מסכת כתובות דף פ׳ עמוד ב׳

משום רווח ביתא שיכניס הפירות לביתו ויהא מזון הבית מצוי וייטיב לה:

לאו בפירוש איתמר לא שמעה מרבא בהדיא:

תרתי אמהתא שפחות מלוג היו ולא שמאתם לו בכתובתה:

עייל לה חדא מנייהו לשרת לשניה:

אתאי קמייתא לקמיה דרבא:

מה שעשה עשוי ואפילו נתנה לאחרת לשימושה:

ולא היא לעולם משום רווח ביתא אית ליה לרבא תקנת פירות:

והא קא רווח ביתא שאף עתה היא עושה צרכי הבית:

נכסים בחזקתן פ"ה דכי היכי דפליגי אמוראי בפרק מי שמת (ב"ב דף קנח: ושם) בנפל הבית עליו ועל אשתו דקתני נמי התם נכסים בחזקתן ואיכא למ"ד בחזקת יורשי הבעל לפי שהיו באחריותו ואיכא למ"ד בחזקת יורשי האב לפי ששלה היו ואיכא למאן דאמר שהיו בחזקת שניהם ויחלוקו הכי נמי פליגי הכא ואין נראה לרבינו תם אלא הכא מודו כולי עלמא שהם בחזקת יורשי הבעל דהיבם כבר היה מוחזק בנכסים קודם מיתתה משעת מיתת אחיו שהוא יורש דאין לה ליקח כתובה כלל עד שתחלוץ ובית שמאי נמי מודו לבית הלל בהא כדאמר בהחולץ (יבמות דף לח. ושם) אבל בנפל הבית עליו ועל אשתו מוחזקין יורשי אב בנכסים כמו יורשי הבעל דהללו באין לירש והללו באין לירש שעדיין לא הוחזק בנכסים לא זה ולא זה ולהכי פליגי התם בחזקת מי ולבית שמאי יחלוקו בכל הנכסים אף בנכסי צאן ברזל דהתם קתני יחלוקו סתמא ולא קתני יורשי הבעל עם יורשי האב כדקתני הכא דמשמע דווקא בנכסי מלוג שבהן יורשי האב עיקר כמו שמדקדק בהחולץ ועוד דאי פליגי נמי הכא אם כן למאן דאמר בחזקת יורשי האשה תיקשי דאם כן בית שמאי מוקמי נכסי צאן ברזל בחזקת יורשי האשה טפי מנכסי מלוג דבנכסי מלוג קאמרי דיחלוקו ובנכסי צאן ברזל מודו לבית הלל דהוו בחזקת יורשי האשה למאן דאמר וזה אינו דבפרק אלמנה ביבמות (דף סו.) משמע דנכסי צאן ברזל בחזקת הבעל קיימי טפי כדקתני התם דעבדי צאן ברזל יאכלו בתרומה ולא עבדי מלוג וכן בכמה דוכתי ועוד למ"ד התם נמי בחזקת יורשי הבעל הוי טפי בחזקת הבעל מנכסי מלוג דבנכסי מלוג קאמרי דהוו בחזקת יורשי האב והא דלא עריב ותני נכסים עם הכתובה כדי ליתן טעם לדבר כלומר בחזקת מי שהיו עד עתה דהיינו הבעל אבל על הכתובה לא הוצרך טעם שדבר פשוט הוא דהוי בחזקת הבעל טפי מנכסי צאן ברזל וטעם זה אנו צריכין כמו כן לומר התם למ"ד בחזקת יורשי הבעל ובהחולץ הארכתי:

והתלושין כל הקודם זכה ואם תאמר בשלמא קדם הוא זכה דקסבר דמטלטלין לא משתעבדי לכתובה כדפירש בקונטרס אלא קדמה איהי אמאי זכתה לר' עקיבא דאמר לקמן (כתובות דף פד.) דאין מרחמין בדין אלא ינתנו ליורשין ואית ליה דאפילו קדמה היא לא זכתה כדמוכח התם בגמרא וי"ל דהתם דלגבות אפילו קדמה איהי לא זכתה אבל הכא שאין לה אלא שיעבוד בעלמא לא חשו ולקמן הארכתי:

יורשי הבעל קברי לה דקא ירתי כתובתה וא"ת לפירוש הקונטרס דאין ליורשי הבעל אלא מנה ומאתים ולא נדוניא והא אמרי' בפרק נערה (לעיל כתובות דף מז:) דקבורתה תחת נדונייתה מדאינו חייב לקבור ארוסתו וי"ל דשומרת יבם היתה ראויה ליטול קצת מנה ומאתים כדמסקינן דיבם כאחר דמי והוי כאילו הכניסה לו נדוניא שהיתה כתובתה על נכסי בעלה ואותו השעבוד היא מכנסת לו והרי היא כאילו נטלה והחזירה לו ולא דמיא לשאר ארוסה דלא מכנסה ליה מידי ולפי זה אפילו ביבמה מן האירוסין מיבעיא ליה:

או דלמא יורשי האב קברי לה דקא ירתי נכסים הנכנסים והיוצאין עמה לפי' הקונטרס למאן דאמר בחזקת יורשי האשה הוה ליה למימר דקא ירתי נמי נדונייתה אלא ניחא ליה לאסוקי אפי' למאן דאמר בחזקת יורשי הבעל וא"ת מאי קא מבעיא ליה והתניא לעיל קבורתה תחת כתובתה דהיינו נדונייתא ולא נכסי מלוג וי"ל דלאו דוקא נקט התם כתובתה דה"ה נכסי מלוג אלא דרגילות הוא טפי שמכנסת האשה לבעלה נכסי צאן ברזל מנכסי מלוג ולפירוש הקונטרס נמי מנה ומאתים דהכא כנדוניא דמי כדפירשנו:

והא דאמרינן בהנהו תרי אמהתא משום ריוח ביתא הוא והא קא ריוח פירש הרב אלפסי ז"ל: דהא איכא אחריתי. ורש"י ז"ל פירש: שאף עתה עושה צרכי הבית. וכן פירש הראב"ד ז"ל. ואי משום דעיילא לאידך, לא גרעה מאורחי ופרחי (לעיל כתובות סא, א) ששפחות שבבית משמשות הן אפילו לפני האכסנאין. וזה נכון יותר.

מתני' שומרת יבם שנפלו לה נכסים מודים בית שמאי ובית הלל שמוכרת ונותנת וקיים, מתה מה יעשה בכתובתה, ובנכסים הנכנסים והיוצאים עמה, בית שמאי אומרים יחלוקו יורשי הבעל עם יורשי האב וכו'. ואיפליגו אמוראי בפירושא דמתניתין ביבמות פרק החולץ (יבמות לח, א) דפרכינן התם מאי שנא רישא דלא פליגי ומאי שנא סיפא דפליגי, ואוקמה אביי (שם ע"ב) רישא דנפלו לה כשהיא שומרת יבם, וסיפא דנפלו לה כשהיא תחתיו דבעל, וקסבר אביי ידו כידה. ופירש רש"י שם: דאליבא לבית הלל קא מתרץ, דקסברי בית הלל ידו של הבעל כיד האשה הלכך כשמת ואין ליבם בה אלא זיקה שהיא ספק ידו גריעא מידה שהוא בא לירש מחדש, הלכך נכסים בחזקתה. ובית הלל סברי ידו עדיפא מידה בחזקת הבעל עמדו עד היום הנכסים וכשמת הבעל יד היבם כידה, ששניהם באים לירש ויחלוקו. ורבא אוקמה כולה בשנפלו לה כשהיא שומרת יבם, אבל כשנפלו לה כשהיא תחתיו דבעל מודים בית שמאי ובית הלל שחולקים יורשי הבעל עם יורשי האב, משום דקסבר דידו של בעל עדיפא מידה, והלכך כשמת הוא חות ליה דרגא, וידו של יבם כידה ויד שניהם שוה בהם ויחלוקו יורשי הבעל עם יורשי האב. וכי פליגי בית שמאי ובית הלל כשנפלו לה כשהיא שומרת יבם, ורישא בשלא עשה בה מאמר, והלכך אין ליבם בנכסים כלום לכולי עלמא. וסיפא בשעשה בה מאמר וקסברי בית שמאי מאמר עושה ספק נשואה לחלוק בנכסים, ולבית הלל מאמר אינו עושה נשואין כלל, הילכך מוכרת ונותנת וקיים. על זה הדרך פירש ביבמות (שם), אלא שבריש פרק הכותב (לקמן כתובות פג, א) פירש בענין אחר. ואיכא למימר דוקא בנכסים שנפלו לה קודם מאמר דהוה ליה כמו שנפלו לה נכסים עד שלא תתארס ונתארסה שמוכרת ונותנת וקיים (לעיל כתובות עח, א), אבל נפלו לה אחר שעשה בה מאמר אינה מוכרת ונותנת לכתחילה ואי מכרה ונתנה קיים, כמי שנפלו לה משנתארסה שאינה מוכרת לכתחילה. ואפשר דמאמר לבית הלל, אפילו ספק ארוסין אינו עושה ומוכרת ונותנת לכתחילה (ועי' בעל המאור יבמות שם יב, א).

