מסכת כתובות דף ס״ד עמוד ב׳

מה בין מורד למורדת מאי שנא כשהוא מורד אינו נותן אלא חצי טרפעיק ליום וכשהיא מורדת נותנת טרפעיק:

מי שוכר את מי הוי אומר האיש שוכר את האשה ש"מ צערו מרובה:

ויצרו מבחוץ קשויו ניכר ומתגנה:

מתני' המשרה את אשתו על ידי שליש שנותן לה מזונותיה בבית אפוטרופוס ואינה מתגלגלת עמו:

המשרה המכרה ויכרה להם כירה מתרגמינן שירותא (מלכים ב ו׳:כ״ג):

לא יפחות לה בשבת:

לא פסק שעורים כו' בגמ' מפרש לה:

גרוגרות תאנים יבשין:

מיחזי כשכר שבת וא"ת והא שכר שבת על ידי הבלעה מותר כדאמרינן בפרק הזהב (ב"מ דף נח.) אם היה שכיר שבת שכיר חדש שכיר שנה נותנין לו שכר שבת וי"ל דהכא אסור משום דלא הוי כמו הבלעה דאין מוסיפין לכל שבת יחד אלא מה שעולה בכל יום ויום שאם יתפייס היום או למחר באמצע השבוע אין מצטרפין כל ימי השבוע זה עם זה:

וחצי חצייה לפסול את הגוייה הך פסול גוייה אין זה אותה גזרה די"ח דבר דהאוכל אוכל ראשון כו' כמו שפירשנו בפרק כיצד משתתפין (עירובין דף פב: ושם):

כמאן כרבי חידקא כו' וא"ת לדידיה נמי לא ניחא ליה למאן דאמר אוכלת עמו לילי שבת אוכלת ממש ושמא היה יכול לומר ולטעמיך ולפי המסקנא אתי שפיר דכל היתרון הוי לארחי ופרחי:

מתני' המשרה את אשתו על ידי שליש. פירש הראב"ד ז"ל: כגון שהוא עושה מלאכה בעיר אחרת, או שלומד בעיר שעונתו מערב שבת לערב שבת. ונראה שהזקיקו לרב ז"ל לפרש כן. שאלו בעושה מלאכה בעירו אי אפשר לו להשרותה על ידי שליש אלא אוכלת עמו על השולחן. ואי לא, יוציא ויתן כתובה משום דשמעי' בה אינשי וזילא בה מילתא, דמה יאמרו הבריות מה ראתה זו להתרחק משולחן בעלה, דתנן (לקמן כתובות ע, א) המדיר את אשתו מליהנות לו עד ל' יום יעמיד פרנס, יותר מכאן יוציא ויתן כתובה, ואמר עלה בגמרא (ע, ב), מאי שנא שלושים, עד ל' לא שמעי אינשי ולא זילא ביה מילתא, יותר משלושים שמעי אינשי וזילא ביה מילתא, כן נראה לי. אי נמי, מתניתין כשקבלה עליה, והכין מוקי לה בירושלמי בפרק המדיר (ה"א).

הא דאמרינן לא קשיא הא באתרא דיהבי ציבי הא באתרא דלא יהבי ציבי. קשיא לי, אכתי בצירי להו דהא בעיא לאפוקי מינייהו רביע משום ציבי, דבשלמא שכר אפיה לא יהיב לה דאיהי חייבת לאפות ובשלא הכניסה לו שפחות, אבל ציבי ודאי יהיב לה. ויש לומר, דממקום אחר נותן לה ציבי, ולא הזכירו אותן בגמרא כמו שלא הזכירו נר וקדירה וחבית, אף על פי שהוא חייב ליתן לה וכמו שמפורש בתוספתא (פ"ה, ה"ז), שלא הזכירו במשנתינו אלא אכילות אבל הכשר אכילות לא, כן נראה לי.

אי הכי שית סרי הויין איכא דקשיא ליה, למאן דאמר אוכלת עמו שבסרי הויין, ודחקו עצמן בתירוץ קושיא זו דאוכלת עמו משלה. וזו שלא כסוגייתנו, ובירושלמי (בפירקין הי"א) אמרו מפורש אוכלת משלו. ואיכא מאן דאמר דכי אמרינן שית סרי הויין למאן דאמר אכילה תשמיש, אבל למאן דאמר אכילה ממש שיבסרי הויין. וזה נכון, ואף על גב דקיימא לן כמאן דאמר אכילה ממש, לרווחא דמלתא קא מקשה, כלומר, אפילו למאן דאמר אכילה תשמיש, לא משכחת לה אלא כר' חדקא. ופריק, אפילו תימא רבנן, דל חדא לארחי ופרחי, וכשתמצא לומר אכילה ממש דל תרתי לארחי ופרחי.

מתני' נותן לה קב קיטנית. ירושלמי (פ"ה ה"י) נותן לה פת ונר ופתילה כוס וחבית וקדרה ואיתא נמי בתוספתא (פ"ה ה"ז).

