Talmud Builders

    Commentary page

    Niddah 38b

    This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.

    Read the full text in the reader
    Babylonian Talmud · folio map

    Niddah 38b

    Niddah 38b. The full printed text of this folio side — 19 numbered segments, about 399 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Rashi

    לידי חילול שבת שלא תלד בשבת ויצטרך לחלל עליה את השבת:

    ברביעי ותו לא כל שכן דאי מעברא בה' או בו' או בשבת דלא מטי יום לידה בשבת:

    אלא מרביעי ואילך אבל ליל שלישי וליל שני ומוצאי שבת לא דאי מתעברה למוצאי שבת שמא תלד לרע"ג דמטי בשבת ונמצא שבת מתחלל שניתן רשות לחללו מפני סכנת גופה. והיכי דמי עשה מרע"ג ימים שבועים מאה ימים הוו שבועים שווין בר מתרי יומי וכן לק' ימים האחרים שני ימים הרי ארבע ימים עודפים על השבועים וע' ימים כולן שוים וג' ימים תן על ד' העודפים הרי שבוע וכיון שהתחילו במוצאי שבת נמצאו כלים בשבת ואם נתעברה בשני דלמא ילדה לרע"ב דמטי בשבת ואם נתעברה בשלישי דלמא ילדה לרע"א דמטי בשבת אבל בד' אי ילדה לרע"א מטי בחד בשבא ואי לרע"ב מטי בתרי בשבא ואי לרע"ג מטי בתלתא בשבא. אלמא כשמואל סבירי להו:

    לתקופות הימים כתיב:

    מיעוט ימים שנים דכל מקום שנאמר ימים ולא נאמר כמה תפוס המועט בידך ולא המרובה שאם אתה אומר ימים שלשה או ארבעה אני אומר עשרה או ק' כך שנו חכמים (סוכה דף ה:) כל ששמועו מרובה ושמועו מועטת תפסת מרובה לא תפסת תפסת מועט תפסת. הלכך כאן שנאמר ימים מכיון שנכנסו שני ימים בחדש שביעי ילדה:

    מכלל דזיבתה טהורה ומהכא גמרינן לעיל קושי בימי זיבה:

    יש מקשה שרואה כ"ה יום בין קושי ובין שופי:

    שנים בלא עת וז' דנדה וב' לאחר נדה בלא קושי:

    19 more comments on this page.

    Rashi on Niddah 38b · Sefaria

    Tosafot

    דיו לבא מן הדין להיות כנדון וא"ת ובלא ק"ו נמי אמאי מטמא תיפוק ליה דקושי לא גרע משופי ולמה בשביל קישוי יש לה להיות טמאה וי"ל דטעמא דרבי אליעזר כדמפרש רבא בגמרא דמיה מחמת עצמה ולא מחמת ולד ולכך צריך להו לרבנן ק"ו ומחמת ק"ו אית לן למדרש קרא דדמיה למילתא אחריתי וליכא לאוקמי קרא אפי' בימי נדה דליכא ק"ו דרבנן נמי דרשי תשב ישיבה אחת לכולן ורבי אליעזר סבר דכיון דאיכא לאוקומי קרא בימי נדה אפי' אי נימא ק"ו משום דיו אין לך לטהר אלא בימי זיבה אבל בימי נדה טמאה ולדידיה אף בימי זיבה טמאה משום תשב ישיבה אחת לכולן כדאמר בגמ':

    אימא בימי זיבה טהורה בימי נדה טמאה פי' הקונטרס ארבי אליעזר פריך דמטמא אף בימי זיבה מדקאמר ת"ק כל דמים שהיא רואה טהורה ועלה קא"ר אליעזר דטמאה ולא מפליג משמע דאף בימי זיבה דטמאה ודיו דקא"ר אליעזר לדבריהם דרבנן קאמר להו והר"ר מנחם מפרש דרבי אליעזר לא מטמא אלא בימי נדה כדקאמר דיו והא דקפריך ואימא בימי זיבה טהורה הוי סיום מילתא דרבא דאמר בהא זכינהו רבי אליעזר לרבנן דהא מקרא דדמיה הוו להו לרבנן לטמא בימי נדה ולטהר בימי זיבה ומשני תשב ישיבה אחת לכולן וכיון דמק"ו מטהרין בימי זיבה אית לן לטהר מקרא דתשב אף בימי נדה דהא משמע ישיבה אחת לכולן ואין לחלק בהן ואם כן קרא דדמיה אתא למילתא אחריתי והכי דרשינן לעיל בברייתא לרבנן מתשב שכל דמיה טהורים ואם תאמר וכיון דאי לאו קרא דתשב אף רבנן הוו מטמאין מקרא דדמיה א"כ היכי בעו למעבד ק"ו דאף בימי נדה טהורה דקאמרי הרי אנו משיבין אותך בלשון אחר וי"ל דפרכינן ליה כיון דמק"ו מוכיח דטהורה אף בימי נדה אית לן למימר דמיה לדרשא אחריתי:

    Tosafot on Niddah 38b · Sefaria

    Rashba

    אמר להן דיו לבא מן הדין להיות כנדון פירש"י ז"ל דלאו למימרא דר' אליעזר סבר דבימי זיבה טהורה מק"ו מיהא אלא לטעמייהו דרבנן קאמר כלומר לדידי אפי' בימי זיבה טמאה מדכתיב תשב ישיבה אחת לכולן וכיון שאי אפשר לטהר בימי נדה מק"ו דדיו לבא מן הדין להיות כנדון א"כ על כרחיך אפילו בימי זיבה טמאה משום דבעינן ישיבה א' לכולן, דהא דאמרינן בגמרא בימי נדה נדה בימי זיבה זיבה פירכא היא דפרכינן עליה דר' אליעזר ופריק אמר קרא תשב ישיבה אחת לכולן ולא דמילתא דרבא מסקנא היא, וספרים יש דגרסי בהדיא ואומרים בימי נדה נדה בימי זיבה זיבה טהורה. ויש מפרשים דלר' אליעזר ודאי דרשינן ק"ו אלא דאמרינן יוובימי זיבה מיהא טהורה והא דאמרינן בגמ' אימא בימי נדה נדה בימי זיבה זיבה טהורה טעמא הוא דקא מפרש רבא ואזיל למאי דקאמר בהא זכנהו ר' אליעזר לחכמים, וגרסינן הכי ורבנן אמר קרא תשב ישיבה אחת לכולן דכיון דבימי זיבה טהורה מק"ו על כרחיך אף בימי נדה נמי טהורה משום דבעינן ישיבה אחת לכולן וכן פר"ח ז"ל וכן פירשו בתוספות בשם ר"ת ז"ל.

    Rashba on Niddah 38b · Sefaria

    Ritva

    הריון בגמטריא וכו׳ סמך בעלמא נקטו להו ולאו דגמרי ליה דהא לית הלכתא כוותיהו.

    דיו לבא מן הדין ולהיות כנדון פי׳ והכא לא מפריך ק״ל דהכתיב ממקור דמיה ולא מחמת ולד כדלקמן ואהני ק״ו לטהר בימי זיבה.

    הרי אנו משיבין וכו' פי׳ דהשתא לא עבדינן ק״ו מקושי שהוא לפני הולד אלא מזמן לזמן אנו דנין וכאלו דנין הקושי שלאחר הולד מן השופי שלאחר הולד ואעפ״י שא״א לדון ק״ו זה בלא קושי שלפני הולד סבורים חכמים לומר שאין לומר דיו אלא כשהוא בעיקר הק״ו ולא כשהוא בענפיו ור״א אמר לך דלעולם פרכינן ליה ואפילו בכה״ג ויש כיוצא בזה בפ׳ כיצד.

    בהא זכנהו פרש״י ז״ל תשובה נצחת יכול להשיבן ואינו נכון דהא הלכתא כרבנן כדעת הגאונים ז״ל אלא פי׳ כי בזה היה סבור לנצחם לפי דעתו.

    אימה בימי נדה נדה פרש״י ז״ל שאין זה מדברי רבא שאמר לדעת ר׳ אליעזר אלא דפרכא הוא דפרכינן ליה לר״א דמ״מ יש לו להורות בימי זיבה מיהת שיהא טהור ופריך אמר קרא תשב ישיבה אחת לכלן וכיון שא״א שיהו כולן טהורים דהכתי׳ ממקור דמיה ולא מחמת הולד ע״כ נכון בכלן לטומאה ומה שהיה אומר ר״א במתני׳ ובריתא דיו לבא מן הדין דמשמע דמודה לטהר בימי זיבה לדבריהם דרבנן קאמר זו שיטת רש״י ז״ל ולא גריס ורבנן אמרי׳ קראי ואין פי׳ מחוור וכ״ש דבעיקר נסחי גרסי׳ ורבנן אמר קרא וכו׳ והנכון דמודה ר״א דעודה בימי זיבה כפשטה דמתני׳ ובריתא והא דאמר בימי נדה נדה וכו׳ אינה פירכא אלא תשלום דברי רבא לדברי ר״א דכיון דכתיב וטהרה ממקור דמיה שבא לטמא כל שהוא מחמת הולד דיינו לדון ק״ו לטהר בימי זיבה כעין קושי על פני הולד וא״ת וא״כ מה בא ללמדנו רבא י״ל דמעיקרא הוה ס״ד שאין טעם לחומרא ר״א דכיון שהכתוב בא לטהר כל דם טוהר כל מה שיש לתלות בטהרה תולין ועל זה בא לומר דר״א סובר דקרא לטומאה משמע מדכתיב ממקור דמיה וא״א בשום ק״ו לטהר לגמרי ואמרי רבנן אמר קרא תשב ישיבה אחת לכולן כלו׳ דא״א לדון אותן לחצאין וק״ל ותיפוק ליה לרבנן דהא ליכא למימר דיו כדאיתא במתני׳ וי״ל דלדבריו דר״א א״ל כאן ועוד ק׳ דרבנן מאי סברי אי ס״ל למדרש ממקור דמיה כר״א א״כ שפיר קאמר ר״א שא״א לטהר לגמרי דא״כ הכא במאי דרשת ליה ואי לא דרשת קרא דמקור דמיה ולא מחמת ולד למה להו ק״ו כלל וי״ל דודאי לא דרשי לי׳ נדה עם דבריהם כדמפרש ואזיל דהא אף ר״א מודה לטהר במקצת וכתי׳ תשב ישיבה אחת לכלן וק״ו דאמר לפלפולא דעלמא נקטיה ליה לומר דעל כרחין כך לו לדון כנ״ל.

    Ritva on Niddah 38b · Sefaria

    Meiri

    יש מקשה ורואה חמשה ועשרים בלא ימי טהרת לידה ואין זיבה גדולה עולה בהן כיצד שנים קודם זמן נדות ושבעה של נדות ושנים אחריהם וארבעה עשר של קשוי ואי אפשר לומר כן בעשרים וששה שהרי אין ולד מטהר אלא שתי שבתות הסמוכות ללידה ונמצא יום אחד מתחבר עם שנים של זיבה ונעשה בהן זבה ובמקום שאין ולד אלא נפל אף בחמשה ועשרים טמאה ואף בשלשה שאחר הנדות שאין קושי לנפלים:

    המשנה החמישית והכונה בה בענין החלק השני גם כן והוא שאמר המקשה בתוך שמונים של נקבה ר"ל שאחר ארבעה עשר יום טבלה ונתעברה והפילה בתוך שמונים כל דמים שהיא רואה טהורים שהרי אף בלא קשוי דם טוהר הוא והיאך הקשוי גורם טומאה לדם טוהר ר' אליעזר מטמא שאין זה דמה מחמת עצמה לטהרו מדין דם טוהר אלא דם הבא מחמת ולד ומעין אחר הוא ובימי נדה מיהא טמאה שאין קשוי מטהר בימי נדה מ"מ י"מ שבימי זיבה מיהא אף ר' אליעזר מודה שטהורה אלא שגדולי הרבנים חולקין בה ולפי דרכך אתה למד ממשנה זו שכלם סוברים יש קושי לנפלים וא"כ שלא כהלכה היא שנויה אלא שי"מ אותה בילדה תאומים ונשתהא ולד אחר חבירו ולפירוש זה לא היה צריך לתפשה בשמנים של נקבה שאף בארבעים של זכר היא מצויה אלא נקט שמונים והוא הדין לארבעים אמרו לר' אליעזר ומה במקום שהחמירו בדם השופי כגון אחד עשר יום שבין נדה לנדה הקל בדם הקושי מקום שהקל בדם השופי כגון ששה וששים ימים לנקבה אינו דין שנקל בדם הקושי ואמר להם דיו לבא מן הדין להיות כנדון וטמאה מיהא טומאת נדה הא בימי זיבה טהורה לדעת ראשון אבל לגדולי הרבנים לאו למימרא דר' אליעזר מטהר בימי זיבה אלא הכי קאמר לדידי אף בימי זיבה טמאה דכתוב בכל ימים אלו תשב ישיבה אחת לכלן מאחר שאתה מטמאה בימי נדה אתה מטמאה בימי זיבה אלא לדידכו בימי נדה מיהא טמאה ולדעת זה מה שהקשו בגמרא אימא בימי נדה בימי זיבה טהורה לר' אליעזר הוא מקשה ומתרץ תשב ישיבה אחת לכלן ומ"מ לשטה אחרת אף ר' אליעזר מטהר בימי זיבה ולרבנן דמטהרי אף בימי נדה פריך כלומר נימא דיו לבא מן הדין ונטמאנה מיהא בימי נדה ותירץ תשב ישיבה אחת לכלן ומדבימי זיבה טהורה אף בימי נדה טהורה והלכה כרבנן ואע"פ שטעם דיו הלכה פסוקה היא אינו נופל בכאן יפה שהמקשה בימי זיבה טהורה היא אף מנדה ואף המקשה בימי טוהר ראוי לטהרה אף מנדה והוה ליה כנדון ואלו היתה המקשה בימי זיבה טמאה נדה היה ראוי לומר כן ובגמרא נאמר בה לשון אחר אלא שכלם דברים פשוטים הם:

    זהו ביאור המשנה והלכה כחכמים ולא נתחדש עליה בגמרא דבר אלא שנתגלגל בה שחמשה דמים טמאים מדכתוב דמיה דמיה שהן ארבעה ואע"ג דאנן חמשה תנן שחור ואדום חד הוא וכבר ביארנוה בפרק שני:

    Meiri on Niddah 38b · Sefaria

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    בד"ה דיו לבא מן כו' ור"א סבר דכיון דאיכא לאוקמא קרא בימי נדה אפילו אי נימא ק"ו כו' עכ"ל לרווחא דמלתא קאמרי הכי לפרש"י מיהו ע"כ לר"א משום הק"ו לא מוקמינן דמיה לדרשא אחריתא דאל"כ לא הוצרכו לפרש לקמן לפרש"י דקאמר ר"א דיו לדבריהם דרבנן אלא דהוצרך לומר דיו דאל"ה הוה מוקמינן דמיה לדרשא אחריתא ועוד דהשתא משום ק"ו דזיבה נימא דדמיה אתא לדרשא אחריתא ותשב אתא לטהר אפי' בימי נדה אלא ע"כ אית לן למימר לר"א דלא עדיף הק"ו למימר למידחי דמיה לדרשא אחריתא וק"ל:

    בד"ה אימא בימי כו' וא"ת כיון דאי לאו קרא כו' בלשון אחר וי"ל דפרכינן ליה כיון דמק"ו כו' עכ"ל תירוצם אינו מובן דהיינו ממש קושייתם היאך פרכינן ליה בלשון אחר מכח ק"ו לטהר אף בימי נדה כיון דאי לא תשב לא הוי מטהרי בנדה מק"ו כדאקשינן לרבנן ואימא בימי נדה כו' לפי' ה"ר מנחם ונ"ל להגיה וכו' במקום וי"ל וכצ"ל בלשון אחר וכו' דפרכינן ליה כיון דמק"ו מוכח כו' וכל זה סיום מלתא דקושייתם ותמיהתם קיימת לפי' ה"ר מנחם דרבנן נקטו תשב ברישא דברייתא משום דליכא קל וחומר לבימי נדה כדאקשינן ואימא בימי נדה כו' אבל לפרש"י ודאי י"ל דרבנן אית להו ק"ו אף לבימי נדה והא דנקטו לטהר מדכתיב תשב מלתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא ודו"ק:

    בפרש"י בד"ה ור"א מטמא נדה כו' ומזיבה הוא דטהור כו' עכ"ל השתא למאי דהשיב ר"א דיו אפשר לפרושי הכי אבל למאי דפריך לקמן אימא בימי נדה כו' דלר"א פריך כמו שפי' רש"י ע"כ אית לן למימר דר"א בימי זיבה נמי מטמא וק"ל:

    Chidushei Halachot on Niddah 38b · Sefaria

    Maharam

    בתוס' ד"ה דיו לבא מן הדין וכו' וליכא לאוקמי קרא אפילו בימי נדה דליכא ק"ו וכו'. נ"ל דלא הוצרכו התוס' לכל זה אלא לפי הק"ו הראשון דאילו לפי הק"ו השני שאמרו הרי אנו משיבין לך לשון אחר לפי סברתם אף נדה אתיא בק"ו וי"ל א"כ לפי פירוש התוס' מאי אמר רבא בהא זכינהו ר"א לרבנן כו' וגם מאי פריך המקשה אימא בימי נדה וכו' ומשני אמר קרא תשב וכו' הא כבר הוכרחנו לדעת כל זה מכח קושית התוס' דאל"כ יקשה לן בלא ק"ו אמאי מטהר ר"א תיפוק ליה דקישוי לא גרע משיפוי והוצרך ע"כ לתרץ כתירוץ התוס' דטעם דר"א הוא מקרא דדמיה וטעמא דרבנן מקרא דתשב. ונ"ל דהתוס' לא כתבו כל זה אלא לפי מאי דמסיק והשיטה לפירוש התוס' כך היא דהא דקאמר רבא בהא זכינהו וכו' משום דהוקשה לו לרבא קושית התוס' מאי קאמר ר"א דיו וכו' בלא ק"ו נמי אמאי מטמא וכו' תיפוק ליה דלא גרע קישוי משיפוי לכך קאמר רבא בהא זכינהו ר"א לרבנן ר"ל דעיקר טעמו של ר"א מדמיה דמיה והשתא פריך המקשה לתרוייהו בין לר"א ובין לרבנן אמאי מטהר זה לגמרי וזה מטמא לגמרי דהואיל ואיכא קרא לטמא ואיכא ק"ו לטהר נקיים שניהם ונימא דבימי נדה נדה ובימי זיבה טהורה ומשני אמר קרא תשב וכו' ר"ל והשתא יתורץ לתרוייהו בין לר"א ובין לרבנן דרבנן ס"ל כיון דאית לן לטהר בימי זיבה מק"ו מטהרינן גם בימי נדה מקרא דתשב ישיבה אחת לכולן ואית לן לאוקמא קרא דדמיה לדרשא אחריתא ור"א ס"ל איפכא דכיון דאית לן לטמא ע"כ בימי נדה מקדא דדמיה ואפילו לפי הק"ו משום דאמרינן דיו מטמאינן גם בימי זיבה מקרא דתשב דבעינן ישיבה אחת לכולן ועכ"פ לרבנן לא הוצרך לקרא דתשב אלא לפי לשון ראשון של הק"ו דאילו ללשון אחר של הק"ו לא קשה לדידהו לפי סברתם מידי משום דהא גם ימי נדה אתי בק"ו וק"ל:

    ד"ה אימא בימי זיבה טהורה וכו' והר"ר מנחם מפרש וכו' ולפי פירושו הוי השיטה כך דהוקשה לו לרבא לר"א בלא ק"ו אמאי מטמא בנדה תיפוק ליה דלא גרע קישוי משופי ולכך בהא זכינהו וכו' דעיקר טעמו מקרא דדמיה ומקרא דדמיה היה להם לרבנן לטמא בימי נדה ולטהר בימי זיבה כדי לקיים המקרא וגם הק"ו וכל זה לא שייך להקשות ארבנן אלא לפי לשון ראשון של ק"ו כדלעיל ומשני תשב וכו' ולכך מטהרי רבנן גם בימי נדה אבל ר"א לא ס"ל דרשא דתשב ולכך מטהר בזיבה מכח הק"ו ומטמא בנדה מקרא דדמיה:

    בא"ד והכי דרשינן לעיל בברייתא לרבנן מתשב וכו' ר"ל ברייתא זו דאמרי רבנן תשב לרבות המקשה בתוך שמנים וכו' ש"מ דטעמא של רבנן מקרא דתשב והכי קאמרי ליה לר"א כיון דאיכא ק"ו המטהר בימי זיבה אית לן לטהר גם בימי זיבה מקרא דתשב ולאוקמא קרא דדמיה לדרשא אחרינא והשיב להו ר"א דיו וכו' ודרשא דתשב לית ליה ולפי זה הא דכתבו התוס' ומשני תשב וכו' הכל סיומא דרבא הוא ולא תרצן בפני עצמו הוא דהא רבא בעצמו ראה דטעמא דרבנן מקרא דתשב כמבואר בברייתא דלעיל:

    בא"ד וא"ת וכיון דאי לאו קרא דתשב וכו' ר"ל כיון דעיקר טעמייהו דרבנן מקרא דתשב ור"א ע"כ כבר השיב להם דלית ליה דרשא דתשב כדלעיל א"כ מאי פרכי ליה תו:

    [בא"ד] וי"ל דפרכי ליה וכו' ר"ל דבלשון אחר פרכי ליה נהי דלית לך דרשא דתשב נשיב לך ק"ו בלשון אחר דמשתמע מיניה דגם בימי נדה אתי בק"ו דטהור ולכך אית לן לאוקמי דמיה לדרשא אחריתי:

    Maharam on Niddah 38b · Sefaria

    Gilyon HaShas

    גמ' הרי אנו משיבין לך כזה במתני' דב"ק כה ע"א:

    תוס' ד"ה והא וכו' אי נמי מדקתני ילדה וכו' כדמשמע לעיל כו ע"ב הפילה נפל וכו' ילדה וכו':

    Gilyon HaShas on Niddah 38b · Sefaria

    What this page contains

    A full text unit for Niddah, daf 38, Amud Bet, about 399 words in 19 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 19 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 19 words

      Opens “לִידֵי חִלּוּל שַׁבָּת. בִּרְבִיעִי וְתוּ לָא? אֵימָא:…”

    2. Segment 219 words

      Opens “אָמַר מָר זוּטְרָא: מַאי טַעְמַיְיהוּ דַּחֲסִידִים הָרִאשׁוֹנִים?…”

    3. Segment 331 words

      Opens “אָמַר מָר זוּטְרָא: אֲפִילּוּ לְמַאן דְּאָמַר יוֹלֶדֶת…”

    4. Segment 428 words

      Opens “רַבִּי יוֹסֵי וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמְרִים: אֵין קוֹשִׁי…”

    5. Segment 524 words

      Opens “תָּנוּ רַבָּנַן: יֵשׁ מְקַשָּׁה עֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה יוֹם,…”

    6. Segment 612 words

      Opens “וְאִי אֶפְשָׁר שֶׁתִּתְקַשֶּׁה עֶשְׂרִים וְשִׁשָּׁה יוֹם בְּלֹא…”

    7. Segment 719 words

      Opens “בְּלֹא וָלָד? בִּתְלָתָא נָמֵי סַגִּי! אָמַר רַב…”

    8. Segment 833 words

      Opens “אֶלָּא אָמַר רָבָא, הָכִי קָאָמַר: אִי אֶפְשָׁר…”

    9. Segment 918 words

      Opens “מַתְנִי' הַמְקַשָּׁה בְּתוֹךְ שְׁמוֹנִים שֶׁל נְקֵבָה —…”

    10. Segment 1021 words

      Opens “אָמְרוּ לוֹ לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר: וּמָה בִּמְקוֹם שֶׁהֶחְמִיר…”

    11. Segment 1117 words

      Opens “אָמַר לָהֶן: דַּיּוֹ לַבָּא מִן הַדִּין לִהְיוֹת…”

    12. Segment 1222 words

      Opens “גְּמָ' תָּנוּ רַבָּנַן: ״תֵּשֵׁב״ — לְרַבּוֹת הַמְקַשָּׁה…”

    13. Segment 1325 words

      Opens “אָמְרוּ לוֹ לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר: וּמָה בִּמְקוֹם שֶׁהֶחְמִיר…”

    14. Segment 1417 words

      Opens “אָמַר לָהֶם: דַּיּוֹ לַבָּא מִן הַדִּין לִהְיוֹת…”

    15. Segment 1529 words

      Opens “אָמְרוּ לוֹ: הֲרֵי אָנוּ מְשִׁיבִין לְךָ לָשׁוֹן…”

    16. Segment 1623 words

      Opens “אָמַר לָהֶם: אֲפִילּוּ אַתֶּם מְשִׁיבִין כׇּל הַיּוֹם…”

    17. Segment 1729 words

      Opens “אָמַר רָבָא: בְּהָא זַכִּינְהוּ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר לְרַבָּנַן,…”

    18. Segment 1816 words

      Opens “אֵימָא: בִּימֵי נִדָּה — נִדָּה, בִּימֵי זִיבָה…”

    19. Segment 197 words

      Opens “מַתְנִי' כׇּל אַחַד עָשָׂר יוֹם בְּחֶזְקַת טׇהֳרָה.…”

    Sages named on this page

    • Shmuel · First Generation Amoraim

      Shmuel, a prominent Amora, was a student of Rabbi Judah the Prince and a contemporary of Rav.

      Source: Niddah 38b · Segment 4 — “…מִשְּׁתֵּי שַׁבָּתוֹת. אָמַר שְׁמוּאֵל: מַאי טַעְמַיְיהוּ דְּרַבָּנַן? דִּכְתִיב: ״וְטָמְאָה…

    Original text

    לִידֵי חִלּוּל שַׁבָּת. בִּרְבִיעִי וְתוּ לָא? אֵימָא: מֵרְבִיעִי וְאֵילָךְ.

    to a desecration of Shabbat. If they were to engage in sexual intercourse on a Sunday, Monday, or Tuesday, their wives might give birth on Shabbat, either 271, 272, or 273 days after conception either. The Gemara asks: If this was indeed the concern of the early generations of pious men, why would they engage in intercourse only on a Wednesday, and nothing more? After all, if they engaged in intercourse on a Thursday, Friday, or Shabbat, they would likewise avoid any desecration of Shabbat. The Gemara answers: Say that the baraita means that the early generations of pious men would engage in intercourse each week only from Wednesday onward.

    אָמַר מָר זוּטְרָא: מַאי טַעְמַיְיהוּ דַּחֲסִידִים הָרִאשׁוֹנִים? דִּכְתִיב ״וַיִּתֵּן [ה׳] לָהּ הֵרָיוֹן״ — ״הֵרָיוֹן״ בְּגִימַטְרִיָּא מָאתַן וְשִׁבְעִים וְחַד הָווּ.

    Mar Zutra said: What is the reasoning of the early generations of pious men, who state that a woman does not give birth before 271 days have passed from the time of insemination? As it is written with regard to Boaz and Ruth: “And he went in unto her, and the Lord gave her conception [ herayon ]” (Ruth 4:13). The letters that constitute the word herayon are 271 in numerical value.

    אָמַר מָר זוּטְרָא: אֲפִילּוּ לְמַאן דְּאָמַר יוֹלֶדֶת לְתִשְׁעָה אֵינָהּ יוֹלֶדֶת לִמְקוּטָּעִים, יוֹלֶדֶת לְשִׁבְעָה יוֹלֶדֶת לִמְקוּטָּעִים, שֶׁנֶּאֱמַר ״וַיְהִי לִתְקוּפוֹת הַיָּמִים וַתַּהַר חַנָּה וַתֵּלֶד בֵּן״, מִיעוּט ״תְּקוּפוֹת״ — שְׁנַיִם, מִיעוּט ״יָמִים״ — שְׁנַיִם.

    Mar Zutra says: Even according to the one who said, e.g., Shmuel and the early generations of pious men, that a woman who gives birth at nine months does not give birth after an incomplete number of months, i.e., she carries for a full nine months, nevertheless, a woman who gives birth at seven months can give birth after an incomplete number of months. As it is stated with regard to the birth of Samuel: “And it came to pass, when the seasons of the days had come, that Hannah conceived, and bore a son” (I Samuel 1:20). The minimal number of “seasons” is two, and as each season of the year is three months, this amounts to six months. And the minimal number of “days” is two. If so, Samuel was born in the seventh month of Hannah’s pregnancy.

    רַבִּי יוֹסֵי וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמְרִים: אֵין קוֹשִׁי יוֹתֵר מִשְּׁתֵּי שַׁבָּתוֹת. אָמַר שְׁמוּאֵל: מַאי טַעְמַיְיהוּ דְּרַבָּנַן? דִּכְתִיב: ״וְטָמְאָה שְׁבוּעַיִם כְּנִדָּתָהּ״ — כְּנִדָּתָהּ וְלֹא כְּזִיבָתָהּ, מִכְּלָל דְּזִיבָתָהּ טְהוֹרָה. וְכַמָּה שְׁבוּעַיִם?

    § The mishna teaches that Rabbi Yosei and Rabbi Shimon say: Labor pains do not occur more than two weeks before birth. Shmuel said: What is the reasoning of the Rabbis, i.e., Rabbi Yosei and Rabbi Shimon? As it is written with regard to a woman who gives birth to a female: “And she shall be impure two weeks, as in her menstruation” (Leviticus 12:5). The verse indicates that she is impure as in her menstruation but not as in her ziva . By inference, one may conclude that her ziva is pure, i.e., if she emits blood accompanied by labor pains she is not rendered a zava . And for how long is this the case? For two weeks.

    תָּנוּ רַבָּנַן: יֵשׁ מְקַשָּׁה עֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה יוֹם, וְאֵין זִיבָה עוֹלָה בָּהֶן. כֵּיצַד? שְׁנַיִם בְּלֹא עֵת, וְשִׁבְעָה נִדָּה, וּשְׁנַיִם שֶׁלְּאַחַר נִדָּה, וְאַרְבָּעָה עָשָׂר שֶׁהַוָּלָד מְטַהֵר.

    With regard to the halakha that blood emitted due to labor pains does not impart impurity of ziva , the Sages taught: There is a scenario in which a woman experiences labor pains accompanied by emissions of blood for twenty-five days before birth, and the impurity of greater ziva is not included in them. How so? She emits blood for two days not at the time of her menstruation, i.e., on the tenth and eleventh days of ziva , and then for the seven days of menstruation, and then for the first two days of ziva that come after the days of menstruation. And this period is followed by fourteen days during which the impending birth of a child renders pure the blood she sees.

    וְאִי אֶפְשָׁר שֶׁתִּתְקַשֶּׁה עֶשְׂרִים וְשִׁשָּׁה יוֹם בְּלֹא וָלָד, וְלֹא תְּהֵא יוֹלֶדֶת בְּזוֹב.

    The baraita continues: And it is impossible for a woman to experience labor pains accompanied by emissions of blood for twenty-six days without a child, such that she will not be a woman who gives birth as a zava . Since a span of twenty-six days includes at least five days of ziva , there will inevitably be three consecutive days of ziva during which she experienced bleeding, therefore rendering her a greater zava .

    בְּלֹא וָלָד? בִּתְלָתָא נָמֵי סַגִּי! אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: אֵימָא ״בִּמְקוֹם שֶׁיֵּשׁ וָלָד״. אֲמַר לֵיהּ רָבָא: וְהָא ״בְּלֹא וָלָד״ קָתָנֵי!

    The Gemara analyzes the baraita : Is the baraita really dealing with a case without a child, i.e., where she is not even pregnant? If there is no child, then experiencing bleeding on three consecutive days after the days of menstruation is also sufficient to render her a greater zava . Rav Sheshet said one should say the baraita as follows: Twenty-six days in a case where there is a child, i.e., where she is pregnant. Rava said to Rav Sheshet: But the baraita explicitly teaches: Without a child.

