מסכת כתובות דף ע״ד עמוד א׳

הכי גרסינן - התם נמי בהא פליגי, מר סבר אדם יודע שאין קדושי קטנה כלום. כלומר, דרבנן סברי דחזרתה חזרה גמורה דאדם יודע

וגמר ובעל לשם קדושין - ומר סבר אין אדם יודע שאין קדושי קטנה כלום. כלומר, דרבנן סברי דחזרתה חזרה גמורה, ר' אליעזר סבר שאין אדם יודע ועל דעת קדושיו הראשונים הוא בועל ונמצאת גרושיה גרושין גמורים וחזרתה אינה חזרה גמורה. ונמצא פוגע בגרושת אחיו, ולא משום גזרה אסר לה ליבום, אלא מדינא ומשום לתא דהאיגזר ר' אליעזר מגרש את הגדולה והחזירה, שאף על פי שחזרתה גמורה גזרינן לה אטו האי שהיא גדולה בשעת נפילה. ורש"י ז"ל לא גריס ומר סבר אין אדם יודע שאין קדושי קטנה כלום, משום שרבנו ז"ל מפרש דר' אליעזר לא גזר גדולה אטו קטנה והגדילה אצלו דההיא מדינא מתיבמת כיון שהגדילה אצלו, אלא אטו החזירה כשהיא קטנה ועדיין קטנה היא הוא דגזר. ואינו מחוור, דאם כן קשיא הא מתנייתא לשמואל דאמר קטנה שלא מיאנה והגדילה ועמדה ונשאת צריכה גט משני דאלמא על דעת קדושיו הראשונים הוא בועל, והכא משמע דלכולי עלמא קדושי ודאי הוו. ואפשר למימר דשמואל דאמר כר' שמעון דלעיל (כתובות עג, ב) דאמר בקטן שקדש דעל דעת קדושין הראשונים הוא בועל. ואכתי לא ניחא דאם כן לא פליגי רבנן ור' אליעזר בהא, ואנן קא מקשינן ואזלינן והא הכא דטעות אשה אחת היא ופליגי, ולא הוה לן למימר אלא והא הכא דכטעות אשה אחת היא וקתני מתיבמת דאלמא על דעת קדושין גמורים הוא בועל, ואפשר לומר נמי בהא דלא פליגי רבנן ור' אליער קאמר, אלא משום דרבי שמעון קאמר לעיל גבי קטן שעל דעת קדושין הראשונים הוא בועל משום לתא דידיה קאמר הכא, ופליגי, כלומר פליגי רבנן עליה דרבי שמעון. ומיהו אי אפשר לומר דר' אליעזר גזר גדולה אטו החזירה כשהיא קטנה ועדיין קטנה היא, דגדולה אטו קטנה לא מיחלפא, אלא ודאי כי גזר ר' אליעזר מגרש את הגדולה והחזירה לא גזר אלא אטו מחזיר את הקטנה וגדלה אצלו, דהשתא אטו גדולה איכא למיגזר ואלמא החזירה כשהיא קטנה והגדילה אצלו מדינא אינה מתיבמת לר' אליעזר משום דעל דעת קדושין הראשונים הוא בועל, ואין חזרתה חזרה גמורה. ואידך דרב אשמעינן למאי דקא סלקא דעתיה דמקשה דאיכא לדמויי קטנה לטעות נדרים דאשה אחת, אמאי קא מהדר לאקשויי מברייתא ליתביה מדרב ושמואל גופייהו דאיפלגו בהדיא בקטנה שלא מיאנה והגדילה ועמדה ונשאת דאמר רב אינה צריכה גט משני, דאלמא אף בטעות אשה אחת פליג רב. ותירץ הראב"ד ז"ל: דהתם ודאי משמע ליה דקדשה זמן מרובה קודם גדולתה, כדקתני קטנה שלא מיאנה אלמא היה לה שהות למאן דאמר כשהיא קטנה ולא מיאנה והגדילה ועמדה ונשאת, והלכך ההיא בטעות שתי נשים היא. אבל הכא דקתני וגדלה אצלו, משמע דמיד שהחזירה גדלה אצלו במטה שסמוך לגדלותה החזירה ולא הספיק לבעול עד דגמרו שנותיה וסימניה. ויש מי שתירץ דהתם פשיטא לן דאדם יודע שאין קדושי קטנה שהשיאתה אמה ואחיה כלום אבל הכא ביתומה בחיי האב עסקינן, ואביה קבל קדושיה והחזירה לבעל, טעו אינשי, דלאו כולי עלמא ידעי דכיון דנשאת שוב אין לאביה רשות בה, הלכך לטעות אשה אחת גרידתא דמי דלא ידע האי גברא אי איכא עליה נדרים או לא ולספיקא נחית ובעיל. ושמואל דאמר צריכה גט משני לא תיקשי ליה מדרבנן דאמרי הכא חולצת או מתיבמת וכל שכן בההיא דלא טעו בה אינשי כולי האי, דאיהו דאמר כר' אליעזר דאמר דמדינא חולצת ולא מתיבמת, דלעולם על דעת קדושין הראשונים הוא בועל. וניחא דלפי תירוץ זה היינו דלא מקשה לעיל אלא מקדשה בטעות וכדשנינן לה דבטעות פחות משוה פרוטה קאמר ולא אקשי ליה מקטן שקדש מיהא דלטעות אשה אחרת הוא ופליגי, ומשום דההיא פשיטא ליה דאדם יודע שאין קדושי קטן כלום ולא דמי לטעות גרידתא, והיינו נמי דכי שני ליה בטעות פחות משוה פרוטה איבעיא ליה עלה במאי קא מפלגי ואוקמה באדם יודע ואין אדם יודע, ובקטן שקדש לא אבעיא ליה במאי פליגי, דבההוא פשיטא ליה דבאדם יודע ואין אדם יודע פליגי, כן נראה לי.