מתני' משר' את אשתו ע"י שליש לפי דברי הרמב"ם ז"ל הרשות ביד הבעל להשרותה ע"י שליש כשנותן לה כל צרכה כדין משנתינו אבל אינו נכון כי היאך תהא זולתו והא זילא בה מלתא טובא ולקמן בפרק המדיר דתנן עד שלשים יום יעמיד פרנס אמרינן בתלמודא עד שלשים יום לא שמעין ביה אינשי משלשים יום ואילך שמעין ביה אינשי וזילא ביה מילתא ובירושלמי הקשו ממשנתינו על משנת המדיר ואמרו כאן שקבלה עליה כאן כשלא קבלה עליה כלומר דמתני' דהכא כשקבלה עליה וכן עיקר הלכך כל שלא קבלה עלי' אינו יכול להשרותה ע"י שליש יותר משלשים יום אלא או אוכלת עמו על שלחנו או יוציא ויתן כתובה וכן פסקו רבינו והרשב"א והראב"ד ז"ל כן סובר שפי' משנתינו במי שמלאכתן בעיר אחרת שעונתו מליל שבת לליל שבת שע"מ כן כנסה:

(נכנסה) נותן לה קב קטנית גרסינן ונותן לה פת ונר ופתילה וכוס וחביות וקדרה וכן הוא בתוספת בפי' ותנא דידן אכילות קתני הכשר אכילות לא קתני ואם אין נותנים לה מעה כסף לצרכיה מעשה ידיה שלה פי' מותר מעשה ידיה כדפרישנא לעיל בפירקא אליבא דרב ושמואל דהלכתא כוותייהו והא דקתני אם אינו נותן לאו דוקא שהרשות בידו שלא לתת לה דא"כ לרב הונא אמר רב שאינו יכול לכופה על מעשה ידיה אם אינה יכולה לכופה מה הועילו חכמים בתקנתם אלא ה"ק שאם אינו מעלה לה מעה כסף לפרנסה והיא שותקת לא ויתרה מותר וה"ה למזונות ומעשה ידיה אלא לרבותא קמ"ל דאפילו למעה כסף שאינה צריכה לו כ"כ לא אמרינן ויתרה וכ"כ הרמב"ן ז"ל מיהו אם כבר נתנה לו העדפה ולא תבעה ממנו מעה כסף כלל מסתמא ויתרה והיינו דקתני מותר מעשה ידיה שלה שיכולה לתפוס בו דעל משכונה סמכא ולפיכך מחלה כך נ"ל:

גמרא מתני' מני וחציו לבית המנוגע פי' רש"י ז"ל חצי של ככר זו לבית המנוגע בין לר' יוחנן בן נורי ובין לר"ש וא"ת לר"ש נפיש ליה דהא שיעור בית המנוגע כדי אכילה אחת ויש בככר לפי דעתו ג' סעודות תירץ רש"י ז"ל דבעירוב הקלו ושערו הדבר בג' סעודות בינונית אבל לעלמא אין בו אלא שתי סעודות ולגבי בית המנוגע נמי אזלינן לקולא ובעי לסעודה חצי הככר דהכי גמירי להו:

קשיא דרב חסדא פי' דקים לה תרווייהו אמרינהו רב חסדא הא באתרא דלא יהבי פי' ומתני' דהכא דמשערינן בככרי של בעל הבית אתי פלגא שדי עלייהו והוה ליה שית. וא"ת ואיהי ציבי מיתן ליה דבשלמא שכר אפי' לית לן למיתן לה דאדרבה היא אופה לו כל זמן שלא הכניסה לו שפחות אלא ציבי איהו בעי למיתן לה וי"ל דבעלה יהב לה ציבי ולא הזכיר אותו התנא כשם שלא הזכירו חבית ונר וקדר' דהכשר דאכילות לא קתני כן פירש הרשב"א ז"ל:

א"ה שיתסר הוא ופי' קושיין למ"ד אוכלת תשמיש דלמ"ד אוכלת ממש שבסרי הוויין וחד מינייהו פרכינן ולמסקנא אוכלת ממש מוסיפין חדא יתירתא לארחי ופרחי טפי אבל ליכא לפרושי כדפי' הראב"ד ז"ל דאוכלת עמו משלה דהא סוגיין לא מוכחא הכי ובירושלמי ג"כ אמר בפי' אוכלת משלו:

המשנה השביעית והוא בענין החלק החמישי והוא שאמר המשרה את אשתו על ידי שליש לא יפחות לה מקבין חטין או מארבעת קבין שעורים אמר ר' יוסי לא פסק שעורין אלא ר' ישמעאל שהיה סמוך לאדום נותן לה חצי קב קטנית וחצי לוג שמן וקב גרוגרות או מנה דבילה אם אין לו פוסק לעומתן פירות ממקום אחר נותן לה מטה ומפץ אם אין לו מפץ נותן לה מחצלת ונותן לה כפה לראשה וחגור למתניה ומנעל ממועד למועד וכלים של נ' זוז משנה לשנה אינו נותן לה לא חדשין בימות החמה ולא שחקין בימות הגשמים אלא נותן לה כלים של חמשים זוז בימות הגשמים והיא מתכסה בבלאותיהן בימות החמה והשחקין שלה אמר הר"מ פי' השעור לא פסק שעורים כפלים כחטים אלא ר' ישמעאל שהיה סמוך לאדום שהשעורים שלהם רעות וזה כלו מבואר והדין בזה כלו לענין הדין כענינו וענינה ומה שילך בו מנהג המדינה:

אמר המאירי על ידי שליש ר"ל שאינו מפרנסה עמו בביתו ולשון משרה פירושו מאכיל מלשון כלבא ליכול שירותיה והודיע דרך כלל שכל שאינו רוצה שתאכל עמו ומספק לה מזונותיה כראוי שתהא אוכלת ושותה לעצמה הרשות בידו ובלבד שיאכל עמה מלילי שבת ללילי שבת כמו שיתבאר כך פירשוה גדולי המחברים ומכל מקום נראה מדברי גדולי המפרשים שאינו רשאי בכך אלא משנה זו במי שמשתכר בעיר אחרת אם ללמד אם לאמנות אחרת ומצד טורח מזונות ומתוך כך משרה אשתו על ידי שליש וכן נראה לי לפרש לשיטה זו שאף בעומד בעיר איפשר לפרשה וכגון שאף אשתו מסכמת לכך וזהו לשון המשרה ולא אמרו משרה אדם כלומר שאי איפשר לו בכך כל זמן שמלאכתו בעיר אלא בהסכמתה וכל שכן שאין יכול להוציאה מביתו ולהשרותה על ידי שליש בבית אחר ומכאן יצאה לי הוראה למעשה באחד שאסר דירתו לאשתו ודנתי בה מזו ומאותם שכתבנו למעלה נ"ח ב' בסוגיית המקדיש מעשי ידי אשתו שאינו כלום ואף קצת חברים הוסיפו על דברי שאף לדעת גדולי המחברים כן שאף הם לא אמרו שיהא יכול להשרותה על ידי שליש אלא בביתו שאם בבית השליש אף היא אומרת איני רוצה שתשיא שם רע עלי והדברים נראין ואף בתלמוד המערב שבפרק המדיר ראיתי שהקשו למשנתנו ויעמיד פרנס ותירץ יכולה אשה שתאמר אי אפשי להתפרנס אלא מבעלי והא תנינן המשרה וכו' תמן כשקבלה עליה ובא עכשו לבאר כשהוא עושה כן כמה מזונות פוסקין לה והוא שאמר לא יפחות מקבים חטים ר"ל בשבוע ושאלו בגמרא היאך איפשר שבקבים חטים יהו חמש עשרה סעודות שהיא צריכה להן עם סעודה שלישית שבשבת והלא לענין עירובי תחומין אמרו כמה שיעורו מזון שתי סעודות לכל אחד ר"ל לכל אחד מן הרוצים לילך שם מזונו לחול ר"ל שאינו אוכל כל כך כבשבת דברי ר' מאיר ר' יהודה אומר מזונו בשבת ואף הוא מתכוין להקל מפני שהוא סובר שמתוך שבשבת אוכל ליפתן הרבה הוא ממעט בפת ולפי דרכנו למדנו הואיל ושניהם מתכונים להקל כל שיש שם מזון שתי סעודות הן לחול הן לשבת לפי מה שהוא אדם ומרבה במאכל פת ברבוי הליפתן או ממעטו דיו הא מזון שתי סעודות בינוניות מתיר אפילו לרעבתן ומתוך כך הוא מפרש בה שתי סעודות בינוניות כמה הוא ואמ"ר יוחנן בן ברוקא ככר בפנדיון מארבע סאין בסלע והרי הסלע מ"ח פנדיונין וארבע סאין מ"ח חצאי קב ונמצא ככר של חצי קב מזון שתי סעודות והיאך אתה משער ט"ו סעודות לשני קבין תמני הוין ולר' שמעון דאמר שתי ידות לככר משלש לקב והוא בא למעט בשיעור כלומר שני חלקים מככר אחד שיהיו שלש ככרים בקב ודעתו שיעשו תשע סעודות מן הקב וכשעושה ממנו שלש ככרים שכל אחד שליש הקב נמצאו שתי סעודות בשני חלקים של ככר זה והרי הככר השלם שבו שליש הקב הוא שיעור שמנה ביצים ושני חלקיו חמשה ביצים ושליש ביצה ואם כן לר' שמעון י"ח סעודות הן והעלוה כדעת בן ברוקא ולענין עירוב דיו ברובע קב ולא נאמר שיעור חצי קב אלא אחר שיטול חנוני חציו בשכר טרחו והוצאת אפייתו ואע"פ שאמרו ב"מ מ' ב' המשתכר אל ישתכר יותר משתות לא נאמר אלא בחנוני הלוקח וחוזר ומוכר ואינו טורח במלאכת תקון הדברים שהוא מוכר אבל כל שהוא טורח בהם משתכר בהם מחצה נמצא רובע קב שהוא ששה ביצים שיעור שתי סעודות וקבים הם שש עשרה סעודות נמצאו שתים יתרות אחר שהיא אוכלת עמו בלילי שבת והניחום לה לאורחים ועוברים ושבים ויש פוסקים שאף בשבת אוכל עמה וכרבן שמעון בן גמליאל שאמר בגמרא ס"ה ב' כל לילי שבת ושבת ואף לדעת זה כל הנשאר תקנו לה לאורחים או מארבעת קבין שעורים כפל שבחטים ואמ"ר יוסי לא פסק שעורים אלא ר' ישמעאל וכו' פירשו בגמרא לא פסק שעורים כפלים בחטים אלא ר' ישמעאל שהיה סמוך לאדום ששעורים שלהם רעים וכלל הדברים לענין פסק שנותן לה לחם שיעור שתי סעודות בינוניות בכל יום ממין התבואה שמנהג רוב העיר באכילתה אם חטים אם שעורים ושאר המינין אפילו אורז ודוחן ונותן לה ללפת את הפת חצי קב קטנית בשבוע וחצי לוג שמן וקב גרוגרות או משקל מנה דבילה והם קציעות של תאנים שנעשים כעין גבנים הנחתכין בסכין ונמכרין במשקל ואם אין לו גרוגרות וקציעות נותן כנגדן פירות אחרים ונותן לה מטה לאכול עליה ומפץ של גמי לשכב עליה ואם אין לו מפץ נותן לה מחצלת של קנים וגדולי המחברים פירשו מטה מוצעת לשכב ונותן לה מחצלת או מפץ להעמידה על חבלי המטה ושאלו בגמרא מפץ ומחצלת למה ופירשה באתרא דמלו פוריא בחבלי כלומר שאורגים המטוה בחבלים ואם תתן עליהם תבן או קש נופל בין סריגי החבלים וצריך ליתן המחצלת או המפץ על החבלים ואין להשכיבה על החבלים שאף הם מקלקלים את בשרה והוא ענין דמבגר לה האמור בגמרא ובגמרא נחלקו בכר וכסת דלרבנן אין נותנין ולר' נתן נותנין ושאלו בה אי דארחה מאי טעמא דתנא קמא אי דלאו ארחה מאי טעמא דר' נתן ותירצוה בדארחיה דידיה ולאו ארחא דידה וצריך ליתן לה מדין עולה עמו ולא נחלקו אלא בכר וכסת יתירא תנא קמא סבר אין נותנין לה אלא אחת לעצמה אבל אותה של עצמו כשהוא הולך אנה ואנה אינו חייב להניחה אצלה ור' נתן סובר שאף שלו חייב להניח אצלה דזימנין דמיתרמי בין השמשות ולא מצי לאיתוייה בהדיה ושקלא לדידה ואיהי גניא אארעא ותנא קמא לא חייש לאקראי והלכה כמותו הא כל שדרכה בכך אף לתנא קמא צריך להניחו אצלה וכן כתבוה ופירשוה גאוני ספרד:

ונשוב לביאור משנתנו והוא שנותן לה גם כן כלי אכילה ושתיה ונותן לה כפה לראשה ר"ל סעיף וחגור למתניה ומנעל מרגל לרגל בשלשה רגלים ונותן לה בגדים של חמשים זוז ר"ל מכסף מדינה משנה לשנה ונותן לה חדשים בימות הגשמים ומתכסה בבלאותיהן בימות החמה ואף כשעבר הקיץ והוא מחדש לה חדשים בחרף השחקים שהניחה הם שלה כדי ללבשן בימי נדותה נותן לה בכל שבוע מעה כסף לצרכה לכבוס או למרחץ או ליתן לאשה הקולעת ראשה ומעה זו לכל אשה ואשה הוא ר"ל אף למתפרנסת עמו אוכלת עמו מלילי שבת ללילי שבת נחלקו בגמרא ס"ה ב' בפירושה מר אמר תשמיש ומר אמר אכילה ממש ומכל מקום הלכה כדברי שניהם ואם אין נותן לה מעה כסף מעשי ידיה שלה ופירשו בגמרא נ"ט א' מותר מעשי ידיה שמעה כסף תקנו לה תחת מותר מעשי ידיה ומה היא חייבת לעשות לו עד שהשאר יהא קרוי מותר משקל חמש סלעים שתי שיש טורח בטויתו מתוך דקות הטויה שהם עשר סלעין בגליל ר"ל שמשקלות של יהודה כפולות על של גליל או משקל עשר סלעים ערב ביהודה שהם עשרים בגליל ובזמן הזה מיהא שאינן בקיאים בשיעורים אלו הכל כמנהג המדינה אלא שבטוית פשתן אינו כופה כמו שביארנו ואם היתה מיניקה פוחתין לה ממעשי ידיה ומוסיפין על מזונותיה כפי מה שיראה לדיין או לשמאין ובפרט מוסיפין לה יין שהיין יפה לחלב במה דברים אמורים ר"ל לכל אלו שהזכרנו בעני שבישראל אבל בעשיר ונכבד הכל לפי עשרו ולפי כבודו אפילו היה ראוי לכמה תבשילין בכל יום פוסקין לה אם בעבד עברי אמרו כי טוב לו עמך קל וחומר באשתו ובאלמנתו שכל שפסקנו במזונות לאשתו כך לאלמנתו ובפירוש אמרו ס"ה א' בכלתו של נקדימון בן גוריון שפסקו לה סאתים יין לציקי קדרה מערב שבת לערב שבת ואע"פ ששומרת יבם היתה ומשלשה חדשים ואילך אינה ניזונת לא משל בעל ולא משל יבם אלא תובעת יבמה ליבם או לחלוץ איפשר שבשלשה חדשים הראשונים היתה או לאחר שלשה חדשים ותבעה את יבמה ועמד בדין וברח שניזונת משל יבם וכן פוסקין לאשה אם היא אשת עשיר ונכבד תכשיטין ומלבושים כראוי לה אם מצד משפחתה אם מצד משפחתו וכן לאלמנה פוסקין לה מלבושים נכבדים להטיל לה חן להיות לה קופצים והוא שאמרו על אלמנה אחת שבאת לפני רב יוסף אמרה ליה פסוק לי שיראי ואמר לה שיראי למה לך אמרה ליה לך ולחברך ולחברונך:

זהו ביאור המשנה וכלה על הדרך שביארנוה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

הנכנס לבית המנוגע טמא מיד טומאת שבעה ואם היה מביא עמו מלבושיו שלא בדרך לבישה אלא על כתיפיו אף הם טמאים בטומאתו אבל בגדים שהוא לבוש אע"פ שהוא נוגע בהם אין להם אלא טומאת ערב אלא אם כן שהא שם שיעור אכילת סעודה אחת והיא אכילת פרס האמורה בכל מקום מפני שהוא חצי הככר שהזכרנו לשתי סעודות והיא שלשה ביצים לר' יוחנן בן ברוקא אכילת פרס כשיעור שלש ביצים וגדולי הרבנים פסקו כר' שמעון לקרוא בכל מקום אכילת פרס שיעור ארבעה ביצים וכן נראה לי כמו שביארנו בערובין פרק שתוף:

האוכל אוכלין טמאים כשיעור חצי פרס אם שיעור ביצה ומחצה אם שיעור שני ביצים כל אחד לשיטתו נפסלה גויתו מלאכול בתרומה עד שיטבול ומכל מקום אינו פוסל תרומה במגעו אלא שנפסל גופו מלאכול בתרומה ועל זו אמרו חצי חציה לפסול את הגויה ומכל מקום בשמנה עשר דבר גזרו שאף בכביצה פוסל תרומה במגעו:

טומאת אוכלין בכביצה כמו שביארנו בכמה מקומות והוא שאמרו כאן בקצת ספרים חצי של חצי חציה לטמא את האוכלין והוא לר' שמעון כביצה ולר' יוחנן שלשה רבעי ביצה ומכל מקום בכל התלמוד אנו דנין בכביצה ולדעת ר' שמעון ומכאן נראה לי לפסוק כר' שמעון אף בשאר כמו שביארנו בעירובין:

חייב אדם לאכול שלש סעודות בשבת ויראה שאף הנשים חייבות בהם ובבציעה על ככר שלם בתוך ככר שלם שאף הם היו בנס של מן ולחם משנה וכן ראיה ממשנה זו שפוסקין לאשה מזון חמש עשרה סעודות להגיע מהן שלש לשבת:

בפרש"י בד"ה לבית המנוגע כו' ושל עירוב שיערו להקל ובמצומצמות כו' עכ"ל וה"ה דהכא במשרה שיערו להקל במצומצמות כדפריך ואי ר"ש תמני סרי הויין וק"ל:

בד"ה תמני סעודות כו' וי"ד סעודות היא צריכה לשבת עכ"ל כתב מהרש"ל צ"ע אמאי פרש"י י"ד סעודות הלא הן ט"ו כו' ונראה שרש"י סבר מה שמקשה ועוד י"ג הויין ולא אקשי אכתי כו' אבל ממנחה לא פריך לפי שאינה הכרחית כ"כ שהרי יכול להשלימה במיני תרגימא ופירות כו' עכ"ל והוא דחוק שהמקשה לא חשיב סעודה שלישית והמתרץ חשיב לה כדקאמר לרבנן (לריב"ב) דל חדא לארחי ופרחי ולר"ש דל ג' לארחי ופרחי אבל הנראה דהכא פרש"י י"ד סעודות למאי דקים ליה השתא כמאן דאמר אוכלת עמו לילי שבת ממש כדקאמר הניחא למאן דאמר אכילה ממש כו' ולמאי דמסיק לר' חידקא ט"ז הויין היינו למאן דאמר אכילה תשמיש כמ"ש התוס' בהדיא דלמאן דאמר אכילה ממש לא הוו אלא ט"ו אף לרבי חידקא ולרבנן י"ד ולמסקנא א"ש דכל היתרון לארחי ופרחי ותו לא מידי ודו"ק:

מחזי כשכר שבת ואף על גב דשכר שבת מותר בהבלעה כדאמרינן בבבא מציעא [נח א'] אם היה שכיר חדש כו'. הכא אסור דלא בהבלעה הוא שאין מוסיפין בכדי השבת ביחד אלא מה שעולה לכל יום ויום שאין מצרפין שבעת ימי שבת ונותנין לה ביחד דיש לחוש שמא יתפייס היום או מחר. תלמידי רבינו יונה ז"ל וכן כתבו התוספות ז"ל:

מתני' המשרה את כו' פי' משרה מי שאינו אוכל אשתו עמו ונותן לה מזונותיה על ידי אחר ומצינו לשון שדומה לזה האי בר בי רב דיתיב בתעניתא כלבא ליכול שירותיה ור"ל סעודתו. הכא נמי ר"ל המאכיל לאשתו על ידי אחר ואית דמפרשי משרה מלשון מחנה דמתרגמינן משריתא ור"ל מי שנותן תחנות לאשתו ע"י אחר. תלמידי רבינו יונה. ורש"י ז"ל פי' כלישנא קמא וז"ל במהדורא קמא המשרה אשתו וכו' שאינו מפרנסה בביתו אלא מספק מזונותיה על ידי שליש. משרה לשון סעודה כדאמרינן בעלמא כלבא ליכול שירותיה. ע"כ: וכתב הריטב"א ז"ל וז"ל לפי דברי הרמב"ם ז"ל הרשות ביד הבעל להשרותה על ידי שליש כשנותן לה כל צרכה כדין משנתנו אבל אינו נכון כי האיך תהא זולתו והא זילא בה מילתא טובא ולקמן בפרק המדיר דתנן עד שלשים יום יעמיד פרנס אמרינן בגמרא עד שלשים יום לא שמעו ביה אינשי משלשים יום ואילך שמעו ביה אינשי וזילא ביה מילתא. ובירושלמי [פ"ז ה"א] הקשו ממשנתנו על משנת המדיר ואמרו כאן שקבלה עליה כאן שלא קבלה עליה כלומר דמתניתין דהכא כשקבלה עליה וכן עיקר הילכך כל שלא קבלה עליה אינו יכול להשרותה על ידי שליש יותר משלשים יום אלא או אוכלת עמו על שלחנו או יוציא ויתן כתובה. וכן פסקו רבינו והרשב"א נר"ו. והראב"ד ז"ל כן סובר שפי' משנתנו נמי שמלאכתן בעיר אחרת שעונתו מלילי שבת ללילי שבת שע"מ כן נכנסה ע"כ.