הכי גרס רש"י ז"ל בית הלל אומרים נכסים בחזקתן וכתובה בחזקת יורשי הבעל. כלומר נכסי צאן ברזל בחזקתן, וכתובה דהיינו עיקר כתובה בחזקת יורשי הבעל, ואפילו לבית שמאי. דלא פליגי בית שמאי אלא בנכסים הנכנסים והיוצאים עמה, אבל כתובה שיירה ולא פליג בה כלל כדאיתא התם בפרק החולץ (יבמות לח, א), וכדאמר רב אשי התם מתניתין נמי דיקא דקתני יחלוקו יורשי הבעל עם יורשי האשה ולא קתני יחלוקו יורשי האשה עם יורשי הבעל. ונכסים הנכנסים והיוצאים עמה שנפלו לה כשהיא שומרת יבם בחזקת יורשי האשה, ודכוותה בפרק מי שמת (ב"ב קנח, ב) גבי נפל הבית עליו ועל אשתו יורשי הבעל אומרים האשה מתה תחלה, ויורשי האשה אומרים הבעל מת ראשון נכסים בחזקתן וכתובה בחזקת יורשי הבעל. ואמרינן עלה בחזקת מי, ותני בר קפרא הואיל והללו באין לירש והללו באין לירש יחלוקו. והכא נמי נכסי צאן ברזל יחלוקו, והוא הדין לנכסים הנכנסים והיוצאין עמה דהיינו נכסי מלוג, וכשנפלו לה תחתיו דבעל שהן עומדין בחזקתן, כלומר בחזקת שניהם הואיל וידו של יבם כידה של אשה דנחתין לה דרגא מבעל שהיה ידו עדיפא מידה. והוא הדין דהוה ליה למיבעי הכא נכסים בחזקת מי כדבעינן התם, אלא דדילמא איפשיטא להו הכא מדתני התם בר קפרא יחלוקו. וקיימא לן כרבא דאביי ורבא הלכה כרבא בר מיע"ל קג"ם (ב"מ כב, ב) ואף על גב דאמרינן התם כותיה דאביי מסתברא, אנן אכללין סמכינן (עי' רשב"א יבמות שם). נמצא עכשיו לדברי רש"י ז"ל דנכסי מלוג שנפלו לה כשהיא שומרת יבם כולן ליורשי האשה, ומוכרת ונותנת וקיים, ואפילו עשה בה מאמר שאין מאמר לבית הלל עושה אפילו ספק נשואין, ואפילו נפלו לה בחיי הבעל, והוא שנתאלמנה מן האירוסין דלא עדיף יבם מאחיו שנפלה לו מחמתו בחיי אחיו אם מכרה אינו יורשה כל שכן יבם. ואפשר שמוכרת לכתחילה וכדאמר עולא התם (יבמות שם,) רישא כשנפלה לו מן האירוסין דזיקת אירוסין עושין ספק אירוסין, ובהא לא אשכחן מאן דפליג עליה. וכן כתב שם הרמב"ן נ"ר. ועיקר כתובה ותוספת כולן ליורשי הבעל, ונכסי צאן ברזל ואי נמי נכסי מלוג שנפלו לה תחתיו דבעל אם מתה יחלוקו יורשי הבעל עם יורשי האשה. ונראה לי שאלו רצתה למכור מחציתן מוכרת ונותנת, דהא אין ליבם במחציתן כלום והרי זו במחציתן כמי שנפלו לה לאחר שנעשית שומרת יבם, אבל במחצית לא תמכור, שהרי הוא יורש אם מתה ואין הבעל מוציא מיד הלקוחות עד שתמות, לפי שאין היבם אוכל פירות קודם כניסה כלל, דבגופא של קרקע הוא שיש לו זכות שאם מתה יירשנה, אבל פירות בחייה לית ליה כלל, דלא תקנו פירות ליבם, ואפילו לבעל נמי לא תקנו אלא משום פרקונה. ויבם אינו פודה (עי' ר"ן ושיטה לר"ן). וכדתניא בפרק נערה שנתפתתה (לעיל כתובות נב, א) נשבית לאחר מיתת בעלה אין היבמין חייבין לפדותה. וגדולה ממנה כתב הרמב"ם ז"ל (פכ"ב מה"א ה"י) שאפילו נכסי מלוג אינו אוכל עד שיכניס. ונראה היה לומר דאין היבם אוכל פירות נכסי מלוג שלה כלל, ואפילו לאחר שכנס שהרי אין לה כתובה עליו, וכיון דאין לה כתובה עליו תנאי כתובה נמי אין לה עליו, וכדאמרינן בשלהי פרק נערה שנתפתתה (לעיל כתובות נג, ב) בעי ריש לקיש בת יבמה יש לה מזונות או אין לה מזונות, כיון דאמר מר כתובתה על נכסי בעלה הראשון לית לה, או דילמא כיון דכי לית לה מראשון תקינו לה רבנן משני, וסלקא בתיקו. והא נמי דכותה היא, דהא מבעל ראשון אינה נפדית דלא קרינא ביה ואיתביניך לי לאנתו (לעיל כתובות נב, א), ומשני לית לה דהא לית לה כתובה מיניה, הלכך פירי נמי לא יהבה ליה דפירות תחת פרקונה, וזה שאינו פודה אינו אוכל. אבל היכא דאין לה כתובה מראשון כיון דתקינו לה משני תנאי כתובה נמי אית לה, והרי זה פודה ואוכל פירות. אלא דההיא דיבמות דפרק החולץ (יבמות לט, א) משמע דאית ליה, כדאמרינן התם אדמפלגי בגופא של קרקע ולאחר מיתה ליפלגו במחיים ולפירות, וצריך לי עיון, והרב אלפסי ז"ל נראה שפירשה למשנתנו בענין אחר, שהוא ז"ל הביא משנתינו בפרק החולץ כלה כצורתה ולא הביא עליה מכל אותה שקלא וטריא דנאמרה עליה כלום, נראה שהוא ז"ל סבירא ליה דמתניתין כולה בשנפלו לה כשהיא שומרת יבם שכן פשטא דמתניתין. ובפרק הכותב (מא, א מדפי הרי"ף) כתב בלשון הזה: אביי אמר נשואה ידו כידה רבא אמר ידו עדיפא מידה, נפקא מינה לשומרת יבם שאם מתה היא נכסיה לבעלה, ואם מת הבעל והניח אשתו שומרת יבם כל נכסים שנפלו לה בחיי בעלה לא נתרוקנה בהן הרשות לעצמה, אלא עדיין רשות בעלה עמה שהרי יש ליבמה רשות מחמת בעלה, הרי ידו עדיפא מידה, על כן נראה שכך הוא מפרשה קסבר אביי ידו של בעל כידה ורשות שניהם שוה בהם בין מחיים בין לאחר מיתה, וכשם שאם מתה היא נתרוקן כל זכותה לבעלה כך כשמת הוא נתרוקן כל זכותו באותן נכסים לאשה ושלה הן, הילכך יורשיה יורשין אותה לגמרי לדעת בית הלל. ובית שמאי סברי דכיון דמחיים ידו כידה, אף לאחר מיתה במקום יבם כיון דיבם במקום אח קאי מספקא לן יבם אי ירית או לא ירית, הלכך יחלוקו. ורבא אמר אי כשנפלו לה תחתיו דבעל כולי עלמא לא פליגי דידו עדיפא מידה לענין זה שאלו מתה היא בחייו נתרוקן כל הזכות לבעל, והוא יורש את כולן, וכשמת הוא אף על פי שאין יורשיו יורשין אותה מן הדין, היכא דאיכא יבם מיהא לא נתרוקן הזכות לעצמה אלא יד היבם כיד אחיו ונוטל את כולן, ובדבר זה ידו עדיפא מידה. וקיימא לן כרבא, והלכך יורשי הבעל יורשין כל הנכסים שנפלו לה תחתיו דבעל, וכל שכן נכסי צאן ברזל שהיו עומדים יותר בחזקת הבעל,. ואין צריך לומר עיקר כתובה ותוספת, אבל נכסים שנפלו לה כשהיא שומרת יבם הרי הן לגמרי בחזקתה ומוכרת ונותנת וקיים, ואם מתה יורשיה יורשין אותה לגמרי. ולפי זה לא גרסינן במתניתין וכתובה, אלא כתובה בלא וא"ו, והכי קאמר כל הנכסים בחזקתן כיצד, כתובה בחזקת יורשי הבעל ומנה מאתים ונכסי צאן ברזל הכל בכלל לשון כתובה, והיינו דלא בעי הכא בחזקת מי כדבעי התם בפרק מי שמת (ב"ב קנח, ב), משום דהכא מיפשט פשיטא ליה בחזקת מי עומדין, דהא מפרש בהדיא כתובה בחזקת יורשי הבעל דהיינו כל כללי כתובה, כלומר בין עיקר בין נדוניא ושאר נכסים דהיינו נכסי מלוג, בחזקת יורשי האב. וטעמא דמלתא דהתם חולקין בנדוניתה והכא כולן ליורשי הבעל, היינו משום שלא שנסתפק להם שם אלא משום דעיקר מעשה לא נודע מי מת ראשון או בעל או אשה, והלכך מספיקא חולקין. אבל הכא כיון דאיכא יבם ויבם במקום אח קאי, יבם יורש את הכל, אלא שמצאתי שפירושו של רבנו אלפסי ז"ל לקוח מפירושי רבנו חננאל ז"ל. שכתב כן בלי חלוף לשון של כלל, והוא הרב ז"ל כתב כך ואם מת הבעל לא זכתה היא בנכסים לגמרי, דמשמע דמכל מקום זכתה במחציתן. ובספר מוגה ביד נסים מצאתי ביבמות ידו עדיפא מידה והכל ליבם, וכן דעת הראב"ד ז"ל בזה דנכסי צאן ברזל כולן ליבם. ודעת הר"ז הלוי ז"ל גם כן דנכסי צאן ברזל ונכסים שנפלו לה בחיי הבעל ליורשי הבעל, ונכסים שנפלו לה כשהיא שומרת יבם ליורשי האב. וכתב עוד הר"ז הלוי פירות כולן בחזקתה לפי שהפירות לא באו ברשות בעל והרי הן כנכסים שעלו לה כשהיא שומרת יבם. וגם לו צריך עיון ההיא דיבמות (שם) דמשמע דאפילו פירות נמי ליבם, כדאמרינן לפלגו במחיים ולפירות.

גמרא שומרת יבם שמתה מי קוברה. לפי מה שפירשנו במשנתינו, דאין ליבם בנכסי צאן ברזל שלה כי אם מחציתן, מפרשינן לה הכין, מי קוברה, כלומר דילמא הא דתניא (לעיל כתובות מז, ב) קבורתה תחת כתובתה, הני מילי היכא דלית לה נכסים אחרים לדידה, דלא ירית להו בעל, אבל היכא דאית לה נכסים אחרים, דירתי, ירתי אבוה ולא יבם, כי הכא לא קבר לה יבם תחת כתובתה, אלא קברינן לה יורשין מנכסיה, או דילמא מכתובתה היא נקברת לעולם, וכי היכי דזימנין דנקברת תחת נדונית כתובתה בלבד, כגון שאין לה נכסי מלוג, וגם אין הבעל יורש מחמתה אלא נדוניא בלבד, לפי שעיקר כתובה לא נתן לגבות מחיים, הכי נמי היכא דלא ירית אלא עיקר כתובה כי הכא אפילו הכי קבר לה מכתובתה. ודייקינן דיבם קבר לה. מדתניא יורשי כתובה חייבין בקבורתה. ופריך רבא, ולימא אח אני יורש, כלומר בכתובה זו אין אני יורש מחמתה כלל אלא מחמת אח, דהרי זו כארוסה שמתה דאין ארוס חייב לקוברה לפי שאינו יורש עיקר כתובה מחמתה, דמעולם לא נראת לה, דלא ניתנה כתובה לגבות מחיים, ואחר דקבר לה משום כתובת נדוניתה דירית מינה הוא דקבר לה. ואם תאמר, יקברנה מיהא משום שהוא חולק בנכסי צאן ברזל ומחמתן היו אחיו קוברה, אף על פי שלא נתנה לגבות מחיים דבעל. יש לומר דהכי קאמר, אשתו אין אני קובר לבדי, אלא כשם שאני ויורשיה חולקים בנדונייתה כך נקבור אותה לחצאין. ואין הלשון מתיישב בעיני לפי פירוש זה, חדא, מדקאמרינן יורשי הבעל קברי דירתי כתובתה או דלמא יורשי האב דקא ירתי נכסים הנכנסים והיוצאים עמה, אלמא משמע לכאורה דכל נכסיה נכללין בשני לשונות אלו, ובין עיקר בין נדוניא נכלל בכתובה וכולן ליבם, ואין ליורשי האב אלא נכסים הנכנסים והיוצאים עמה. ועוד, דמאי דקאמר רבא ולימא אח אני יורש, היינו משום דלא ניתנה כתובה לגבות מחיים, ומאי קא הדר אמר, ואי משום כתובה לא נתנה כתובה לגבות מחיים, ולא הוה ליה למימר בכי האי לישנא, אלא הוה ליה למימר אח אני יורש דלא ניתנה כתובה לגבות מחיים. ונראין דברי מי שפירש דנכסי צאן ברזל כולן ליבם, והכי קאמר ולימא אח אני יורש, דכי תקינו רבנן קבורה תחת כתובת נדונייתה, הני מילי לבעל משום דמינה קא ירית וכיורש דידה הוא, דכולהו נכסי דידה ואפילו מלוג הוא קא ירית להו, הלכך תקנו דאיהו קבר לה, אבל אני אין אני יורש מחמתה בנכסים כלל כשם שאין אני יורש נכסי מלוג שלה, ואי משום כתובה, כלומר ומה שאיני פורע לה כתובה, משום דלא נתנה כתובה ליגבות מחיים לא מנה ומאתיים ולא נדוניא, דתנאי כתובה ככתובה דמי וחוב הוא דלא מטא זימניה, ואסיקנא, דיבם נמי כאחר דמי, וכולה כתובה מינה דידה קא ירית, והלכך הוא קוברה.

מ"ט אמר אביי שמא תכסוף והלכתא כרבה ומיהו המוכר קרקע של נכסי מלוג מכירה גמורה אף לגופה כשם שהמכר בטל לגבי הגוף כך הוא בטל לענין פירות וכדאמרן לעיל להדיא מתני' בחייה ולפירות וסתמא היא ואפילו היכא דאיכא רווח ביתא וכן דעת גדולי חכמי' ז"ל וכבר פי' בב"ב בס"ד:

מתני' שומרת יבם מה יעשה בכתותה ובנכסים הנכנסים והיוצאים עמה פי' כתובתה קרי לעיקר כתובה ונדוניא ותוספת. ב"ש אומרים יחלוקו יורשי הבעל עם האב דייקנא בפרק החולץ דכיון דקתני עם יורשי האב אלמא אינהו עיקר בנכסי מלוג איירי ב"ש אבל בכתובתה כבית הלל סבירא ליה והא דקתני הכא עם יורשי האב ולא קתני עם יורשי האשה וכדתנן בב"ב גבי נפל הבית עליו ועל אשתו משום דהכא לא ידיע מאן נינהו יורשי האשה הזאת ומשום הכי קתני לישנא דניחא יורשי האב כי היכי דתנן בב"ב גבי נפל הבית עליו ועל אשתו משום הכי דלא ידעו מאי ננהו יורשי האשה הזאת ומשום הכי קתני לישנא רווחא יורשי האב וב"ה אומרים נכסים בחזקתן כתובה בחזקת יורשי הבעל ונכסים הנכנסים והיוצאין עמה בחזקת יורשי האב פי' רש"י. דכולהו דיני נכסים קתני וה"ק עיקר כתובה ותוספת בחזקת יורשי הבעל ונכסים הנכנסים והיוצאין עלה בחזקת יורשי האשה ונכסים של צאן הברזל בחזקתן ולא פי' בחזקת מי ובפרק מי שמת גבי נפלה הבית עליו ועל אשתו אמרי' בתלמודא בחזקת מי איכא מ"ד בחזקת יורשי הבעל ואיכא מ"ד בחזקת יורשי האשה ואיכא מ"ד יחלוקו וכיון שפי' התם לא הוצרכו לפרשה כאן ולא בפרק החולץ דאיתא למיתני' דהכא ותנא גופיה ודאי לא קים ליה שפיר והיינו למ"ד בחזקת יורשי הבעל לא ערבינהו בהדי כתובה ולמ"ד בחזקת יורשי האשה לא ערבינהו בהדי נכסים הנכנסים ויוצאים עמה ואחרים פירשו דתנא תרי דיני קתני בלחוד וכלל ופרט קאמר נכסים בחזקתם כיצד כתובה דהיינו עיקר כתובה ותוס' ונדוניא בחזקת יורשי הבעל ואפילו למ"ד גבי נפל עליו ועל אשתו דנכסי צאן ברזל בחזקת יורשי האשה טעמא דמלתא דהתם דכי מיית בעל ברישא בטלה חזקתיה אבל הכא דאיכא יבם דקאי במקום בעל קים ליה שהנכסים בחזקתו כמו שהיה בחזקת הבעל וכבר ברירנא בפ' החולץ דפלוגתא דהני פי' שייכא בפלוגתא דאפליגי התם אביי ורבא אליבא דרבה דלאביי מתפרשא כפי' רש"י ז"ל ורבא מתפרשא כאידך פירוש בתרא וכיון דכן לא גרסי' במתני' ובכתובה בוא"ו דא"כ ע"כ תלתא דינא קתני ולא אתיא שפיר לרבא אלא כתובה בחזקת יורשי הבעל בלא וי"ו והשתא איכא לפרושי הכי והכי ושם הארכתי בזה בס"ד:

גמרא אבעיא להו שומרת יבם שמתה מי קוברה יורשי הבעל קברי לה דהא ירתי [כתובה] או דלמא יורשי האב קברי לה דהא ירתי נכסים הנכנסים והיוצאים עמה ופי' הא אתיא שפיר כפשטא לפום פי' בתרא דפרישנא למתני' וה"ק יורשי הבעל קברי לה דהא ירתי כל כתובתה עיקר כתובה ותוספת ונדוניא וקי"ל תקנו קבורה תחת כתובתה או דלמא יורשי האב קברי לה דהא ירתי הנכסים הנכנסים והיוצאים עמו דאע"ג דתקנו קבורה תחת כתובתה תניא ה"מ היכא דליכא נכסי מלוג אבל הכא דאיכא נכסי מלוג דירתי להו קרוביה לא תקון רבנן קבורה לבעל אבל לפירוש רש"י ז"ל דאיכא למ"ד דנדוניא בחזקת יורשי האשה כי אמרינן יורשי הבעל קברי לה דירתי כתובתה משום עיקר כתובתה ותוס' בלחוד נקטינן ואע"ג דתקנו קבורתה תחת כתובתה היינו תחת נדוניא ודאמרן לעיל גבי ארוסה שאין הבעל קוברה אף על פי שיש לה כתובה שלא נתנה כתובתה לגבות מחיים ה"מ לארוסה דלא חזי לנדוניא אבל בנשואה כיון דרוב נשים יש להם נדוניא ואפילו היכא דליכא נדוניא נמי לא פליגי רבנן וכדפי' רש"י ז"ל דהרבה קוברין אע"פ שאין להם נדוניא ומיהו קשיא לן היכא נקטינן לה סתמא ולא אדכרינן נדוניא כלל וי"ל משום דלב"ה נכסים בחזקתן קתני סתמא ולא נתפרש יפה בחזקת מי נקטינן בחזקת מי שהוא ודאי וה"ק יורשי הבעל קברי לה כיון דירתי כתובה ותוס' מיהת ואפילו תימא לית להו בנדוניא כלום כי הרבה קוברין בלא נדוניא או דלמא יורשי האב קוברים לה כיון דירתי נכסי מלוג ואפילו תימא שאין להם בנדוניא כלום דבמקום דאיכא לאחרים ירושה בנכסים לא תיקון לה רבנן קבורה מבעל אפילו היכא דירית מינה נדוניא. כנ"ל:

אע"פ שחכמים תקנו פירות של נכסי מלוג לבעל לא תקנו לו שיהא יכול למכרם להעמיד את הלוקח במקומו ליטול את הפירות והילכך בעל שמכר קרקע לפירות לא עשה כלום והיא מבטלת המקח שלא תקנו לו הפירות אלא ליטלם הוא ויהא הבית עומד בשפע והוא הנקרא רווח ביתא ואין הלכה כדברי האומר שמא תכסיף השדה ר"ל שלא יחוש הלוקח לעבדה כראוי אלא משום רוח ביתא הילכך אפילו היה השדה סמוך לעיר שאף הלוקח זריז לעבדה כראוי מתוך שהבעלים רואים אותה תמיד מכל מקום הא איכא משום רוח ביתא וכן אפילו מכרו על מנת שיהא נעשה הוא אריס שאין כאן חשש שמא תכסיף אינו כלום שמכל מקום אין כאן שפע בבית מאותם הפירות ומכל מקום אם מכרו כדי להשתכר מן המעות בסחורה שומעין לו שהרי יש בבית שפע יותר בסבת המעות יותר מן הפירות אע"פ שיש לחוש שמא תכסיף לפי דרכך למדת במה שאמרו האיש שמכר בנכסי אשתו ומת לא עשה כלום שמשמען של דברים שבחייו מכרו קיים דוקא בשמכר כדי להשתכר מן המעות בסחורה:

הוזכר בכאן מעשה באשה אחת שהביאה שתי שפחות ונשא הבעל אשה אחרת והעמיד אחת מהן לפניה והראשונה צווחה שלא להשתמש צרתה בשפחתה ולא נענית מפני שזהו כבעל שמכר לפירות והרי לא הופקע מכאן רווח ביתא שאע"פ שייחדה לאשתו אינה נפקעת שלא תשמש כל הבית הא כל שמכרה הוא לאחר היא מעכבת כך היא שיטתנו וכך כתבו גדולי המפרשים ומכל מקום גדולי הפוסקים כתבו הטעם דהא איכא אחריתי כלומר והואיל ונשארה האחרת לתשמישה דיה בכך ולדעת זה אף אם מכרה לאחר הדין כן והדברים נראין כדעת ראשון:

המשנה השלישית והכונה בה בביאור ענין החלק השלישי והוא שאמר שומרת יבם שנפלו לה נכסים מודים ב"ש וב"ה שהיא מוכרת ונותנת וקיים מתה מה יעשה בכתבתה ובנכסים הנכנסים והיוצאים עמה ב"ש אומ' יחלקו יורשי הבעל עם יורשי האב ב"ה אומ' נכסין בחזקתן כתובה בחזקת יורשי הבעל ונכסים הנכנסים והיוצאים עמה בחזקת יורשי האב אמר הר"ם כבר קדם לנו באור זאת ההלכה בפרק ד' ממסכת יבמות ובקש אותה לשם:

אמר המאירי שומרת יבם שנפלו לה נכסים ר"ל בעודה זקוקה מודים בית שמאי ובית הלל שמוכרת ונותנת לכתחלה בעודה זקוקה שמא יחלוץ לה ונמצאת היא מוחזקת בודאי והיבם בספק ואינו דומה לנפלו לה בעודה ארוסה שלכתחלה לא תמכור לדעת בית הלל שהלכה כמותם שארוסה מחמת עצמה היא נקשרת בו וכן שיש בה סקילה ושומרת יבם מחמת אחיו היא נקשרת בו וכן שאין בה אלא לאו והילכך מוכרת ונותנת בעודה זקוקה וקיים וכן הלכה והוא הדין שאם לא מכרה אין ליבם בהם כלום עד שיכנוס ואף נכסי מלוג שהיו לה ביד הבעל אין היבם חולק עמה בפירות כלל וכמו שאמרו בפרק החולץ ל"ט א' לדעת אביי דידו של בעל בנכסי מלוג כידה ויד יבם גריעא ואין לו כלום ואע"פ שנחלקו שם על אביי כבר אמרו שם אמר רב פפא דייקא מתניתין כאביי ויש פוסקים שחולק עמה בפירות כמו שיתבאר שם ובנכסי צאן ברזל הכל שלו וגדולי המחברים כתבו שאף בנכסי צאן ברזל אין ליבם כלום אפילו בפירות עד שיכנוס ואין צריך לומר בנכסי מלוג והדברים מתמיהים אלא שכבר הרגישו בהם גדולי המגיהים מתה כשהיא שומרת יבם מה יעשה בכתבתה ובנכסים הנכנסין והיוצאין עמה וכו' צריך שתדע ששלשה מיני נכסים של אשה הם הראשון כתבה והוא מנה מאתים ותוספת והשני הנדוניא שהביאה והוא נכסי צאן ברזל והשלישי נכסי מלוג ותדע שבמשנתנו לא חלקו כלל בין נכסי צאן ברזל לעיקר כתבה ונמצא שאין בה אלא שני דינין אחד בדין כתבה ונכסי צאן ברזל ואחד בדין נכסי מלוג וכששאל מה יעשה בכתבתה פירושו בכתבתה ובנכסי צאן ברזל שהכל בדין אחד וכן שאף הם נקראים כתבה כמו שביארנו בראש פרק אע"פ נ"ד ב' ונכסים הנכנסין והיוצאין עמה הם נכסי מלוג ואמר שבית שמאי אומר שיחלוקו יורשי הבעל ר"ל האחים שאין היבם עומד במקומו לירש עד שיכנוס והילכך יחלקו האחים עם יורשי האב ר"ל עם אביה אם הוא קיים או עם אחיה אם האב אינו קיים והתבאר בפרק החולץ ל"ט ב' שאף בית שמאי לא אמרו בכתבה יחלוקו אלא אף הם מודים שהוא ליורשי הבעל וכן בנכסי צאן ברזל שאלו כן היה לו לומר סתם יחלוקו או שבכתבה ונכסי צאן ברזל היה לו לומר יחלוקו יורשי האב עם יורשי הבעל שהרי יורשי הבעל בהם עיקר אלא שבקה לכתבה ולנכסי צאן ברזל הנכללים עמה דפשיטא ליה דשל יורשי בעל הם ונקטה לנכסי מלוג שהאשה עיקר בהן ואמר שיורשי הבעל חולקין בהם עם יורשי האב ונמצא שלא אמרוה אלא בנכסי מלוג שנפלו לה בחיי הבעל ובית הלל אומרין נכסים בחזקתן ר"ל כל אחד מהנכסים אתה דנו לפי מה שהם מוחזקים בו יותר והילכך כתבה ר"ל מנה מאתים ותוספת ונכסי צאן ברזל בחזקת יורשי הבעל מפני שהבעל היה מוחזק בהם לגמרי ואף היבם מוחזק בהם שהרי אינם עומדים לגבות ממנו עד שיחלוץ והילכך היבם יורשם עם שאר אחיו נכסים הנכנסין והיוצאים עמה ר"ל נכסי מלוג אף אותם שנפלו לה בחיי הבעל בחזקת יורשי האב אם האב עצמו אם הוא קיים ונפלו לה מבית אבי אמה אם יורשיו אם כבר מת מפני שנכסי מלוג היא מוחזקת בהם יותר שאם הותירו הותירו לה אף בחיי הבעל וכל שכן לאחר מותו שהיא תופשתם אע"פ שהיבם חולק עמה בפירות לדעת קצת כמו שכתבנו והלכה כבית הלל וזו היא שיטתנו ולפי דרכך למדת שאין גורסים במשנה זו וכתבה בחזקת יורשי הבעל עד שתפרש בנכסים בחזקתם דין אחד ובכתבה דין אחר ובנכסים הנכנסין והיוצאין דין אחר אלא נכסים בחזקתם הוא כלל לשני הנכסים הנזכרים וביאר אחר כן כיצד הנכסים בחזקתם והוא שהכתבה והנכלל עמה ליורשי הבעל ונכסי מלוג ליורשי האשה ומטעם זה לא הוצרך לשאול בגמרא על נכסים בחזקתם האמור כאן בחזקת מי שהרי ביאורו בצדו ומכל מקום בתשיעי של בתרא קנ"ח א' הוזכר דין אחר בדומה לזה שדיני הנכסים מתחלקים לשלשה חלקים נכסים לדין אחד וכתבה לדין אחר ונכסי מלוג לדין אחר ונכסים הנזכרים שם שהם בחזקתם פירושו על נכסי צאן ברזל ר"ל הנדוניא וכתבה על מנה מאתים ותוספת לבד והוא שאנו גורסים שם וכתבה באות הוא"ו וכן הוא הענין ששאלו שם על נכסים בחזקתם בחזקת מי והוא שאמרו שם נפל הבית עליו ועל אשתו יורשי הבעל אומרין אשה מתה ראשונה ויורשי האשה אומרין הבעל מת ראשון בית שמאי אומרין יחלוקו ובית הלל אומרין נכסים בחזקתם וכתבה בחזקת יורשי הבעל ונכסים הנכנסין והיוצאין עמה בחזקת יורשי האב ושאלו בה נכסים בחזקתם בחזקת מי ר' אלעזר אמר בחזקת יורשי אשה כלומר הואיל ומבית אביה באו דבתר מעיקרא אזלינן ור' יוחנן אמר בחזקת יורשי הבעל הואיל והוא המוחזק ומכל מקום אין הלכה לא כדברי זה ולא כדברי זה אלא הואיל והללו באין לירש והללו באין לירש יחלקו כמו שהוזכר שם ונמצא שיורשי הבעל יורשין כתבה ותוספת ויורשי האב יורשין נכסי מלוג ושניהם חולקין בנכסי צאן ברזל ושמא תאמר מה נשתנה דין זה לענין נכסי צאן ברזל מדין משנתנו תשובתך בצדך דהתם כדקתני טעמא שמאחר שמתו הבעל והאשה הללו באין לירש והללו באין לירש אבל כאן הרי היבם חי ואין נכסי צאן ברזל שלה נתנים לגבות בעוד שהיא זקוקה וזהו עיקר הדברים וכן דעת גדולי המפרשים ואף גדולי הדורות שלפנינו נסכמים בה ומכל מקום גדולי המחברים מפרשים משנתנו על הדרך שהתבארה שם ופסקו אף בשומרת יבם ששניהם חולקים בנכסי צאן ברזל ואין הדברים נראין כמו שכתבנו ודין זה אין בו חלוק בין עשה בה מאמר ללא עשה בה מאמר:

הניח אחיו מעות ילקח בהם קרקע והוא אוכל פירות פירות התלושין מן הקרקע ילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות מחוברין לקרקע אמ"ר מאיר שמין אותם כמה יפין הן בפירות וכמה הם יפים בלא פירות והמותר ילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות וחכמים אומרים פירות המחוברין לקרקע שלו והתלושין מן הקרקע שלה כל הקודם בהן זכה קדם הוא זכה קדמה היא ילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות כנסה הרי כאשתו לכל דבר ובלבד שתהא כתובתה על נכסי בעלה הראשון לא יאמר לה הרי כתובתיך מונחת ליך על השלחן אלא כל נכסין אחראין לכתובתה וכן לא יאמר אדם לאשתו הרי כתובתיך מונחת על השלחן אלא כל נכסין אחראין לכתובתה גרשה אין לה אלא כתובתה החזירה הרי היא לו ככל הנשים ואין לה אלא כתובתה אמר הר"ם פי' אלו הפירות והנכסים הם מממון אביה לפי שכל מה שיתנו מנכסים ואפילו היו הרבה או מעט תחת שעבוד כתובתה וזה כלו דעת מי שסובר שהמטלטלין משועבדין לכתובתה ואינה הלכה ואע"ג דרבנן בתראי תקנו לכתובות מן המטלטלין הנה תכלית מה שבכח האחרונים לגבות הוא אבל שתעכב המטלטלין כלם שלא יהיה אפשר האח היבם להשתמש בהם אחר היבום הנה זה אצלי בלתי אמתי ואין נראה בעיני ולא יסכים בו העיון התוריי בשום פנים ואמ' פירות מחוברין לקרקע שלו בארו ואמרו תני שלה וענין אמרו כאשתו לכל דבר לפי שכאשר יגרשה מותר להחזירה אחר הגירושין כמו שביארנו ברביעי מיבמות:

אמר המאירי פירוש משנה זו בין קודם שכנס היבם בין משכנס שאפילו כנס אין לה כתבה על נכסי בעלה השני אלא על נכסי בעלה הראשון ומעתה צריכה היא להזהר שלא יהו נכסי בעל ראשון כלים עד שלא תמצא במה לגבות ואם הניח אחיו קרקע בכדי שיעבודה הרי שיעבודה עליו אבל אם לא הניח קרקע בכדי כתבתה והניח מעות או פירות התלושין ורצה היבם להוציאם היא מונעתו וילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות ודבר זה שנוי לדעת ר' מאיר שסובר מטלטלי לכתבה משתעבדי ומכאן יצא לנו בכל התלמוד שר' מאיר סובר כן אבל לענין פסק הואיל ומטלטלי לכתבה לא משתעבדי אינה יכולה למחות ומשתמש בהם כמה שירצה פירות המחברים לקרקע כלומר ולא נתבשלו עדין ר' מאיר אומר שמין אותן ר"ל שמין את הקרקע כמה הוא יפה בפירות וכמה הוא יפה בלא פירות ואם הקרקע שוה מנה בלא פירות ושוה מאה ועשרים עם הפירות אותו המותר שהוא עשרים דינרין ילקח בהן קרקע ומה שישוו הפירות אחר בישולן יותר מעשרים הרי הוא שלו לכל מה שירצה וחכמים אומרין פירות המחברים לקרקע שלו ושאלו בגמרא פ"ב א' והלא כל נכסי ראשון אחראין לכתבתה אלא תני שלה ר"ל אפילו מה שיוסיפו הפירות בשווין אחר הבשול וכן הלכה מפני שכל המחבר לקרקע כקרקע והילכך ימכרו הפירות לאחר בשולן וילקח בהן קרקע ובתלושין מן הקרקע הואיל ואין מטלטלין משתעבדין לכתבה אם קדם הוא ותפשן זוכה ואין האשה מעכבת אפילו תפש לאחר מיתת הבעל ואם קדמה היא ותפשה ילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות ודבר זה יש מפרשין דוקא בתפשה בחיי הבעל שהרי תפישה לאחר מיתה אינה כלום ומכל מקום לתלמידיהם של גדולי המפרשים ראיתי שפירשוה אף בתפישה שאחר מיתה שלא אמרו בה לא מהניא אלא לענין פירעון אבל לשיעבוד כתבה מהניא ומכל מקום עכשו שמטלטלין משועבדין לכתבה מתקנת הגאונים אף בפירות התלושין ילקח בהן קרקע אלא שלגדולי המחברים ראיתי שכתבו שאין כח בתקנה זו למנעו מנכסי אחיו ואיני מבין טעם לדבריהם ומכל מקום עכשו שנהגו להתנות שתגבה אף ממטלטלין אין ספק שאף לדבריהם פירות התלושין ילקח בהם קרקע כנסה הרי היא כאשתו לכל דבר ר"ל שאם בא לגרשה מגרשה בגט וכן שאם רצה להחזירה אחר שגירשה מותר להחזירה ואין אומרין הואיל ונתקיימה מצותו נעשית לאחר כן אשת אח שלא במקום מצוה ובלבד שתהא כתבתה על נכסי בעלה הראשון כלומר בדבר זה יצאת מדין שאר אשת איש שאין כתבתה על נכסי בעל זה אלא על נכסי בעלה הראשון ואם אין נכסי הראשון מספיקין לכתבתה אין שיעבודה על זה ומכל מקום אם אין שום נכסים מראשון פירשו בגמרא פ"ב ב' דתקינו לה רבנן משני מנה שלא תהא קלה בעיניו להוציאה הא כל שיש בנכסי הראשון מקצת כתבה כתבו מפרשי ההלכות שלא תקנו לה משני שהרי אף באותו מקצת הופקע שאינה קלה בעיניו להוציאה שאינו רוצה לפחות מממונו כלום ואם היו נכסים הרבה לאחיו אלא שלא היתה לה כתבה עליו כגון מוחלת מעכשו לכשימות או ארוסה ולא כתב לה הוא זוכה בנכסי אחיו וכשכונסה הוא כותב לה כתבה על כל נכסיו כשאר הנשים ועכשו נהגו שאף כשנשארו מן האח נכסים קורעין כתבה ראשונה ויבם כותב לה כתבה אחרת ומשעבד לה בה את נכסיו ועיקר כתבתה מנה ויש כותבין בה מאתים ומזכירין בה שכתב לה אחיו ונסח הכתבה ביום פלוני כך וכך לירח פלני בשנה פלנית לבריאת עולם למנין שאנו מונין כאן במקום פלני איך החתן ר' פלני אמר קדמנא סהדי דחתימין לתתא פלני בר' פלני אחי דמן אבא הוה ושכיב וחיי לרבנן ולכל ישראל שבק וברא וברתא מוקים שמיה בישראל לא שבק ואנא חזי ליבומי ית מרת פלוניתא בת ר' פלני דהות אנתתיה לאוקומי לאחי מיתנא שמא בישראל כדכתיב בספר אוריתא דמשה יבמה יבא עליה ויבמה וכתוב והיה הבכור אשר תלד יקום על שם אחיו וכך אמר לה ר' פלני חתן דנן למרת פלוניתא כלתא דא הואי לי לאנתו כדת משה וישראל ואנא אפלח ואיזון ואפרנס יתיכי כהלכת גוברין יהודאין דפלחין ומוקרין וזנין ומפרנסין לנשיהון בקושטא ויהיבנא ליכי מוהרייכי אחיר וקיים עלאי מנכסאי כסף זוזי מאה דחזו ליכי ויש כותבין ויהיבנא ליכי מוהרייכי אחיר וקיים עלאי מנכסאי כסף זוזי מאתן דהוו חזו ליך בכתבתא דאחי וראשון עקר ר"ל כסף זוזי מאה דחזו ליכי ומזוניכי וכסותיכי וספוקיכי ואיעול לותיכי כאורח כל ארעא וצביאת מרת פלוניתא כלתא דא ואתיבימת ליה כדחזי והות ליה לאינתו ודא נדוניא דהנעלת ליה מדנפשה לבית בעלה וכו' ויש כותבין מבית אביה ואמה כמה דאייתיאת לבעלה קדמאה אחוהי דהדין פלני וראשון עקר בין בכסף בין בזהב וכו' כשאר כתבות לא יאמר לה הרי כתבתיך מונחת על השלחן ר"ל שלא יאמר היבם ליבמתו הרי כתבתיך מונחת על השלחן ואני אמכור בנכסי אחי אלא כל נכסי האח משועבדין אפילו שוים מאה מנה וכתבתה אינה אלא מנה או מאתים ולא סוף דבר ביבמתו שאין נכסיו משועבדין לה ומתיראה שמא ימכור כל נכסי בעלה הראשון והיא סוברת שתצטרך לבא לידי טירפא והויא לה איבה אלא אף באשתו אע"פ שדעתה סומכת במה שעתיד לקנות לא יאמר לה הרי כתבתיך מונחת וכו' אלא כל נכסיו יהו אחראין שכל שמיחד איכא איבה ומכל מקום באשתו מיהא אם מכר בנכסי צאן ברזל מכר עד שתצטרך לגבות ולטרוף שלא עשו לה תקנה בכך הואיל ואף מה שיקנה משועבד לה וגדולי המחברים כתבו בהלכות נשים פרק כ"ב שבעל שמכר אף בנכסי צאן ברזל לא עשה כלום ואין נראה כן ורבן שמעון בן גמליאל הוא שאמרה כן בתלמוד המערב שביבמות פרק אלמנה וחכמים נחלקו עליהם והדברים נראין לפסוק כחכמים וכן כתבו גדולי המגיהים ואף גדולי המחברים עצמם כתבו כשיטתנו בפרק י"ו גרשה ר"ל שהיבם גירש את אשתו אין לה מנכסי בעל ראשון אלא כתבתה והוא יכול למכור כל הנכסים שנשארו וזו לא הוצרכה ללמד אלא שפירשו בגמרא שבא ללמד היוצא ממנה דרך דיוק כלומר טעמא דגירשה הא לא גירשה אינו יכול למכור כלל בנכסי האח ואע"פ שאתה יכול ללמדה ממה שאמרו במשנה זו כל נכסיו אחראין לכתבתה וכן ממה שאמרו פירות המחברים שלה שמא הייתי אומר דוקא בשאין בנשאר אלא נכסים מועטין וחוששת שמא ישתדפו ולימד כאן שאף בנכסים של מאה מנה כן ואין לו תקנה למכור אלא משגירש החזירה קודם שנקרעה כתבה ראשונה ולא כתב לה כתבה אחרת הרי היא ככל הנשים ואין לה אלא כתבתה כלומר כתבתה שעל נכסי בעלה הראשון ומה שמכר מיהא מהם מכר וכמו שאמרו באשת איש דעלמא המגרש את אשתו והחזירה קודם שפרעה על דעת כתבתה הראשונה החזירה כך בזו וכן הלכה:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

בד"ה נכסים כו' ואיכא למ"ד שהיו בחזקת שניהם ויחלוקו ה"נ פליגי הכא כו' עכ"ל בפירוש רש"י שלפנינו לא כתב דה"נ פליגי הכא ואיכא למ"ד בחזקת שניהם ויחלוקו ונראה דיפה כוון דהא ע"כ כיון דלב"ש כתובה שבקה כדמדקדק התם מדלא קתני יחלוקו יורשי האב עם יורשי הבעל א"כ לב"ה נמי בחזקתן לא יחלוקו קאמר דבהא לא פליגי כדמוכח בהחולץ וכמ"ש התוס' בסמוך וק"ל:

בא"ד וזה אינו כו' משמע דנכסי צאן ברזל בחזקת הבעל קיימי טפי כו' עכ"ל ק"ק דמהך סוגיא גופה דפרק החולץ דמדקדק דכתובה לב"ש שבקה מדקתני יחלוקו יורשי הבעל עם יורשי האב ולא קתני יורשי האב עם יורשי הבעל מוכח בהדיא דיורשי האב עיקר לגבי נכסי מלוג ויורשי הבעל עיקר לגבי נכסי צאן ברזל ודו"ק:

בא"ד והא דלא עריב ותני נכסים עם הכתובה כו' עכ"ל בתוס' פרק מי שמת כתבו נמי ליישב למ"ד בחזקת יורשי האב אמאי לא עריב ותני נכסים בהדי הנכנסים ויוצאים עמה וי"ל דהתוספות לא חשו לאקשויי הכא דלא עריב ותני אלא הנך דקתני להו בהדדי למ"ד בחזקת יורשי הבעל אבל למ"ד בחזקת יורשי האב דמספקא להו וכתובה בחזקת יורשי הבעל לא וק"ל:

בד"ה יורשי הבעל כו' וא"ת לפירוש הקונטרס דאין ליורשי הבעל כו' עכ"ל כצ"ל והיינו כפ"ה למ"ד בחזקתן היינו יורשי האב אבל מה שכתוב בתוס' לפנינו לבית הלל טעות הוא דב"ש וב"ה לא פליגי בנדוניא כדמוכח הך דהחולץ כמ"ש התוספות לעיל ויש לדקדק לפי מה שקיימו התוס' הכא ולקמן דכל הך סוגיא א"ש גם לפי פירוש הקונטרס למ"ד בחזקתן היינו יורשי האב מאי קפשיט מהך ברייתא דקתני שומרת יבם שמתה יורשיה יורשי כתובתה חייבין בקבורתה ואימא דהיינו יורשי האב שיורשין כתובתה דהיינו נדונייתה ויש ליישב דאי יורשי אב קאמר לא ה"ל למיתני יורשי כתובתה דהיינו נדונייתה כיון דאיכא למטעי למימר דיורשי כתובתה היינו יורשי הבעל דירתי מאתים ותוספת אלא ה"ל למתני יורשי נכסי מלוג חייבין בקבורתה דליכא למטעי ביה אבל אי יורשי כתובתה היינו מאתים ותוספת ניחא דליכא למיתני בע"א ובהכי ניחא נמי מה שהקשה מהרש"ל לקמן בתוס' בד"ה איזוהי אלמנה כו' ושומרת יבם לית לה יתומים עכ"ל ותימה למה לא דקדק מדקתני בהדיא דאין יורשי הבעל חייבין בקבורתה דהיינו יתומים כו' שהרי שומרת יבם אדרבה יורשי הבעל חייבים כו' עכ"ל דלאו קושיא היא דאי מהא תפשוט ליה בהיפוך דמוכח דיורשיה דחייבים בקבורתה היינו יורשי האשה אבל השתא שדקדקו מלשון יתומים דהא דאין חייבין בקבורתה לא מיירי בשומרת יבם ניחא כמ"ש לעיל דאי יורשי אשה קאמר ה"ל למיתני נכסי מלוג כיון דאיכא למטעי ודו"ק:

בא"ד ויש לומר דשומרת יבם היתה ראויה ליטול כו' כדמסקינן דיבם כאחר דמי כו' עכ"ל דודאי בכל הסוגיא לא אסיק אכתי אדעתיה עד לבסוף הא דיבם כאחר דמי והיינו לענין דהוה כגבוי אבל להך מלתא דהכא כאילו הכניסה לו נדוניא שפיר אסיק אדעתיה וק"ל:

לאו בפירוש איתמר כלומר לאו בפירוש שמיע ליה מרבא דמה שעשה עשוי אחריתי בהדה עייל לאשתו אחת מן השפחות לשמשה ואתיא גבירתה דשפחה וקא צוחא על שפחתה משום רווח ביתא אתקינו והא קא רווח משמשא שתיהן. רש"י במהדורא קמא: מאן דחזא סבר מה שעשה עשוי פי' מאן דחזא סבר דאפי' בעלמא המוכר קרקע לפירות מה שעשה עשוי ולישנא קלילא נקט דאלו בעובדא דהכא הכל מודים דמה שעשה עשוי אלא ודאי כדאמרן. הריטב"א ז"ל: והא קא רווח פי' הרי"ף ז"ל דהא איכא אחריתי ורש"י ז"ל פי' שאף עתה עושה צורכי הבית וכן פי' הראב"ד ואי משום דעיילא לאידך לא גרעה מארחי ופרחי ששפחות שבבית משמשות הן אפי' לפני האכסנאי. וזה יותר נכון. הרשב"א ז"ל: ותלמידי רבינו יונה כתבו וז"ל והא קא רווח כיון שנשאר לה אחריתי וגם זו שהכניסה לאשה השנייה כיון שלא מכרה ולא משכנה לא הפסידה האשה הראשונה ההנאה שלה לגמרי כי לפעמים תסייע לחברתה. ע"כ: וכתב הריטב"א ז"ל והא קא רווח פי' שאף עתה היא עושה צרכי הבית ואית לה הנאה ושמעינן מינה שהנושא אשה על אשתו ואית ליה למיקם בספוקייהו יכול להשהותן שתיהן בבית אחד עמו ואין הראשונה יכולה לעכב דאי לא"ה תצוח שלא תהא צרתה בבית וכיון שתצא מן הבית תו ליכא רווח ביתא אלא ודאי כדאמרן כנ"ל ע"כ. ולפי' הרי"ף ותלמידי רבינו יונה לא שמעינן מינה האי דינא כלל ורבינו יהונתן הכהן אזיל בשיטת רש"י דרווח ביתא היינו דאכתי היתה משמשת לשתיהן אבל לעולם אם הוציאה מן הבית הן במכר הן במתנה לא עשה כלום ויכולה למחות בידו. וכתב הרב המעילי דלפי הרי"ף אם רצה למוכרה לפירות ג"כ הרשות בידו: שמא תכסיף כלומר יכחיש הלוקח את הקרקע כיון דלית ליה בגוף הקרקע כלום ואם הם עבדים ושפחות נמי שמא יכחישם במלאכות קשות יותר מדאי וימותו. ר' יהונתן הכהן:

