Talmud Builders

    Niddah 6a

    Back to index

    English translation — Niddah 6a

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1are like her touch itself. Just as her touch transmits impurity to a person who comes in contact with them to the extent that he transmits impurity to the garments he is wearing, so too her bed and her chair transmit impurity to a person who comes in contact with them to the extent that he transmits impurity to the garments he is wearing.

    2§ It is taught in a baraita in accordance with the opinion of Rava: If a woman sees menstrual blood, it renders her impure retroactively for a twenty-four-hour period. And what does she render impure during that period? Beds and chairs, food and drink, and an earthenware vessel sealed with a tightly bound cover [ tzamid patil ], if she moves it. But she does not disrupt her count of the periods of menstruation and ziva , i.e., she starts her cycle only from that day when she saw the blood, and she does not render impure retroactively a man who engaged in intercourse with her. Rabbi Akiva says: She does render impure a man who engaged in intercourse with her. And she counts her seven days of impurity only from the time that she saw her menstrual blood, not retroactively.

    3The baraita continues: With regard to a woman who sees a blood stain, it renders her impure retroactive to when the garment was last checked. And what does she render impure during that period? Food and drink, beds and chairs, and an earthenware vessel sealed with a tightly bound cover, if she moves it. And it also disrupts her count of eleven days during which emission of blood renders the woman a zava , as the time of the stain is unknown, and she renders ritually impure a man who engaged in intercourse with her. And she counts her seven days of impurity only from the time that she saw her menstrual blood, not retroactively.

    4The baraita further teaches: With regard to both this, one who sees menstrual blood, and that, one who sees a blood stain, if they had touched teruma , its status is suspended. It is not eaten, as impure teruma is prohibited in consumption, but it is not burned either, since it is prohibited to burn pure teruma .

    5The Gemara raises a difficulty: And as for Rava, why is the halakha of an earthenware vessel more obvious to him than the halakha of a bed and a chair? If he had heard this baraita , which states the halakha of an earthenware vessel, then let him say that the baraita itself is proof for his opinion with regard to a bed and a chair as well, as the baraita states both halakhot . And if he had not heard this baraita , from where did he learn his a fortiori inference, which is based on the halakha that an earthenware vessel sealed with a tightly bound cover is not spared from impurity if a menstruating woman moved it during her twenty-four-hour period of retroactive impurity?

    6The Gemara answers: Actually, he did hear the baraita . But if his proof had been merely from the baraita , I would say that a different halakha applies to a bed and chair than to the earthenware vessels, as the baraita means that the bed and chair render impure a person or garments that they touch, but they do not render a person impure to the extent that he then transmits impurity to his garments. It is due to that reason that Rava says the a fortiori inference.

    7§ Rav Huna says: The twenty-four-hour period of retroactive impurity of a menstruating woman applies only to sacrificial food but not to teruma . The Gemara asks: If so, let the mishna in Ḥagiga 20b teach this among the other higher levels of purity that apply to sacrificial foods but not to teruma . That mishna lists stringencies of ritual purity that are in effect with regard to sacrificial foods and not teruma . The Gemara answers: When that mishna teaches those higher levels of purity, it is referring only to types of impurity that have a connection [ derara ] to impurity as defined by Torah law. But it does not teach a case where there is no connection to impurity as defined by Torah law, and the retroactive impurity of a menstruating woman is by rabbinic law.

    8The Gemara raises an objection from the aforementioned baraita that deals with the retroactive impurity of a menstruating woman: What does she render impure during that period? Food and drink. The Gemara asks: What, is it not correct to say that this is referring both to sacrificial food and to teruma ? The Gemara answers: No, it is referring only to sacrificial food, not to teruma .

    9The Gemara suggests: Come and hear a proof from a mishna (11a): With regard to women of priestly families who must examine themselves before partaking of teruma , Rabbi Yehuda says: Even when they conclude partaking of teruma , they still need to examine themselves. And we discussed this statement of Rabbi Yehuda and asked: Why do they need to examine themselves after they finish eating teruma ? What was, was; i.e., if a woman was impure when she ate the teruma , what is achieved by an examination now?

    10And Rav Ḥisda says in explanation: It was necessary only in order to amend the situation of the remaining teruma that is left before her, i.e., to prevent it from being rendered ritually impure. In other words, if she later experiences a flow of menstrual blood, her retroactive impurity status will not render the remaining teruma impure. This ruling apparently contradicts the opinion of Rav Huna, who said that the retroactive impurity of a menstruating woman affects only sacrificial foods, not teruma .

    11The Gemara answers: According to Rav Huna, Rabbi Yehuda teaches that since impure teruma must be burned, she must examine herself in order to determine whether it is correct to burn the remaining teruma that was in her hands. If she examined herself immediately after eating the teruma , in the period of time needed for the onset of menstruation (see 14b), and she found that she was impure, it is assumed as a certainty that she was impure when she ate the teruma . Consequently, the remaining teruma must be burned, in accordance with the halakha of teruma that was definitely rendered impure. But in fact, Rav Huna maintains that she does not render that remaining teruma impure retroactively, in a case where she did not examine herself.

    12The Gemara further suggests: Come and hear another difficulty with regard to the opinion of Rav Huna from a baraita : There was an incident in which Rabbi Yehuda HaNasi performed an action by ruling that the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Eliezer. Rabbi Eliezer maintains that a woman who passed three expected menstrual cycles without experiencing bleeding is presumed not to be menstruating any longer, and therefore any menstrual blood that she emits later renders her ritually impure only from then onward, but not retroactively. By contrast, the Rabbis contend that this halakha applies only to an older woman, for whom it is natural to stop menstruating, but not to a young woman, even if three typical periods have passed without bleeding.

    13The baraita continues: After Rabbi Yehuda HaNasi remembered that Rabbi Eliezer’s colleagues disagree with Rabbi Eliezer on this matter and that he had apparently ruled incorrectly, he nevertheless said: Rabbi Eliezer is worthy [ kedai ] to rely upon

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:SheʼelahTeshuvahKushyaTerutzRaʼayahStirahMemra
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    כמגע עצמהכנגיעת עצמה. כלומר אדם הנוגע במשכבה בתוך מעת לעת כאילו נוגע בבשר נדה עצמה שהוא ובגדים שעליו טמאים דכתיב (ויקרא טו) וכל הנוגע בה יטמא ותניא בתורת כהנים יכול לא יהא הנוגע בה מטמא בגדים במגע קל וחומר אם משכבה מטמא אדם לטמא בגדים היא עצמה לא כל שכן אם כן למה נאמר כל הנוגע בה יטמא שאינו חוזר ומטמא אדם וכלי חרס:

    אף משכבהבתוך מעת לעת:

    וכלי חרס המוקף כו'כלומר אפילו הוא מוקף צמיד פתיל שאי אפשר ליגע בתוכו מטמאה אותו בהיסט שהזב והנדה מטמאין כלי חרס בהיסט מה שאין כן בשאר טמאין דכתיב (שם) וכלי חרס אשר יגע בו הזב ישבר ותניא בתורת כהנים יכול יטמא הזב כלי חרס מאחוריו במגע נאמר כאן בו ונאמר להלן וכלי חרס אשר תבושל בו ישבר מה להלן מאוירו אף כאן מאוירו אם כן מה ת"ל אשר יגע בו והלא אויר כלי חרס טמא בלא נגיעה כדקיימא לן בהכל שוחטין (חולין כד:) תוכו אע"פ שלא נגע בו אלא איזהו מגעו שהוא ככולו הוי אומר זה היסטו:

    ואינה מקולקלת למנינהדהא ודאי מהשתא הויא פתח נדותה וליום שמיני לראייתה יתחילו י"א יום שבין נדה לנדה ורבנן לא גזור מעת לעת אלא לטהרות אבל גבי כתמים לא ידעינן אימת נפיק מינה ואינה מונה שבעה ימים דקודם טבילה אלא משעה שראתה וכן בכתם לסוף ז' ימים טובלת וטהורה אבל פתח נדותה לידע אימת מתחילין ימי זיבה אבדה עד שתשב ז' נקיים כדתניא בערכין (דף ח.):

    הרואה כתם מטמאה למפרעעד שעת כיבוסו של חלוק זה שכבסה קודם לבישה זו:

    מקולקלת למנינהאבדה פתח נדותה שאילו היתה יודעת יום ראייתה תהא סופרת אם תראה לאחר שבעה שומרת יום כנגד יום ואם תראה ג' תהא זבה אבל עכשיו שאינה יודעת יום ראייתה אינה יודעת אימתי היא בתוך י"א יום שבין נדה לנדה והרי היא טועה:

    ורבאדפשיטא ליה בכלי חרס לעיל וגמר משכבות מכלי חרס מאי שנא דפשיטא ליה בכלי חרס טפי ממשכב:

    אי שמיע ליה הא מתניתאדקתני כלי חרס לימא מתניתא וליפשוט מינה משכבה להדיא:

    ואי לא שמיע ליה מתניתא קל וחומר מנא ליהמכלי חרס הא כלי חרס אכתי לא קאמר ליה:

    אי ממתניתא הוי אמינאלמשכבות דקתני לטמא אדם או בגדים:

    אבל אדם ובגדיםשהאדם יטמא בגדיו שלא נגעו במשכבות אימא לא קמ"ל קל וחומר מכלי חרס וה"ק ומה כלי חרס שניצול באהל המת אינו ניצול במעת לעת שבנדה מלטמא בהיסט כאילו ניסט מנדה עצמה משכבות שאין נצולין באהל המת אינו דין שאין נצולין במעת לעת שבנדה מלטמא כמשכב נדה גמורה:

    גבי מעלותבפרק חומר בקדש (חגיגה כ:):

    מעת לעת ליכא דררא דטומאה דהשתא הוא דחזאי אלא גזירה בעלמא הוא:

    מה היא מטמאההיינו ברייתא דלעיל:

    לא דקדשכגון שמן דמנחות ויין דנסכים:

    אף בשעת עברתןמתניתין היא (לקמן נדה ד' יא.) אף בשעה שהם מסתלקות ומסיימות לאכול תרומה צריכות לבדוק:

    לתקן שירים שבפניהשנגעה בהם ומהניא לה הך בדיקה שאם תמצא עכשיו טהורה לכשתבדוק ערבית כמשפטה ותמצא טמאה לא תטמא למפרע אלא עד שעת בדיקתה ולא תהא התרומה בכלל טומאה דמפרע שהרי בדקה לאחר העברתה. אלמא טומאת מפרע לתרומה נמי גזור:

    לתקןדומיא דלהכשיר דאמר לעיל שחרית להכשיר טהרות של לילה כו':

    ומשנינן רב הונא מתנילהא דרבי יהודה שבדיקה זו באה לשרוף שירים שבידיה אם תמצא טמאה תשרפם וכגון שבודקת עצמה לאחר עברתה לאלתר:

    כשיעור וסתמיד סמוך לנגיעה בדיקה דאם תמצא טמאה ודאי בשעת נגיעה נמי טמאה היתה דאפילו חולין נמי מטמו. ומצריך לה ר' יהודה בדיקה לתרומה כשיעור וסת כי היכי דלא תיכול תרומה טמאה לאחר זמן אבל לתקן לא סבירא ליה לרב הונא דכל כמה דלא בדקה מיתקנא וקיימא דטומאת מפרע לא גזור ביה רבנן:

    [כשיעור] וסתמפרש בפ"ב (לקמן נדה יד:) משל לשמש ועד שעומדין בצד המשקוף ביציאת השמש נכנס העד ולשון וסת היינו מיד:

    מעשה ועשה רבי כר' אליעזרבאשה ילדה שעברו עליה שלש עונות של שלשים יום שלא ראתה ואמר רבי אליעזר במתניתין (לקמן נדה ז:) כל אשה שעברו עליה שלש עונות דיה שעתה ופליגי רבנן עליה דאין דיה שעתה אלא שעברו עליה ג' עונות מחמת זקנה סמוך לזקנתה:

    לאחר שנזכרשלא יפה עשה:

    נדה ו עמוד א

    1כמגע עצמה, מה מגע עצמה מטמא אדם לטמא בגדים, אף משכבה ומושבה מטמא אדם לטמא בגדים.

    Baraita

    2תניא כוותיה דרבא: הרואה דם מטמאה מעת לעת, ומה היא מטמאה? משכבות ומושבות, אוכלין ומשקין, וכלי חרס המוקף צמיד פתיל, ואינה מקולקלת למנינה, ואינה מטמאה את בועלה למפרע. ר' עקיבא אומר: מטמאה את בועלה, ואינה מונה אלא משעה שראתה.

    3הרואה כתם מטמאה? למפרע ומה היא מטמאה אוכלין ומשקין. משכבות ומושבות וכלי חרס המוקף צמיד פתיל ומקולקלת למנינה ומטמאה את בועלה ואינה מונה אלא משעה שראתה׃

    4וזה וזה תולין לא אוכלין ולא שורפין׃

    5ורבא אי שמיע ליה מתניתא לימא מתניתא ואי לא שמיע ליה מתניתא קל וחומר מנא ליה׃

    6לעולם שמיע ליה מתניתא ואי ממתניתא הוה אמינא או אדם או בגדים אבל אדם ובגדים לא משום הכי קאמר ק"ו׃

    7אמר: רב הונא מעת לעת שבנדה לקדש אבל לא לתרומה אי הכי ליתני גבי מעלות כי קתני היכא דאית ליה דררא דטומאה אבל היכא דלית ליה דררא דטומאה לא קתני׃

    8מיתיבי מה היא מטמאה אוכלין ומשקין מאי לאו בין דקדש בין דתרומה לא דקדש׃

    9תא שמע רבי יהודה אומר אף בשעת עברתן מלאכול בתרומה והוינן בה מאי דהוה הוה׃

    10אמר רב חסדא לא נצרכה אלא לתקן שירים שבפניה׃

    11רב הונא מתני לישרוף שירים שבידיה שבדקה עצמה כשיעור וסת׃

    12ת"ש מעשה ועשה רבי כר"א׃

    13לאחר שנזכר אמר כדי הוא ר"א לסמוך עליו׃

    Tosafot

    ואינה מונה אלא משעה שראתהתימה פשיטא כיון דמקולקלת למנינה משעת כיבוס ואינה יודעת מתי ראתה אם כן לא תוכל לספור ז' ימים ולטבול אלא מיום מציאת הכתם וי"ל דמיירי שראתה יום אחד או ב' ימים אחר מציאת הכתם וקמ"ל דאינה מונה מיום מציאת הכתם אלא מיום שראתה דאימר לאו מגופה אתא אלא מעלמא:

    [ואי ממתניתא ה"א או אדם או בגדיםהקשה השר היכי מצי למימר או אדם או בגדים והא ברייתא דקתני אבימי קתני משכבה ומושבה כמגעה והשתא מגעה לא מטמא לא אדם ולא בגדים ואי במגע עצמה מטמאה אדם ובגדים. גי']:

    אבל היכא דליכא דררא דטומאה לא קתניוא"ת ליתני ליה במעלות אחרונות דאמרינן התם (חגיגה דף כא:) חמש קמייתא אית להו דררא דטומאה דאורייתא איתנהו בין בקדש ובין בחולין שנעשו על טהרת קדש בתרייתא דלית להו דררא דטומאה דאורייתא איתנהו בקדש כו' ופי' דאית להו דררא דטומאה דאורייתא כלומר שייכי בטומאה הנוהגת בחולין דאורייתא אבל בתרייתא לא שייכי כלל בטומאה דאורייתא הנוהגת בחולין אבל אין לפרש דרישא קתני טומאה דאורייתא וסיפא טומאה דרבנן דהא קתני בקמייתא בגדי אוכלי תרומה מדרס לאוכלי קדש דהוי דרבנן ובבתרייתא נמי קתני צירוף ורביעי בקדש דהוי דאורייתא וי"ל דמעת לעת לית ליה אפילו דררא דטומאה דרבנן וא"ת והא מעת לעת אפילו בחולין טמא כשנעשו על טהרת הקדש כדאמר בסמוך קבלה מיניה רב שמואל ברבי יצחק בחולין שנעשו על טהרת הקדש והנך בתרייתא ליתנהו בחולין שנעשו על טהרת הקדש ואית להו דררא דטומאה טפי כדפרישית וי"ל לפי שרגילות הוא קצת שנעקר הדם לפני ראייתה לכך גזרו רבנן אף בחולין שנעשו על טהרת הקדש ואף לתרומה לאיכא דאמרי ומכל מקום לית להו דררא דטומאה משום דבשעה שעוסקין בטהרות אין שם ספק טומאה ואין לה להניח ולפרוש מלעסוק בטהרות שאינה יודעת מתי תראה אחרי כן:

    מאי לאו בין דקדש בין דתרומהוא"ת ואמאי לא פריך ממתני' דמטמאה מעת לעת ונימא מאי לאו בין דקדש בין דתרומה וי"ל דפריך מהכא משום דנחית לפרושי אוכלין ומשקין והוה ליה לפרושי גם דקדש ואם תאמר ואמאי לא מייתי סייעתא מדתניא בפרק בא סימן (לקמן נדה נג:) דמטמאה עצמה וקדשים למפרע דמשמע קדשים ולא תרומה וקשה לאיכא דאמרי אף לתרומה וי"ל דנקט התם קדשים משום דרשב"א פליג התם אף בקדשים:

    כשבדקה עצמה כשיעור וסתלאו בדיקה לגמרי קאמר דבדיקה הויא לחורין ולסדקין כדאמר פרק כל היד (לקמן נדה דף יד:) דהויא טפי משיעור. וסת אלא כלומר קנחה עצמה והוה מצי למימר בדיקה ממש לתלות דאפילו אחר זמן הוי ספיקא דאורייתא דמחייב לקמן בכל היד (שם) אשם תלוי ואפילו למאן דפטר היינו משום דבעי חתיכה משתי חתיכות אבל ספיקא דאורייתא משוי לה אלא דניחא ליה למנקט שיעור וסת ולשרוף (הג"ה. אף ברה"ר דבשמעתין של פרוזדור מוכיח דאין חילוק בין רה"ר לרה"י לטומאה דאתא מגופה) אבל לאחר זמן אע"ג דהוה ספק דאורייתא אין שורפין כדאמר בשמעתין דפרוזדור ולקמן בפרק האשה (נדה דף ס:) אמרינן כל שבעלה באשם תלוי טהרותיו תלויות וכל שבעלה בחטאת טהרותיו טמאות ואיכא דאמרי כל שבעלה בחטאת טהרותיו תלויות אבל טמאות לא הוו:

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Rashba

    האי דאקשינן אי הכי לתנייה גבי מעלותופרקינן כי קתני היכא דאית ליה דררא דטומאה היכא דליתא ליה דררא דטומאה לא קתני, קשיא לן דהא קתני התם חמש מעלות דלית להו דררא דטומאה, כדאיתמר התם (חגיגה כא, ב) חמש קמייתא דאית להו דררא דטומאה דאורייתא גזרי בהו בין בקדש בין בחולין שנעשו על טהרת הקדש, חמש בתרייתא דלית להו דררא דטומאה דאוריתא, לקדש גזרו בהו רבנן לחולין שנעשו על טהרת הקדש לא גזרו בהו רבנן. ויש מי שתירץ דהתם אפילו בחמש בתרייתא דררא דטומאה אוריתא ליה להו הא טומאה דרבנן אית להו, אבל הכא אפילו דררא דטומאה דרבנן לית להו, דחששא בעלמא הוא וסייג שעשו לטהרות. ויש מפרשים דרב הונא לא לקדש מקודש בלבד אמר, אלא בין לקדש בין לחולין שנעשו על טהרת הקדש, והילכך פרכינן ליתנייה גבי חמש מעלות קמאיתא, דגזרו בהו בין לקדש בין לחולין שנעשו על טהרת הקדש. ופרקינן דכי קתני התם, הנך דאית להו דררא דטומאה דאורייתא, אבל מעת לעת אין לה דררא דטומאה דאוריתא. והרמב"ן ז"ל הקשה על זה, דא"כ כי מותבינן לקמן קדש בימי רבי מי הוה, מאי קושיא, לימא הכא בחולין שנעשו על טהרת הקדש. ואינה קושיא, דהכי קא פריך קדש בימי רבי מי הוה, והילכך אפילו חולין שנעשו על טהרת הקדש ליכא, דלעולם אין אוכלים חולין על טהרת הקדש אלא משום הרגל קדשים, ואי קדש ליכא, למה לי דאכלי חולין על טהרת הקדש. ומשני חבריה מדכו בגלילא, כלומר דכיון שהיו קרובים לחרבן הבית היו מצפין לבנינו והיו עדיין מרגילין עצמן לטהר חוליהן על טהרת הקדש. כן מצאתי לר"ח ז"ל שפירש חבריא מדכן בגלילא אוכלין חוליהן בטהרת הקדש.

    Babylonian Talmud · folio map

    Niddah 6a

    Niddah 6a. The full printed text of this folio side — 13 numbered segments, about 215 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Rashi

    כמגע עצמה כנגיעת עצמה. כלומר אדם הנוגע במשכבה בתוך מעת לעת כאילו נוגע בבשר נדה עצמה שהוא ובגדים שעליו טמאים דכתיב (ויקרא טו) וכל הנוגע בה יטמא ותניא בתורת כהנים יכול לא יהא הנוגע בה מטמא בגדים במגע קל וחומר אם משכבה מטמא אדם לטמא בגדים היא עצמה לא כל שכן אם כן למה נאמר כל הנוגע בה יטמא שאינו חוזר ומטמא אדם וכלי חרס:

    אף משכבה בתוך מעת לעת:

    וכלי חרס המוקף כו' כלומר אפילו הוא מוקף צמיד פתיל שאי אפשר ליגע בתוכו מטמאה אותו בהיסט שהזב והנדה מטמאין כלי חרס בהיסט מה שאין כן בשאר טמאין דכתיב (שם) וכלי חרס אשר יגע בו הזב ישבר ותניא בתורת כהנים יכול יטמא הזב כלי חרס מאחוריו במגע נאמר כאן בו ונאמר להלן וכלי חרס אשר תבושל בו ישבר מה להלן מאוירו אף כאן מאוירו אם כן מה ת"ל אשר יגע בו והלא אויר כלי חרס טמא בלא נגיעה כדקיימא לן בהכל שוחטין (חולין כד:) תוכו אע"פ שלא נגע בו אלא איזהו מגעו שהוא ככולו הוי אומר זה היסטו:

    ואינה מקולקלת למנינה דהא ודאי מהשתא הויא פתח נדותה וליום שמיני לראייתה יתחילו י"א יום שבין נדה לנדה ורבנן לא גזור מעת לעת אלא לטהרות אבל גבי כתמים לא ידעינן אימת נפיק מינה ואינה מונה שבעה ימים דקודם טבילה אלא משעה שראתה וכן בכתם לסוף ז' ימים טובלת וטהורה אבל פתח נדותה לידע אימת מתחילין ימי זיבה אבדה עד שתשב ז' נקיים כדתניא בערכין (דף ח.):

    הרואה כתם מטמאה למפרע עד שעת כיבוסו של חלוק זה שכבסה קודם לבישה זו:

    מקולקלת למנינה אבדה פתח נדותה שאילו היתה יודעת יום ראייתה תהא סופרת אם תראה לאחר שבעה שומרת יום כנגד יום ואם תראה ג' תהא זבה אבל עכשיו שאינה יודעת יום ראייתה אינה יודעת אימתי היא בתוך י"א יום שבין נדה לנדה והרי היא טועה:

    ורבא דפשיטא ליה בכלי חרס לעיל וגמר משכבות מכלי חרס מאי שנא דפשיטא ליה בכלי חרס טפי ממשכב:

    אי שמיע ליה הא מתניתא דקתני כלי חרס לימא מתניתא וליפשוט מינה משכבה להדיא:

    15 more comments on this page.

    Rashi on Niddah 6a · Sefaria

    Tosafot

    ואינה מונה אלא משעה שראתה תימה פשיטא כיון דמקולקלת למנינה משעת כיבוס ואינה יודעת מתי ראתה אם כן לא תוכל לספור ז' ימים ולטבול אלא מיום מציאת הכתם וי"ל דמיירי שראתה יום אחד או ב' ימים אחר מציאת הכתם וקמ"ל דאינה מונה מיום מציאת הכתם אלא מיום שראתה דאימר לאו מגופה אתא אלא מעלמא:

    [ואי ממתניתא ה"א או אדם או בגדים הקשה השר היכי מצי למימר או אדם או בגדים והא ברייתא דקתני אבימי קתני משכבה ומושבה כמגעה והשתא מגעה לא מטמא לא אדם ולא בגדים ואי במגע עצמה מטמאה אדם ובגדים. גי']:

    אבל היכא דליכא דררא דטומאה לא קתני וא"ת ליתני ליה במעלות אחרונות דאמרינן התם (חגיגה דף כא:) חמש קמייתא אית להו דררא דטומאה דאורייתא איתנהו בין בקדש ובין בחולין שנעשו על טהרת קדש בתרייתא דלית להו דררא דטומאה דאורייתא איתנהו בקדש כו' ופי' דאית להו דררא דטומאה דאורייתא כלומר שייכי בטומאה הנוהגת בחולין דאורייתא אבל בתרייתא לא שייכי כלל בטומאה דאורייתא הנוהגת בחולין אבל אין לפרש דרישא קתני טומאה דאורייתא וסיפא טומאה דרבנן דהא קתני בקמייתא בגדי אוכלי תרומה מדרס לאוכלי קדש דהוי דרבנן ובבתרייתא נמי קתני צירוף ורביעי בקדש דהוי דאורייתא וי"ל דמעת לעת לית ליה אפילו דררא דטומאה דרבנן וא"ת והא מעת לעת אפילו בחולין טמא כשנעשו על טהרת הקדש כדאמר בסמוך קבלה מיניה רב שמואל ברבי יצחק בחולין שנעשו על טהרת הקדש והנך בתרייתא ליתנהו בחולין שנעשו על טהרת הקדש ואית להו דררא דטומאה טפי כדפרישית וי"ל לפי שרגילות הוא קצת שנעקר הדם לפני ראייתה לכך גזרו רבנן אף בחולין שנעשו על טהרת הקדש ואף לתרומה לאיכא דאמרי ומכל מקום לית להו דררא דטומאה משום דבשעה שעוסקין בטהרות אין שם ספק טומאה ואין לה להניח ולפרוש מלעסוק בטהרות שאינה יודעת מתי תראה אחרי כן:

    מאי לאו בין דקדש בין דתרומה וא"ת ואמאי לא פריך ממתני' דמטמאה מעת לעת ונימא מאי לאו בין דקדש בין דתרומה וי"ל דפריך מהכא משום דנחית לפרושי אוכלין ומשקין והוה ליה לפרושי גם דקדש ואם תאמר ואמאי לא מייתי סייעתא מדתניא בפרק בא סימן (לקמן נדה נג:) דמטמאה עצמה וקדשים למפרע דמשמע קדשים ולא תרומה וקשה לאיכא דאמרי אף לתרומה וי"ל דנקט התם קדשים משום דרשב"א פליג התם אף בקדשים:

    כשבדקה עצמה כשיעור וסת לאו בדיקה לגמרי קאמר דבדיקה הויא לחורין ולסדקין כדאמר פרק כל היד (לקמן נדה דף יד:) דהויא טפי משיעור. וסת אלא כלומר קנחה עצמה והוה מצי למימר בדיקה ממש לתלות דאפילו אחר זמן הוי ספיקא דאורייתא דמחייב לקמן בכל היד (שם) אשם תלוי ואפילו למאן דפטר היינו משום דבעי חתיכה משתי חתיכות אבל ספיקא דאורייתא משוי לה אלא דניחא ליה למנקט שיעור וסת ולשרוף (הג"ה. אף ברה"ר דבשמעתין של פרוזדור מוכיח דאין חילוק בין רה"ר לרה"י לטומאה דאתא מגופה) אבל לאחר זמן אע"ג דהוה ספק דאורייתא אין שורפין כדאמר בשמעתין דפרוזדור ולקמן בפרק האשה (נדה דף ס:) אמרינן כל שבעלה באשם תלוי טהרותיו תלויות וכל שבעלה בחטאת טהרותיו טמאות ואיכא דאמרי כל שבעלה בחטאת טהרותיו תלויות אבל טמאות לא הוו:

    Tosafot on Niddah 6a · Sefaria

    Rashba

    האי דאקשינן אי הכי לתנייה גבי מעלות ופרקינן כי קתני היכא דאית ליה דררא דטומאה היכא דליתא ליה דררא דטומאה לא קתני, קשיא לן דהא קתני התם חמש מעלות דלית להו דררא דטומאה, כדאיתמר התם (חגיגה כא, ב) חמש קמייתא דאית להו דררא דטומאה דאורייתא גזרי בהו בין בקדש בין בחולין שנעשו על טהרת הקדש, חמש בתרייתא דלית להו דררא דטומאה דאוריתא, לקדש גזרו בהו רבנן לחולין שנעשו על טהרת הקדש לא גזרו בהו רבנן. ויש מי שתירץ דהתם אפילו בחמש בתרייתא דררא דטומאה אוריתא ליה להו הא טומאה דרבנן אית להו, אבל הכא אפילו דררא דטומאה דרבנן לית להו, דחששא בעלמא הוא וסייג שעשו לטהרות. ויש מפרשים דרב הונא לא לקדש מקודש בלבד אמר, אלא בין לקדש בין לחולין שנעשו על טהרת הקדש, והילכך פרכינן ליתנייה גבי חמש מעלות קמאיתא, דגזרו בהו בין לקדש בין לחולין שנעשו על טהרת הקדש. ופרקינן דכי קתני התם, הנך דאית להו דררא דטומאה דאורייתא, אבל מעת לעת אין לה דררא דטומאה דאוריתא. והרמב"ן ז"ל הקשה על זה, דא"כ כי מותבינן לקמן קדש בימי רבי מי הוה, מאי קושיא, לימא הכא בחולין שנעשו על טהרת הקדש. ואינה קושיא, דהכי קא פריך קדש בימי רבי מי הוה, והילכך אפילו חולין שנעשו על טהרת הקדש ליכא, דלעולם אין אוכלים חולין על טהרת הקדש אלא משום הרגל קדשים, ואי קדש ליכא, למה לי דאכלי חולין על טהרת הקדש. ומשני חבריה מדכו בגלילא, כלומר דכיון שהיו קרובים לחרבן הבית היו מצפין לבנינו והיו עדיין מרגילין עצמן לטהר חוליהן על טהרת הקדש. כן מצאתי לר"ח ז"ל שפירש חבריא מדכן בגלילא אוכלין חוליהן בטהרת הקדש.

    Rashba on Niddah 6a · Sefaria

    Ritva

    ומקולקלת למנינא בפרש״י ז״ל מפורשת כהוגן ועוד נפרשינן במכלתין בס״ד אבל היכא דליכא דררא דטומאה לא הקשו בתו׳ דהא קתני התם חמש בבריתא דלית להו דררא דטומאה וכדאמר התם חמש קמייתא דאית להו דררא דטומאה דאורייתא גזרו בהו בין בקודש בין בחולין שנעשו על טהרות הקודש וחמש בתרייתא דררא לטומאה דקדש גזרו ולא דחולין ותירצו דהתם נהי דליכא בחמש בתרייתא דררא לטומאה דאורייתא דררא דטומאה דרבנן איכא משא״כ במעת לעת דליכא אלא משום סייג דעלמא ואחרים תירצו דכי קאמר רב הונא הכא שגזרו בהם בקדש היינו בין לקדש ובין לחולין שנעשו על טהרת הקדש והיינו דהתם אית בהו דררא דטומאה ואפי׳ מדאורייתא ואי דק״ל הא דפרכינן לקמן בסמוך קדש במי רבי מי הוה דהכי פרכי׳ דכיון דר׳ לאחר חורבן הבית הוה שלא היה שם קדש מקודש מסתמא אף חולין שנעשו על טהרת הקדש לא הוה דלעולם אין אוכלין חולין על טהרת הקדש אלא להיותן מורגלין בטהרת הקדש ממש וכן נר׳ מפי׳ ר״ח ז״ל לא נצרכה אלא לתקן שירים שלפניה פי׳ שהניחה לפניה לאחר אכילה שאם בדקה עצמה לאחר אכילה ומצאה טהור ואחר כך בערבית מצאה טמא שלא נטמא אותם למפרע ופרקי׳ דרב הונא מתני׳ לא נצרכ׳ לשרוף שבידיה כלו׳ שירים שהיו בידה ממה שאכלה כשבדקה אח״כ ומצאה טמא תוך שיעור ויתיאוס דהא כודאי הוא ושורפין עליו את התרומה.

    Ritva on Niddah 6a · Sefaria

    Meiri

    זה שביארנו שהנוגע בנדה עצמה הוא ובגדיו טמאים לא נאמרה בתורה להדיא אלא במגע משכבה ומ"מ בתורת כהנים היא שנויה והוא שאמרו שם יכול לא יהא אדם הנוגע בה מטמא בגדים קל וחומר אם משכבה מטמא אדם לטמא בגדים היא עצמה לא כל שכן א"כ למה נאמר כל הנוגע בה לומר שאין הנוגעה חוזר ומטמא אדם וכלים ומ"מ יש שואלין ומאי קל וחומר והרי נבלת עוף טהור אינה מטמאה במגע לא אדם ולא בגדים ובבית הבליעה מטמאה את האדם לטמא בגדים וכמו שאמרו מטמאיך לא טמאוני ואתה טמאתני ואין דורשין קל וחומר ומתרצין בה דברים דחוקים אלא שדברים אלו קבלה הם ואין להשיב עליהם:

    ממה שכתבנו למדת בטומאת מעת לעת שבנדה שנטמאו בה אוכלין ומשקין ועושה משכב ומושב לטמא אדם ובגדים וכלים אפילו כלי חרס המוקף צמיד פתיל ומ"מ אין מטמאה את בועלה להיותו כמוה כדין נדה גמורה אלא משום נוגע בלבד וכן רקן ומימי רגליהם מטמאין:

    וכבר ביארנו במשנה שאע"פ שמטמאה מעת לעת אינה מתחלת מנינה אלא משעה שראתה ואינה מקולקלת למנינה מחשש שמא מעת לעת לחשבון נדה של תורה ר"ל שהיא מתחלת למנות מיום ראייתה שבעה ימים ובשמיני מתחילין ימי זיבה ואם ראתה שלשה ימים אחר שבעת ימי נדה וספרה אחריהן שבעה נקיים ובשמיני שהוא זמן תחלת נדה בדקה וראתה אין אומרין שמא מאתמול ראתה שהיו ימי זיבה וצריכה לספור עוד שבעה נקיים אחר עבור שבעת ימי נדה שהרי ימי נדה אין עולין לימי זיבה אחר שראתה בהן אלא אינה טמאה אלא שבעת ימי נדה שאומרין השתא הוא דחזאי וימי זיבה כלו להו וכבר טהרה מזיבתה ואם פסקה בשביעי טובלת וכן פתחה ר"ל זמן שיוצא בו מזיבות לנדות חוזר למנינו בלא שום בלבול וזו מיהא אין לה מקום אלא לנדה של תורה כמו שיתבאר:

    והרואה כתם אף היא מטמאה למפרע עד שעת הכבוס לדעת קצת או שעת בדיקה לדעת קצת ומטמאה בכל הטמאות שהזכרנו בנדה ואף היא מטמאה את בועלה אחר מציאת הכתם וכן אף זו אינה מונה למפרע אלא משעת מציאתה אבל מקולקלת היא למנינה מפני שאבד פתחה ואינה יודעת ראייתה אם בימי זיבה אם בימי נדה וכשמנת שבעה משעת מציאתה והתחילו ימי זיבה וראתה בהם שלשה ימים וספרה שבעה נקים ובשמיני שהוא תחלת זמן נדה ראתה חוששין שמא הכתם מימים מרובים הוא ואינה יודעת אם בימי זיבה אם בימי נדה ונתבלבל המנין ואע"פ שלענין ביתה ולטהרות דיה שתספור שבעה נקיים לפתחה מיהא ר"ל לסיים לה זמן הוסת להיות ראייתה דם נדות עד שיתברר זמן זיבתה להטעינה קרבן ודאי שיאכל צריכה שבעה עשר יום וכמו שאמרו בערכין ח' א' אין פתח בטועה פחות משבעה ולא יתר על שבעה עשר והענין הוא שמתחלת ראייתה אתה מונה שבעת ימי נדה ומתחילין ימי זיבה והם אחד עשר יום ומשם ולמעלה מתחיל זמן ימי נדה והרי שמתחלת נדות לתחלת נדות שניה שמונה עשר יום וכל שהיא טועה ולא ידעה ראייתה אם בימי זיבה אם בימי נדה זמן פתחה משתנה ואי אפשר בשנוי זה לקבוע פתח בפחות משבעה ולא ביתר על שבעה עשר:

    ופרטי הדברים מתבארים בשני של ערכין ואי אפשר שלא להעירך בביאורה של הלכה זו מצד שדבריה משתלשלים למסכתא זו והם דברים שצריכים ביאור ואם אתה מיצר עכשו לאריכות דבריה אתה שמח בו לאחר זמן והוא שאמרו שם אמרה יום אחד טמא ראיתי פתחה שבעה עשר שני ימים טמאים ראיתי פתחה שבעה עשר שלשה ימים טמאים ראיתי פתחה שבעה עשר ארבעה ימים טמאים ראיתי פתחה ששה עשר חמשה ימים טמאים ראיתי פתחה חמשה עשר ששה ימים טמאים ראיתי פתחה ארבעה עשר שבעה ימים טמאים ראיתי פתחה שלשה עשר שמונה ימים טמאים ראיתי פתחה שנים עשר תשעה ימים טמאים ראיתי פתחה אחד עשר עשרה ימים ראיתי פתחה עשרה אחד עשר יום טמאים ראיתי פתחה תשעה שנים עשר יום ראיתי פתחה שמונה שלשה עשר יום ראיתי פתחה שבעה ללמדך שאין פתח בטועה פחות משבעה ולא יתר על שבעה עשר והענין הוא שאם אמרה יום אחד טמא ראיתי ואינה יודעת אם בימי נדה למנות שבעה לנדה ולהתחיל אחריהן במנין אחד עשר לזיבה או שמא בתוך ימי זיבה והרי הוא בדין שמירת יום כנגד יום והרי לא ראתה אלא יום אחד וטהורה בלא ספירת שבעה אע"פ שלבעלה או לטהרות דיה שתמנה שבעה נקיים מ"מ לתקן לה פתח נדה לברר זמן זיבתה עד שיהא קרבנה ודאי ויאכל צריכה לעמוד שבעה עשר יום נקיים אחר יום הראייה וכל שתראה משבעה עשר ואילך הוא תחלת נדות בודאי למנות ממנו ימי נדות וימי זיבה ובזה נתקן מנינה שאם תדון יום הראיה בתחלת נדה מוטב שהרי נתת ששה לתשלום שבעת ימי נדה ואחד עשר לזיבה והרי שבעה עשר וכשתצרף יום הראיה עמהם נמצאו שמונה עשר והם שמונה עשר שבין תחלת נדה לתחלת נדה ואם הוא יום זיבה כל שכן שדייה בפחות שאפילו הוא יום ראשון לימי זיבה אינה צריכה אלא תשלום עשרה אלא שאנו חוששין שמא תחלת נדה הוא ונותנין לה שבעה עשר לתקון פתחה:

    והרי אתה למד מכאן דבר שאתה צריך לו הרבה פעמים במסכתא זו והוא שזה שאתה אומר שמונה עשר יום שבין נדה לנדה אין הענין שכשיכלו שמנה עשר תכנס בימי נדה אע"פ שאינה רואה עד שיקראו משבעה ואילך ימי זיבה בלא ראייה כמו שחשבו קצת מפרשים אלא אין שמנה עשר השניים מתחילין אלא מיום שתחזור ותראה והגע עצמך שראתה היום ומנת שמונה עשר יום ולא ראת עשרים וששה שעברו שבעה ימים אחר השמונה עשר אין אומרין שראייה זו בימי זיבה אלא אותן שבעה ימים שמנתה אחר שמונה עשר אינם בכלל מנין ואין להם שם זמן נדות או זיבה כלל עד שתתחיל ותראה ומשם ואילך תמנה שבעה לנדה ואחד עשר לזיבה שאין ימי זיבה אלא אחר נדות שאלמלא כן היאך אתה מחזירה לפתחה לשבעה עשר יום שמא יום ראייתה תחלת זיבה וצריכה להשלים עשרה והשבעה הנשארים הם ימי נדה אע"פ שהם נקיים ומהם ואילך נכנסת בימי זיבה ואין זה פתח נדות אלא פתח זיבה אלא אינה מונה שמונה עשר אלא מיום שתראה וכשתאמר שיום הראייה יום זיבה ותשלים אחד עשר יום אין השבעה שאחריהן נקראין ימי נדות עד יום שתראה וכשתראה אחר השמנה עשר יום תהא ראייתה פתח נדתה ותברר בו זמן זיבתה וכל שכן אם תעמוד נקייה יותר אלא שאינה צריכה ואם אמרה שני ימים טמאים ראיתי אף זו מונה שבעה עשר שמא ראשון לראייתה היה סוף ימי זיבה והראייה שראת ביום שני תחלת נדה להשלים שבעה אף בלא ראייה ולמנות ימי זיבה אחריהן שאע"פ שאין זיבה אלא אחרי נדות אין הענין נמשך לומר שאין נדות אלא קודם זיבה אלא יש נדות אף לאחר זיבה כל שראת אחר ימי זיבה שהן אחד עשר יום אחר שלא ראת בימי זיבה שלשה ימים רצופים שאינה צריכה שבעה נקיים מתוך כך צריכה להשלים שבעה עשר וכן אם אמרה שלשה ימים ראיתי שדנין שני הימים בסוף זיבה והשלישי תחלת נדה אלא שזו ספק זבה שמא שלשתן בימי זיבה ומביאה קרבן ואינו נאכל ואם אמרה ארבעה ימים ראיתי דיה לפתחה ששה עשר בטהרה שאם תחוש שיהו השלשה בימי זיבה והרביעי תחלת נדה להזקיקה שבעה עשר אין זה כלום שאין פתח נדות אחר זיבה גדולה הואיל וצריכה שבעה נקיים עד שתמנה שבעה נקיים ואע"פ שהרביעי נכנס בתחום ימי נדה אין זה אלא תחום זיבה ואם אתה דנה כזבה גדולה אין לך בה אלא שתמנה שבעה נקיים ותחזור לפתח נדתה ואין לך בה צד חומרא אלא שתדון את השנים בימי זיבה שהם זיבה קטנה ופתח נדה יש לו מקום לבא אחריהן כמו שכתבנו ואתה דן את השנים בימי נדה ופתחה ששה עשר והיא ספק זבה וכן בכל שמארבעה ולמעלה שאם אמרה חמשה ראיתי דנין את השנים בימי זיבה והשלשה בימי נדה ופתחה חמשה עשר לתשלום שמנה עשר ובששה ימים אתה מספק השנים לימי זיבה וארבעה לנדות ופתחה ארבעה עשר ובשבעה אתה מספק את השנים לימי זיבה וחמשה לנדות ופתחה שלשה עשר וכן לשמנה פתחה שנים עשר ולתשעה פתחה אחד עשר ואם ראתה עשרה כשאתה מסלק שני ימים לזיבה נשארו שבעה לנדה ואחד לתחלת זיבה ואתה צריך להשלים עשרה לשמנה עשרה ואם ראתה אחד עשר כשאתה מסלק שנים לזיבה נשארו שבעה לנדות ושנים לזיבה ופתחה לתשעה וכן לשנים עשר כשתסלק שנים לזיבה נשארו שבעה לנדה ושלשה לזיבה ופתחה שמונה אלא שזו זבה גמורה שהרי אתה מונה לה שלשה לאחד עשר ימי זיבה וכן בדרך זה לשלשה עשר פתחה שבעה והיא זבה גמורה ומשם ולהלן אפילו ראתה אלף יום בשבעה נקיים סגיא ולא בפחות הגע עצמך שתראה ארבעה עשר יום אם תאמר שהשנים לזיבה ושבעה מתחלת נדה וחמשה לזיבה ואי אתה צריך להשלים אלא ששה לפתח נדה אין זה כלום שהרי זבה גדולה היא ואינה חוזרת לפתח נדה עד שתמנה שבעה נקיים:

    ולמדת שפירוש הלכה זו סובב על שלשה עיקרים אחד שאין ימי זיבה אלא אחר נדות ואין פתח נדות אחר ימי זיבה גדולה עד שתמנה שבעה נקיים ושיש פתח נדות אחר זיבה קטנה ולפי דרכך אתה למד שהאשה שראתה שלשה רצופים צריך ימי זיבה כגון תשיעי ועשירי ואחד עשר שצריכה לישב שבעה נקיים שע"פ שאותם שבעה נקיים הם ימים הראויים לימי נדה אינה כן אלא ימי זיבה הם עד שיכלו שבעה נקיים ואפילו מנת ששה נקיים וראת בשביעי שסתרה מנינה וצריכה שבעה נקיים אחרים אינן ימי נדה לעולם אלא ימי זיבה עד שתספור שבעה נקיים ותראה אחריהן אע"פ שלא טבלה והזהר בענין זה שכמה מפרשים נתבלבלו בו וזהו ענין האמור כאן במקולקלת למנינה ולענין פתח נדה כדי לברר ענין קרבן על הדרך שהתבאר:

    כבר ביארנו שטומאת מעת לעת אין שורפין עליה אלא תולין וטומאתה בקדש ובחלין שנעשו על טהרת קדש ובתרומה אבל חלין שנעשו על טהרת תרומה וכן חלין הטבולים לחלה אין מטמאין בטומאה זו כלל וא"כ מה ששנו בבריתא לקדש אבל לא לתרומה פירושו לחלין שנעשו על טהרת הקדש אבל לא לחלין של טהרת תרומה וכמו שאמרו קבלה מיניה רב שמואל לקושייה דרב נחמן לחלין שנעשו על טהרת הקדש אבל לא לנעשו על טהרת תרומה הא תרומה עצמה טמאה בו כקדש:

    1 more comments on this page.

    Meiri on Niddah 6a · Sefaria

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    פרש"י בד"ה ואינה מונה ז' ימים וכו' וכן בכתם לסוף ז' טובלת כו' אבל פתח נדותה לידע כו' עד שתשב שבעה נקיים כדתניא בערכין עכ"ל כן הוא בנוסחת רש"י שלפנינו ואי אפשר לומר כן דבז' נקיים א"א למצוא פתח לנדותה ברואה פעם אחת בטועה כי הכא אלא בי"ז נקיים כדאיתא שם בערכין ודבריו בעצמם סותרים שכתב דלסוף ז' עם יום המציאה טובלת כדין נדה כיון שלא ראתה אלא פ"א ושוב כתב עד שתשב ז' נקיים כדין זבה גדולה ע"כ נראה להגיה גם הכא בפרש"י עד שתשב שבעה עשר נקיים דבזה תמצא פתח נדותה ברואה פ"א כי הכא כמפורש התם ודו"ק:

    תוס' בד"ה אבל היכא דליכא דררא כו' וא"ת ליתני ליה במעלות אחרונות כו' וא"ת והא מע"ל אפי' בחולין טמא שנעשו עט"ק כו' עכ"ל בזה נראה לתרץ קושיתם הראשונה דמ"ה לא תני מע"ל במעלות אחרונות דהכא אף בחולין שנעשו עט"ק משא"כ בבתרייתא דליתנהו בחולין עט"ק וכ"כ התוס' שם בשם. ריב"א ולא יתכן להר"י דאכתי לא קים ליה בהא כי פריך ליה עד למסקנא כו' ע"ש פ' חומר בקודש:

    בד"ה כשבדקה כו' ולקמן פ' האשה כו' וא"ד כל שבעלה בחטאת טהרותיו תלויות כו' עכ"ל הא ודאי מאן דאית ליה הכא כל שבעלה בחטאת דהיינו כשיעור וסת דטהרותיו תלויות לית ליה הא דאמרי' הכא לשרוף שירים שבידיה אלא לתלות שירים שבידיה אבל התוס' הביאו כל זה כאן לראיה דבלאחר זמן לכ"ע אין שורפין אלא תולין דבפ' האשה אמרינן כל שבעלה באשם תלוי דהיינו בלאחר זמן טהרותיו תלויות וא"ד אפי' בעלה בחטאת טהרותיו תלויות כו' ומכ"ש היכא דבעלה באשם תלוי וק"ל:

    Chidushei Halachot on Niddah 6a · Sefaria

    Maharam

    בגמ' תניא כותיה דרבא הרואה דם מטמאה מע"ל וכו' הרואה כתם מטמאה למפרע וכו'. בפרש"י משמע שהיה גורס בברייתא בתחלת בבא דהרואה כתם מטמאה למפרע וכו' ואחר כך הרואה דם מטמאה מעת לעת וכו':

    בתוס' ד"ה אבל היכא דליכא דררא דטומאה וכו' ופירש דאית להו דררא דטומאה דאורייתא כלומר שייכי בטומאות הנוהגים בחולין וכו'. בלאו האי פירושא היו התוספות יכולין להקשות קושייתן ולא תלה קושית דתוספות בפירוש זה כלל אלא שכתבו אגב גררא פירושא דשמעתין דהתם וע"ש בתוספות ותמצא שכתבו פירוש זה בדבור בפני עצמו:

    בא"ד וי"ל דמעת לעת לית ליה אפילו דררא דטומאה דרבנן וכו' משמע מדברי התוספות שבקושיא היה עולה על דעתו שמה שמשני בגמרא כי קתני היכא דאית ליה דררא דטומאה אבל היכא דלית ליה דררא דטומאה לא קתני ר"ל דררא דטומאה דאורייתא קתני אבל היכא דלית ליה דררא דטומאה דאורייתא כגון מעת לעת שבנדה דלא הוי כ"א דרבנן לא קתני גבי מעלות ולכך הקשו ליתניה במעלות אחרונות דלית להם ג"כ דררא דטומאה דאורייתא ותירצו דמאי דקאמר בגמרא אבל היכא דלית ליה דררא דטומאה לא קתני ר"ל דבמעת לעת ליכא דררא דטומאה כלל אפילו דררא דטומאה דרבנן כמו שפירשו בסוף דבריהם דבשעה שעוסקת בטהרות אין שם ספק טומאה כלל:

    ד"ה מאי לאו בין דקדש בין דתרומה כו' עד משום דרשב"א פליג התם אף בקדשים. פירוש דס"ל דאף בקדשים אינו מטמא כתם למפרע עד שעת הכיבוס כי אם מעת לעת שלא יהא כתמה חמור מראייתה כדאיתא התם אבל מ"מ תמיהה לי מאי הקשו התוספות מהתם דהא התם אכתם קאי דמיטמא למפרע עד שעת הכיבוס ולכך אינו מטמא עד שעת הכיבוס אלא בקדשים והכא בשמעתין קאי אראיה דמטמא מעת לעת אימא לך דמטמא אפילו בתרומה וצ"ע:

    ד"ה כשבדקה עצמה בשיעור וסת וכו' עד אלא דניחא ליה למינקט שיעור וסת ולשרוף אבל לאחר זמן אע"ג דהוי ספיקא דאורייתא אין שורפין כדאמר בשמעתין דפרוזדור ולקמן בפרק האשה נמי אמרינן כל שבעלה באשם תלוי וכו' כך הם שיעור והמשך דברי התוספות וכן נ"ל ומה שכתוב בספרים אף ברה"ר דבשמעתין דפרוזדור מוכיח וכו' אין זה מדברי התוספות רק גליון הוא וטעה הסופר וכתבו בפנים וכן מצאתי בתוספות ישנים:

    Maharam on Niddah 6a · Sefaria

    What this page contains

    A full text unit for Niddah, daf 6, Amud Aleph, about 215 words in 13 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 13 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 116 words

      Opens “כמגע עצמה, מה מגע עצמה מטמא אדם…”

    2. Segment 239 words

      Opens “תניא כוותיה דרבא: הרואה דם מטמאה מעת…”

      Named: רבא.

    3. Segment 326 words

      Opens “הרואה כתם מטמאה? למפרע ומה היא מטמאה…”

    4. Segment 47 words

      Opens “וזה וזה תולין לא אוכלין ולא שורפין…”

    5. Segment 516 words

      Opens “ורבא אי שמיע ליה מתניתא לימא מתניתא…”

      Named: רבא.

    6. Segment 620 words

      Opens “לעולם שמיע ליה מתניתא ואי ממתניתא הוה…”

    7. Segment 730 words

      Opens “אמר: רב הונא מעת לעת שבנדה לקדש…”

      Named: רב הונא.

    8. Segment 814 words

      Opens “מיתיבי מה היא מטמאה אוכלין ומשקין מאי…”

    9. Segment 915 words

      Opens “תא שמע רבי יהודה אומר אף בשעת…”

      Named: רבי יהודה.

    10. Segment 109 words

      Opens “אמר רב חסדא לא נצרכה אלא לתקן…”

      Named: רב חסדא.

    11. Segment 1110 words

      Opens “רב הונא מתני לישרוף שירים שבידיה שבדקה…”

      Named: רב הונא.

    12. Segment 125 words

      Opens “ת"ש מעשה ועשה רבי כר"א…”

      Named: רבי כר.

    13. Segment 138 words

      Opens “לאחר שנזכר אמר כדי הוא ר"א לסמוך…”

    Sages named on this page

    • Rabbi Akiva [R"A] · Second Generation of Tannaim

      Rabbi Akiva, a central figure among the Tannaim, rose from humble beginnings to become one of the greatest sages in Jewish history.

      Source: Niddah 6a · Segment 2 — “…את בועלה למפרע. ר' עקיבא אומר: מטמאה את בועלה,…

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit — the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Niddah 6a

    Open in the reader

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026