הא דאקשינן הא מיכתב כתבינן וקאמר רב פפי משמיה דרב וכו' ופרקינן הכי קאמר עד שלא כתבו וחתמו. לומר דלמחזי כשיקרא חיישינן, לרווחא דמילתא הוא דפרקינן ולאוקמי הא דרב הונא אפילו כרב פפא דאמר משמיה דרבא. ומיהו אנן לא קיימא לן [הכי] ולמיחזי כשקרא לא חישיינן. וכדאמרינן לקמן בריש פרק הכותב (כתובות פה, א), ההיא איתתא דאיחייבה שבועה בבי דינא דרב ביבי בר אביי אמר להו בעל דין תיתי ותשתבע במתא אמרה להו כתובו לי זכותא דכי משתבענא יהבו לי. אמר להו רב ביבי כתובו לה אמר רב פפי משום דאתי ממולאי אמרי מעלייתא, דאמר רבא האי אשרתא דדייני דאיכתיבא וכו', וליתא מדרב נחמן דאמר רב נחמן אומר היה ר' מאיר אפילו מצאו באשפה חתמו ונתנו לה כשר ואפילו רבנן לא פליגי עליה דר' מאיר אלא בגיטי נשים אבל בשאר שטרות מודו ליה, דאמר רב אמי אמר רב יוחנן שטר שלוה בו ופרעו אינו חוזר ולווה בו, שכבר נמחל שעבודו, הא לשיקרא לא חישיינן. ואף על פי שיש מקצת מקומות דחיישינן למיחזי כשיקרא, כגון אין כותבין אורכתא אמטלטלי דכפרי (ב"ק ע, א) וכגון כתובו בהני וכתובו תיא דקיימיתו ביה (עי' ב"ב קעב, א) לא כולהו בחדא מחתא וכבר הארכתי בפרק כל הגט בתחילתו (גטין כד, א) בסיעתא דשמיא.

דלמא לעולם צריכין ושאני הכא דמקיימנא הגדה בחד - כלומר, כיון שהן עצמן הגידו בפני אותו הג' אפ הן שמעו הגדה בב"ד מפני עצמן, שהרי הן עצמן נעשו עדים ונעשים דיינים. וא"ת והיאך נקראת הגדתם הגדה, והלא לא העידו אלא בפני אחד, ואין הגדה אלא בפני בית דין. יש לומר בשהיה מומחה ודן אפילו ביחיד כשאר דיני ממונות, ונמצאת הגדה בפניו כהגדה בפני בית דין של שלשה הדיוטות. עוד יש לומר, כשהושיבו מחבריהם אצל היחיד והעידו ואחר כך נעשים הם דיינים עמו. הרמב"ן נ"ר. ואם תאמר היכי אמר רב אשי דצריכא הגדה, והא איכא למימר לא תהא שמיעה גדולה מראיה, כדאמרינן בס' פרק ראוהו (שלשה) (ר"ה כה, ב). תירץ הראב"ד ז"ל דסבירא ליה לרב אשי דשאני דיני ממונות דכתב בהו אם לא יגיד, אלמא בעינן הגדה, אבל בעדות החדש לא כתיב ביה הגדה, כזה ראה וקדש, וכן פירש שם רש"י ז"ל (בד"ה ואמאי). ואנן לא קיימא לן כרב אשי, דהא דרב אשי דחיתא בעלמא היא, ודילמא קאמר, לומר דמהא לא תשמעינה, דאיכא למידחי הכין. ואיהו נמי אפשר דלא סבירא ליה הכין, אלא דדחויי הוא דדחו ליה. וכן פסק רבנו אלפסי ז"ל (דף ח, ב וע"ש בבעה"מ). והראב"ד ז"ל הביא ראיה מדגרסינן (בגט פשוט) עי' ב"ב קיג, ב) ג' שנכנסו לבקר את החולה רצו כותבין רצו עושין דין ואמרינן לא שנו אלא ביום, אבל בלילה כותבין ואין עושים דין, לפי שנעשו עדים בשעת ראייתם, ואין עד נעשה דיין. ואין ראייתו מחוורת בעיני, דהתם הגדת בעל דין איכא, דחשבין להו כאילו השכיב מרע העמידן בית דין על צוואתו לחתוך הדין על פי מה שהגיד ומצוה בפניהם, דאטו מי שמודה בבית דין לא חתכי דינא אהודאתו כיון דליכא הגדת עדים, והא לא איברי סהדי אלא לשקרי. ומאי דקא סלקא דעתיה הכא לרב אשי דבעינן הגדה, ההיא דתניא [סנהדרין שראו באחד שהרג] את הנפש, רבי טרפון אומר מקצתן נעשים עדים ומקצתן נעשים דיינין, רבי עקיבא אומר כולן נעשו עדים ואין עד נעשה דיין. ואוקימנא בפרק החובל (ב"ק צ, ב) טעמא, דאינן עושים כולן דיינים, כשראו [בלילה] הא ראוהו ביום נעשים דיינים, דלא תהא שמיעה גדולה מראיה. אלמא לא בעינן הגדה אפילו בדיני נפשות החמור וכל שכן בדיני נפשות הקל. איכא למימר דלרב אשי לא סבירא ליה כההיא אוקימתא דראוהו בלילה [לא] כאידך אוקימתא דאוקימנא התם ואפילו בראוהו ביום היא למאי דסלקא דעתיה דרב אשי הכא. והר"ז ז"ל (בעה"מ כאן) שתירץ בעיקר קושייתנו דהכא כשראו חתם ידן של עדי בלילה או בעדי שהן קרובין שאינן ראויים לדון, וכההיא פירוקא דאמרינן בסנהדרין שראו באחד שהרג את הנפש, לא נתחוורו דבריו, דהתם דאינם רואים עכשיו כלום, ועל פי מה שראו בלילה הן באין עכשיו לדון, איכא למימר דאין ראייתם ראייה לדון עליה. אבל כאן, שעל מה שהן רואים עכשיו הם באים לקיים, מה איכפת לן אם ראוהו כבר בלילה או בשעה שלא היו כשרין לדון, שהרי לא על אותה ראיה הן סומכין אלא על ראיה של עכשיו שהן כשרין לדון.

יעמדו שנים ויושיבו מחבריהן אצל היחיד - ואוקימנא לה בדוכתא בשראוהו בלילה, הא ראוהו ביום אין צריכין להושיב אחרים, אלא הן עצמן עומדין במקומן ומקדשין, שלא תהא שמיעה גדולה מראיה. ולמימר שאין מקדשין אותו על פי ראיה שראוהו בלילה ונתברר להם שנראה החדש. אמנם פירשו בתוספות לפי שראית עצמן לדון עליה למחר כקבלת עדות היא. וקבלת עדות ביום בעינן, דהוה ליה כתחילת דין. וטעם נכון הוא. אלא שרש"י ז"ל חלוק בדבר בבבא בתרא (קיג, ב) גבי שלשה שנכנסו לבקר את החולה.

והאי דאמרינן - יושיבו מחבריהן אצל היחיד. הוא הדין לכולן, אם יש עדים אחרים שיעידו בפניהם, דעד היודע, כיון שאין אנו צריכין לעדותו, נעשה דיין ואפילו בשל תורה, כדאמר ר' טרפון גבי סנהדרין שראו באחד שהרג את הנפש מקצתן נעשים עדים ומקצתם נעשים דיינים. ור' עקיבא נמי דפליג עליה ואמר כולן נעשו עדים, התם דוקא בדיני נפשות משום דבעינן והצילו העדה, והני כיון דחזו דקטל נפשא תו לא חזו ליה זכותא, הא בעלמא מודה הוא לרבי טרפון כדאיתא בפרק ראוהו בית דין (ר"ה כה, א, ועי' ב"ק צ, ב).

והיינו דאקשינן - ואם איתא ליתבו בדוכתייהו וליקדשוה. כלומר, דהתם הא דלא יתבי בדוכתייהו משום דראוהו בלילה, דצריכין תרי מינייהו להעיד, ואי סלקא דעתך עד המעיד נעשה דיין יעמדו בכולן במקומן ויעיד זה בפני השנים, וכן השני יעיד בפני חביריו השנים ואחר כך יעמדו שלשתן במקומן ויאמר מקודש מקודש. וכן פירש רש"י ז"ל. ועל מ"ש שמ' עד עד נעשה דיין קא פריך. ואין לפרש דעל מה שאמרו דיינין המכירין חתימות יד עדים אין צריכין להעיד בפניהם, כלומר אלא נעשה דיין על פי ידיעתו קא פריך. והכי פירושה, ליתבו בדוכתייהו וליקדשוה בלא הגדה כלל, אלא על פי ראייתם דאי אפשר לפרש כן, דהא אוקימנא לה כשראוהו בלילה, וראייתם כמי וכדכתבינן לעיל. וכן אמר בירושלמי.

הכי גרסינן - דאמר רב עולא בר אבא אמר עולא אמר ר' אלעזר המקדש במלוה ובעל, על תנאי ובעל, בפחות משוה פרוטה ובעל, אינה צריכה הימנו גט. ולא גרסינן דברי הכל אינה צריכה הימנו גט. דפלוגתא דתנאי היא לעיל בפחות משוה פרוטה. ולענין פסק הלכה, קדשה על תנאי וכנסה סתם, בין בטעות אשה אחת בין בטעות שתי נשים, בין בטעות אשה אחת כעין שתי נשים בין בטעות אשה אחת גרידתא, כיון שבעל צריכה ממנו גט מספק להחמיר, כדברי רבנו אלפסי ז"ל, ואם בא אחר וקדשה צריכה גט משניהם, דקיימא לן להחמיר מספק כרב, וכסהדותיה דרב כהנא משמיה דעולא דאמר המקדש על תנאי ובעל צריכה הימנו גט זה היה מעשה ולא היה כח ביד חכמים להוציאה בלא גט. ואף על גב דאמר רבה דבטעות אשה אחת גרידתא כולי עלמא לא פליגי דאינה צריכה גט, ורבי יוחנן נמי דאמר הכי, לא קיימא לן כוותייהו אלא כחמים דלא היה כח בידם להוציאה בלא גט. ומיהו גט הוא דבעיא אבל כתובה לא בעיא, דלגבי איסורא לחומרא לגבי ממונא לקולא. והיכא דקדש סתם וכנס סתם נמי תצא שלא בכתובה כשמואל, דאיכא למימר דרב נמי לא פליג בהא, דהא נדרים כמומין ובמומין ודאי היכא דקדש וכנס סתם ונמצאו עליה מומין תצא שלא בכתובה, והיינו סיפא דמתניתין דקתני שכל המומין הפוסלין בכהנים פוסלים בנשים. ובעלמא נמי אמרינן (לעיל כתובות נז, ב) משום סמפון, דאלמא איכא סימפון בנשים לבטל הקדושין ושלא תאכל בתרומה. ועוד, דבירושלמי (בפרקין ה"ז) אפליגו בה ריש לקיש ור' יוחנן, וקיימא לן כר' יוחנן דאמר אין לה כתובה, וכבר כתבתי למעלה. ולענין מקדש את הקטנה או קטן שקדש ובעל, צריכה גט ודאי, דאדם יודע שאין קדושי קטן וקטנה כלום, וגמר ובעל לשם קדושין, והיינו דרב, והיינו כתנא קמא דר' אליעזר דאמר החזירה כשהיא קטנה וגדלה אצלו חולצת או מתייבמת. ובמקדש בפחות משוה פרוטה ובעל, נמי איכא למימר שהיא מקודשת ודאית, דהא בברייתא דלעיל עריב ותני לה בהדי קטן שקדש, כי היכי דהאי מקודשת ודאית כשבעל לאחר שהגדיל האי נמי מקודשת ודאית, אבל במקדש במלוה ועל תנאי, אפשר דטעו בה אינשי והלכך לא הוו קדושי ודאי אלא ספק, וכדאמר רב יוסף בר אבא אמר ר' מנחם אמר ר' אסי המקדש בפחות משוה פרוטה ובעל צריכה הימנו גט, בהא הוא דלא טעי אבל בהנך טעי. ואיכא למימר, דהמקדש בפחות משוה פרוטה ובעל דצריכה הימנוגט, נמי לא הוו קדושי ודאי אלא קדושי ספק, ואם קבלה קדושין מאחר צריכה גט משניהם. ולהאי סברא, ברייתא דלעיל תרי גווני קתני, קדושי פחות משוה פרוטה מקודשת מספק, וקטן שקדש מקודשת גמורה.