Talmud Builders

    Niddah 32a

    Back to index

    English translation — Niddah 32a

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1The Gemara responds: It is Rabbi Meir, as it is taught in a baraita : A minor boy and a minor girl may not perform the ritual through which a yavam frees a yevama of her levirate bonds [ ḥalitza ], nor may they enter into levirate marriage. In other words, a minor boy whose brother died childless may not perform ḥalitza with his brother’s widow, nor may he enter into levirate marriage with her, even if she is an adult. Likewise, a minor girl whose husband died childless may not perform ḥalitza with her husband’s brother, nor may she enter into levirate marriage with him, even if he is an adult. This is the statement of Rabbi Meir.

    2The Rabbis said to Rabbi Meir: You have aptly stated that they may not perform ḥalitza , since “man” is written in the passage of the Torah discussing ḥalitza (Deuteronomy 25:7), and we compare a woman to a man, as the aforementioned verse states: “And if the man does not want to take his brother’s wife.” Consequently, neither a minor boy nor a minor girl may perform ḥalitza . But what is the reason that they may not enter into levirate marriage?

    3Rabbi Meir said to them: A minor boy may not enter into levirate marriage lest, once he is older, he be found to be a sexually underdeveloped man, who is incapable of fathering children. Likewise, a minor girl may not enter into levirate marriage lest, once she is older, she be found to be a sexually underdeveloped woman. And if a sexually underdeveloped boy or girl enters into levirate marriage they will be found to be infringing upon prohibitions against forbidden sexual intercourse where no mitzva applies, as the entire purpose of levirate marriage is to bear children in the name of the deceased.

    4The Gemara notes: And the Rabbis maintain that one follows the majority of minor boys, and most minor boys are not going to be sexually underdeveloped men; likewise, one follows the majority of minor girls, and most minor girls are not going to be sexually underdeveloped women. In any event, the baraita indicates that Rabbi Meir is concerned for the minority.

    5The Gemara objects: You can say that you heard that Rabbi Meir is concerned for a common minority, e.g., the minority of sexually underdeveloped men and sexually underdeveloped women. But did you hear him say that one is concerned for an uncommon minority, such as the minority of young girls who menstruate?

    6The Gemara explains: This minority of young girls who menstruate is also a common minority. As it is taught in a baraita that Rabbi Yosei said: There was an incident in the town of Ein Bul where they immersed a baby girl in a ritual bath before her mother. In other words, the baby girl experienced bleeding so soon after birth that her immersion in a ritual bath occurred before her mother immersed fourteen days after giving birth. And Rabbi Yehuda HaNasi likewise said: There was an incident in Beit She’arim where they immersed a baby girl before her mother. And Rav Yosef said: There was an incident in Pumbedita where they immersed a baby girl before her mother.

    7The Gemara asks: Granted, the immersions reported by Rabbi Yosei and by Rabbi Yehuda HaNasi are understandable, due to the teruma of Eretz Yisrael, i.e., these incidents occurred in Eretz Yisrael, where the touch of a menstruating girl disqualifies teruma . But in the incident reported by Rav Yosef, which occurred in Babylonia, why do I need to immerse the baby girl? But doesn’t Shmuel say: The teruma of outside of Eretz Yisrael is prohibited only to one whose impurity is due to an emission from his body, e.g., a menstruating woman, or one who experiences a gonorrhea-like discharge [ zav ]. And this statement applies only with regard to eating teruma , but with regard to touching teruma , there is no prohibition. Since the touch of a menstruating woman does not disqualify teruma outside Eretz Yisrael, why was it necessary to immerse the baby girl in the incident reported by Rav Yosef?

    8Mar Zutra says: That immersion was necessary only for smearing oil of teruma of outside of Eretz Yisrael. Since smearing is equivalent to eating, it would have been prohibited to smear such oil on the baby girl, were it not for her immersion in a ritual bath. And from where is it derived that smearing is like eating with regard to teruma ? As it is taught in a baraita : The verse discussing the prohibition against consuming teruma in a state of ritual impurity states: “And they shall not desecrate the sacred items of the children of Israel, which they set apart for the Lord” (Leviticus 22:15). The verse serves to include in this prohibition one who smears and one who drinks.

    9Mar Zutra continues: Why do I need a verse to teach that one who drinks teruma in a state of impurity is liable? Isn’t drinking included in the category of eating? Rather, the baraita means that the verse serves to include one who smears, teaching that he is like one who drinks. And if you wish, say that one may derive that smearing is like drinking from here: “And it came into his innards like water, and like oil into his bones” (Psalms 109:18).

    10As it stands, the halakha that Samaritan girls are considered menstruating women from the time they lie in their cradle is in accordance with the opinion of Rabbi Meir, who is concerned for the minority of young girls who menstruate. The Gemara objects: If so, let us be concerned for the same minority with regard to our girls as well.

    11The Gemara explains: There is no need to be concerned with regard to our young girls, as we interpret the verse: “And if a woman has an issue” (Leviticus 15:19), and derive from the fact that the verse does not merely state: “A woman,” but: “And if a woman,” that even minor girls are included in the halakhot of a menstruating woman. And consequently, when our girls see menstrual blood, we separate them in the manner of all menstruating women. Therefore, the Sages did not decree with regard to them that all young Jewish girls assume the status of menstruating women. By contrast, with regard to them, Samaritans, who do not interpret the difference between “a woman” and “and if a woman,” when their girls see menstrual blood they do not separate them, and therefore the Sages decreed with regard to them that all Samaritan girls assume the status of menstruating women.

    12§ The Gemara asks: What is this interpretation of the difference between “a woman” and “and if a woman”? As it is taught in a baraita that from “a woman” I have derived only that the halakhot of menstruation apply to an adult woman. From where do I derive that the halakhot of a menstruating woman also apply to a one-day-old girl? The verse states: “And if a woman.”

    13The Gemara asks: Apparently, when the verse includes young girls through the word “and” it includes even a one-day-old. But you can raise a contradiction from another baraita , which discusses the verse: “And the woman with whom a man shall lie carnally, they shall both bathe themselves in water, and be impure until the evening” (Leviticus 15:18). From the word “woman” I have derived only that the sexual intercourse of an adult woman is considered intercourse that renders her impure. From where do I derive that the sexual intercourse of a girl aged three years and one day is also classified as intercourse? The verse states: And the woman. Evidently, the word “and” includes only a girl aged three years and one day.

    14Rava said: These are halakhot transmitted to Moses from Sinai, and the Sages merely supported them with verses. There is therefore no contradiction. The Gemara asks: Which halakha is derived from a verse and which is a halakha transmitted to Moses from Sinai? If we say that the halakha that the status of a menstruating woman may apply to a one-day-old girl is a halakha transmitted to Moses from Sinai, and the halakha that the intercourse of a girl aged three years and one day is considered intercourse is derived from a verse, then one may object: But the verse is written in an unspecified manner; consequently, a one-day-old girl should be included by the verse in the same manner as a three-year-old girl.

    15Rather, the halakha with regard to the intercourse of a girl aged three years and one day is a halakha transmitted to Moses from Sinai, whereas the halakha with regard to the menstruation of a one-day-old girl is derived from a verse. The Gemara asks: And now that it has been established that the halakha with regard to the intercourse of a three-year-old girl is a halakha transmitted to Moses from Sinai, why do I need a verse?

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:SheʼelahTeshuvahKushyaTerutzRaʼayahStirahMemra
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    איש כתוב בפרשה(דברים כ״ה:ז׳) ואם לא יחפוץ האיש איש פוטרה בחליצה ולא קטן. אלא מה טעם אין מיבמין ויגדלו יחד:

    סריסלאו בר הקמת שם הוא ואינו מצווה ליבם וכן אילונית וכיון דמייבם בלא מצוה נושא אשת אחיו בחנם וערוה היא ובכרת:

    בעין בולמקום:

    קודם לאמהיולדת נקבה טובלת לי"ד ובתה ראתה ליום או ליומים שנולדה והטבילוה קודם לאמה משום מגע תרומה: עין בול ובית שערים מא"י פומבדיתא חוץ לארץ:

    משום תרומת א"ידמיפסלא בנגיעה:

    יוצאה מגופוכגון זב וזבה ונדה:

    והני מילי באכילהכולה שמואל אמרה בבכורות בפ' הלוקח בהמה (דף כז.) ואפי' זב ונדה לא פסלי לה בנגיעה:

    לסוכה שמן של תרומהדסיכה כאכילה ובאכילה קאמרינן דתרומת חו"ל אסורה לנדה:

    דתניאדסיכה כאכילה:

    ולא יחללובפרשת אזהרת טמאים בתרומה כתיב:

    לרבות את הסךבכלל בקדשים לא יאכל עד אשר יטהר. שתיה בכלל אכילה דכתיב (דברים י״ד:כ״ג) ואכלת מעשר דגנך וגו' תירוש חמרא הוא וקרי ליה אכילה:

    ותבא כמים וגו'בקללה גבי רשע קאי:

    א"הדחייש למיעוטא:

    דידן נמיליטמו כולהו מעריסתן:

    אשה ואשהלרבות קטנה כדמפרש:

    מפרשי להוממגע קדשים:

    ואשה כי תהיה זבה וגו'בנדה משתעי קרא דכתיב (ויקרא ט״ו:י״ט) שבעת ימים תהיה בנדתה:

    ורמינהו אשהואשה אשר ישכב איש אותה שכבת זרע:

    לביאהשמטמאה בביאת אדם מגזרת הכתוב דכתיב וטמאו ולא משום נוגעת בשכבת זרע הוא שהרי מגע בית הסתרים הוא ואינו מטמא:

    הלכתא נינהולענין נדה בת יום אחד ולענין ביאה בת ג' דברים הללו הלכה למשה מסיני הם כדמפרש ואזיל דחדא מינייהו הלכתא:

    הי קרא והי הלכתאכלומר מכדי קרא חדא מינייהו משתמע הי מינייהו משתמע מקרא בלא הלכתא והי מינייהו אצטריך הלכתא:

    קרא סתמא כתיבכיון דוי"ו לרבויי אתא כל שהוא אשה משמע בת יום אחד אבל בת ג' לא משמע מיניה טפי מבת ב' או בת ד':

    אלא בת ג'לענין ביאה הלכתא דמקרא לא משתמע ורבנן אסמכתא בעלמא אסמכוה ובת יום א' לנדה משתמעא מקרא:

    ומאחרדביאה בת ג' הלכה למשה מסיני היא ומקרא לא משתמע עיקר קרא דוי"ו יתירא למאי אתא:

    נדה 32 עמוד א

    1ר"מ היא, דתניא: קטן וקטנה לא חולצין ולא מיבמין, דברי ר"מ׃

    2אמרו לו לר"מ יפה אמרת שאין חולצין, ״איש״ כתוב בפרשה, ומקשינן אשה לאיש. ומה טעם אין מיבמין?

    3אמר להן: קטן שמא ימצא סריס, קטנה שמא תמצא אילונית, ונמצאו פוגעין בערוה שלא במקום מצוה.

    4ורבנן? זיל בתר רובא דקטנים, ורוב קטנים לאו סריסים נינהו; זיל בתר רובא דקטנות, ורוב קטנות לאו אילונית נינהו.

    5אימר דשמעת ליה לר"מ מיעוטא דשכיח, אבל מיעוטא דלא שכיח מי שמעת ליה?

    6הא נמי מיעוטא דשכיח הוא. דתניא: א"ר יוסי: מעשה בעין בול והטבילוה קודם לאמה, ואמר רבי: מעשה בבית שערים והטבילוה קודם לאמה. וא"ר יוסף: מעשה בפומבדיתא והטבילוה קודם לאמה.

    7בשלמא דר' יוסי ודרבי משום תרומת א"י אלא דרב יוסף למה לי? והא אמר שמואל אין תרומת חו"ל אסורה אלא במי שטומאה יוצאה מגופו והני מילי באכילה אבל בנגיעה לא׃

    8אמר מר זוטרא לא נצרכה אלא לסוכה שמן של תרומה דתניא (ויקרא כב, טו) ולא יחללו את קדשי בני ישראל אשר ירימו לה' לרבות את הסך ואת השותה׃

    9שותה למה לי קרא שתיה בכלל אכילה אלא לרבות את הסך כשותה ואיבעית אימא מהכא (תהלים קט, יח) ותבא כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו׃

    10אי הכי דידן נמי׃

    11אנן דדרשינן אשה ואשה וכי חזיין מפרשי להו לא גזרו בהו רבנן אינהו דלא דרשי אשה ואשה וכי חזיין לא מפרשי להו גזרו בהו רבנן׃

    12מאי אשה ואשה דתניא אשה אין לי אלא אשה תינוקת בת יום אחד לנדה מנין ת"ל ואשה׃

    13אלמא כי מרבי קרא בת יום אחד מרבי ורמינהו אשה אין לי אלא אשה תינוקת בת ג' שנים ויום אחד לביאה מנין ת"ל ואשה׃

    14אמר רבא הלכתא נינהו ואסמכינהו רבנן אקראי הי קרא והי הלכתא אילימא בת יום אחד הלכתא בת שלש שנים ויום אחד קרא קרא סתמא כתיב׃

    15אלא בת ג' שנים ויום אחד הלכתא בת יום אחד קרא ומאחר דהלכתא קרא ל"ל׃

    Tosafot

    רבי מאיר היאתימה דמשמע דמתני' (לעיל נדה דף לא:) דבנות כותים נדות מעריסתן לא אתיא כרבנן אלא כרבי מאיר דחייש למיעוטא וסבר דכותים גרי אמת הן כדמוכח פ' שור שנגח ד' וה' (ב"ק לח:) אבל לרבנן דלא חיישי למיעוטא לא הוו נדות מעריסתן ולא לר' יוסי אע"ג דחייש למיעוטא בפרק אלמנה (יבמות דף סז:) כיון דקסבר כותים גרי אריות הן כדמוכח במנחות בפרק רבי ישמעאל (מנחות דף סו:) דקאמר תורמין משל (ישראל) על של עובדי כוכבים ואם כן כותים לא מטמאו בנדות כדאמר לקמן בנות ישראל מטמאין בזיבה ואין עובדי כוכבים מטמאים בזיבה ותימה והא בנות כותים דהוו נדות מעריסתן הוו מי"ח דבר ובפ"ק דשבת (דף יג:) משמע דליכא מאן דפליג על י"ח דבר ומשמע התם (דף יז:) דהוי מי"ח דבר לכ"ע וי"ל דאפי' רבנן דלא חיישי למיעוטא ואפילו גרי אריות הן שוינהו רבנן נדות מעריסתן וגזרו עליהם טומאה כדי שלא יטמעו בהן כמו שגזרו על בת עובד כוכבים וא"ת אם כן אמאי מוקי לה כר"מ ומשום דחייש למיעוטא לוקמיה ככ"ע ומשום טימוע דר"מ נמי אית ליה טעמא דטימוע דאמר בפ' ד' וה' (ב"ק דף לח:) קנסא דקניס ר"מ בממונא כדי שלא יטמעו בהן וי"ל משום דע"כ מתני' לית ליה טעמא דטימוע אלא משום חשש ראיה כדקתני לפי שיושבות על כל דם ודם והא דא"ר יוסי מעשה בעין בול והטבילוה קודם לאמה אע"ג דטעמא דרבי יוסי משום טימוע הוצרך להביא ראיה דשכיח הוא שרואות הן בקטנותן דאי לאו הכי הוי כחוכא וטלולא למיגזר בהן נדות וא"ת לר"מ דחייש למיעוטא וקסבר דכותים גרי אמת הן א"כ הוו נדות מעריסתן מן התורה ולמה מני לה מי"ח דבר וי"ל דמסתמא לא ראתה מיד אחר ההולדה רגע אחד א"כ אוקמה בחזקת שלא ראתה וסמוך רובא דלא חזו לחזקה שלא ראתה והוו הנך דחזו מיעוטא דמיעוטא ולא מטמו מדאורייתא אלא מדרבנן הוא דגזרו עליהם מי"ח דבר וא"ת ולר' יוסי דגרי אריות הן אמאי גזרו בכותים דהוו נדות מעריסתן ובבת עובד כוכבים לא גזרו עד בת ג' שנים כדאמרינן התם ויש לומר דהחמירו בכותים דעבדי קצת מצות ולא בדילי ישראל מינייהו וגזרו עליהם מעריסתן דלא ליתי וליטמעו בהן אבל מעובדי כוכבים הוו בדילי טובא ולא גזרו עלייהו עד דליהוי ראויות לביאה:

    שמא תמצא אילוניתוא"ת ותתיבם ממה נפשך דאם אילונית היא הוי קידושי אחיו טעות כדתנן (יבמות דף ב:) וכולן שנמצאו אילונית צרותיהן מותרות משום דלא הויא צרת ערוה ותירץ ר"ת דהכא איירי בדקבל עלויה אחיו וכי האי גוונא משני בריש בן סורר ומורה (סנהדרין דף סט:) ואין להאריך כאן יותר וא"ת ובקטן אמאי חיישינן שמא ימצא סריס וניבדקיה אם עושה כיפה כשמשתין או אחד משאר סימנין דאמר בהערל (יבמות דף פ:) ואיכא למ"ד התם דלא הוי סריס עד שיהו בו כל סימני סריס וי"ל דאין מועלת הבדיקה עד שהוא גדול בשנים:

    והטבילוה קודם לאמהומשום שראתה דאי משום שנגעה באמה שטמאה לידה א"כ מאי אשמעינן כל ולדות נמי טמאין. ובפרק עד כמה (בכורות דף כז'.) דקאמר גבי חלה דמאכילתו לכהן קטן ה"ה לכהן גדול שטבל כדמשמע הכא:

    שתיה בכלל אכילהוא"ת בפרק העור והרוטב (חולין דף קכ.) גבי חלב למה לי כל נפש לרבות שותה ויש לומר דאשמעינן דחלב מהותך שמיה חלב:

    וכשמן בעצמותיוואם תאמר דמעיקרא מייתי מן התורה והדר מייתי אסמכתא דבפרק ר"ע (שבת דף פו.) תנן דסיכה ביוה"כ אסור אע"ג שאין ראיה לדבר זכר לדבר שנאמר ותבא כמים בקרבו ואומר רבינו תם דקרא דלא יחללו נמי אסמכתא הוא דבפרק הנשרפין (סנהדרין דף פג.) דרשינן מיניה דטבל במיתה ובפרק קמא דזבחים (דף ג:) מידרש לדרשא אחריתי ומדאורייתא לא הוי סך כשותה וכן לענין יוה"כ ותדע דאין חייבין כרת אלא אוכל ושותה בלבד ואמר נמי בפרק בתרא דיומא (דף עז:) מי שיש לו חטטין בראשו סך כדרכו ואינו חושש ועוד אומר ר"ת דדוקא סיכת שמן אסמכוה רבנן אקרא ואסור מדרבנן אבל סיכה של שומן חזיר ושל חלב שריא ובפרק כל שעה (פסחים דף כד:) אמר המניח חלב של שור הנסקל ע"ג מכתו פטור אבל אסור הוא משום דאסור בהנאה משמע אבל חלב דעלמא אפילו איסורא ליכא:

    אי גרס הלכתא הוא א"ש דלא הוי הלכתא אלא חדא ומיהו ברוב ספרים גרס נינהו היינו לפי שלא פירש רבא הי קרא והי הלכתא כלומר אחד מן הפסוקים וא"צ לפרש משום דקאי נמי אקרא דזכרים דלקמן ובסוף הישן (סוכה דף כח.) גבי אזרח להוציא את הנשים קאמר הלכתא נינהו אע"ג דליכא אלא חדא:

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Rashba

    הא דאמרינןמעשה היה והטבילוה קודם לאמה. איכא למידק דילמא משום מגע אמה, י"ל א"כ פשיטא ומאי אתי לאשמעינן כולהו נמי, ועוד רגילין להפרישן מאמותיהן, ועוד דלא היו צריכין להטבילן אלא מחמת עצמן הטבילום מפני שהנשים מגפפות אותן ואם לא טבלו האשה הנוגעת בה טמאה ומטמאה את התרומה, אבל מחמת מגע אמן ליכא דהא תינוקת ראשונה ואין מטמאה את אחרות דאין אדם וכלים מקבלים טומאה אלא מאב הטומאה ואי משום להכשירה באכילת תרומה איהי לאו בת אכילה היא בקטנותה כל כך, ור"ח ז"ל שכתב בשלמא דר' ור' יוסי משום תרומת ארץ ישראל דדילמא אתי לאכילה בתרומה דארץ ישראל אינו מחוור בעיני חדא דלאו בת אכילה היא ועוד דא"כ מאי קא קשיא ליה בדר' יוסף איהו נמי דילמא אתי לאוכלה בתרומת חוצה לארץ דהא טומאה יוצאה עליה מגופה, אלא ודאי איהי לאו בת אכילה היא ומשום לתא דהיא גופה לא אצריכו לאטבולה אלא משום לת' דנשים המגפפות אותה כדאמרינן והיינו דק"ל בדרב יוסף דנשים הנוגעות בה אינן מטמאות את התרומה ואינן אסורות אף באכילת תרומה דאין טומאה זו יוצאה עליהן מגופן ומיהו בספרים דאסיקוה והני מילי באכילה אבל בנגיעה לא קשיא לי דלמה ליה דהא עיקר קושיא אינה אלא משום דנשים המגפפות אותה שאין הטומאה יוצאה מגופן מותרות אפילו באכילתה תרומה ואפשר דלא אסוקי קושיא הוא אלא אסוקי מימריה דשמואל.

    לסוכה שמן של תרומהפירוש ומשום הכי הטבילוה כדי להכשירה לסיכה שהיא כשתיה, מהכא משמע דאף מי שטומאה יוצאה עליו מגופו אינו אסור בתרומת חוצה לארץ אלא קודם שטבל אבל לאחר שטבל אף הוא מותר בה אבל מי שאין טומאה יוצאה עליו מגופו אפילו קודם טבילה מותר בה. והא דאמרינן בבכורות פרק עד כמה נדה קוצה לה חלה ואכיל לה כהן קטן ה"ה לגדול שטבל, ונסתפקו בתוספות רבותינו הצרפתים ז"ל אי בעיא הערב שמש או לא ואם אתה אומר דלא בעינן הערב שמש מותר להפריש חלה בטומאה בפסח אע"פ שאין שם כהן קטן כיון דאיכא גדול דחזי לטבול ולאכול ביומיא והביאו ראיה מדתנן במסכת חלה טבול יום אוכלה. וע"כ בטומאת קרי מיירי דהא לא אסר לה אלא לזבין ולזבות ומחו לה אמחה דדילמא ההיא בשנייה, שאינה נשרפת דאז היו מפרישים שתי חלות האחת חמורה שנשרפת היכא דליכא כהן קטן והשנייה נאכלת והתם מיירי בנאכלת.

    הא דאמרינןסיכה כשתייה. קשיא לן והלא שתייה בכלל אכילה דבר תורה והשותה ביום הכפורים בכרת כאוכל כדאיתא ביומא וסיכה מותרת דבר תורה אלא שאסורה מדבריהם וכדאמרינן התם היה לו חטטים בראשו סך כדרכו ואינו חושש ותירצו בתוספות דהכא נמי דרבנן היא וקרא אסמכתא בעלמא והראיה מדאמרינן ואי בעינן אימא מהכא ותבא כמים בקרבו כשמן בעצמותיוואם איתא דלא יחללו לאו אסמכתא מאחר שהביא קרא ודרשא גמורה היכי מייתי דברי קבלה. אלא ודאי לא יחללו אסמכתא בעלמא, ואיצטריך לכמה דרשות בפ"ק דזבחים דאין חולין מחללין קדשים ועוד לדרשות אחרות שם. והא דתנן במסכת תרומות דסך שמן תרומה משלם קרן וחומש היינו דוקא מדרבנן, ועוד אומר ר"ת ז"ל דדוקא שמן של תרומה הוא דאסמכוה רבנן אקרא ואסרוה בסיכה הא בשאר איסורים כגון חלב או שומן חזיר וכיוצא בו אין סיכתן אסורה כלל.

    Babylonian Talmud · folio map

    Niddah 32a

    Niddah 32a. The full printed text of this folio side — 15 numbered segments, about 296 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Rashi

    איש כתוב בפרשה (דברים כ״ה:ז׳) ואם לא יחפוץ האיש איש פוטרה בחליצה ולא קטן. אלא מה טעם אין מיבמין ויגדלו יחד:

    סריס לאו בר הקמת שם הוא ואינו מצווה ליבם וכן אילונית וכיון דמייבם בלא מצוה נושא אשת אחיו בחנם וערוה היא ובכרת:

    בעין בול מקום:

    קודם לאמה יולדת נקבה טובלת לי"ד ובתה ראתה ליום או ליומים שנולדה והטבילוה קודם לאמה משום מגע תרומה: עין בול ובית שערים מא"י פומבדיתא חוץ לארץ:

    משום תרומת א"י דמיפסלא בנגיעה:

    יוצאה מגופו כגון זב וזבה ונדה:

    והני מילי באכילה כולה שמואל אמרה בבכורות בפ' הלוקח בהמה (דף כז.) ואפי' זב ונדה לא פסלי לה בנגיעה:

    לסוכה שמן של תרומה דסיכה כאכילה ובאכילה קאמרינן דתרומת חו"ל אסורה לנדה:

    16 more comments on this page.

    Rashi on Niddah 32a · Sefaria

    Tosafot

    רבי מאיר היא תימה דמשמע דמתני' (לעיל נדה דף לא:) דבנות כותים נדות מעריסתן לא אתיא כרבנן אלא כרבי מאיר דחייש למיעוטא וסבר דכותים גרי אמת הן כדמוכח פ' שור שנגח ד' וה' (ב"ק לח:) אבל לרבנן דלא חיישי למיעוטא לא הוו נדות מעריסתן ולא לר' יוסי אע"ג דחייש למיעוטא בפרק אלמנה (יבמות דף סז:) כיון דקסבר כותים גרי אריות הן כדמוכח במנחות בפרק רבי ישמעאל (מנחות דף סו:) דקאמר תורמין משל (ישראל) על של עובדי כוכבים ואם כן כותים לא מטמאו בנדות כדאמר לקמן בנות ישראל מטמאין בזיבה ואין עובדי כוכבים מטמאים בזיבה ותימה והא בנות כותים דהוו נדות מעריסתן הוו מי"ח דבר ובפ"ק דשבת (דף יג:) משמע דליכא מאן דפליג על י"ח דבר ומשמע התם (דף יז:) דהוי מי"ח דבר לכ"ע וי"ל דאפי' רבנן דלא חיישי למיעוטא ואפילו גרי אריות הן שוינהו רבנן נדות מעריסתן וגזרו עליהם טומאה כדי שלא יטמעו בהן כמו שגזרו על בת עובד כוכבים וא"ת אם כן אמאי מוקי לה כר"מ ומשום דחייש למיעוטא לוקמיה ככ"ע ומשום טימוע דר"מ נמי אית ליה טעמא דטימוע דאמר בפ' ד' וה' (ב"ק דף לח:) קנסא דקניס ר"מ בממונא כדי שלא יטמעו בהן וי"ל משום דע"כ מתני' לית ליה טעמא דטימוע אלא משום חשש ראיה כדקתני לפי שיושבות על כל דם ודם והא דא"ר יוסי מעשה בעין בול והטבילוה קודם לאמה אע"ג דטעמא דרבי יוסי משום טימוע הוצרך להביא ראיה דשכיח הוא שרואות הן בקטנותן דאי לאו הכי הוי כחוכא וטלולא למיגזר בהן נדות וא"ת לר"מ דחייש למיעוטא וקסבר דכותים גרי אמת הן א"כ הוו נדות מעריסתן מן התורה ולמה מני לה מי"ח דבר וי"ל דמסתמא לא ראתה מיד אחר ההולדה רגע אחד א"כ אוקמה בחזקת שלא ראתה וסמוך רובא דלא חזו לחזקה שלא ראתה והוו הנך דחזו מיעוטא דמיעוטא ולא מטמו מדאורייתא אלא מדרבנן הוא דגזרו עליהם מי"ח דבר וא"ת ולר' יוסי דגרי אריות הן אמאי גזרו בכותים דהוו נדות מעריסתן ובבת עובד כוכבים לא גזרו עד בת ג' שנים כדאמרינן התם ויש לומר דהחמירו בכותים דעבדי קצת מצות ולא בדילי ישראל מינייהו וגזרו עליהם מעריסתן דלא ליתי וליטמעו בהן אבל מעובדי כוכבים הוו בדילי טובא ולא גזרו עלייהו עד דליהוי ראויות לביאה:

    שמא תמצא אילונית וא"ת ותתיבם ממה נפשך דאם אילונית היא הוי קידושי אחיו טעות כדתנן (יבמות דף ב:) וכולן שנמצאו אילונית צרותיהן מותרות משום דלא הויא צרת ערוה ותירץ ר"ת דהכא איירי בדקבל עלויה אחיו וכי האי גוונא משני בריש בן סורר ומורה (סנהדרין דף סט:) ואין להאריך כאן יותר וא"ת ובקטן אמאי חיישינן שמא ימצא סריס וניבדקיה אם עושה כיפה כשמשתין או אחד משאר סימנין דאמר בהערל (יבמות דף פ:) ואיכא למ"ד התם דלא הוי סריס עד שיהו בו כל סימני סריס וי"ל דאין מועלת הבדיקה עד שהוא גדול בשנים:

    והטבילוה קודם לאמה ומשום שראתה דאי משום שנגעה באמה שטמאה לידה א"כ מאי אשמעינן כל ולדות נמי טמאין. ובפרק עד כמה (בכורות דף כז'.) דקאמר גבי חלה דמאכילתו לכהן קטן ה"ה לכהן גדול שטבל כדמשמע הכא:

    שתיה בכלל אכילה וא"ת בפרק העור והרוטב (חולין דף קכ.) גבי חלב למה לי כל נפש לרבות שותה ויש לומר דאשמעינן דחלב מהותך שמיה חלב:

    וכשמן בעצמותיו ואם תאמר דמעיקרא מייתי מן התורה והדר מייתי אסמכתא דבפרק ר"ע (שבת דף פו.) תנן דסיכה ביוה"כ אסור אע"ג שאין ראיה לדבר זכר לדבר שנאמר ותבא כמים בקרבו ואומר רבינו תם דקרא דלא יחללו נמי אסמכתא הוא דבפרק הנשרפין (סנהדרין דף פג.) דרשינן מיניה דטבל במיתה ובפרק קמא דזבחים (דף ג:) מידרש לדרשא אחריתי ומדאורייתא לא הוי סך כשותה וכן לענין יוה"כ ותדע דאין חייבין כרת אלא אוכל ושותה בלבד ואמר נמי בפרק בתרא דיומא (דף עז:) מי שיש לו חטטין בראשו סך כדרכו ואינו חושש ועוד אומר ר"ת דדוקא סיכת שמן אסמכוה רבנן אקרא ואסור מדרבנן אבל סיכה של שומן חזיר ושל חלב שריא ובפרק כל שעה (פסחים דף כד:) אמר המניח חלב של שור הנסקל ע"ג מכתו פטור אבל אסור הוא משום דאסור בהנאה משמע אבל חלב דעלמא אפילו איסורא ליכא:

    אי גרס הלכתא הוא א"ש דלא הוי הלכתא אלא חדא ומיהו ברוב ספרים גרס נינהו היינו לפי שלא פירש רבא הי קרא והי הלכתא כלומר אחד מן הפסוקים וא"צ לפרש משום דקאי נמי אקרא דזכרים דלקמן ובסוף הישן (סוכה דף כח.) גבי אזרח להוציא את הנשים קאמר הלכתא נינהו אע"ג דליכא אלא חדא:

    Tosafot on Niddah 32a · Sefaria

    Rashba

    הא דאמרינן מעשה היה והטבילוה קודם לאמה. איכא למידק דילמא משום מגע אמה, י"ל א"כ פשיטא ומאי אתי לאשמעינן כולהו נמי, ועוד רגילין להפרישן מאמותיהן, ועוד דלא היו צריכין להטבילן אלא מחמת עצמן הטבילום מפני שהנשים מגפפות אותן ואם לא טבלו האשה הנוגעת בה טמאה ומטמאה את התרומה, אבל מחמת מגע אמן ליכא דהא תינוקת ראשונה ואין מטמאה את אחרות דאין אדם וכלים מקבלים טומאה אלא מאב הטומאה ואי משום להכשירה באכילת תרומה איהי לאו בת אכילה היא בקטנותה כל כך, ור"ח ז"ל שכתב בשלמא דר' ור' יוסי משום תרומת ארץ ישראל דדילמא אתי לאכילה בתרומה דארץ ישראל אינו מחוור בעיני חדא דלאו בת אכילה היא ועוד דא"כ מאי קא קשיא ליה בדר' יוסף איהו נמי דילמא אתי לאוכלה בתרומת חוצה לארץ דהא טומאה יוצאה עליה מגופה, אלא ודאי איהי לאו בת אכילה היא ומשום לתא דהיא גופה לא אצריכו לאטבולה אלא משום לת' דנשים המגפפות אותה כדאמרינן והיינו דק"ל בדרב יוסף דנשים הנוגעות בה אינן מטמאות את התרומה ואינן אסורות אף באכילת תרומה דאין טומאה זו יוצאה עליהן מגופן ומיהו בספרים דאסיקוה והני מילי באכילה אבל בנגיעה לא קשיא לי דלמה ליה דהא עיקר קושיא אינה אלא משום דנשים המגפפות אותה שאין הטומאה יוצאה מגופן מותרות אפילו באכילתה תרומה ואפשר דלא אסוקי קושיא הוא אלא אסוקי מימריה דשמואל.

    לסוכה שמן של תרומה פירוש ומשום הכי הטבילוה כדי להכשירה לסיכה שהיא כשתיה, מהכא משמע דאף מי שטומאה יוצאה עליו מגופו אינו אסור בתרומת חוצה לארץ אלא קודם שטבל אבל לאחר שטבל אף הוא מותר בה אבל מי שאין טומאה יוצאה עליו מגופו אפילו קודם טבילה מותר בה. והא דאמרינן בבכורות פרק עד כמה נדה קוצה לה חלה ואכיל לה כהן קטן ה"ה לגדול שטבל, ונסתפקו בתוספות רבותינו הצרפתים ז"ל אי בעיא הערב שמש או לא ואם אתה אומר דלא בעינן הערב שמש מותר להפריש חלה בטומאה בפסח אע"פ שאין שם כהן קטן כיון דאיכא גדול דחזי לטבול ולאכול ביומיא והביאו ראיה מדתנן במסכת חלה טבול יום אוכלה. וע"כ בטומאת קרי מיירי דהא לא אסר לה אלא לזבין ולזבות ומחו לה אמחה דדילמא ההיא בשנייה, שאינה נשרפת דאז היו מפרישים שתי חלות האחת חמורה שנשרפת היכא דליכא כהן קטן והשנייה נאכלת והתם מיירי בנאכלת.

    הא דאמרינן סיכה כשתייה. קשיא לן והלא שתייה בכלל אכילה דבר תורה והשותה ביום הכפורים בכרת כאוכל כדאיתא ביומא וסיכה מותרת דבר תורה אלא שאסורה מדבריהם וכדאמרינן התם היה לו חטטים בראשו סך כדרכו ואינו חושש ותירצו בתוספות דהכא נמי דרבנן היא וקרא אסמכתא בעלמא והראיה מדאמרינן ואי בעינן אימא מהכא ותבא כמים בקרבו כשמן בעצמותיוואם איתא דלא יחללו לאו אסמכתא מאחר שהביא קרא ודרשא גמורה היכי מייתי דברי קבלה. אלא ודאי לא יחללו אסמכתא בעלמא, ואיצטריך לכמה דרשות בפ"ק דזבחים דאין חולין מחללין קדשים ועוד לדרשות אחרות שם. והא דתנן במסכת תרומות דסך שמן תרומה משלם קרן וחומש היינו דוקא מדרבנן, ועוד אומר ר"ת ז"ל דדוקא שמן של תרומה הוא דאסמכוה רבנן אקרא ואסרוה בסיכה הא בשאר איסורים כגון חלב או שומן חזיר וכיוצא בו אין סיכתן אסורה כלל.

    Rashba on Niddah 32a · Sefaria

    Ritva

    והא דאמרינן יפה אמרת דאין חולצין דאיש כתוב בפרשה ומה טעם אין מיבמין. ק״ל דאדרבה גבי יבום הוא דכתיב איש ואם לא יחפוץ האיש לקחת את יבמתו וי״ל דכיון דמעיקר׳ כתיב יבמה יבא עליה דמשמע יבם כל דהוא כי הדר כתיב ואם לא יחפוץ האיש לקחת את יבמתו משום סיפא דמיירי בחליצה נקטי׳ וה״ק ואם לא יחפוץ היבם הנז׳ לקחת את יבמתו והוא איש ועלתה יבמתו וכו'.

    קטן שמא ימצא סריס וקטנה שמא תמצא אילונית פי׳ והא סריס ואילונית מיעוטא נינהו למה חייש ר״מ למיעוטא ואי ק״ל והלא סריס ואילונית אינם אחד מיני אלף ולמיעוטא דמיעוטא לא חייש ר״מ הא ליתא דלעולם לא חשיב מעוטא דמעוטא אלא כשבא המיעוט האחרון מתוך המיעוט הראשון וכדאיתא בכל דוכתא ונמצאו פוגעים בערוה וא״ת ניחא סריס אלא אילונית הא קדושי טעות ואין כאן ערוה כלל והוה ליה כאנוסת אחיו ואפי׳ גטא לא בעיא מיניה וכדאיתא בפ״ק דיבמות על מתני׳ דכלן שנמצאו אילונית צרותיהן מותרות וי״ל דהב״ע כשקבל עליו אחיו כן ודכותא מתרצין בפ׳ סורר ומורה כך תרוץ ר״ת ז״ל ושם כתבתי בו דעות אחרות.

    מעשה היה והטבילה קודם לאמה וא״ת דילמא מפני מגע אמה שהיא נדה י״ל דהא ליתא הכא דא״כ מאי מסהדי כל הני ועוד דא״כ תנוקת גופה אינה לא ראשון לטומאה והנוגעים בה אינן מקבלות טומאה כדי לפסול את התרומה במגען ואיהו גופא לא עבידא דנגעה בתרומה.

    וא״ר מעשה וכו׳ ואמר רב יוסף פי׳ מייתי להו כלהו לאשמועינן דהוי מילתא דשכיחא בכל דור ודור בשלמא דר׳ ור׳ יוסי אלא דרב יוסף למה לי להטבילה. והאמר שמואל וכו׳ פי׳ והא דשמואל הלכה היא פסוקה אין תרומת חוצה לארץ אסורה אלא למי שטומאה יוצאה עליו מגופו וה״מ באכילה אבל בנגיעה לא ויש מוחקין אותו דהכא מסתיין למפרך ממימרא דשמואל גופא דהא ודאי כי אמרינן בשלמא דר׳ ור׳ יוסי משום תרומת א״י אינו מפני חשש פיסול התנוקת עצמה דהא איתי לאו בת אכילה כלל ותו דא״כ אפי׳ תרומת חוצה לארץ נמי איכא חששא דאכילה ומאי קשיא לן מדשמואל אלא ודאי אינן אלא מפני שהיא אב טומאה ונשים הנוגעות בה ומגפפות אותה טמאות במגעה והדר אכלי או נגעו בתרומה והיינו דק״ל דכיון דתרומת חוצה לארץ אינה אסורה אלא למי שטומאה יוצאה עליו מגופו למה לן לאטבולה דאי משום איהי גופא לאו בת אכילה היא ואי משום נשים שנוגעות בה מותרות הן אפי׳ באכילת תרומה חוצה לארץ כיון שלא יצאה הטומאה מגופן ויש לקיים גרסת הספרים דלא נקטי׳ לה הכא אלא לאסוק מימרא דשמואל כדאיתא בדוכתא בבכורות כן תרצו רבותי. אח״כ מצאתי מי שפי׳ דכל שטומאה יוצאה עליו מגופו פוסל הוא את התרומה בנגיעתו והא דאמרינן וה״מ באכילה אאסורא קאי וה״פ וה״מ שהיא אסורה למי שטומאה יוצאה עליו מגופו היינו באכילה שאסורה עליו באכילה אבל בנגיעה אינה אסורה ומותר לו ליגע בה ולטמאה בידים ומיהו נפסלת היא אחרי כן במגעו לכל כהן ואפי׳ למי שלא יצאת ממנו טומאה דכל פיסול טומאה שגזרו עליו לגמרי גזרו אלא שלא רצו לאסור נגיעה עצמה ולהאי פירושא קשין סוגיין דא״כ למה אצטרכינן לאוקומה לסוכה שמן של תרומה נימא שחשו שמא יגע ידה או אחד מאבריה בתרומה שאוכלת נשים המשמשות בה ופוסלת להן באכילה אלא ודאי דליתיה להאי פירוש ולעולם אפי׳ נגע בה אינה נפסלת כלל והיינו דקאמר אבל בנגיעה לא כלומר דבנגיעה לא גזרו בה כלום לא איסור ולא פיסול ומעתה נראה שלכך הביאוה כאן למפרך מינה כדי שלא נטעה לומר שנפסלת בנגיעה מי שטומאה יוצאה עליו מגופו כנ״ל ונראין דברי האומרים דלמי שטומאה יוצא עליו מגופו אסורה היא באכילה בטבילה גרידתא עד דאיכא הערב השמש דמה שגזרו עליו טומאה לגמרי גזרו בתרומת א״י וכדאמרינן התם טומאת מת אמאי לא גזרו ופרקינן וכי הזאה יש לנו כלומר וכיון דליכא הזאה לא גזרו עליו טומאה זו כלל שיאמרו שיהא דיו בטבילה והערב השמש והא ודאי לא חמירא טפי הזאה בטומאת מת מהערב שמש בטבילה וכיון שיש לנו הערב שמש לא סגיא שלא גזרו עליו כן והא דאמרינן במשנת מס׳ חלה וטבול יום אוכלת דאלמא אפילו לזבין ולזבות שטומאה יוצאה מגופן שאסרוה בטבול יום התירוה לו הא לא קשיא שכבר מפורש במקומה דההיא במקום שמפרישין שתי חלות ומשום דליכא כהן דאכיל לה אחת לאור ואחת לכהן והנשרפת היא החמורה ואידך שלא תשכח תורת חלה אבל במקום שיש כהן טהור לאכלה ואין מפרישין חלה אלא אחת בטהרה לא התירוה אלא אחד הערב שמש והיינו דאמרינן התם בבכורות על מימרא דשמואל אמר רבינא הילכך נדה קוצה לה חלה פי׳ דאע״ג דיוצא טומאה מגופא מותרת היא בנגיעה ואכיל לה כהן קמן והא ודאי ה״ה כהן גדול שטבל אלא משום דבעי לאשמועינן אכילת בו ביום עצמו להכי נקיט כהן קטן דאלו גדול הא בעי הערב השמש וא״א לאכלה בו ביום ונפקא מינה לעיסה שנטמאת ביום טוב שאסור לאפות החלה אלא היכא דאיכא כהן קטן וכן נראה דעת הרי״ף ז״ל ממה שכתב בענין זה בהלכות פסחים וזה דעת רבנו הר״א הלוי ז״ל בשם רבו רבי׳ הגדול הרמב״ן ז״ל.

    לא יחללו וכו׳ עד לרבות את הסך כשותה ואי בעית אימא מהכא ותבא כמים בקרבו. וא״ת בתר דאיתו קרא מדאוריתא מה ענין להביא ראיה מדברי קבלה וכ״ש שזה הפסוק אין בו אלא זכר לדבר כדאיתא במשנת פר׳ עקיבא במס׳ שבת בהא דתנן מנין לסוכה שהיא כשתיה ביום הכפורים אעפ״י שאין ראיה לדבר וכו׳ תירוץ ר״ת ז״ל דסיכה שהיא כשתיה אינו מן התורה אלא מדרבנן וקרא דלא יחללו סמך בעלמא הוא ולמילי אחריני מדריש בפ״ק דזבחים ובפ׳ הנשרפין ודוכתי אחריני ומעיקרא נקיט הכא סמך דאוריתא והדר מייתי סמך דבר קבלה לחזק הענין גם מפני שיש שמן נזכר בפסוק ועוד הביא ראיה דסיכה ביום הכפורים אינו מן התורה דשרי׳ התם למי שיש לן חטטין בראשו להיות סך כדרכו ואינו חושש והיינו דאצטריך תנא דפר׳ עקיבא לומר אעפ״י שיש ראיה לדבר זכר לדבר מה שלא שנה כן גבי אידך מתניתין דתני התם שאינם ג״כ אלא סמך בעלמא וקרא דנקטיה בפ׳ בתרא דיומא על איסור סיכה ורחיצה אינן אלא אסמכתא וכבר אמר שם אעפ״י שהוא אסור בכולן אינו חייב כרת אלא על אכילה ושתיה בלבד והא דתנן במ׳ תרומות הסך שמן של תרומה משלם קרן וחומש היינו מדרבנן כל זה כשיטת ר״ת ז״ל. עוד כתב ר״ת ז״ל וכן הסכימו בתוס׳ דדוקא בשמן של תרומה בלבד החמירו חכמים לאסור בו סיכה לזרים או בטומאת הגוף אבל שאר איסורין אכילה כגון חלב או שומן חזיר או נבלה וכיוצא בהן לא אסרו סיכתן כלל ואפי׳ לתענוג ואין צ״ל לצורך שום רפואה גזרו בהו רבנן ק״ל מאי גזרו שייך הכא דהא כר״מ אוקימנא ומשום איסורא דאוריתא דחייש למיעוטא וי״ל דמשמע לן דמתני׳ אפי׳ היכא דידעי׳ דרגיל לאפרושינהו אפי׳ הכי אסורות משום גזירה והשתא ההיא דפ״ק דשבת דאמרינן בנות כותים בו ביום גזרו אתיא אפי׳ לר״מ אלא דלר״מ לא היו גוזרין כן כיון דכותים גרי אמת הם אלמלא דאיכא נמי דלא מפרשי להו וחייש למיעוטא אבל לר׳ יוסי כלה משום גזירה היא כנ״ל הלכתא נינהו וקרא אסמכתא בעלמא לאו למימר דתרוייהו הלכתא דהא לא סגי דליכא חד דהוי דינא ואתי מקרא ועוד דא״כ בתרוייהו הוה לן לומר קרא למה לי אלא ה״פ דחדא מינייהו הלכתא וקרא אסמכתא ומשום דלא ידיעה הי ניהו נקט סתם הלכתא נינהו א״נ דכייל הא ואידך לזכרים דלקמן וכן כל כיוצא בזה וכאלו קאמר דכל כי הני הלכתא נינהו וקראי אסמכתא בעלמא.

    Ritva on Niddah 32a · Sefaria

    Meiri

    תרומת חוצה לארץ עקרה מדברי סופרים ומתוך כך לא אסרוה באכילה אלא לכהן שטומאה יוצא מגופו כגון זבים וזבות ובעלי קיריין ונדות ויולדות אבל שאר טמאים אפילו טמאי מתים מותרין בה אף לאכילה ואין צריך לומר במגעה ואף אותן שטומאה יוצאה מגופן לא נאסרו בה אלא לאכילה אבל במגעה מותרין וא"כ זה שהוצרכנו להטביל התינקת שהוזכרה במשנתנו משום מגע תרומה פירושה לסוכה שמן של תרומה והסיכה הרי היא כשתיה כדכתוב כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו והשתיה בכלל אכילה לפי דרכך למדת שתרומה נוהגת בחוצה לארץ בשמן והוא הדין לדגן ותירוש ששלשתן חדא מחתא נינהו וזה שאין אנו נוהגים כלל בענינים אלו כתבו הגאונים שלא נהגו כן אלא במקומות הקרובים לארץ ישראל וכן היא רמוזה במסכת ידים ואף זו דוקא בדורות הראשונים שהיו נוהגים טהרה אף במקום טומאה ובאכילת חליהן על טהרת קודש או על טהרת תרומה והיו נוהגים במתנות עניים ומתנות כהנה ועכשו אין נוהגין אלא בחלה שלא להשתכח ויש מחייבין במתנות כהנה ואין נראה כן כמו שביארנו במקומו ממה שכתבנו למדת שאף כהן שטומאה יוצאה מגופו לא נאסר בתרומה אלא קודם טבילה אבל לאחר טבילה מותר וא"כ זה שאמרו בבכורות כ"ז א' נדה קוצה לה חלה ואכיל לה כהן קטן פירושו אף בכהן גדול שטבל וא"כ מפרישין חלה טמאה בפסח אף במקום שאין כהן קטן ויאכלנה כהן גדול לאחר טבילה אלא שבתוספות חוככים בה לומר שצריך הערב השמש וא"כ חלה בפסח אי אפשר לשהותה ואע"פ שאמרו טבול יום אוכלה ועל כרחך בטומאת קרי נאמרה שהרי לא נאסרה אלא לזבין וזבות ההיא לא בחלה הנשרפת אלא בשניה הנאכלת ומ"מ גדולי המחברים כתבו שאין שום טמא צריך הערב שמש לחלת חוצה לארץ או לתרומת חוצה לארץ:

    סיכה שאסרו בשמן של תרומה ומשום דסיכה כשתייה מדברי סופרים היא וקרא אסמכתא בעלמא שהרי שותה ביום הכפורים בכרת וסיכה מדברי סופרים ומכאן כתבו גדולי הרבנים שאין למדין המנה אלא למה שהוזכרה הא שאר איסורים כגון חלב ודם או שומן חזיר אין סיכתן אסורה כלל:

    Meiri on Niddah 32a · Sefaria

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    תד"ה ר"מ היא תימה כו' וא"ת ור"מ דחייש למיעוטא וקסבר כו' ולמה מני להו מי"ח דבר כו' עכ"ל בלאו ההיא דמני להו מי"ח דבר ה"מ להקשות מתוך שמעתין דלא הוו נדות מעריסתן מן התורה כדקאמר לקמן אינהו דלא דרשי אשה ואשה כו' גזרו בהו רבנן:

    בא"ד וי"ל דמסתמא לא ראתה מיד כו' והוו הנך דחזו מיעוטא דמיעוטא ולא מטמו מדאורייתא כו' עכ"ל וליכא לאקשויי דאכתי תקשי לן אימור דשמעת ליה לר"מ בחד מיעוטא אבל במיעוטא דמיעוטא מי שמעת ליה דמשמע ליה לתלמודא כיון דבחד מיעוטא דשכיח חייש מדאורייתא אית לן למימר נמי במיעוטא דמיעוטא כיון דשכיח הוא לחוש מיהת מדרבנן אבל במיעוטא דלא שכיח אפי' מדרבנן אינו חושש ר"מ טפי מרבנן דפליגי עליה וק"ל:

    בד"ה והטבילוה קודם לאמה ומשום שראתה דאי משום כו' ובפרק עד כמה כו' עכ"ל בהנהו תרי עובדי דהוו בא"י הוצרכו להוכחה זו אבל בהך עובדא דהוה בפומבדיתא בלאו הכי ע"כ משום שראתה הוה דאי משום שנגעה באמה לא היתה צריכה טבילה דאין תרומת ח"ל אסורה לה אפי' באכילה כיון דלא הוה הטומאה יוצאה מגופה וההיא דפ' עד כמה ודאי בתרומת ח"ל איירי וסמכו אותה כאן דמוכח מיניה דגם בא"י היו טובלים לתרומתם וע"ש בתוספות:

    Chidushei Halachot on Niddah 32a · Sefaria

    Maharam

    בגמ' אי הכי דידן נמי וכו' י"ל מאי פריך דידן נמי וכי לא ידע דידן כי חזו דם מפרשי וטבלי עצמן וי"ל דהמקשה היה סובר דטעם דבנות כותים נדות מעריסתן מטעם דחיישינן למיעוטא ועל כל אחת מהקטנות אמרינן שמא היא מן המיעוט ושמא חזאי דם אע"ג דגם אינהו מזדהרו בדם נדה וכי חזאי דם פרשי משום דכיון דרוב קטנות לא חזיין אינן נזהרות בדבר להשגיח על הקטנות שלהם אם רואות דם אי לא וזהו הטעם שאנו מחזיקין אותן בנדות מעריסתן ולכך פריך אי הכי כיון דמטעם זה מחזיקין אותן בנדות א"כ דידן נמי ליחוש שמא יסמכו על שרוב הקטנות אינן רואות דם ולא יקפידו על הקטנות להזהר אם רואות או לאו וא"כ כל הקטנות שלנו נחזיק ג"כ בחזקת נדות ומשני הא דמחזיקים בנות כותים בנדות מעריסתן אינו מטעם זה כדקא ס"ד אלא משום דכיון דלא דרשי אשה ואשה אפילו כי חזיין לא מפרשי וכו' אבל דידן כיון דדרשינן אשה ואשה כי חזיין מפרשי וכו':

    אנן דדרשינן אשה ואשה וכו' מקשין העולם א"כ מאי אצטריך לגמרא לאוקמא מתניתין בסתמא וכרבי מאיר לוקמה בדחזיין מאי אמרת אפילו דידן נמי לישני אנן דדרשינן אשה ואשה כי חזיין מפרשי וכו' אינהו דלא דרשי אשה ואשה כי חזיין לא מפרשי גזרו בהו רבנן ולפירוש התוס' שפירשו דאף לר"מ דחייש למיעוטא דאתיא מתני' כוותיה הוי הך דבנות כותים טמאים מעריסתן מי"ח דבר דלא הוי אלא גזירה דרבנן דמדאורייתא לא הוה לן למיחש מידי דלא הוי הנך דחזיין מיעוטא דמעוטא דכ"ע הא דבנות כותים נדות מעריסתן הוי אחד מהי"ח דבר א"כ אתי שפיר רלא מוקי מתני' כדקא חזיין כיון דאינהו לא דרשי אשה ואשה לא מפרשי להו א"כ הן נדות מדאורייתא למאן דאמר כותים גירי אמת הן וא"כ למה מונה אותן מי"ח דבר ועי"ל דברישא דמתני' משמע דאתי לאשמועינן דבנות כותים יש בהן דין נדות בקטנותן ולכך פריך שפיר אי דקא חזיין דידן נמי יש להן דין נדות ועל עצם דין הטומאה אתא לאשמועינן דאי לא אתיא מתני' אלא לאשמועינן דאינהו לא דרשי אשה ואשה ולכך כי קא חזיין לא מפרשי להו הוי ליה למיתני האי טעמא במתני' בהדיא כדתני בסיפא שהן בועלי נדות מפני שהן יושבות על כל דם ודם אלא ודאי הא דאינהו לא דרשי אשה ואשה לא אצטריך התנא לאשמועינן ואי דקא חזיין פשיטא שהן טמאות ולא איירי בהו מתני' אלא מתני' אתא לאשמועינן דאפילו בסתמא יש בהן דין נדות ואתא לאשמועינן דאע"ג דרובא לא חזיין חיישינן למיעוטא דחזיין ולכך מוקי מתני' בסתמא וק"ל:

    בתוס' ד"ה רבי מאיר וכו' וי"ל משום דעל כרחך מתני' לית לה טעמא דטימוע וכו' כדקתני לפי שיושבות על כל דם ודם וכו'. נ"ל דראיה זו של התוס' אינה מוכרחת משום דאפילו הוה ס"ל לתנא דמתניתין הטעם משום טימוע אעפ"כ הוצרך לטעמא דהן יושבות על כל דם ודם משום דאם היו הכותיות נוהגות במנין ספירות ימי נדותן כשאר בנות ישראל לא הוי שייך מטעם דטימוע לגזור עליהן דין נדות ועל בעליהן בועלי נדות והיה נראה כחוכא ואטלולא למגזר עלייהו נדות לכך הוצרך התנא עכ"פ לטעם דהן יושבות על כל דם ודם דאע"ג דטומאה מספק ספקא היא כדאמרינן לקמן מ"מ גזרו עליהם טומאה משום טימוע אלא עיקר הראיה דטעמא דמתני' משום חשש ראייה מדקתני סיפא אין חייבין עליהן על ביאת מקדש וכו' מפני שטומאתן ספק וכן משמע בהדיא בתוספות פ"ק דשבת וס"ל דהא דקתני סיפא ואין חייבין וכו' מפני שטומאתן ספק קאי נמי ארישא דבנות כותים נדות מעריסתן וע"ש:

    בא"ד והא דאמר רבי יוסי מעשה בעין בול וכו' ר"ל והואיל וטעמו של רבי יוסי הוא משום טימוע ולא משום חשש ראייה למה הוצרך להגיד מעשה זה לחכמים ויש מקשין מה תלוי קושיא זו של התוספות במה שפירשו לעיל מזה בדבור זה והלא היו יכולים להקשות קושיא זו בלא זאת על פשיטת סוגיא דשמעתתא דכיון דס"ל לרבי יוסי כותים גירי אריות הן א"כ א"א לומר לפי סברתו דהא דבנות כותים הוו נדות מעריסתן הוי משום חשש ראייה וא"כ קשה למאי נפקא מינה הביא רבי יוסי מעשה זה של עין בול ונראה דשיטת התוספות והמשך דבריהם כן הוא מתחלת דבור זה משמע דמתני' דבנות כותים וכו' לא אתיא כרבנן וכו' ותימה והא הוי מי"ח דבר כו' והוי כאילו אמרו דבשלמא בלא שיטת הלכה זו לא קשה מידי דאיכא למימר דהוי מטעם שלא יטמעו בהם ואתי ככ"ע אבל הכא סוגיא דשמעתא דהוי מטעם חשש ראייה דהא מוקי לה כרבי מאיר ומטעם דחיישינן למיעוטא ועוד דר' יוסי הביא לראיה ההיא מעשה דעין בול משמע דטעמו הוי משום חשש ראייה וזה א"א לומר דהא איהו ס"ל דכותים גירי אריות הן וא"כ קשיא על סוגיא דשמעתין בתרתי ותירצו דלעולם טעמא הא דבנות כותים אתי ככ"ע ומטעמא דשלא יטמעו בהן והא דמוקי מתני' כר"מ ולא מוקי לה ככ"ע משום דע"כ מתני' לית לה טעמא דטימוע וכו' וגם הקושיא השניה הא דאמר רבי יוסי מעשה בעין בול וכו' ולא קשה מידי דאע"ג דטעמא דרבי יוסי משום טימוע הוצרך להביא ראיה וכו' כנ"ל המשך דברי התוס':

    בא"ד וא"ת לר"מ וכו' א"כ הוו נדות מעריסתן מן התורה וכו' וי"ל דמסתמא לא ראתה וכו' והוו הנך דחזו מיעוטא דמיעוטא וכו' אלא מדרבנן הוא דגזרו עליהם מי"ח דבר. וי"ל הא עכ"פ צריכין אנו ליתן טעם לדברי חכמים מפני מה גזרו עליהם טומאה הואיל ומן התורה טהורים הן ואי משום גזירה דטימוע הא כבר כתבו התוספות דלר"מ דאתיא מתני' כוותיה ע"כ לא הוי הטעם משום טימוע אלא משום חשש ראייה וצ"ל דלר"מ תרתי בעי גזירה דטימוע וחשש ראייה דאי לאו דהוי בהו חשש ראייה ודררא דחששא דאורייתא במקצת משום גזירה דטימוע לחוד לא היו גוזרים עליהם טומאה ועי"ל דלר"מ כיון דיש בהן חשש ראיה במקצת גזרו עליהם טומאה כדי שלא יבואו גם בנות ישראל להקל בנדות הקטנות כשיראו דם בודאי ולא יפרשו להו כי יאמרו שדם תינוקות הקטנות אינו טמא הואיל ואין חכמים חוששין להזהר מטומאת בנות כותים הקטנות וק"ל:

    ד"ה והטבילוה קודם לאמה וכו' דאי משום שנגעה באמה א"כ מאי אשמועינן כל ולדות נמי טמאות. תימה לי עדיפא מזה היו התוס' יכולין להקשות דאי משום שנגעה באמה למאי נפקא מינה הביא רבי יוסי מעשה זה דבשלמא אי קאמר רבי יוסי שהטבילוה משום ראיה אע"ג דטעמו משום גזירת טימוע הוצרך להביא מעשה זה כדי שלא יהא נראה כחוכא ואטלולא אבל אי ר"ל שהטבילוה משום שנגעה באמה אין נפקותא במעשה זה לרבי יוסי וק"ל ועוד יש לדקדק דאע"ג דמוכרח הוא דע"כ האי טבילה דהטבילוה קודם לאמה היינו משום ראייה עדיין יש לדקדק כיון דבלאו הכי כל הולדות טמאות משום שנוגעות באמן אם כן בארץ ישראל דמטמא תרומה בנגיעה מאי נפקא מינה לאותן שטבלו אותם משום ראייה תיפוק ליה הא בלאו הכי היו צריכין לטבול כל הולדות משום נגיעת אמן ויש מתרצין דאה"נ שכל הולדות היו טובלין אותן מיד ביום אחד ללידתו משום נניעת אמן אלא שזה המעשה של עין בול היה שאחר שטבלו התינוקות ביום א' משום נגיעה ראתה והיו צריכין לטבול אותה פעם שנית כל יום ז' לראייתה משום נדה ובסבה זו הטבילוה קודם לאמה ול"נ דלאחר שהכריחו התוספות שע"כ צ"ל שבטבילת ראיה איירי ס"ל דאף בא"י לא היו צריכים להטביל ולדות משום נגיעת אמן דמשום חשש שמא יבואו הולדות לנגוע בתרומה לא חיישינן שאינן מצויין אצל תרומה ואי משום אחרים שיגעו בתינוקות הלא הולד שנגע באמו אינו אלא ראשון ואינו מטמא אדם וכלים וכ"ש בח"ל שלא שייכא טומאת מגע תרומה כלל וגם אכילה וסיכה אינה אסורה אלא במי שטומאה יוצאת מגופו אלא שזה המעשה של עין בול היה שהתינוקת ראתה ונעשית נדה גמורה שהוא אב הטומאה ומטמא אדם והטבילוה משום שאחרים שיגעו בה יטמאו ממנה במגע כנוגע בנדה שהוא ראשון ואח"כ יטמאו תרומה בנגיעתן ובפומבדיתא הטבילוה כדי לסוכה שמן של תרומה:

    בא"ד ובפרק עד כמה דקאמר גבי חלה דמאכילתו לכהן קטן וכו' נ"ל דענין בפני עצמו הוא ושייך להיות דבור בפני עצמו וקאי אמה דקאמר בגמרא אמר רבי יוסף מעשה בפומבדיתא והטבילוה קודם לאמה א"כ ש"מ שאף בח"ל היו נוהגים להטביל כדי לסוך ולאכול תרומה א"כ הא דקאמר בפרק עד כמה גבי חלה דמאכילתו לכהן קטן לאו דוקא קטן דה"ה לגדול שטבל דליכא למימר משום הכי נקט שם קטן שלא ראה קרי משום דלגדול שראה קרי א"א להאכילה משום שאין נוהגים ורגילין להטביל עצמן לתרומה דהא מוכח הכא בהדיא שאף בח"ל היו נוהגים להטביל עצמן לתרומה כן הוא כוונת התוס' בדבור זה אלא שקצרו לשונם במקום שהיה ראוי להאריך ועיין בתוס' פרק עד כמה (בכורות דף כ"ז) ד"ה הלכך נדה קוצה חלה וכו' ומה שכתבתי שראוי להיות דבור בפני עצמו משום דהא שמה כתבו דתוס' בראש הדבור דאי משום שנגעה באמה וכו' ע"כ לא שייך אלא להא דאמר רבי יוסי מעשה בעין בול ומעשה דבית שערים דאיירי בא"י דעלייהו שייך למידק דשמא הטבילוה קודם לאמה משום שנגעו באמן אכל על מעשה דפומבדיתא דהוא ח"ל לא שייך כלל לספוקי דלמא משום נגיעת אמה הטבילוה דהא דמסיק דהטבילוה לסוכה שמן של תרומה ובח"ל אין איסור אכילה וסיכה אלא למי שטומאה יוצאה מגופו הלכך על כרחך צריך לומר דתחלת דברי התוספות שייכים למעשים דארץ ישראל ומה שכתבו בסוף הדבור ובפרק עד כמה וכו' העיקר שייך למעשה בפומבדיתא דמיניה מוכח שאף בח"ל היו רגילין לטבול לתרומה ולכך הדעת נוטה דכל אחר שייך להיות דבור בפני עצמו:

    ד"ה וכשמן בעצמותיו וכו' תדע דאין חייבים כרת וכו' יש לדקדק ומה צריכים התוס' לזה הא בהדיא אמר בפרק ר"ע דסיכה ביום הכפורים אסור אם אין ראיה לדבר זכר לדבר אם כן לא הוי אלא אסמכתא וממילא ידעינן דאינו אסור כי אם מדרבנן ואין בו כרת ונראה דכל כונת התוס' אינו אלא להוכיח דגם קרא דלא תחללו לא הוי כ"א אסמכתא וממילא לא הוי סך כשותה לענין י"ה דלא תימא דהאי קרא דלא תחללו הוי לימוד גמור גבי תרומה וילפינן י"ה מתרומה דמה מצינו בתרומה בטומאה דאכילה ושתייה אסורה ביוה"כ רבי לן רחמנא דסיכה נמי אסורה ה"נ ביום הכפורים דהואיל ואכילה ושתייה אסורה ביה אסורה ג"כ סיכה חייבים עליה כרת והא דאמר בפרק ר"ע אם אין ראיה לדבר זכר לדבר ולא יליף מתרומה לא משום דלא הוי כ"א איסורא דרבנן אלא שניחא ליה להביא זכר מן המקרא שנרמז בו בהדיא דסיכה הוי כשתיה מדכתיב ותבא כמים בקרבו וגו' אבל בתרומה לא כתיב שם בהדיא דסיכה הוי כשתייה אלא דילפינן מרבוי דסיכה נמי אסורה לכך ניחא ליה טפי להביא זכר לדבר מקרא דותבא כמים בקרבו וגו' אבל אה"נ דילפינן י"ה מתרומה במה מצינו כדלעיל לכך הוצרכו התוס' להכריח ולהוכיח דסיכה אינה אסורה בי"ה כ"א מדרבנן מדלא אשכחן בה חיוב כרת כ"א אאכילה ושתייה שמע מינה דמדאורייתא לא הוי סך כשותה וא"כ ה"ה נמי האי קרא דלא תחללו דגבי תרומה לא הוי נמי כ"א אסמכתא וק"ל:

    1 more comments on this page.

    Maharam on Niddah 32a · Sefaria

    Gilyon HaShas

    גמ' הא נמי מיעוטא דשכיח הוא עי' שבת סה ע"א ברש"י ד"ה ואפילו:

    תוס' ד"ה ר"מ וכו' והוו הנך דחזו מיעוטא דמיעוטא וכו' כדאמרי' יבמות קיט:

    Gilyon HaShas on Niddah 32a · Sefaria

    What this page contains

    A full text unit for Niddah, daf 32, Amud Aleph, about 296 words in 15 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 15 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 111 words

      Opens “ר"מ היא, דתניא: קטן וקטנה לא חולצין…”

    2. Segment 217 words

      Opens “אמרו לו לר"מ יפה אמרת שאין חולצין,…”

    3. Segment 316 words

      Opens “אמר להן: קטן שמא ימצא סריס, קטנה…”

    4. Segment 419 words

      Opens “ורבנן? זיל בתר רובא דקטנים, ורוב קטנים…”

    5. Segment 513 words

      Opens “אימר דשמעת ליה לר"מ מיעוטא דשכיח, אבל…”

    6. Segment 629 words

      Opens “הא נמי מיעוטא דשכיח הוא. דתניא: א"ר…”

    7. Segment 730 words

      Opens “בשלמא דר' יוסי ודרבי משום תרומת א"י…”

      Named: רבי משום, רב יוסף, שמואל.

    8. Segment 828 words

      Opens “אמר מר זוטרא לא נצרכה אלא לסוכה…”

    9. Segment 923 words

      Opens “שותה למה לי קרא שתיה בכלל אכילה…”

    10. Segment 104 words

      Opens “אי הכי דידן נמי…”

    11. Segment 1125 words

      Opens “אנן דדרשינן אשה ואשה וכי חזיין מפרשי…”

    12. Segment 1217 words

      Opens “מאי אשה ואשה דתניא אשה אין לי…”

    13. Segment 1324 words

      Opens “אלמא כי מרבי קרא בת יום אחד…”

      Named: רבי קרא, רבי ורמינהו.

    14. Segment 1425 words

      Opens “אמר רבא הלכתא נינהו ואסמכינהו רבנן אקראי…”

      Named: רבא.

    15. Segment 1515 words

      Opens “אלא בת ג' שנים ויום אחד הלכתא…”

    Sages named on this page

    • Shmuel · First Generation Amoraim

      Shmuel, a prominent Amora, was a student of Rabbi Judah the Prince and a contemporary of Rav.

      Source: Niddah 32a · Segment 7 — “…לי? והא אמר שמואל אין תרומת חו"ל אסורה אלא…

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit — the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Niddah 32a

    Open in the reader

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026