    אֶלָּא אָמַר רָבָא, הָכִי קָאָמַר: אִי אֶפְשָׁר שֶׁתִּתְקַשֶּׁה עֶשְׂרִים וְשִׁשָּׁה יוֹם בִּמְקוֹם שֶׁיֵּשׁ וָלָד וְלֹא תְּהֵא יוֹלֶדֶת בְּזוֹב, וּבִמְקוֹם שֶׁאֵין וָלָד אֶלָּא נֵפֶל — בִּתְלָתָא נָמֵי הָוְיָא זָבָה, מַאי טַעְמָא? אֵין קוֹשִׁי לִנְפָלִים.

    Rather, Rava said that this is what the baraita is saying: It is impossible for a woman to experience labor pains accompanied by emissions of blood for twenty-six days in a case where there is a child, such that she will not be a woman who gives birth as a zava . And in a case where there is no child born but there is a non-viable newborn, with three consecutive days of emissions she also becomes a zava . What is the reason? The halakha that blood emitted due to labor pains does not render a woman a zava does not apply to non-viable newborns.

    מַתְנִי' הַמְקַשָּׁה בְּתוֹךְ שְׁמוֹנִים שֶׁל נְקֵבָה — כׇּל דָּמִים שֶׁהִיא רוֹאָה טְהוֹרִין עַד שֶׁיֵּצֵא הַוָּלָד, וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר מְטַמֵּא.

    MISHNA: A woman who experiences labor pains within eighty days of giving birth to a female, e.g., she conceived during the sixty-six days of purity, or she initially conceived twins and she gave birth to a female and the birth of the second fetus was delayed, all blood that she sees is ritually pure, as she is currently within her days of purity. And this remains the halakha until the child emerges from the womb, at which point she is rendered impure as a woman who gives birth. And Rabbi Eliezer deems ritually impure the blood that occurs due to these labor pains.

    אָמְרוּ לוֹ לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר: וּמָה בִּמְקוֹם שֶׁהֶחְמִיר בְּדַם הַשּׁוֹפִי, הֵיקֵל בְּדַם הַקּוֹשִׁי; מְקוֹם שֶׁהֵיקֵל בְּדַם הַשּׁוֹפִי, אֵינוֹ דִּין שֶׁנָּקֵל בְּדַם הַקּוֹשִׁי?

    The Rabbis said to Rabbi Eliezer: And what, if in an instance where the verse was stringent with regard to blood emitted while resting, namely if a pregnant woman emits blood after her days of purity without any labor pains she is rendered impure, the verse was lenient with regard to blood that accompanies the labor pains; then in an instance where the verse was lenient with regard to blood emitted while resting, i.e., during a woman’s days of purity, is it not right that we will be lenient with regard to blood that accompanies the labor pains?

    אָמַר לָהֶן: דַּיּוֹ לַבָּא מִן הַדִּין לִהְיוֹת כַּנִּדּוֹן, מִמָּה הֵיקֵל עָלֶיהָ? מִטּוּמְאַת זִיבָה, אֲבָל טְמֵאָה טוּמְאַת נִדָּה.

    Rabbi Eliezer said to them: When deriving a halakha by means of an a fortiori inference, there is a principle that it is sufficient for the conclusion that emerges from an a fortiori inference to be like its source. In other words, the status of blood emitted due to labor pains during her days of purity should not be more lenient than that of blood emitted due to labor pains after her days of purity. Rabbi Eliezer elaborates: Concerning what type of impurity was the verse lenient with regard to a woman who experiences an emission of blood due to labor pains? Concerning the impurity of ziva . But she may still be rendered ritually impure with the impurity of a menstruating woman. So too, if a woman experiences emissions of blood due to labor pains during her days of purity, she is rendered a menstruating woman.

    גְּמָ' תָּנוּ רַבָּנַן: ״תֵּשֵׁב״ — לְרַבּוֹת הַמְקַשָּׁה בְּתוֹךְ שְׁמוֹנִים שֶׁל נְקֵבָה, שֶׁכׇּל דָּמִים שֶׁהִיא רוֹאָה טְהוֹרִין עַד שֶׁיָּצָא הַוָּלָד, וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר מְטַמֵּא.

    GEMARA: With regard to the dispute between Rabbi Eliezer and the Rabbis concerning a woman who emits blood due to labor pains during her days of purity, the Sages taught a baraita that addresses a verse discussing a woman who gives birth to a female: “And sixty-six days she shall observe the blood of purity” (Leviticus 12:5). The term “She shall observe” serves to include a woman who experiences labor pains within eighty days of giving birth to a female, teaching that all blood that she sees is ritually pure. And this remains the case until the child emerges from the womb. And Rabbi Eliezer deems ritually impure the blood that occurs due to these labor pains.

    אָמְרוּ לוֹ לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר: וּמָה בִּמְקוֹם שֶׁהֶחְמִיר בְּשׁוֹפִי שֶׁלִּפְנֵי הַוָּלָד, הֵיקֵל בְּשׁוֹפִי שֶׁלְּאַחַר הַוָּלָד; מְקוֹם שֶׁהֵיקֵל בְּקוֹשִׁי שֶׁלִּפְנֵי הַוָּלָד, אֵינוֹ דִּין שֶׁנָּקֵל בְּקוֹשִׁי שֶׁלְּאַחַר הַוָּלָד?

    The Rabbis said to Rabbi Eliezer: And what, if in an instance where the verse was stringent with regard to blood that is emitted while resting before the birth of the child, as such blood renders her a zava , the verse was lenient with regard to blood that is emitted while resting after the birth of the child, i.e., during her days of purity; then in an instance where the verse was lenient with regard to blood emitted due to labor pains before the birth of the child, is it not right that we will be lenient with regard to blood that is emitted due to labor pains after the birth of the child?

    אָמַר לָהֶם: דַּיּוֹ לַבָּא מִן הַדִּין לִהְיוֹת כַּנִּדּוֹן, מִמָּה הֵיקֵל עָלֶיהָ? מִטּוּמְאַת זִיבָה, אֲבָל מְטַמְּאָה טוּמְאַת נִדָּה.

    Rabbi Eliezer said to them: It is sufficient for the conclusion that emerges from an a fortiori inference to be like its source. Rabbi Eliezer elaborates: Concerning what type of impurity was the verse lenient with regard to a woman who experiences an emission of blood due to labor pains? Concerning the impurity of ziva . But an emission of blood renders her impure with the impurity of a menstruating woman. So too, if a woman experiences emissions of blood due to labor pains during her days of purity, she is rendered a menstruating woman.

    אָמְרוּ לוֹ: הֲרֵי אָנוּ מְשִׁיבִין לְךָ לָשׁוֹן אַחֵר, וּמָה בִּמְקוֹם שֶׁהֶחְמִיר בְּשׁוֹפִי שֶׁלִּפְנֵי הַוָּלָד — הֵיקֵל בְּקוֹשִׁי שֶׁעִמּוֹ. מָקוֹם שֶׁהֵיקֵל בְּשׁוֹפִי שֶׁלְּאַחַר הַוָּלָד — אֵינוֹ דִּין שֶׁנָּקֵל בְּקוֹשִׁי שֶׁעִמּוֹ?

    The Rabbis said to him: But we will respond to you with another version of the a fortiori inference: And what, if in an instance where the verse was stringent with regard to blood that is emitted while resting before the birth of the child the verse was lenient with regard to blood that is emitted due to labor pains that come with it, i.e., which precede the birth of the child; then in an instance where the verse was lenient with regard to blood emitted while resting, namely during a woman’s days of purity, is it not right that we will be lenient with regard to blood that accompanies the labor pains that come with it?

    אָמַר לָהֶם: אֲפִילּוּ אַתֶּם מְשִׁיבִין כׇּל הַיּוֹם כּוּלּוֹ, דַּיּוֹ לַבָּא מִן הַדִּין לִהְיוֹת כַּנִּדּוֹן, מִמָּה הֵיקֵל עָלֶיהָ מִטּוּמְאַת זִיבָה, אֲבָל מְטַמְּאָה טוּמְאַת נִדָּה.

    Rabbi Eliezer said to them: Even if you respond by citing a fortiori inferences of that type throughout the entire day, the principle remains that it is sufficient for the conclusion that emerges from an a fortiori inference to be like its source. Concerning what type of impurity was the verse lenient with regard to a woman who experiences an emission of blood due to labor pains? Concerning the impurity of ziva . But an emission of blood renders her impure with the impurity of a menstruating woman.

    אָמַר רָבָא: בְּהָא זַכִּינְהוּ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר לְרַבָּנַן, לָאו אָמְרִיתוּ ״דָּמָהּ״ — דָּמָה מֵחֲמַת עַצְמָהּ וְלֹא מֵחֲמַת וָלָד, הָכִי נָמֵי ״וְטָהֲרָה מִמְּקוֹר דָּמֶיהָ״ — דָּמֶיהָ מֵחֲמַת עַצְמָהּ וְלֹא מֵחֲמַת וָלָד.

    Rava said: With this response Rabbi Eliezer triumphed over the Rabbis: Didn’t you say that the reason why a woman is not rendered a zava on account of blood that is emitted due to labor pains before birth is because the verse states: “And if a woman has an issue of her blood many days” (Leviticus 15:25)? The term “her blood” indicates that only her blood that comes due to herself is impure due to ziva , but not blood that comes due to her child. So too, one can say that as the verse states with regard to a woman who gives birth: “And she shall be purified from the fountain of her blood” (Leviticus 12:7), this indicates that only her blood that comes due to herself is pure from ziva , but not blood that comes due to her child.

    אֵימָא: בִּימֵי נִדָּה — נִדָּה, בִּימֵי זִיבָה — טְהוֹרָה? אָמַר קְרָא ״תֵּשֵׁב״ — יְשִׁיבָה אַחַת לְכוּלָּן.

    This Gemara raises a difficulty against the opinion of Rabbi Eliezer: If so, one can say that if she emits blood due to labor pains during the days of menstruation she is a menstruating woman, but if she emits blood in the days of ziva , i.e., after the days of menstruation, she is pure. The Gemara explains that the verse states: “She shall observe the blood of purity” (Leviticus 12:5), which indicates that there is one observance for all the days of her purity, i.e., all the blood she emits due to labor pains during her days of purity is either pure or impure.

    מַתְנִי' כׇּל אַחַד עָשָׂר יוֹם בְּחֶזְקַת טׇהֳרָה.

    MISHNA: For all the eleven days of ziva that follow the seven days of menstruation, a woman has the presumptive status of ritual purity, as it is unusual for her to experience bleeding on these days.