וז"ל תלמידי רבינו יונה שמא תכסיף וכו' כלומר לא ישים לו לב הלוקח אלא שיהיה לו פירות הרבה ולא יחוש לקיים הקרקע ויזקין במהרה ולפיכך יכולה האשה לבטל המכר רבא אמר משום רווח ביתא מאי בינייהו כיון דבין לטעם זה ובין לטעם זה יכולה לבטל זה המכר מהו שיש בין שני הטעמים הללו ומהדרינן איכא בינייהו היכא שהקרקע קרוב לעיר שהאדם יכול לראותה תדיר ויראה אם עובד אותה כראוי לטעם שמא תכסיף ליכא למיחש שהרי כל היום יראו אותו אבל לטעם רווח ביתא איכא למיחש. א"נ איכא בינייהו שהבעל אריס באותה שדה עצמו פירוש למ"ד שמא תכסיף ליכא כיון שהבעל עובד אותה למ"ד משום רוח ביתא איכא שהרי אינו נוטל מן הפירות אלא כמו אריס למחצה לשליש ולרביע וליכא רווח ביתא כולי האי וי"מ שהבעל אריס בשדות אחרות למ"ד שמא תכסיף ליכא למ"ד משום רווח ביתא איכא דהא איכא רווח ביתא ממה שבא לו משדות אחרות. עכ"ל תלמידי רבינו יונה: וז"ל רש"י ז"ל במהדורא קמא תכסיף שמא יכחיש לוקח את הקרקע כיון דלית ליה בגוף הקרקע. דמקרבא למתא מתיירא לוקח להכסיף דכל שעתא חזו לה אבל משום רווח ביתא איכא. בעל אריס הוא שעשהו לוקח לבעל עצמו אריס על אותה שדה מלוג שמכר לו לפירות דבעל ודאי לא מכסיף דמצפה הוא למיתת אשתו וירית לה אבל רווח ביתא ליכא. א"נ זוזי דשקל מקרקע דמכר לפירות עביד להו עיסקא ומשתכר בהן ומן הריווח מתפרנסין יחד דמשום רווח ביתא ליכא למיחש דהא איכא רווח ביתא אבל לשמא תכסיף לוקח איכא למיחש ע"כ. וכתב ר' יהונתן הכהן משום רווח ביתא כדפרשינן דביום או יומים יוציא העשרים דינרין שלקח ממנו בשכירות ויצטערו כל השנה שאם לא מכרה היתה נהנית האשה מן הגן או מן השדה בכל יום ויום. א"נ זוזי דשקל מיניה דהיינו עשרים דינרין עביד בהו עסקא ומשתכר בהו טובא ומן הרווח התפרנסין ונהנין בכל יום דמשום רווח ביתא ליכא למיחש דהא איכא רווח ביתא אבל להאי טעמא דשמא תכסיף איכא למיחש. ע"כ: וכתב הריטב"א ז"ל והלכתא כרבא ומיהו המוכר קרקע של נכסי מלוג מכירה גמורה אף לגופה כשם שהמכר בטל לגבי הגוף כך הוא בטל לענין הפירות וכדאמרינן לעיל להדיא במתניתין בחייה ולפירות וסתמא היא ואפי' היכא דאיכא רווח ביתא וכן דעת גדולי רז"ל וכבר פרשתיה בב"ב בס"ד. ע"כ:

מתני' שומרת יבם שנפלו כו' הא מתניתין עיקרה ביבמות בפ' החולץ והכא לא קתני לה אלא משום מוכרת ונותנת וסופ' דמלתא מה יעשה בכתובתה אגב גררא נקט והתם עיקר. ריב"ש ז"ל:

מודים ב"ש וב"ה שמוכר כו' כלומר אף על פי שנחלקו גבי ארוסה בנכסים שנפלו לה משנתארסה אם תוכל למוכרם בעודה ארוסה הכא כ"ע מודו דכל זמן שהיבם לא עשה בה מאמר מוכרת לכתחלה בנכסים שנפלו לה בעודה שומרת יבם ואף על פי שהיא זקוקה ליבם. מתה מה יעשה בכתובתה כו' לא קאי למאי דקתני ברישא דודאי נכסי מלוג שנפלו לה בעודה שומרת יבם כיון שיכולה למכור לכתחילה דברי הכל הוא שאם מתה יורשיה יורשים אותה אלא מלתא באפי נפשה היא ובנכסי מלוג שנפלו לה בעודה תחת הבעל איירי ור"ל מתה מי יירש כתובתה דהיינו מנה מאתים ונכסים הנכנסים והיוצאין עמה דאינון נכסי מלוג שנפלו לה מתחלה בעודה תחת בעלה ב"ש אומרים כו'. תלמידי רבינו יונה: מה יעשה בכתובתה ששם לה בעל בכתובה ובנכסים שהוסיף לה משלה נכסי מלוג הרי הם נכסים הנכנסים והיוצאין עמה כמו שהם כלומר שאין יוכל בעל להוציאם יחלקו יורשי הבעל כלומר היבם עם יורשי האב כלומר אביה של שומרת יבם שהוא יורשה דאב קודם לכל יוצאי ירכו שכשמתה שומרת יבם בא יבם לירש את אשתו בנכסי מלוג שלה והאב בא לירש את בתו ויחלקו שניהם בנכסי מלוג שלה. בחזקתן בחזקת יורשי האשה יבם לא הוה מוחזק וביבמות בפרק החולץ מפרש להא מתני' דתנינן לה התם ופרכינן מאי שנא בחייה דלא פליגי דמודים שמוכרת ונותנת וקיים ושמעינן מינה דלית ליה ליבם שום זכיה בנכסי מלוג שלה ומאי שנא סיפא כי מתה היא דפליגי ב"ש ואמרי דיבם חולק בנכסי מלוג שלה אלמא אית ליה זכיה בגווייהו ומשנינן זיקת נשואה עושה ספק נשואין כלומר מה שהיא זקוקה ליבם ספק נשואין חשבינן לה דדילמא יחלוץ לה ואינה אשתו או שמא ייבם לה דאשתו הויא הלכך הויא לה ספק נשואה רישא דאיתיה לדידיה ואינהו יבם ספק וספק נשואה היא לו הלכך לא מצי יבם לעכב על שלה מלמכור דאין ספק מוציא מידי ודאי סיפא דמלתא הללו באין לירש והללו באין לירש מן הספק דיבם אומר אשתי היא ואני יורשה ויורשי האב אומרים לא כי שהרי לא נבעלה לו ויחלקו מן הספק וב"ה אזלי בתר חזקה וכיון דספק נשואה היא אוקים נכסי בחזקת יורשי האב דאינהו מוחזקים בהו טפי מיורשי הבעל ופרכינן נמי התם ולב"ש אין ספק מוציא מידי ודאי והא תנן נפל הבית עליו ועל אביו כו' ופרכינן נמי התם ולותבי' כתובה דמתניתין דקס"ד דקסברי ב"ש דיחלוקו נמי בכתובה אע"ג דבעל ודאי דהא מוחזק הוא בכתובה ויורשי האב ספק וקא אתי ספק ומוציא מידי ודאי ומשנינן בכתובה דמתני' לא פליגי דמודים ב"ש דלא יחלוקו יורשי האב בכתובה והכי קאמר מה יעשה בכתובה ושבקה לכתובה ותו לא אמר בה מידי אלא בנכסים מיירי וכיון דאית להו לב"ש שטר העומד לגבות כגבוי דמי חשבינן שומרת יבם דמוחזק בכתובה מחיים וכי מתה ירית לה יבם כי קובר לה יבם וכדמפרש בגמרא. רש"י במהדורא קמא:

וכתב הריטב"א ז"ל מתה מה יעשה בכתובתה ובנכסים הנכנסים כו' פירוש כתובתה קרי לעיקר כתובה ותוספת ונדוניא. ב"ש אומרים יחלקו כו' דייקינן בפרק החולץ דכיון דקתני עם יורשי האב דאלמא אינהו עיקר דבנכסי מלוג איירי ב"ש אבל בכתובה כב"ה סבירא להו והא דקתני הכא יורשי האב ולא קתני עם יורשי האשה כדתנן בב"ב [קנח א'] גבי נפל הבית עליו ועל אשתו משום דהכא לא ידיע מאן נינהו יורשי האשה הזאת ומ"ה קתני לישנא רויחא יורשי האב. וב"ה אומרים נכסים בחזקתן כתובה בחזקת יורשי הבעל ונכסים הנכנסים והיוצאין בחזקת יורשי האב פי' רש"י דכולהו דיני נכסים קתני וה"ק עיקר כתובה ותוספת בחזקת יורשי הבעל ונכסים הנכנסים והיוצאין עמה בחזקת יורשי האשה ונכסים של צאן ברזל בחזקתן ולא פי' בחזקת מי ובפרק מי שמת גבי נפל הבית עליו ועל אשתו אמרו בגמרא בחזקת מי איכא מאן דאמר בחזקת יורשי הבעל ואיכא מ"ד בחזקת יורשי האשה ואיכא מ"ד יחלוקו וכיון דפירשוה התם לא הוצרכו לפרשה כאן ולא בפרק החולץ דאיתא למתני' דהכא ותנא גופא ודאי לא קים ליה שפיר והיינו דלמאן דאמר בחזקת יורשי הבעל לא ערבינהו בהדי כתובה ולמאן דאמר בחזקת יורשי אשה לא ערבינהו בהדי נכסים הנכנסים והיוצאין. ואחרים פירשו דתנא תרי דיני קתני בלחוד וכלל ופרט קאמר נכסים בחזקתן כיצד כתובה דהיינו עיקר כתובה ותוספת ונדוניא בחזקת יורשי הבעל ואפילו למ"ד גבי נפל הבית עליו ועל אשתו דנכסי צאן ברזל בחזקת יורשי האשה טעמא דמלתא דהתם הוא דכי מיית בעל ברישא בטל חזקתיה אבל הכא דאיכא יבם דקאי במקום בעל קים ליה שהנכסים בחזקתו נמי שהיו בחזקת הבעל וכבר ברירנא בפרק החולץ דפלוגתא דהני פירושי שייכא בפלוגתא דאיפליגו התם רבא ואביי אליבא דרבה דלאביי מתפרשא כפירוש רש"י ז"ל ולרבא מתפרשא כאידך פירושא בתרא וכיון דכן לא גרסינן במתניתין וכתובה בוא"ו דא"כ ע"כ תלתא דיני קתני ולא אתיא שפיר לרבא אלא ה"ג כתובה בחזקת יורשי הבעל בלא וא"ו והשתא איכא לפרושי הכין והכין ושם הארכתי בזה בס"ד. ע"כ:

וריב"ש כתב וז"ל רש"י גריס וכתובה בוא"ו ופירש ז"ל דמילי מילי קתני דנכסים בחזקתן מיירי בנכסי צאן ברזל דומיא דההיא דתנן בפרק מי שמת גבי נפל הבית כו'. וכן פירשו הרמב"ם והקשה על זה הפי' ר"ת דהא אמרינן התם דב"ש לא איירי אלא בנכסי מלוג ובשארא מודו לב"ה וא"כ למ"ד התם דנכסים בחזקתן היינו בחזקת יורשי אשה א"כ לב"ה טפי הוו נכסי צאן ברזל בחזקתה מנכסי מלוג וזה הפך כל הסוגיא שבפרק החולץ והפך הסברא דטפי אית לן למימר בנכסי צאן ברזל שקבל עליהן הבעל אחריות שהיו בחזקתו מנכסי מלוג. ולי אין זו קושיא דהתם אי אמרינן דב"ש מודו לב"ה בשארא דייקינן לה מדקאמר יחלקו יורשי הבעל עם יורשי האב ולא יורשי האב עם יורשי הבעל משמע דמאי אמרי ב"ה הכל מודו דיורשי האב פליגי ב"ש ואמרי יחלוקו עמהם יורשי הבעל דלמ"ד נכסי לב"ה בחזקת יורשי האב אכולהו פליגי ב"ש ואמרי יחלקו עמהם יורשי הבעל אבל קשה לי על פרש"י ע"כ פירש ר"ת דהאי נכסים בחזקתן דהכא לא מתפרש כההוא דפרק מי שמת והכא ל"ג וכתובה בוא"ו אלא כתובה ותני והדר מפרש כו' וטעמא דפליגי התם אמוראי בנדוניא אליבא דב"ה אי בחזקת הבעל או בחזקת אשה אם יחלוקו והכא לכ"ע בחזקת הבעל משום דשאני התם שמתו שניהם ואין א' מן היורשין מוחזקים בנכסים והדבר ספק מי מת ראשון כדיהיב טעמא התם הואיל והללו באין לירש והללו באין לירש אבל הכא היא מתה והיבם ראוי ליקרא מוחזק שהרי משעת מיתת אחיו הוא יורש בנכסיו והיא אין לה ליטול כלום מכתובתה עד שתחלוץ וכן פי' הראב"ד. ולפרש"י ז"ל הא דאמר נכסים בחזקתן משום נדוניא ולא עריב לה בהדי כתובה למאן דמפרש התם נכסים בחזקתן בחזקת יורשי הבעל או בהדי נכסים הנכנסים והיוצאין למאן דמפרש התם בחזקת יורשי אשה י"ל דמשום דכתובה ונכסי מלוג ברור דינייהו ולא משום ספיקא אמרי להו דלהוו בחזקתן אבל נכסי צאן ברזל לא בריר דינייהו ומספיקא אמרינן בהו נכסים בחזקתן ומ"ה נקט האי לישנא ולא ערבינהו בהדי אינך א"נ לפי שאין טעמם ברור כל כך לא להך גיסא ולא להך גיסא כמו אינך מ"ה לא ערבינהו בהדייהו. ע"כ ריב"ש ז"ל.