וכיוצא בזה כתב ה"ר ישעיה מטראני וז"ל המשרה את אשתו כו' פי' שהוא עני ונשכר לאחרים ואוכל עמהם כדרך הפועלים שאוכלין במקום שעושין מלאכתן ואומר לבעל ביתו שיפרנס את אשתו משכר פעולתו ומשרה הוא לשון ויכרה להם כרה גדולה מתרגמינן שירותא. עד כאן: לא יפחות לה משני קבין חטים במס' עירובין נחלקו רבי יוחנן בן ברוקה ור"ש גבי שיעור עירובי תחומין דר' יוחנן סבירא ליה דיש בקב אחד ח' סעודו' אשתכח דהוו בשני קבין ט"ז סעודו' ור"ש ס"ל שיש בהם י"ח סעודו' ובין למר ובין למר קשיא משנתנו אמאי נותן לה ב' קבין דבפחות מהאי שיעור סגי לה בשתי סעודו' בכל יום ומתרץ בגמרא דלר' יוחנן לא קשה דמששה עשר סעודו' תוציא אח' לאורחים ישארו ט"ו שנים לכל יום ויום ושלשה לשבת ולר"ש דאמר י"ח ס"ל שצריכים שלשה סעודות לאורחים וט"ו לאכילתה כדאמרן. והקשו רבני צרפת ז"ל היאך אפשר שבזה השיעור יספיק לה דהא אמרינן בפרק כיצד משתתפין [עירובין פג א'] ת"ר ראשית עריסותיכם כדי עיסתכם כדי עיסת מדבר מכאן אמרו כל האוכל במדה זו הרי זה ברוך ומבורך פחות מזה הרי זה מקולקל במעיו הנה שעל האוכל פחות מעומר ביום אמרו שהוא מקולקל במעיו והעומר הוא שני קבין פחות חומש ואומרים שנוכל לתרץ דה"מ בלא לפתן אבל הכא שנותנין לה שאר דברים אינה אוכלת כל כך לחם ועוד דנשים מתוך שאינם עוסקים במלאכה כמו האיש אינן אוכלו' כל כך. תלמידי ר' יונה ז"ל:

וז"ל ה"ר ישעיה מטראני ז"ל אי קשיא היאך יספיקו לה שני קבין בשבוע והרי העומר היה מאכל כל איש ואיש ליום שנמצא שתי סעודו' לעומר והעומר הוא מ"ג ביצים וחומש ביצה קרוב לשני קבין ששני קבין הן מ"ח ביצים מצאתי ששאלה זו נשאלה לרב שר שלום גאון זצוק"ל והשיב כל מדות חכמים כך הם כל דבר ודבר נתנו בו שיעור למטה ושיעור למעלה כו'. עד אף כאן לענין המשרה את אשתו זהו שיעור קטן למטה כדי קיום נשמה ולא לכל אדם פוסקין כך אלא לעני שכך שנינו בד"א בעני שבישראל אבל במכובד הכל לפי כבודו ועד כמה עד שבעה רבעים ועוד שהם מ"ג ביצים וחומש ביצה. ע"כ: אמר רבי יוסי לא פסק שעורים אלא ר' ישמעאל שהיה סמוך לאדום ובגמרא פריך באדום הוא דקא אכלי שעורים בכ"ע לא ומהדרי' ה"ק לא פסק שעורים כפלים בחטים אלא רבי ישמעאל שהיה סמוך לאדום מפני שהשעורים אדומיות רעות הן אבל בשאר מקומות שאינן רעות כל כך אינו נותן לה כפלים אלא כפי ראות ב"ד ות"ק סבירא ליה בכל מקום נותן לה כפלים והלכתא כת"ק. תלמידי רבינו יונה ז"ל: וקב גרוגרות או מנה דבילה י"א משקל קב אחד מגרוגרות דהיינו תאנים יבשים או משקל מנה דבילה דהיינו ככרות שעושין מן התאנים בעודן לחים וכתב ר"מ הלוי ז"ל ונראין הדברים שהדבילה היתה נעשית בימיהם מתאנים טובים ושמנות יותר משאר תאנים לפי' פיחתו שיעורן משיעור הגרוגרות דנמכרים במדה והדבילה במשקל וכי קתני גבי גרוגרת במדת קב קאמר ואם אין לו בעירו גרוגרות ולא דבילה פוסק לעומתן פירות ממקום אחר כלומר ממקום אחר במדה זו מפירות אחרות המצויות בעיר. וה"מ במשרה אשתו על ידי שליש אבל היכא דאכלה בהדיה אכלה כמה שאוכל איהו ואי לא סגיא לה במאי דסגיא ליה לדידיה מחייב לאשלומי לה להאי שיעורא דמתני' ודוקא היכא דאית ליה אבל היכא דלית ליה לא מחייב לזבוני כולהו מאני לסעודתא דחדא שבתא כללו של דבר הרי היא בכשיעור הזה כבעל חוב לכל דבריה והא קי"ל דמסדרין בב"ח וכן אתה אומר בכסותה. תלמידי ה"ר יונה ז"ל: ונותן לה מטה ומפץ מטה לשכב עליה מפץ להציע על גבי המטה לשכב עליה ואם אין לו מפץ נותן לה מחצלת של קש שהיא רכה ולא של קנים מפני שהיא קשה ואוקימנא באתרא דמלו פוריא בחבלים אבל במטה של עור שנוחה לשכיבה אפילו מפץ או מחצלת נמי לא יהיב לה ובמהדורא קמא כתב רש"י וז"ל מטה לאכול עליה שכן היה דרכם מפץ של גמי לשכב עליה מחצלת של קנים. תלמידי ה"ר יונה ז"ל. ומלשון התוספות ורש"י לקמן בגמ' משמע דתרי בעי למיהב לה מפץ ומחצלת וכדבעינן למכתב קמן בס"ד: וחגור של עור למתנה לחגור בו על בגדיה בשעת מלאכה ומנעל ממועד למועד מסתברא דבשלשה רגלים דמרחקי מהדדי כדי שיהיה לה מנעל חדש בכל רגל ואוקימנא באתרא דנפישי טרשין אבל שלא במקום טרשין בחד מנעל בשנה סגיא לה וכן בגדים ללבושה יפים חמשים זוז משנה לשנה ומדהכא קתני בכל שנה וגבי כפה וחגור לא קתני ש"מ דכי יהיב לה כפה וחגור לאו בכל שנה יהיב לה אלא כל כמה דמשמשין למלאכתן לא יהיב לה אחריני דומיא דמטה ומפץ ומחצלת ולא מצינו למימר דכי קתני ממועד למועד אכפה וחגור נמי קתני דאם כן מאי שנא דלא קא מתמהינן בגמ' אלא אמנעל לחודיה תקשי ליה נמי אהנך. והא דקתני אינו נותן לה לא חדשים בימות החמה ולא שחקים בימות הגשמים לאו למימרא דתרי גווני יהיב לה אלא ה"ק אם התחיל לתת לה בימות החמה לא יאמר הריני נותן לה עכשיו חדשים שיספיקו לה לשנה אחת והיא מתכסה בבלאות בימות הגשמים וכן אם התחיל לתת לה בימות הגשמים והיו לו בלאות שחקים לא יאמר לה הריני נותן שחקים הללו לימות הגשמים ובימות החמה אתן לה כלים חדשים של חמשים זוז שיספיקו לה לשנה אחרת לפי שהכלים החדשים חמים והבלאות השחקים קרים ונמצא זה מלבישה בגדים חמים בימות החמה וקרים בימות הגשמים אלא נותנין לה כלים חדשים של חמשים זוז בימות הגשמים והיא מתכסה בבלאותיהן בימות החמה והשחקים שלה ודוקא שהתחיל ליתן לה בימות הגשמים אבל אם לא התחיל לתת לה אלא בימות החמה נותן לה שמספיקין לימות החמה ולכשיגיעו ימות הגשמים נותן לה כלים חדשים של חמשים זוז והיא מתכסה בבלאותיהן בימות החמה והא דקתני סיפא והשחקים שלה אינון מותר בלאות שנתכסית בהן בימות החמה ומאי טעמא הוי דידה כדי שתתכסה בהן בימי נדותה כדבעינן למימר קמן. תלמידי רבינו יונה ז"ל: נותן לה קב קטנית גרסינן ונותן לה פת ונר ופתילה וכוס וחבית וקדרה וכן הוא בתוספתא מפורש ותנא דידן אכילות קתני הכשר אכילות לא קתני. הריטב"א ז"ל:

ואם אינו נותן לה מעה כסף מעשה ידיה שלה לאו למימרא דכל כמיניה דלא יהיב לה מעה כסף דאם כן מאי אהנו רבנן בתקנתייהו דהא קיימא לן כרב הונא דאמר יכולה אשה שתאמר לבעלה איני ניזונת ואיני עושה ואם כן דברשותיה נמי תליא מלתא דכל חד וחד מצי מעכב הא תו מאי תקנתא היא אלא אפשר דלא קאמר אלא דאלו שתקי מסתמא כל אחד ויתר לחבירו ולא יכלי בתר הכי חד מנייהו למתבע חבריה. ולא נהירא. ואפשר דקמ"ל דאף על גב דקאמר לעיל דהיכא דלא יהיב לה מזוני שקלה להו לכולהו מעשה ידיה במזונותיה בין עיקר מעשה ידיה בין מותר כדתנן המקדיש מעשה ידי אשתו הרי זו עושה ואוכלת ה"מ במזונא אבל לצרכה אע"פ שאין מעלה לה כלום דהיינו מעה כסף אינה רשאה ליטול אלא מה שכנגדן דהיינו מותר א"נ עיקר מעשה ידיה אליבא דמאן דאמר מעה כסף תחת מעשה ידיה. וצ"ת הרא"ה ז"ל: וז"ל הריטב"א ז"ל והא דקתני ואם אינו נותן לה לאו למימרא שהרשות בידו שלא לתת לה דאם כן לרב הונא אמר רב שהוא אינו יכול לכופה על מעשה ידיה אם היא אינה יכולה לכופו מה הועילו חכמים בתקנתן אלא ה"ק שאם אינו מעלה לה מעה כסף לפרנסתה והיא שותקת לא ויתרה מותר וה"ה למזונות ומעשה ידיה אלא רבותא קמ"ל דאפילו למעה כסף שאינה צריכה לו כל כך לא אמרינן ויתרה וכן כתב רבי' הרמב"ן ומיהו אם כבר נתנה לו העדפתה ולא תבעה ממנו מעה כסף כלל מסתמא ויתרה והיינו דקתני מותר מ"י שלה שיכולה לתפוס בו דעל משכונה סמכה ולפיכך מחלה כנ"ל: מעשה ידיה שלה פירוש מותר מעשה ידיה שלה כדפרישנא לעיל בפירקין אליבא דרב ושמואל דהלכתא כותייהו. הריטב"א ז"ל: גמ' מני מתניתין דבקביים ספקא בשבוע דמשמע דט"ו סעודות איכא בקביים י"ב סעודות ימי השבוע וג' סעודות לשבת לא ר"י ולא ר"ש ולא גרסינן לא רבי מאיר ולא ר' יהודה דאינהו לא איירו במנין סעודות הקב כלל. רש"י ז"ל במהדורא קמא. ואי הוה מפרשינן דר' יוחנן ור"ש קיימי לפרושי מילתייהו דר"מ ור' יהודה ולמיהב להו קצבה שפיר הוה מצינן למיגרס לא ר"מ ולא ר' יהודה ומיהו לא משמע הכין כלל ואם תשאל ודילמא לרבי מאיר ולרבי יהודה שיעור הקב במתני' ומאי בעי תלמודא לא לר"י ולא לר"ש. תשובתך ר"מ ור' יהודה לא איירי בשיעור הקב כלל ולא נתנו קצבה כלל וכי היכי בו נימא דמתני' אתיא כותייהו ולא אתיא כמאן דנתנו קצבה לדבריהם כנ"ל: וכמה שיעורו דעירוב תחומין דחשוב למקניי' שביתה ואמרינן דמקום שביתה גורם לכל אחד ואחד לכל מי שירצה לילך למחר שנצריך שיהא עירובו מזון ב' סעודות כשיעור אכילת יום השבת דבהכי חשיב למיקנא שביתה ושניהם להקל בשיעור סעודה דר"מ סבר בשבתא אכיל נהמא טפי מבחול משום דאית ליה מיני לפתן דמבסמי ליה לנהמא ולר' יהודה אכיל בחול נהמא טפי דלית ליה לפתן וממלא כריסו מנהמא. רש"י ז"ל במהדורא קמא: חציה לבית המנוגע פרש"י ז"ל חציו של ככר זו לבית המנוגע בין לר' יוחנן בן ברוקה בין לר"ש ואם תאמר אם כן לר"ש נפיש ליה דהא שיעור בית המנוגע כדי אכילה אחת ויש בככר לפי דעתו שלש סעודות תירץ רש"י ז"ל דבעירוב הקלו לשער הככר בשלש סעודות בינוניות אבל לעלמא אין בו אלא שתי סעודות ולגבי בית המנוגע נמי אזלינן לקולא ובעינן לסעודה זו חצי הככר דהכי גמירי לה. הריטב"א ז"ל: וחצי חצי חציה דהיינו ביצה לטמא טומאת אוכלין דאוכלין טמאין אינן מטמאין אחרים בפחות מכביצה אבל הן עצמן מיטמאין בכל שהן כדתניא בתורת כהנים מכל האוכל יטמא מלמד שהאוכל מיטמא בכל שהוא יכול יטמא אחרים בכל שהוא ת"ל אשר יאכל אוכל שנאכל בבת אחת ושיערו חכמים בכביצה. רש"י ז"ל במהדורא קמא.

כדאמר רב חסדא בפ' כיצד משתתפין צא מהן שליש לחנוני דרב חסדא מפרש התם מילתיה דר' יוחנן בן ברוקה קאמר דהא לא חשיב ר' יוחנן אלא ד' סעודות לקב לבד השליש שחנוני משתכר בטרחו קאמר דשליש הקב דהיינו שתי סעודות משתכר דהוו להו ו' סעודות בקב ובקביים י"ב סעודות והא דאמר המשתכר אל ישתכר יותר משתות הני מילי דלא טרח ביה ורווחא ממילא אתי אבל היכא דטרח ביה וע"י טרחו משתכר בדבר לית לן בה כדמוכח בבבא מציעא יהיב ליה אגר טרחיה כו'. רש"י ז"ל במהדורא קמא:

אוכלת עמו כו' ואם תאמר ומאי קא משני דילמא אוכלת משלה קתני והיינו דקתני עמו דמשמע דהיינו מאי דמטביל לה שתאכל עמו וי"ל דנקט התרצן עמו משום דהכי קתני במתני' ומיהו לכאורה אוכלת משלו קאמר והכי קתני בירושלמי ואם תאמר דהכא משני כמ"ד אוכלת ממש ולקמן קא משני כמאן כר' חידקא והיינו ע"כ כמ"ד אוכלת תשמיש דלמ"ד אוכלת ממש שיבסרי הויין וי"ל דהכא היינו שינויא דתלמודא דס"ל במתני' כמ"ד אוכלת ממש כפשטה דמתני' ואילו לקמן היינו שינויא דמאן דקא מתמה דאפ"ה קשיא דנוקי מתני' כר' חידקא. ואפשר דלהכי כתב רש"י ומשנינן אוכלת עמו ליל שבת. כדתנן במתני'. ולקמן כתב כמאן כר' חידקא. בתמיהא נימא כר' חידקא סתם למתני' וכו'. ודוק כנ"ל:

וז"ל רש"י במהדורא קמא אוכלת עמו לילי שבת כו' תנן לפי שאותו לילה זמן עונה היא ואוכלת עמו ומשמשת עמו דהא אית לה כל ספקה לימות השבוע ולשבת ולקמיה פריך הא לא הוו אלא תריסר סעודה בהדי הך דלילי שבת ויומא דשבתא גופא מאי אכלה. הניחא כו' לקמן בפלוגתא תשמיש ואינה אוכלת עמו כלל אלא משמשת בלילי שבת אם כן תריסר הויין ועוד אפי' למ"ד אוכלת עמו לילי שבת ממש י"ג הויין ולמחר מאי תיכול. צא מהן מחצה לחנוני דד' סעודו' בקב לר' יוחנן בן ברוקה לבד מחצית הקב דהיינו ח' סעודו' בקב ובקביים ט"ז ולקמיה פריך דהא פשו להו. רש"י ז"ל במהדורא קמא:

משנה המשרה את אשתו ע"י שליש כו' ומבואר בירושלמי דהיינו דוקא בשקבלה עליה דאל"כ לאו כל כמיניה וכן משמע נמי בגמרא דידן בריש פ' המדיר דיותר משלשים יום זילא בה מילתא אם זנה ע"י פרנס אלא שהרמב"ם ז"ל פסק דאף אם לא נתרצית יכול להשרותה תחילה ע"י שליש ונראה שסובר דהכא לא זילא בה מילתא כיון דאוכלת עמו לילי שבת והיינו כמ"ד אכילה ממש. ולפ"ז אפשר דמה"ט פסק דלא כהירושלמי דמוקי לה בשקבלה ליה דוקא דאפשר דהירושלמי ס"ל כמ"ד אוכלת עמו היינו תשמיש ולא אכילה ממש וא"כ זילא בה מילתא אבל איהו פסיק כתלמודא דידן וכמ"ד דאוכלת ממש אבל ה"ה ז"ל כתב בענין אחר דדוקא במדיר אותה הוא דאמרינן דזילא בה מילתא משא"כ היכא שלא הדירה כי הכא לא זילא בה מילתא אלא דלפ"ז יש להקשות א"כ למה פסק הרמב"ם ז"ל נגד הירושלמי דמוקי לה בהדיא בדקיבלה עלה דוקא וצ"ע: