו באחד שפרכס שלשה פרכוסין אחר מיתת אמו אין זה אלא כזנב הלטאה שמפרכסת בלא שום חיות ומ"מ דוקא במתה מתוך חולי הא בידי אדם היא מתה ברישא ולא עוד אלא שאפשר לו לחיות שהרי בן פקועה ששחטו את אמו נאמר עליו אפילו חורש בשדה וכו' וכן ביושבת על המשבר בשבת ומתה אמרו בערכין שמביאין סכין אפילו דרך רשות הרבים וקורעין את כריסה ומוציאין הולד שמא ימצא חי ומפני שהיושבת על המשבר כנהרגה דמיא וכן פי' עוד בגמ' נוחל ומנחיל שממעט בחלק בכורה כלומר שאם היו שם שני בנים בכור ופשוט ונולד זה השלישי ביום שמת האב הואיל ונולד בעוד שהוא חי כשימות זה הבן חולקים השנים בחלקו בשוה אבל אם לא נולד בחייו אלא לאחר מיתת האב כל שימות בכור נוטל בנכסיו חלק בכורה דנכסי האב קרינא ביה בשעת מיתת האב והוא שאמרו בן שנולד לאחר מיתת אביו אינו ממעט בחלק בכורה וכן אם הבכור עצמו נולד לאחר מיתת אביו כגון שילדה אשתו תאומים שהיוצא ראשון בכור או שהניח שתי נשים מעוברות שהנולד ראשון בכור אינו נוטל חלק בכורה דיכיר בעינן הא כל שנולד בחייו אפילו היה הוא גוסס יכיר קרינא ביה וההורגו חייב דכתוב כל נפש ופירושו כשיצא מכלל נפל כגון שנתברר שכלו חדשיו והרי הוא לאביו ולאמו כחתן שלם להתאבל עליו ואף זו דוקא כשיצא מכלל נפל כגון שנתברר שכלו חדשיו הא ספק כל שלשים יום בחזקת נפל ואין ההורגו נהרג ואין מתאבלים עליו אפילו מת ביום שלשים עצמו:

    זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנוה הלכה פסוקה היא ולא נתחדש עליה בגמרא דבר שלא ביארנוהו:

    Meiri on Niddah 43b · Sefaria

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    תוס' בד"ה עד שיצא מבשרו כו' ילפינן מנדה וזבה ופולטת במה הצד כו' עכ"ל דאם תפרוך כדפרכינן בריש פרק בנות כותים מה לנדה וזבה שכן מטמאין באונס פולטת תוכיח דלא שייך בה פליטה באונס מה לפולטת דמשום פולטת הזהיר רחמנא בסיני אל תגשו אל אשה שלשת ימים זבה ונדה יוכיחו מה להצד השוה שכן מטמאין ומיטמאין בפנים כבחוץ אף אני אבי הזב כו' וק"ל:

    Chidushei Halachot on Niddah 43b · Sefaria

    Maharam

    ד"ה עד שיצא מבשרו כו' וי"ל דהוה ילפינן מנדה ומזבה ופולטת במה הצד. ר"ל דכי פרכת מה לנדה ולזבה שכן מטמאות באונס פולטת תוכיח מה לפולטת שכן החמיר רחמנא בבעלי קריין בסיני נדה וזבה יוכיחו אבל יש לתמוה דא"כ לפי זה צריך לומר דפולטת אינה מטמאה באונס וזה לא נמצא בשום מקום אדרבה הסברא נותנת דמטמאה באונס כמו שכבת זרע דבעל קרי דכל עצמו מחמת אונס חימוד בא כדלעיל פרק בנות כותים (נדה דף ל"ה) וצ"ע:

    ד"ה מנין לרבות נוגע וכו' ומצי למימר דרב פפא דמרבה נוגע מאו איש דשרץ. נ"ל דהאי ומצי למימר הוי כמו א"נ ושנויא אחרינא הוא ור"ל דתרוייהו בעינן דאי לאו קרא דאו איש לא הוי מקשינן ש"ז לשרץ ואי לאו נמי דאסמכינהו קרא בהדיא לא הוה מוקמינן או איש לנוגע בש"ז וק"ל:

    Maharam on Niddah 43b · Sefaria

    Gilyon HaShas

    גמ' לימד על הזוב שהוא טמא לעיל לד ע"ב:

    Gilyon HaShas on Niddah 43b · Sefaria

    What this page contains

    A full text unit for Niddah, daf 43, Amud Bet, about 475 words in 28 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 28 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 13 words

      Opens “וירדה וטבלה מהו?…”

    2. Segment 226 words

      Opens “אם תמצי לומר בתר עקירה אזלינן, אע"ג…”

    3. Segment 318 words

      Opens “ומטמאין בכל שהן. אמר שמואל: זב צריך…”

      Named: שמואל.

    4. Segment 424 words

      Opens “והאנן תנן: מטמאין בכל שהן! הוא דאמר…”

      Named: רבי נתן, רבי ישמעאל.

    5. Segment 59 words

      Opens “מ"ט דרבי ישמעאל? דאמר קרא: ״או החתים…”

      Named: רבי ישמעאל.

    6. Segment 69 words

      Opens “ורבנן? ההוא מבעי ליה: לח מטמא, ואינו…”

    7. Segment 75 words

      Opens “ורבי ישמעאל? ההוא מרר״ נפקא.…”

      Named: רבי ישמעאל.

    8. Segment 821 words

      Opens “ורבנן? ההוא למנינא הוא דאתא: ״זובו״ חדא,…”

    9. Segment 926 words

      Opens “״או החתים בשרו מזובו טמא״, מקצת זובו…”

      Named: רבי ישמעאל, רבי סימאי.

    10. Segment 1018 words

      Opens “דתניא, רבי סימאי אומר: מנה הכתוב שתים…”

      Named: רבי סימאי.

    11. Segment 1128 words

      Opens “ולמאן דנפקא ליה תרוייהו (ויקרא טו )…”

    12. Segment 129 words

      Opens “״זובו טמא״ למה לי? לימד על הזוב…”

    13. Segment 1322 words

      Opens “אמר רב חנילאי משום ר"א בר"ש שכבת…”

      Named: רב חנילאי.

    14. Segment 1432 words

      Opens “ת"ש חומר בשכבת זרע מבשרץ, וחומר בשרץ…”

    15. Segment 155 words

      Opens “מאי לאו לנוגע? לא, לרואה.…”

    16. Segment 1623 words

      Opens “והא דומיא דשרץ קתני, מה שרץ בנגיעה…”

      Named: רב אדא בר אהבה.

    17. Segment 1723 words

      Opens “ושרץ לא מטמא במשהו? והא אנן תנן:…”

    18. Segment 1813 words

      Opens “שאני אבר דכוליה במקום עדשה קאי, דהא…”

    19. Segment 1916 words

      Opens “שכבת זרע דחלוקה טומאתו מאי היא? אילימא…”

    20. Segment 204 words

      Opens “אלא, בין קטן לגדול.…”

    21. Segment 2114 words

      Opens “אמר רב פפא: כתנאי, מנין לרבות נוגע…”

      Named: רב פפא.

    22. Segment 2214 words

      Opens “ופליגי תנאי בעלמא, דאיכא דאמרי: דון מינה…”

    23. Segment 2318 words

      Opens “למ"ד דון מינה ומינה מה שרץ בנגיעה,…”

    24. Segment 2420 words

      Opens “ולמ"ד דון מינה ואוקי באתרא מה שרץ…”

    25. Segment 2528 words

      Opens “א"ל רב הונא בריה דרב נתן לרב…”

      Named: רב הונא, רב נתן, רב פפא, רבי ליה.

    26. Segment 2613 words

      Opens “שיילינהו לתנאי, איכא דתני כרב פפא, ואיכא…”

      Named: רב פפא, רב הונא, רב נתן.

    27. Segment 2712 words

      Opens “מתני׳ תנוקת בת יום אחד מטמאה בנדה.…”

    28. Segment 2822 words

      Opens “תנוק בן יום אחד מטמא בזיבה, ומטמא…”

    Sages named on this page

    • Rav Adda bar Ahava [the First] · Amoraim · First generation of Amoraim

      Rav Adda bar Ahava, a first-generation Amora and a leading disciple of Rav, was renowned for his piety, miraculous experiences, and exceptional…

      Source: Niddah 43b · Segment 16 — “…זרע בנגיעה! אמר רב אדא בר אהבה: שום שרץ…

    • Rabbi Ishmael · Second Generation of Tanna'im

      Rabbi Ishmael was a leading sage of the second generation of Tanna'im, a colleague and disputant of Rabbi Akiva, and the teacher…

      Source: Niddah 43b · Segment 4 — “…נתן אומר משום רבי ישמעאל: זב צריך כחתימת פי…

    • Shmuel · First Generation Amoraim

      Shmuel, a prominent Amora, was a student of Rabbi Judah the Prince and a contemporary of Rav.

      Source: Niddah 43b · Segment 3 — “…בכל שהן. אמר שמואל: זב צריך כחתימת פי האמה,…

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit — the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Niddah 43b

    Open in the reader

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026