והביאו ראיה תלמידי רבינו יונה לפרש"י ז"ל מדתנן בפרק מי שמת נפל הבית כו'. ב"ש אומרים יחלוקו וב"ה אומרים נכסים בחזקתן כתובה כו' ושאלו בגמרא נכסים בחזקת מי כו' ואם איתא דסיפא הוי פירושא דרישא מאי קא שאיל בחזקת מי והלא מפורש במשנה בהדיא אלא ודאי ע"כ דמשום דרישא לא איירי אלא בנכסי צאן ברזל ולא נתפרש דינם במשנה כפי הצורך בפירוש הוצרך התלמוד לשאול וכי היכי דמאי דקתני התם נכסים בחזקתן נאמר על נכסי צאן ברזל ולא הוי סיפא פירושא דרישא ה"נ מתני' דהכא שהרי בלשון אחד נשנו. ע"כ: והרא"ה ז"ל כתב וז"ל עיקר הפירוש כמו שפירש הרי"ף ז"ל דתלתא דיני קתני עיקר כתובה ונכסי מלוג ונכסי צאן ברזל. מעיקרא קאמר מתה מה יעשה בכתובתה כלומר בעיקר כתובה ונכסי צאן ברזל דאינהו נמי כתובה מיקרי כדכתיבנא לעיל וכדאמרינן בכמה דוכתי בבבא מציעא מקום שנהגו לעשות כתובה מלוה גובה מלוה ואמרינן נמי הבו לה ד' מאה זוזי לכתובתה דבתראי ובמכילתין תקנו קבורתה תחת כתובתה ואמרינן אע"פ שכתובתה בבית אביה מתה בעלה יורשה והיינו דבעינן מעיקרא מתה מה יעשה בכתובתה ובנכסים הנכנסים והיוצאין עמה וכולה בכלל עיקר כתובתה ונכסי צאן ברזל ונכסי מלוג וב"ש אמרי יחלוקו יורשי הבעל עם יורשי האב וב"ה אמרי נכסים בחזקתן. פי' נכסי צאן ברזל ונכסי מלוג והאי דקרי להו נכסים כלומר נכסי הכתובה לפי שהן כתובין בה בחזקתן ובבבא בתרא אמרי' בחזקת מי ופליגי עלה. איכא מאן דאמר בחזקת יורשי הבעל ואיכא מ"ד בחזקת יורשי אשה ואיכא מאן דאמר יחלוקו ומיהו קשיא לן למאן דאמר בחזקת יורשי אשה או בחזקת יורשי הבעל אמאי לא ערבינהו ותנינהו בהדי עיקר כתובה או בהדי נכסי מלוג למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה ואיכא למימר דהני פשיטא ליה מלתא דהכי דינא אבל בנכסי צאן ברזל איידי דלא מיחוור דינא דידהו ומשום דהוי בספיקא הוא דדיינינן הכי ואמרינן האי לישנא נכסים בחזקתן כלומר היינו דינא דידהו דמוקמינהו אחזקתייהו והיינו דפלוגתא הי חזקה.

כתובה דהיינו עיקר כתובה ותוספת שהוא ככתובה ולא גרסינן וכתובה כדאמרינן נמי נכסים הנכנסים ולא קאמר ונכסים כו'. נכסים הנכנסים והיוצאין עמה בחזקת יורשי האב והתם בבבא בתרא אמרינן בחזקת יורשי אשה משום דהתם איירינן בנפל הבית עליו ועל אשתו ומוכחא מלתא כי קאמר יורשי אשה מאן נינהו אבל הכא ביבמה היא גופא מספקא לן מאן יורשיה להכי תנא בחזקת יורשי האב אבל התם ביבמות איכא מאן דאמר דבנכסים שנפלו לה כשהיא תחתיו דבעל כולי עלמא לא פליגי דבחזקת יורשי הבעל נינהו ולא איירינן אלא בנכסים שנפלו לה כשהיא שומרת יבם וכיון דכן הוא במתניתין ודאי לא איירינן בנכסי צאן ברזל דמי נינהו דכ"ע ס"ל דיורשי הבעל נינהו דק"ו הוא השתא נכסי מלוג דנפלו לה כשהיא תחתיו דבעל אמרינן דהוו בחזקת יורשיו כ"ש נכסי צאן ברזל שהן בחזקתו מתחילה וה"ה נמי דלא הוה ליה למנקט כתובה כלל אלא איידי דמרגיל בפומיה נקט לה והתם אמרינן דב"ש לא איירי אלא בנכסי מלוג ובנפלו לה כשהיא שומרת יבם והיינו דקאמרינן יחלוקו יורשי הבעל עם יורשי האב למימרא דבנכסים מיירי דעיקרן של יורשי האב והיינו נכסי מלוג דעיקרן דידה וב"ה אומרים נכסים בחזקתן ובתר הכי מפרש כיצד כתובה דהיינו עיקר כתובה ותוספת ונדוניא בחזקת יורשי הבעל ובהא מודו נמי ב"ש ולא נקט לה אלא משום אידך. נכסים הנכנסים והיוצאין עמה בחזקת יורשי האב ובהא פליגי ב"ש ואי גרסינן וכתובה אית לן למימר דתלתא דינא נינהו והכי נמי קאמר נכסים בחזקתן נכסי צאן ברזל בחזקתן הראשונה והיינו דלא בעיא הכא בחזקת מי משום דפשיטא ליה מלתא דבחזקת יורשי הבעל קאמרינן וכתובה בחזקת יורשי הבעל נכסים הנכנסין והיוצאין עמה בחזקת יורשי האב ולא פליגי בית שמאי אלא אסיפא ושם יתבאר עוד בעה"י. עכ"ל הרא"ה: גמ' מי קוברה בין לב"ש בין לב"ה. רש"י במהדורא קמא: יורשי הבעל קברי לה כו' לפי' ר"ת אתי שפיר שהרי יורשי הבעל ירתי עיקר כתובה ונדוניא וכן לפרש"י למ"ד בפרק מי שמת בחזקת יורשי הבעל או אפי' למ"ד יחלוקו אבל למ"ד התם בחזקת יורשי אשה היכי קאמר יורשי הבעל קברי לה דקא ירתי כתובתה והלא קבורתה תחת נדונייתה ואין יורשי הבעל יורשים מנדונייתה כלום וי"ל דדוקא בארוסה שמתה הוא דאמרינן שאינו קוברה משום מנה מאתים שהרי לא זכתה בהם לעולם דלא קרינן ביה לכשתנשאי לאחר כדאיתא לעיל וגם אינו יורש מנדונייתה אבל שומרת היבם כיון שמת בעלה וזכתה בכתובתה הרי הוא כאלו הכניסה בנדוניא ליבם אותו שעבוד שהיה לה על נכסי בעלה ולפי זה אפילו ביבמה שנפלה מן האירוסין מבעיא ליה ופשטינן דיורשי הבעל קברי לה ומיהו לקמן גבי הא דתריץ אביי משום דבאין עליו משני צדדין פירשו בתוספות דדוקא בנפלה מן הנשואין קא תריץ אביי והיינו כפירוש רבינו תם דוק לקמן ותשכח:

משנה שומרת יבם שנפלו לה נכסים כו' וב"ה אומרים נכסים בחזקתן פירש"י דבב"ב בפ' מי שמת פליגי אמוראי כו' וכתב עוד בדבור הסמוך דה"ג כתובתה בחזקת יורשי הבעל. ולכאורה טעות נפל בדפוס בלשון רש"י וצריך להגיה דהכי גרסינן וכתובתה שכן נראה מלשון הרשב"א ז"ל בחידושי יבמות ומל' הנימוקי יוסף שם ומלשון הר"ן ז"ל בשמעתין דעיקר החילוק לדינא שבין פירש"י ותוס' כאן תלוי בחילופי גרסאות דלפירש"י גרסינן הכא וכתובתה כמו בפרק מי שמת כיון דנכסי צ"ב חלוק מכתובתה וקתני לה הכא בפני עצמה משא"כ לפירוש התוספות דהכא כתובה כולל ג"כ נכסי צ"ב א"כ גרסינן הכא כתובתה בלא וי"ו דפרושי קא מפרש כן נראה לכאורה דיש ליישב כוונת רש"י בגירסתו לפי שיטת הרשב"א והר"ן והנ"י ז"ל ולפ"ז מדלא השיבו התוספות על רש"י בענין הגירסא צריך לומר דהתוספות נמי נהי דגרסינן וכתובתה אפ"ה יש לפרש דהכא לכ"ע נכסי צ"ב בחזקת הבעל דהא בפרק מי שמת איכא למ"ד דנכסי צ"ב בחזקת יורשי הבעל אע"ג דקתני וכתובתה והיינו כדמסקו התוספות בהא דלא ערבינהו ותנינהו. מיהו רש"י ז"ל פשיטא ליה דנהי דאיכא שום סברא לחלק בין ההיא דהכא לההיא דפ' מי שמת אפ"ה כיון דבחד לישנא קתני להו מסתמא פירושן שוה מש"ה כתב דודאי אי הוה גרסינן כתובתה בלא וי"ו היה באפשר לחלק דאפי' למ"ד התם בחזקת יורשי האשה היינו משום דנקיט וכתובתה ע"כ שאין נכסי צ"ב בכלל כתובתה משא"כ הכא דנקיט כתובתה ע"כ פרושי מפרש משא"כ כיון דהכא נמי גרסינן וכתובתה כמו התם משמע ליה לרש"י דמסתמא פירושן שוה לכל חד כדאית ליה כן נראה לי בכוונת רש"י ז"ל ויבואר עוד בסמוך:

מיהו איכא למידק בעיקר פלוגתת רש"י ותוספות דהא בפרק החולץ פליגי אמוראי טובא באוקימתא דמתני' ולכולהו אמוראי בר מדאביי מיתוקמא כולה מתניתין בנכסים שנפלו לה כשהיא שומרת יבם דוקא אבל בנכסים שנפלו לה תחתיו דבעל ב"ה נמי מודו דליורשי הבעל כדמסיק רבא דידו עדיפא מידה כן נראה מלשון רש"י ותוספות פרק החולץ וא"כ לפ"ז לא שייכי כלל הכא האי פלוגתא דפרק מי שמת דהא נכסי צ"ב לא שייכי כלל אלא במה שהכניסה לבעל וא"כ נפלו לה תחת הבעל ולפ"ז אפילו בנכסי מלוג בכה"ג כ"ע מודו דהוו ליורשי הבעל וכ"ש נכסי צ"ב ואף שיש שום סברא לומר דנכסי צ"ב הוי יותר בחזקת האשה כיון דהבעל חייב באחריותן ומש"ה מיקרי צ"ב שהיא מוחזקת בהן כעל עמוד ברזל או משאר טעמי שאבאר בלשון התוספות מ"מ מלשון רש"י גופא מבואר כאן להיפך דמ"ד בחזקת האשה היינו משום שהיה שלה וא"כ כ"ש דנכסי מלוג היה שלה ואפ"ה אותן שנפלו תחת הבעל לכ"ע הוי ליורשי הבעל ומהיכי תיתי נאמר בנכסי צ"ב שהכניסה לבעל שיהיו יותר בחזקת האשה. ועוד דס"ס לא איירי סיפא דמתני' במה שנפלו לה תחת הבעל וא"כ לא שייך לפרש נכסים בחזקתן כה"ג. ולפ"ז נראה דשיטת רש"י ותוספות כאן היינו לאוקימתא דאביי בפ' החולץ דרישא דמתני' בנפלו כשהיא שומרת יבם וסיפא בנפלו תחת הבעל ואפ"ה סברי ב"ה דנכסי מלוג בחזקת יורשי האשה וא"כ שפיר שייך פלוגתת רש"י ותוספות בנכסי צ"ב ואין לתמוה בזה להעמיד סתימת לשון התוס' אליבא דאביי דבלא"ה כתבו התוספות במסקנא דהחולץ בשם ר"י גאון דהלכה כאביי ולא הביאו שום חולק ועיין מה שאכתוב בזה בלשון התוס'. ומעתה נשוב לשיטת רש"י דמ"ש דשייך הכא האי פלוגתא דפרק מי שמת היינו דודאי לשון המשנה הכי דייק דפירושן שוה אלא דממילא ע"כ דתליא בפלוגתא דאביי ורבא דפרק החולץ דמאן דמפרש בפרק מי שמת לשון נכסים בחזקתן בחזקת יורשי הבעל ע"כ ה"נ מפרש במשנתינו וס"ל כרבא ואינך אמוראי ומ"ד התם בחזקת יורשי האשה ס"ל הכא כאביי. ולפ"ז יש לי לקיים הגירסא בלשון רש"י דהכי גרסי' כתובתה בלא וי"ו דהא ודאי למ"ד התם ליורשי הבעל וה"נ דכוותיה א"כ אין מקום לגירסת וכתובתה בוי"ו לומר דנכסים בחזקתן בבא בפני עצמה היא בנכסי צ"ב דהא לא איירי הכא בסיפא מנכסים שנפלו תחת הבעל אלא ממה שנפלו כשהיא שומרת יבם וא"כ לא שייך נכסי צ"ב בהא מילתא וא"כ כיון דלמ"ד ליורשי הבעל ע"כ גרסינן כתובתה ה"ה למ"ד בחזקת יורשי האשה דבגירסת המשנה ודאי לא פליגי אלא דאפ"ה נראה יותר כדפרישית מעיקרא דלרש"י גרסינן וכתובתה ואפ"ה א"ש אף למ"ד ליורשי הבעל דאדרבה הא מילתא גופא דרבא אשמעינן תנא דמתניתין דשלשה חילוקי דינים יש לב"ה נכסים בחזקתן פי' דאותן נכסים שהיו לה מעיקרא תחת הבעל בין נ"מ ובין נצ"ב הן בחזקתן וממילא ידעינן דהיינו בחזקת יורשי הבעל שהוא היבם שעומד תחת הבעל וכתובה נמי בחזקת יורשי הבעל אבל נכסים הנכנסים ויוצאים עמה דהיינו נכסים שנפלו כשהיא שומרת יבם הן בחזקת יורשי האשה והא דקאמר רבא התם סיפא כשנפלו תחת היבם לא קאי אלא אהא סיפא דשייך פלוגתא דב"ש וב"ה דהיינו בנכסים הנכנסים ויוצאים שנפלו כשהיא שומרת יבם כנ"ל נכון. והשתא לפ"ז לשיטת רש"י א"ש נמי אפילו למ"ד בפרק מי שמת יחלוקו דהכי הלכתא וא"כ לשון משנתינו נמי ע"כ הכי מפרש דיחלוקו והיינו למאי דפרישית בסוגייא דיבמות דלאוקימתא דרבא בנפלו כשהיא תחת הבעל דידו עדיפא מידה והיבם ידו כידה וממילא דיחלוקו וכן נראה שם מל' רש"י שכתב דשקלי יורשי הבעל בנכסים ולא כתב דשקלי לנכסים אלא ע"כ דכוונתו דשקלי פלגא. אלא דעדיין נ"ל דוחק דסוף סוף אין לשון נכסים בחזקתן דהכא שוה לנכסים בחזקתן דפרק מי שמת דהכא הוי נ"מ נמי בכלל כיון שנפלו תחת הבעל וקאמר שהם בחזקת הבעל והתם הא קתני בהדיא דנכסים הנכנסים ויוצאים תחת הבעל אפ"ה הם בחזקת האשה ויש ליישב. העולה מכל זה שאין בידי להכריע כעת כוונת רש"י בגירסת המשנה אם רוצה לומר דגרסינן וכתובתה או כתובתה לולי שהר"ן ז"ל כתב להדיא דרש"י גריס וכתובתה בוי"ו ע"ש ודוק היטב ועיין עוד בסמוך:

תוספות בד"ה נכסים בחזקתן פ"ה כו' ואין נראה לר"ת כו' דהיבם כבר היה מוחזק כו' עכ"ל. כבר כתבתי דעיקר דברי התוספות בזה אליבא דאביי דמוקי לסיפא דמתניתין דנפלו לה כשהיא תחתיו דבעל וא"כ משכחת שפיר נצ"ב דומיא דנ"מ משא"כ לרבא אפילו בנ"מ לא איירי סיפא דמתניתין אלא בנפלו כשהיא שומרת יבם וא"כ לא משכחת נצ"ב בכה"ג וכתבתי דאפשר דהתוספות סברי דהלכה כאביי אלא שראיתי להרב הב"י בא"ע סי' ק"ס שכתב ונדחק דאפילו לשיטת רוב הפוסקים דס"ל כרבא אפ"ה שייך האי דינא נמי בנצ"ב שפסקה להכניס להיבם וע"ש בב"ח אלא דודאי התוס' דהכא לא איירי בכה"ג דהא כתבו להדיא שהיבם היה מוחזק משעת מיתת אחיו וא"כ לפ"ז מצינן למימר דרש"י ותוספות לא פליגי דודאי למ"ד בפרק מי שמת דנכסים בחזקתן בחזקת האשה מפרש כאן נמי בחזקת יורשי האשה ובאותן נכסים שפסקה להכניס ליבם וע"כ דהתוספות לא נחתו להאי סברא כלל וכמ"ש הב"י שהוא דוחק ולאפוקי משיטת הב"ח דפשיטא ליה הא מילתא ודוק. מיהו בעיקר דברי התוספות דפשיטא להו שהיבם מוחזק משעת מיתת אחיו משום דנצ"ב נמי לא ניתנו לגבות אלא לכשתנשא לאחר ולענ"ד הא מילתא צריכא עיונא טובא דהא לעיל בפרק נערה דף נ"ג משמע להדיא דהאי טעמא דבעינן לכשתנשא לאחר לא שייך אלא בעיקר כתובה ותוספות ולא בנדונייתא דהיינו נצ"ב דהא מה"ט גופא מסקינן התם דקבורתה תחת נדונייתא ויבואר עוד בסמוך בשמעתין ולפ"ז שפיר מצינן למימר בשיטת רש"י ז"ל דלמ"ד התם בחזקת האשה ה"ה כאן בין לאביי בין לרבא דכיון דלמ"ד התם דנצ"ב בחזקת יורשי האשה לב"ה אע"ג דלב"ה כתובה גופא בחזקת יורשי הבעל וע"כ משום דבכתובה ס"ל דלאו כגבוי דמי דלא עדיף משאר חוב ואדרבה גריעא מיניה דלא ניתן לגבות כלל אלא לכשתנשא לאחר משא"כ בנצ"ב דמסתמא איירי שהן בעין דבנצ"ב שאינן בעין נראה דבלא"ה הוה ליורשי הבעל דהא קי"ל אין אדם מוריש שבועה לבניו וכמ"ש התוספות להדיא בפרק החולץ דף ל"ח ע"ש וא"כ כיון שהן בעין ס"ל דכגבוי דמיין דלא מחוסר גוביינא ואדרבה אין היורשים יכולים לסלקה בדמים דמשום שבח בית אביה דידה הוי כדאיתא פ' אלמנה לכ"ג וכיון דלא בעינן בנצ"ב לכשתנשא לאחר א"כ אין ליבם בהם זכות ומש"ה איכא למימר דגריעא בהם יד היבם אפי' מנ"מ שנפלו לה תחת הבעל דצ"ב נהי דכגבוי דמי אפ"ה לא מטא זמן גוביינא אלא לאחר מיתת הבעל והו"ל כנכסים שנפלו לה כשהיא שומרת יבם וסברא זו כתב הרשב"א ז"ל בשמעתין הביאו הר"ן ז"ל לענין אכילת פירות היבם באותן נכסים דמה שהגיע לחלקה הו"ל כאילו נפלו לה כשהיא שומרת יבם למ"ד יחלוקו וא"כ למ"ד בחזקת יורשי האשה נמי יש לומר כן כדפרישית ובזה נתיישב מה שהקשו התוס' על רש"י מדברי ב"ש בסמוך ודוק היטב ועיין בסמוך:

קונטרס אחרון בסוגיא דשומרת יבם בתוס' בד"ה נכסים בחזקתן פ"ה דכי היכי דפליגי אמוראי בפרק מי שמת כו' ואין נראה לר"ת וכתבתי דלענ"ד לדינא לא פליגי רש"י ור"ת כיון שדברי ר"ת א"א להעמיד אלא בנפלו נכסים בעודה תחת הבעל והיינו כאוקימתא דאביי בפרק החולץ וע"כ דהכי הוא מדכתבו בפשיטות דהיבם מוחזק בהם משעת מיתת אחיו ושיטת רש"י נראה דלמ"ד התם בחזקת יורשי האשה ע"כ מפרש הכא בנכסים שפסקה להכניס ליבם עצמו וכמ"ש הב"י והב"ח באה"ע סי' ק"ס כך נראה לכאורה אלא דבלא"ה יש מקום עיון בהא דפשיטא להו להתוספות דהיבם מוחזק בנכסי צ"ב משעת מיתת אחיו ומאי פשיטותא דלעיל פרק נערה משמע להדיא דבנדונייתה לא דרשינן מדרש כתובה ולא בעינן לכשתנשא לאחר דוקא וא"כ כיון דע"כ נכסי צ"ב דהכא איירי במטלטלי ואיתנהו בעינייהו כמ"ש התוספות בפ' החולץ דאל"כ הא קי"ל אין אדם מוריש שבועה לבניו וא"כ משעת מיתת הבעל ברשות האשה קאי וכמ"ש בפנים:

בא"ד דהיבם כבר היה מוחזק בשעת מיתת אחיו שהוא יורש כו' עכ"ל משמע לכאורה מלשונם דהיבם מיקרי יורש הבעל אף על פי שלא נתיבמה כיון שמתה בעודה שומרת יבם אפ"ה קרי ליה תנא דמתני' יורש הבעל ולפ"ז נראה דהא דלאביי ס"ל לב"ש יחלוקו בנ"מ היינו שהיבם נוטל מחצה אפילו במקום אב וממילא דה"ה לרבא דאמר בנפלו כשהיא תחתיו דבעל ידו עדיפא מידה ולב"ה נמי שקלי יורשי הבעל מחצה דהיינו היבם גופא ואין שום סברא לומר כן שהיבם יזכה בעיקר נכסים אם לא שנאמר שהוא ג"כ יורש שלה דמספקא ליה לב"ה אי זיקה נישואין עושה ולפ"ז צ"ל דהא דאיבעיא לן ביבמות דף כ"ט ע"ב מאמר לב"ש נישואין עושה או אירוסין עושה ואמר ליה אביי למאי הילכתא אילימא ליורשה כו' ומשמע דאפילו במאמר לב"ש פשיטא ליה דאינה יורשה כ"ש בזיקה לחוד וכ"ש אליבא דב"ה כל זה היינו לענין מה שנפל לה בעודה שומרת יבם אבל במה שנפל לה תחת הבעל אפי' בזיקה לחוד זוכה היבם בנ"מ שלה לחוד אליבא דב"ש ולרבא אפילו אליבא דב"ה. ובאמת מצאנו מחלוקת הפוסקים בזה מי נקרא יורשי הבעל אם היבם או האב ולענ"ד ע"כ דהיבם נקרא יורשי הבעל מהאי דפרישית כיון דנ"מ לאביי ורבא בנפלו תחת הבעל ע"כ דהיבם נקרא יורש הבעל ולא האב דא"א שיזכה אבי הבעל בנ"מ של האשה שהיא שומרת יבם דמהיכי תיתי א"כ מנ"מ נשמע ג"כ לכתובה ונצ"ב לב"ה דהיבם נקרא יורש הבעל ובזה א"ש לשון התוספות שמקשין בסמוך דלערבינהו וליתנינהו ודוק היטב:

מיהו כל זה כתבתי לפי שיטת רש"י ותוספות פרק החולץ דלרבא נמי ס"ל לב"ה דזיקה מיהא עושה ספק נשואה אבל לולי פירושם היה נ"ל לפרש דרבא דהתם אליבא דב"ש איירי דזיקה ככנוסה ומכ"ש למאי דמוקי לה בעבד בה מאמר א"כ אפילו לב"ש נמי זיקה לאו ככנוסה לענין ירושה והא דקאמר רבא אי דנפלו תחתיו דבעל לכ"ע ידו עדיפא מידה לאו לענין שיזכה היבם בנכסים לאחר מיתה איירי אלא ארישא דמתני' קאי דאי דנפל תחת הבעל כ"ע מודו דאם מכרה ונתנה בעודה שומרת יבם אינו קיים כיון דידו דיבם כידה ולאפוקי מדאביי דשייך פלוגתא דב"ש וב"ה בסיפא אפילו לענין מוכרת ונותנת דהא לא מפליג בין רישא לסיפא בין מתה לעודה קיימת משא"כ לאחר מיתה לא איירי רבא כלל דפשיטא ליה דזיקה אינו ככנוסה ומש"ה מוקי סיפא בעבד בה מאמר דוקא כך היה נראה בעיני לכאורה ואבאר עוד בזה בסוגיא דשמעתין לולא דרש"י ותוספות בפ' החולץ לא כתבו כן:

אמנם לאחר העיון בלשון מלחמות ה' להרמב"ן בשיטת רבינו האי גאון ובשיטת הרי"ף ז"ל נ"ל לפרש דבריהם כדפרישית ובזה יתיישבו כמה קושיות שהקשה הרמב"ן ז"ל שם וביחוד מה שהקשה מהא דאמרינן בפ' הכותב בפלוגתא דאביי ורבא אי ידו עדיפא מידה דנ"מ לשומרת יבם ונדחק מאד ולמאי דפרישית א"ש ועוד אבאר בפ' הכותב אי"ה ודוק היטב:

קונטרס אחרון בא"ד שכתבו דהיבם מוחזק בשעת מיתת אחיו שהוא יורש כו' משמע מדבריהם בפשיטות דהיבם הוא יורש הבעל ולא אבי הבעל ודלא כהפוסקים דאבי הבעל הוא יורש הבעל וקשיא לי על שיטתם האיך אפשר לומר כן דמאי שייכות יש לאבי הבעל בנכסי מלוג של השומרת יבם אע"כ דאיבם קאי שהוא יורשה וא"כ מנכסי מלוג שמעינן אנכסי צ"ב דיבם נקרא יורשי הבעל דהא בחדא לישנא קתני להו ועיין בסמוך:

מתני' שומרת יבם וכו' אר"מ שמין אותן כמה הן יפין. וק"ל הא באמת נראה דאשה גובה משבח ששבחו הנכסים לאחר מיתת בעלה בשבח דממילא כגון דקלא ואלים. ואף דהב"ש והח"מ (סי' ק ס"ב) כתבו בפשיטות דגם משבח דממילא אינה גובה ע"ש. מ"מ דבריהם תמוהים להמעיין דהא בכור ואשה דינם שוה במתני' דבכורות והרי הבכור גובה בשבח דממילא כדאיתא בח"מ (סי' רעח) וכיון שכן בפירות שגדלו שליש בחייו גם מה שיגדל לאחר מיתתו נשתעבד לה בתורת שבח דממילא כמו בבכור. וא"כ גם מזה הדין דילקח בהן קרקע כיון שנכנס תחת שעבודה. אולם באמת בלא"ה ג"כ קשים דברי ר"מ אמאי שמין. הא כל מה שהלוקח יתן עבור הקרקע כמות שהיא אף שנותן כך מטעם שיגמרו הפירות. מ"מ הא הקרקע שוה כן סך זה. יהיה מאיזה טעם שיהי' סוף סוף כל שיווי הקרקע נשתעבד לה. בשלמא במתני' דלעיל (דף עט ע"א) דנפלו לה כספים שפיר שייך דשמין דמה שישוה בשביל הפירות שיגדלו זהו הזכיי' שייך לבעל מדין פירות. אבל הכא בשומרת יבם כל מה שהלוקחים נותנים עבור הקרקע כמות שהיא עכשיו. כל זה נשתעבד לה. הגע עצמך אם משעבד עצמו לכל מה שישוה נכסיו בשעת מיתתו הנאמר דמה שהלוקח נותן בשביל שיגמרו הפירות אינו בכלל שיווי. ואפשר דמה"ט באמת פליגי רבנן ואמרי פירות המחוברים שלה ולא שמין. ועיין במהרש"א שם. ואפשר יש לכוון דבריו לדברינו:

תד"ה יורשי הבעל ולפ"ז אפי' ביבמה מן הארוסים מבעי' ליה עכ"ל. לפוס ריהטא תמוה טובא דביבמה מן הארוסים יהא הדין דתגבה הכתובה דהא כשמת הארוס הראשון היה זמן הגביי' דהא יבם כאחר דמי וזה היבם לא ירית ממנה דהא בנפלה מן הארוסים לא עדיפא מארוסה כדאי' ביבמות (דף כט) וארוס אינו יורש אשתו. אמנם האמת יורה דרכו. דנראה ברור מדעת תוס' ביבמות שם ע"ש. ע"כ דס"ל דלב"ה מאמר לא קני כלל ודלא כדעת המאור שם דאל"כ אלא דגם לב"ה חולקים מטעם ספק נשואה א"כ בפשיטות הו"ל לומר דמש"ה לא מצי רבא לאוקמי רישא בעשה בה מאמר דהא מאמר אירוסים עושה. ולב"ה ארוסה לא תמכור. אע"כ ברור דס"ל לתוס' שם ביבמות דלב"ה מאמר לאו כלום הוא. וס"ל ג"כ כפירש"י שם דמלשון רבא דקאמר אי בנפלו שהוא תחתיו דכ"ע ל"פ דידו עדיפא היינו דיחלוקו ומטעם דהוי ספק אם נתרוקנה הנכסים אלי' במיתתו, או כיון דיבם מצפה לכונסה אף דאינו בעל מ"מ לא נתרוקנה רשות אלי' והכל כאלו הבעל חי ומספק יחלוקו. וכסברת הרמב"ן ביבמות במלחמות. ובחידושיו ליבמות לדעת הרמב"ם דהוי ספיקא דנתרוקנה או לא ויחלוקו. רק במה שדעת הרמב"ם דבנ"מ ל"ש כלל סברא דלא נתרוקנה והכל ליורשה אשה. בזה ס"ל לתוס' דגם בנ"מ הוי כן הספק. וכן אתה מוכרח לומר בדעת הרשב"א הובא בר"ן בשמעתין דספק ג"כ במאמר לא קני כלל. ופסק ג"כ דהספק דיחלוקו. ואמאי יחלוקו ממנ"פ אם נתרוקנה הכל שלה ואם לא הכל שלה, אע"כ דהוי ספק אם נתרוקנה וניתן לגבות או לא. וכ"כ הרמב"ן במלחמות לשיטת הרי"ף אליבא דאביי דהוי ספק נתרוקנה. ומעתה י"ל דגם דעת תוס' כן. ומה שכתבו בד"ה נכסים בחזקתן דנכסי צ"ב של יורשי הבעל היינו מספק נתרוקנה. והיבם דהיה מוחזק דאף אם לא נתרוקנה א"צ ליתן לה עד שיחלוץ היבם מקרי מוחזק. ועל קוטב זה סובב והולך דברי תוס' שהתחלנו. והיינו דאף לפ"ה דצ"ב בחזקתה. היינו דאף דהוי ספק אם נתרוקנה הוא בחזקת יורשי אשה כמו בספק דב"ב. אבל מ"מ בכתובה בחזקת יורשי בעל מטעם ספק נתרוקנה. וכיון שכן שפיר כתבו אף בנפל מן הארוסים הוי ספק שמא לא נתרוקנה וא"צ כלל לירושה. דהא כל יבם דעלמא לא הוי בעל לב"ה. רק מכח יבם כאחר דמי מהני דמקרי מינה דידה קירית שיהא חייב לקוברה. וכמבואר ברמב"ן במלחמות. עיין היטב שם. ולפענ"ד לכאורה מוכח כמ"ש דידו עדיפא מידה היינו מטעם נתרוקנה אף דלא הוי בעל. דאם נפרש כדעת המאור דגם לב"ה הוי ספק נשואה ומטעם דידו עדיפא יחלוקו. קשה לי טובא דהא בלא מאמר לרבא בודאי לא הוי נשואה. וא"כ מיד שמת בעלה נפסק ידו דהא קודם המאמר לא הוי נשואה והאיך שייך לומר דאחר המאמר יהא חוזר וניעור המעלה של יד הבעל שמת. ועיין. ובמה שכ' במאור פ"ד סי' ה' דבנ"מ שנפלו כשהיא תחתיו אין היבם אוכל פירות דהפירות כמי שנפלו לה עכשיו דמי. הרמב"ן במלחמות דחה אותו בקושייתו דא"כ מאי פריך בש"ס לאביי דלפלגו בחיי' ולפירות, הא הפירות הוי כנפלו מעכשיו דגם ב"ש מודה לאביי דהוא בחזקתה ע"ש. וליישב דעת המאור נ"ל דלשיטתו אזיל דדעתי' בפ' מי שמת דרק ב' מיני נכסים הם וגרסי' כתובה בלא וי"ו ומנה ומאתים ותוספת ונכסי צ"ב שאין בעין ושמאתן בכתובה הוא הנקרא כתובה ובחזקת יורשי הבעל. ונ"מ ונצ"ב שהם בעין הוא בכלל הנכסים הנכנסים והיוצאים עמה והוא בחזקתה. ומעתה י"ל דמה שכ' במאור דהפירות הוי כנפלו עכשיו היינו רק בנ"מ משום דיד הבעל שהיה לה היינו רק אקרקע. אבל הפירות הוא זכיי' באפי נפשה מטעם פרקונה. אבל בנצ"ב דהוא שלו הקרן והשבח הכל מטעם קרן ולא תחת פרקונה. ע' בהה"מ פכ"ב מהל' אישות. בזה פשיטא דאוכל הפירות ולא הוי כנפל עכשיו. וא"כ מיושב קושי' הרמב"ן והיינו הא דמסקינן שבק' לכתובתה וב"ש מודו דבחזקת הבעל היינו בצ"ב שאין בעין אבל בבעין לאביי דאמר דאף בנפלו כשהיא תחתיו פליגי גם נכסי צ"ב שהם בעין בכלל הנכנסים והיוצאים עמה ושפיר פריך הש"ס דליפלגו בחיי' ולפירות בנכסי צ"ב שהם בעין (והוי כאן חסר בכתבי העתקה איזה אותיות והמבין יבין למלאות החסרון) ומה שקשה עוד במלחמות שם איך אפשר לומר דלמסקנא לא קיימא הא דשבקה לכתובתה כיון דבשטר עומד לגבות כגבוי דמי. הא לא גרע מנכסים שנפלו כשהיא תחתיו דמודו ב"ש שהוא בחזקת יורשי הבעל ע"ש. המעיין במאור יראה דלק"מ דודאי מודה לרבא בנכסים שנפלו כשהיא תחתיו מודה ב"ש לב"ה. ע"כ ב"ש לא קאי אכתובתה. אלא דעיקר דברי הרז"ה דהאי שינוי' דמשני שבקה לכתובתה דמשני כן על אביי. ועלה אמר דיקא נמי וכו'. ובאמת לפי המסקנא לאביי דסבר בפרק האשה שנפלו דשטר העומד לגבות כגבוי דמי. וגם ס"ל דגם בנפלו כשהיא תחתיו יחלוקו. א"כ ה"ה דפליגי בכתובתה. וע"כ הדיקא נמי אדחי למסקנא. ולאביי גם אכתובה קאי. והא דאמר אביי דיורשי הבעל חייבים בקבורה. דירתי כתובה. היינו לב"ה. וק"ל: ומה שהקשה הרמב"ן עוד דהא גם קודם שחזר אביי ס"ל בכתובה משום חינא דשטר העומד לגבות ע"ש להדי' מבואר במאור דלא ס"ל פשטא דש"ס משום חינא דאמר שטר העומד לגבות רק דמשום חינא מגבי' ובספק, וזהו רק בהיא קיימת. אבל לא בבנים וכמ"ש. ע' בתוס' דיש בזה תירוצים ע"ש. ובמהר"ם שיף שם. אולם קשה על הרמב"ן ותוס' דמפרשים בשינוי' דהש"ס משום חינא היינו דאמרי' בי' שטר העומד לגבות. א"כ מאי פריך הש"ס ואביי לותבה כתובה הא כבר שני ליה דבכתובה אמרי' שטר העומד לגבות. ולשיטת הרמב"ן היה נ"ל ליישב והיינו די"ל דס"ל משום חינא היינו רק בכתובה גופא אבל לא בנדוניא שנאבדה. וא"כ שפיר פריך הש"ס ואביי לותבא כתובה, היינו דבדברי ב"ש דמזכיר רק ב' מיני נכסים כתובתה כולל לכתובה ונדוניא. וא"כ לותבה אמאי בנדוני' יחלוקו אף באינו בעין. הא היא בחזקת הבעל. ויורשי הבעל הוי ודאי כיון דנאבד' הוא כחוב דעלמא דהוא רק שעבוד אנכסי' ול"ש בזה שטר העומד לגבות משום חינא דגבי נדוני' ל"א הכי. ומשני שבקה לכתובתה היינו דב"ש מודים לב"ה. רק קושית הרמב"ן הוא הבעל המאור דמשני שבקה לכתובתה היינו דמודו לב"ה. ואף בעיקר כתובה ואמאי בעיקר כתוב' נימא משום חינא דשטר העומד לגבות, והוא נכון לענ"ד. אולם על תוס' כתובות דמבואר מדבריהם דכל השקלי וטרי' דהתם הוא אנדוני' אם מינה דידה קירית או לא. ועלה כתבו תוס' דמשום חינא אמרי' שטר העומד לגבות. וע"כ אף בנדוני' שייך סברא זו. והדרא קושיא לדוכתי' מאי פריך הש"ס ולותבא כתוב'. ועיין. ובמה שכתבנו לשיטת הרמב"ן דפירכת הש"ס ולאביי לותבה כתובה היינו דכולל אף נדוני' שאין בעין. נ"ל לחזק הדברים יותר דהרמב"ן לשיטתי' הובא בהר"ן ר"פ אעפ"י דס' נדוני' שאין בעין הוא בכלל כתוב' לכל המיני' ע"ש. ויותר היה נ"ל לדינא לשיטת הרמב"ן והרא"ה שם דנדוני' שאין בעין הוא בכלל כתובה. ה"ה בנ"ד גבי שומרת יבם. וכן בנפל הבית בפרק מי שמת הוא בכלל כתובה ובחזקת יורשי הבעל. והא דיחלוקו בנכסי צ"ב הוא רק בבעין והא דמבואר מתוס'. ומתוס' יבמות. דאף באינו בעין. כן נראה דס"ל באמת כשיטת הרשב"א והר"ן ר"פ אעפ"י והרמב"ם והה"מ רפט"ז מהל' אישות דכלהו סברי דנדוני' בעין לא הוי כדין כתובה ומש"ה שפיר הקשה תוס' גם אנכסי צ"ב דאין בעין. אבל לרמב"ן והרא"ה נראה ברור דבשומרת יבם וכן בנפל הבית נדוני' שאינו בעין בכלל כתובה ובחזקת יורשי הבעל. וע' במ"ל פי"ח מהל' אישות דגם מהרשב"ם משמע כן ע"ש. ולא הערה מהשיטות שכתבנו, ומתוך מה שכתבנו ראי' ברורה יש לסייע להב"ש סי' צ"ג סקכ"א דכתב שם דמשמע מהרא"ש ר"פ אעפ"י דנדוני' שאין בעין לא הוי ככתובה ע"ש. ולמ"ש א"צ למשמעות ומבואר כן להדי' מדברי הרא"ש ב"ב דף ה' דנקט ג"כ הקושי' על נצ"ב למ"ד בחזקת יורשי אשה הא אין אדם מוריש שבועה לבנו ע"ש. הרי ע"כ דס"ל נצ"ב בחזקתה. אף בנצ"ב שאין בעין וע"כ משום דלאו ככתובה דמי'. והוא ברור לענ"ד: אולם בהצעה זו יקשה על דברי הרא"ש ריש ב"ב שכ' שם אחר תירוץ הריצב"א. ובזה מיושב וכו', הא גם לתירוץ ראשון ניחא כיון דמתנאי ב"ד קאתינן עלה הא ל"ש כן בנצ"ב. בשלמא חוץ לדרכינו י"ל דדעת הרא"ש דנצ"ב שאין בעין הוי ג"כ כתוספת כתובה דככתוב' דמי לענין שבוע' כדאיתא ר"פ אע"פ ויש בו דין תנאי ב"ד דחיישי' לצררי כמו בתוס' כתובה. אבל לפי דברינו דע"כ דעת הרא"ש דנדוני' לא הוי ככתוב' הדרא קושיא לדוכתי' דגם לתירוץ א' ניחא. וצל"ע. (אח"כ מצאתי בספר נתיבות המשפט נכ"ג שכ' בפשיטות דבנצ"ב ל"ש ההיא סברא דתנאי ב"ד [וכ"כ בב"ש רסי' צ"ו] ותמה על הרא"ש שכ' ובזה ניחא וכו' הא גם לתירוץ א' מיושב ע"ש) ולא הערה כלום די"ל דתלי' בשיטות הנ"ל ודוק: והנה במה שתירצו תוס' והרא"ש דבמת פתאום ליכא חשש צררי. יש לעיין דבזה מיושב רק דינא דנפל הבית דהוי מת פתאום. אבל משנתינו דשומרת יבם דמת כדרכו דסתמא קתני. ובזה יקשה ל"ל דכתובה בחזקת יורשי הבעל תיפוק דאין אדם מוריש וכו'. ואמרתי כמו דאמרי' במת פתאום דליכא חשש דלא מתפיס בחיים. ה"ה דלא מתפיס רק אם בשעת מיתה זמנו הוא. אבל בשומרת יבם דעדיין אינה יכולה לתבוע עד שיחלוץ גם המיתה לאו זמנו הוא ול"ח לצררי. וחידוש שלא דברו מזה כלום האחרוני', וע' בתוס' גיטין (דף לה ע"ב) ד"ה גט יבמין וכו' ובמהר"ם שיף שם. ודוק: