מסכת כתובות דף ע׳ עמוד ב׳

נעשה כאומר לה דאע"ג דלא אמר הרי הוא כאומר דודאי אדעתא דהכי אדרה:

בדלא ספקה מזונות למעשה ידיה הקצוב לה במשנת אע"פ (לעיל כתובות דף סד:):

הא רגילה בהו ומשועבד לה:

שהגיע זמן ולא נשאו דמדאורייתא לא משועבד לה לפיכך חל הנדר דאיסור דאורייתא הוא ומדרבנן חייב לזונה לפיכך יעמיד פרנס:

וניסת דהשתא חייב במזונותיה והנדר כבר חל עליו:

הא סברה וקבלה יודעת היא שנאסר עליו לזונה וניסת לו:

גבי מומין בשלהי פרקין במתניתין:

לענין מזוני מי אמרינן סבורה הייתי יודעת היא שאי אפשר לה בלא מזונות:

נעשה כאומר לה צאי כו' הכא לא מצי למיפרך והא לא אמר לה הכי כדפריך באע"פ (לעיל כתובות דף נח:) דהכא אין אנו משנין נדר מכמו שנדר אלא טעמא בעלמא הוא דלמה הוא מדירה אלא בשביל שרוצה שיהיו מעשה ידיה שלה אבל התם גבי מקדיש ידי אשתו אין הנדר טוב וצריך לתקן דיבורו שרוצה לומר יקדשו ידיה לעושיהן להכי פריך לה התם:

אלא לא תימא נעשה כו' לא הוה מצי למימר דמתני' דהכא כר"מ דאמר אין אדם מוציא דבריו לבטלה כדמשני באע"פ (שם) דלא דמי דודאי משום דאין אדם מוציא דבריו לבטלה יש לנו לתקן דיבורו כמו התם דמקדיש מעשה ידיה ואמרי' דבעי למימר יקדשו ידיך לעושיהן דאינו אלא תיקון מלה בעלמא אבל להוסיף על הדיבור מה שלא אמר כלל אין לנו להוסיף בשביל כך כיון שאין לנו לומר שכך היה דעתו בלא שום דיבור אחר כמו שהיינו סבורין מתחלה:

והאידנא דאדרתן לא מצינא לאיגלגולי בהדך ואדעתא דהכי לא מחלה שידירנה הלכך משועבד לה ומ"מ חל הנדר דבשעת הנדר אכתי לא היה משועבד אי נמי בלא טעם מחילה הנדר חל שכל זמן שהיא עמו יש לה לגלגל עמו דאע"ג דאין יורדת עמו דאין זה חשיב ירידה דמיירי שאין בני משפחתה העשירים כמו בעלה רגילין בכך אלא אביה מתוך עושרו היה מוותר הלכך יש לה לגלגל עמו וכשאינה עמו יש לה להנהיג כמו שהיתה רגילה בבית אביה:

שהגיע זמן ולא נשאו פירש בקונטרס דמדאורייתא לא משתעבד לה לפיכך הנדר חל וקשה דא"כ מן הנשואין נמי יחול הנדר מהאי טעמא דהא קיימא לן דמזונות נשואה דרבנן ועוד קונם שאני עושה לפיך אמאי אין הנדר חל והא מעשה ידיה לבעלה לכ"ע לא הוי אלא מדרבנן ונראה לפרש שהגיע זמן ולא נשאו כלו' הא דקתני יעמיד פרנס אשהגיע זמן ולא נשאו קאי אבל כשנדר עדיין לא הגיע הזמן לפיכך חל הנדר ודוקא הגיע זמן אבל נשאת אין צריך להעמיד פרנס דסברה וקיבלה כדאמר בסמוך ועוד י"ל כשהדירה כבר הגיע הזמן ומיהו חל הנדר דלא אלמוה רבנן לשיעבודא דאשה כל זמן שלא נישאת ומפקיע הקונם אותו שיעבוד:

טפי לא עביד שליחותיה הכא לא שייך טעמא דזילותא כיון דלא נישאת וא"ת ויעשה לה תקנה אחרת כגון שיתן לו לחבירו במתנה והלה יתן לה כמו גבי בא בדרך דמייתי לקמן דאין לומר דווקא בא בדרך ואין לו מה יאכל התירו לו דהא גבי מעשה דבית חורון משמע דאי הוה יהיב ליה מתנה גמורה הוה שרי אביו למיכל וי"ל דאין הכי נמי אבל אין רגילות ליתן בכה"ג דכל שעה ירא שיחזיק בהן המקבל וא"ת ויפקיר כדלקמן וי"ל דהא ודאי לא שרינן אלא לבא בדרך הואיל ולא נכנסו המזונות לרשות אחרת משיצאו מיד המדיר דנראה כמו שהן עדיין ברשותו ותקנתא דחנוני הרגיל אצלו איכא למימר נמי דלא שכיח דעבדי טפי משלשים יום הואיל והמדיר אינו אומר לו ליתן לו מעות:

ופרנס לאו שליחותיה קעביד השתא סלקא דעתין דאמר ליה ספק לה מזונות ואני פורע ולא דמי להא דמסקינן בריש פרק בתרא דע"ז (דף סג. ושם) אומר אדם לחנוני הרגיל אצלו תן פירות לחמרי ולפועלי ואינו חושש לא משום שביעית ולא משום יין נסך דהתם לא קאמר ליה דליתיב להו איסורא הלכך לאו שליחותיה עביד אי יהיב להו יין נסך אבל הכא שליחותיה קא עביד כי יהיב לה שום מזונות:

באומר כל הזן אינו מפסיד ולא בעי לשנויי בחנוני הרגיל אצלו אומר רבינו יצחק דיעמיד פרנס משמע דמפרנס לה מזונות אבל בחנוני הרגיל אצלו לא מפרש לה מיהו אומר רבינו שמואל דווקא בכי האי גוונא דאמר בסתם כל הזן אינו מפסיד שרי במודר הנאה אבל למימר ליחיד אם תזון לא תפסיד אסור דמיחזי כשלוחו דגבי בא בדרך לא שרי למימר הכי ובסוף מסקנא נמי דמשני לא מיבעיא כל הזן כו' אי הוה שרי למימר ליחיד הוה ליה למיתני בחנוני הרגיל אצלו אם תזון לא תפסיד והוה משמע לן רבותא טפי:

ואם איתא לדרב הונא וכו' ואם תאמר, אמאי לא הקשו לרב הונא דאמר (לעיל כתובות נח, ב) יכולה אשה שתאמר לבעלה איני נזונת ואיני עושה אלמא מעשה ידיה עיקר, ואינו יכול לומר צאי מעשה ידיך במזונותיך, מאי איכא למימר. ויש לומר, דאפילו לרב הונא יכול הוא לומר צאי מעשה ידיך במזונותיך, ואי ספקה ספקה ואי לא ספקה יספיק הוא מכיסו, והיינו דמקשה לקמן אם כן פרנס למה. ומתרץ, בדלא ספקה, אבל למאן דאמר מעשה ידיה עיקר, יכול הוא לומר צאי מעשה ידיך כו' בין ספקה בין לא ספקה לא יתן לה כלום יותר.

השתא דאדרתן לא מצינא דאגלגל בהדך וכיון דבעידנא דאדרה מגלגלה בהדיה, חייל נדרא. ומיהו, כיון דהוה רגילה בהו בבי נשא ואיהי לא מחלה עד השתא אלא משום דהוה מגלגלא בהדיה, לא מפקע ליה נדרא לגמרי אלא מעמיד פרנס ומפרנס.

עד שלשים יום לא שמעי אינשי ולא זילא ביה מלתא, טפי שמעי אינשי וזילא ביה מילתא. כלומר, דשמעי דאין אני מתפרנסת על ידי בעלי וזילא ביה מלתא, ולאו משום דהדירה לעצמה קאמר דזילא בה אלא מפני שמשרה אותה על ידי אחרים, וכן מפורש בירושלמי (פ"ז ה"א), ויעמיד לפרנס, כלומר, לעולם, ומשני רשות ביד אשה לומר אי אפשי להתפרנס מאחר אלא מבעלי, והא תניא (לעיל כתובות סד, ב) המשרה את אשתו ע"י שליש, כאן בשקבלה עליה כאן בשלא קבלה עליה. ומסתברא, דאפילו להשרותה לעצמה ושלא על ידי שליח כיון דגנאי הוא לה ושמעי בה אינשי וזילא בה מילתא, דמה יאמרו הבריות מה ראתה זו להתגרש מעל שולחן בעלה. וזה נראה לי יותר עיקר, ומה שאמרו בירושלמי (שם), לאו דוקא שליש, אלא אי אפשי להתפרנס אלא מבעלי ועמו קאמר.

כשהדירה כשהיא ארוסה פירש רש"י ז"ל (ד"ה שהגיע): שהדירה אחר שהגיע זמנה לינשא, דאף על גב דחייב לזונה מדאורייתא מיהא לא משעבד לה והלכך חל הנדר, וכיון דמדרבנן חייב לזונה יעמיד פרנס. ויש מקשים דהא מעשה ידיה אף על גב דלא משעבדי ליה לבעל אלא מדרבנן נדרא לא מפקא ליה ומאי שנא איהי. ועוד, דאפילו נשואה אינה נזונת דבר תורה, דמזון האשה תקנת חכמים היא, וכדאמרינן (לעיל כתובות נח, ב) תקנו מזונות תחת מעשה ידיה, ולרב הונא נמי אמרינן כי תקינו רבנן מזוני עיקר. ונראה לי, דאי משום הא לא קשיא, דמאי דאקשו מדלא מפקע נדרה שעבודיה דבעל אף על גב דליתיה אלא מדבריהם, ליתא, דהתם עשאוהו כלוקח לכל דבריו, אבל איהי שעבודא בלחוד הוא דאית לה עליו ומדרבנן. ומאי דהקשו דנשואה נמי אינה נזונת אלא מדרבנן, איכא למימר דמדאורייתא היא נזונת, דכיון דאשכחן תנאי דסבירא להו בפרק נערה שנתפתתה (לעיל כתובות מז, ב) דמזונות דאורייתא ודרשי לה משארה כסותה ועונתה, ולא אשכחן תנא דפליג עלייהו בהדיא אלא תנא דברייתא דתניא (לעיל כתובות נח, ב) תקנו מזונות תחת מעשה ידיה, וההיא כבר תריצנא לה בפרק אף על פי (שם), ואמרינן תני תקנו מעשה ידיה תחת מזונות אמאי מפליגינן תנא בכדי. והרמב"ם ז"ל כתב כן דמזונות דאורייתא בפרק י"ב מהלכות אישות (ה"ב). והא דאמרינן בפרק הכותב (לקמן כתובות פג, א) ובפרק חזקת הבתים (ב"ב מט, ב), אמר רבא האומר אי אפשי בתקנת חכמים כגון זו שומעין לו, מאי כגון זאת, כדרב הונא אמר רב, דאמר רב הונא אמר רב יכולה אשה שתאמר לבעלה איני ניזונת ואיני עושה, דמשמע דמזונות תקנת חכמים היא. ליתא, אלא משום דאפקעינהו רבנן למזונותיה אלא אם תתן מעשה ידיה לבעלה. ונמצאו מזונותיה תלויין במעשה ידיה שהן מדרבנן משום דהפקר בית דין הפקר, לפום כך קרי להו תקנת חכמים. כן נראה לי. אלא דקשיא לי לפירושו של רבנו ז"ל, דמשמע דעיקר מה שאינו יכול להפקיע שעבוד מזונותיה של נשואה, היינו משום שהן דבר תורה, ואינו, דהא הקדש מוציא מידי שעבוד, מלגבות כיון דמשעבדיה לגבוה, ואף על גב דשעבודא דאורייתא, אלא דהכא משום דאלמוה רבנן לשעבודה אינו יכול להפקיעו, וכיון שכן, אדרבה בשל דבריהם היה להם לעשות חיזוק יותר. והפירוש המחוור, כשהדירה קודם שהגיע זמנה לינשא ואחר כך הגיע זמנה. וכן פירש הראב"ד ז"ל. ומיהו בירושלמי (בפירקין ה"א) נראה, כפירושו של רש"י, דגרסינן התם: וכי אדם נודר שלא לפרוע את חובו, ומשני כמאן דאמר אין מזונות לאשה מדבר תורה, [והיינו דוקא באוסר, אבל מקדיש מפקיע מידי שעבוד מזונות ומשעבוד דחוב בין קדושת הגוף].

ומאי שנא עד שלשים יום, עד שלשים עביד שליח שליחותיה טפי לא עביד. כלומר, לא עביד בחפץ אלא ברע פנים והיא בושה ומצטערת. ואף על גב דמעיקרא נמי על ידי שליח היתה מתפרנסת, לא היה פרנס קבוע אלא פעם על יד זה ופעם על ידי אחר וכולן בחפץ.

הא דאמרינן אימור דאמרינן הכי גבי מומין, לענין מזוני מאי איכא למימר. פירש רש"י ז"ל: לענין מזוני מי אמרינן סבורה הייתי, יודעת היא שאי אפשר לה בלא מזונות. פירוש לפירושו: דכיון שמתחלה היתה יודעת סברה ומחלה לגמרי. ואינו מחוור לי, דהא משמע דהא דאמרינן סברה וקיבלה לא להפסיד מזונותיה לגמרי קאמר, דאם כן הכי הוה ליה למימר, נשאת סברה וקבלה ופרנס למה לי, אלא משמע, דלא מקשינן אלא דסברה וקבלה, שלא להתפרנס על ידו. ולי נראה דהכי פירושו: אימור דאמרינן אינה יכולה לקבל גבי מומין, דאין אדם מתפייס במומין ואנן סהדי דאינה יכולה לקבל, אבל לגבי מזונות טענת רמאות היא שאמרה דהרבה מתפרנסות מתפייסות בפרנס, וכיון שקבלה על עצמה מתחלה הרי זו מאותן שאין דעתן קצרה בפרנס ומהדרן הוא דקא הדרה בה ולעולם יעמיד פרנס.

ר' יוסי אוסר פירוש: בנותן לאחר והלה נוטל ואוכל. אי נמי, במניח על גבי הסלע ומפקיר, וכטעמא דרבא דאמר משום מעשה דבית חורון, דאין זו מתנה גמורה אלא מחמת הערמה כמתנת בית חורון. וכתב רבנו חננאל ז"ל, דהלכתא כר' יוסי, מדקא מפרש רבא והרמב"ם ז"ל (פ"ז מהל' נדרים הט"ו) פסק כרבנן, דרבים נינהו. ולפי דבריו מפרשים דלא דמי למתנת בית חורון, דהא לא קאמר ליה על מנת, ואילו רצה זה להקדיש מקדיש, ואף על פי שלא היה נותן לו מתנה אלא כדי שיתפרנס זה ממנה, מה בכך, מכל מקום זה זוכה בה לגמרי ובידו להקדיש אילו רצה.

נעשה כאומר צאי מעש' ידיך במזונות וא"ת אמאי לא פרכינן [כדפרכי' בפ' אעפ"י] וי"ל בכאן אין אנו מסרסין לשון נדרו כלל אלא שאנו אומרים דסתם המדיר משמעותו כן. ואי איתא לדרב הונא וכו' מהאי לישנא שמעינן דהא דאוקמא מתני' דהכא באומר צאי מעשה ידיך במזונותיך דאפילו לרב הונא הוא דאי לא היכי אמרינן השתא אי איתא לדרב הונא דהא אוקימנא מתני' דהכא בהא [דלא] כוותיה וא"כ [ליתא] לדרב הונא והו' לן למימר ולרב הונא דאמר אלא ודאי כדאמרן וכן בדין אע"ג דלרב הונא מזונות עיקר יכול היה לפורעה כנגד חובה ממעשה ידיה למה שמספיקין:

א"ה פרנס ל"ל ושמעינן מהכא שהאומרת איני ניזונית ואיני עושה הבעל פטור מכסות ולבוש דאי לא נימא דפרנס לשאר צריכה חוץ ממזונותיה דאע"ג דשאר פרנסה כיון דלא אתיא אלא מזמן לזמן רחוק לא הוה ליה למתני שלשים יום מ"מ לא הוה למפרך פרנס ל"ל וה"ל למפרך אמאי שלשים יום ותו לא אלא כדאמרן:

במספקת לדברי גדולים ואינה מספקת לדברי קטנים ופירוש ובדברים קטנים לא אלמוה רבנן לשעבודא:

עד ל' יום לא שמעי אינשי דהמשהה את אשתו ע"י שליש כשקבלו עליה כדפרשו בירושלמי

ומדרישא בשנדרה סיפא נמי בשנדרה ויש ספרים שגורסין והתנן ר' יהודא אומר בישראל חודש אחד כו' טעותא היא דההיא סיפא דהמדיר את אשתו מלהנות לו דמיירי אפילו לשמואל כשהדירה הוא:

זה שביארנו שמשנתנו באומר לה צאי פירושו כשאמר לה כן בהדיא הא בסתם אין אומרין נעשה כאומר לה צאי ואין הנדר חל וכן במה שאמרו שהאשה שאמרה קנם שאני עושה לפיך צריך להפר דוקא אם אמרה בשעת הנדר איני נזונת ואיני עושה וקנם מה שאני עושה לפיך צריך להפר הא כל שלא אמרה כן בהדיא אין אומרין נעשה כאומר לה וכבר ביארנוה בפרק אע"פ:

יש צדדין אחרים שהנדר חל על מזונותיה והוא שהדירה קודם שיחול שיעבוד מזונות כגון שהדירה כשהיא ארוסה ויש מפרשים אותה בשהגיע זמן ומשום דבההיא שעתא מזוני דרבנן וחייל נדרא עלייהו ואע"פ שאמרו נ"ז ב' דבר תורה ארוסה בת ישראל אוכלת בתרומה מתורת רשות הוא ואין נראה כן שאף שיעבוד חכמים מצינו שמפקיע את הנדר שהרי מעשי ידיה לבעל מדרבנן הוא ואף המזונות לדעת קצת דברי סופרים ואע"פ שהביאוה לעיל מ"ז ב' משארה אסמכתא בעלמא היא אלא שבזו יש חולקין לומר שהם תורה וכן נראה מתלמוד המערב שאמרו ויש נודר שלא לפרוע חובו ותירץ כמאן דמר אין מזונות תורה כלומר הא למאן דאמר תורה אין נפקעין אלא בצדדין שביארנו במשנתנו ומכל מקום מעשי ידיה ודאי של סופרים ואין נדר חל בהם אלא שאנו מפרשין שהדירה כשהיא ארוסה קודם שיגיע זמן הנשואין ואחר הדרתו הגיע זמן ונתחייב במזונות ועד שלשים יום מיום הגעת זמן יעמיד פרנס וזהו שאמרו בסוגיא זו שהדירה כשהיא ארוסה כלומר קודם שהגיע זמן ושאל בה ארוסה מי אית לה מזוני כלומר ומה צורך להעמיד פרנס ותירץ שהגיע זמן כלומר שהדירה קודם הגעת זמן ואחר כך הגיע זמן ושלשים יום יעמיד פרנס והוא ששאל אם כן שלשים יום מאי עבידתיהו דהא השתא לא מציא מימר זילא בי מילתא דהא כל מזונות של ארוסה על ידי אמצעי הם ותירץ דמכל מקום משלשים יום ואילך אף הפרנס מתעמל בכך והיא בושה הימנו ומכל מקום אם הדירה כשהיא ארוסה קודם הגעת זמן ונשאת אינו חייב במזונותיה שהרי סברא וקבילא והרי הוא כמי שהתנה עמה על מנת שאין לה עליו מזונות שתנאו קיים או שמא נפרש סברא וקבילא ליזון על ידי פרנס ואע"פ שבמומין אמרו כסבורה אני יכולה לקבל ועכשו איני יכולה לקבל בענין מזונות אינו כן ונדר זה חל אף לענין תשמיש הואיל ולא חל שיעבודה עדין ומתוך כך לכשנשאת מיהא שבת אחת יקיים מכאן ואילך יוציא ואין אומרין בזו סברא וקבילא שהכל יודעין למה נכנסה:

מי שהיה מושלך בבור וצווח ואמר כל השומע קולי יכתוב גט לאשתי הרי אלו יכתבו ויתנו שכל שאמר יכתוב מתורת שליחותו הם כותבים וכן נותנים אע"פ שלא אמר תנו שהרי דינו כמסכן כמו שיתבאר במקומו:

מי שנפלה דליקה בחצרו בשבת מותר לו לצעוק ולומר כל המכבה אינו מפסיד שאין זה צווי גמור להיות המכבה נעשה שלוחו ומכל מקום לא התירוה אלא בדליקה מתוך שאדם בהול על ממונו אי לא שרית ליה אתי לכבויי אבל בשאר מלאכות כגון שיאמר כל הקוצר בתבואתי או בוצר את כרמי אסור כמו שהתבאר במקומו:

מי שהדיר את חברו או את קרובו הנאה ואחר כך ריחם עליו מצד שרואה בו שאין לו מה יאכל ואין לו מי יתיר נדרו הולך אצל חנוני הרגיל אצלו ואומר לו איש פלוני מודר הנאה ממני ואיני יודע מה אעשה לו ואם אותו חנוני נותן לו על פי דברים ובטח באמונתו של זה שהרי מן הדין אינו חייב לו בכך אלא שבוטח בו ובאמונתו הרי זה נותן לו בהיתר את מעותיו שאין זה אלא כפורע חובו שמותר וכן אם היה ביתו לבנות ושדהו לקצור וגדרו לגדור הולך אצל פועלים הרגילים אצלו ואומר להם פלוני מודר הנאה ממני ויש לו בית לבנות ואיני יודע מה אעשה לו והם הולכים ובונים על פי דבריו ובטוחים באמונתו והוא נותן שכרם בהיתר וכן מותר לומר באלו כל הזן אינו מפסיד או כל הבונה אינו מפסיד ואע"פ שבמלאכת שבת נאסר חוץ מדליקה הוא מפני שאיפשר לו במוצאי שבת וכן שאני איסורי שבת דחמירי טפי וכן שבנדרים הלך אחר לשון בני אדם ואין לשון שליחות בכך ומכל מקום גדולי המפרשים כתבו שבנדר לא הותר לומר כל הזן אינו מפסיד אלא לשאר בני אדם אבל לחנוני הרגיל אצלו לא ואין הדברים נראין היה מודר זה הולך עם מדירו בדרך ואין למודר מה יאכל נותן לאחר משום מתנה והלה נוטל ואוכל ואם אין עמהם אחר מניח על גבי הסלע או על גבי הגדר ואומר הרי הן מופקרין לכל אדם והלה נוטל ואוכל שאין הפקר זה צריך שלשה כמו שביארנו בשני של מציעא ומכל מקום אם הזכיר במתנתו דברים שהן מוכיחין שכונתו במתנתו אינה אלא על דעת שיהא אותו פלוני אוכל כגון שאמר לו הרי הם נתונין לך על מנת שיבא פלוני ויאכל או אף בלא על מנת כגון שאמר לו הרי הם נתונים לך ויבא פלוני ויאכל או אפילו נתן סתם אלא שאמר לו אחר כן שיבא פלוני ויאכל והדבר מוכיח שכונתו היתה לכך כגון שהיתה סעודה נכבדת והיה רוצה להתכבד בה באביו או רבו שהיו מודרים הנאה ממנו אסור שלא גמר להקנותו ועל זו אמרו כל מתנה שאם הקדישה אינה מוקדשת אינה מתנה כמו שיתבאר במקומו:

זה שהתרנו בכל הזן אינו מפסיד לא סוף דבר שיאמר כן לעצמו בכונה שיהיו השומעים עושים כן הא כל שיאמר כן לאדם מיוחד שיהא נאסר בכך אלא אף באומר כן לאדם מיוחד הדין בה כן שהרי מכל מקום אינו מצוהו בכך ומה שאמרו בסוגיא זו כל הזן אינו מפסיד לאו משום דלעלמא קאמר אלא מצד שהלשון מכל מקום אינו חוזר לאדם מיוחד ואע"פ שהוא אומרו לאדם מיוחד ורבותי מדקדקים מזו הפך הדברים ואין צורך בכך:

בד"ה באומר כל הזן אינו מפסיד ולא בעי לשנויי בחנוני הרגיל כו' עכ"ל דטפי ה"ל לאוקמי מתני' נמי בחנוני הרגיל דאיירי ביה ברייתא ולא שכיח ביה נמיי דעבדי טפי משלשים כמ"ש התוספות אבל אין לפרש דבריהם דלוקמא בחנוני הרגיל דהוה רבותא טפי כדקאמרינן דה"א כיון דרגיל וקאזיל קא"ל כו' דהא לאידך גיסא איכא למימר דכל הזן כו' הוה רבותא טפי כדבעי למימר מעיקרא הכי הוא דשרי אבל כל הזן כו' וק"ל:

בא"ד ובסוף המסקנא כו' אי הוה שרי למימר ליחיד ה"ל למתני בחנוני הרגיל אצלו אם תזון כו' עכ"ל וק"ק דאין זה מוכרע דהכא איכא תרתי לריעותא חנוני הרגיל דכמאן דא"ל זיל תזון הוא משא"כ בשאר יחיד דאינו רגיל אצלו דאיכא למימר דשרי ביה אם תזון כו' ודו"ק:

נעשה כאומר לה צאי מעשה ידיך וכו' ואם תאמר ואמאי לא פרכינן הכא כדפרכינן בפרק אע"פ דהא לא אמרה הכי ויש לומר דהתם דהקדישה מעשה ידיה ואנו מסרסין לשונו לומר דידיה למעשיהן קאמר פרכינן דהא לא אמרה הכי אבל בכאן אין אנו מסרסין לשון נדרו כלל אלא שאנו אומרין דסתם המדיר כך משמעותו. הריטב"א ז"ל: וכן תירצו בתוספות וכן כתב הרא"ש דבהא אין אנו אומרין מה שהוא אינו אומר אלא טעם בעלמא למה הוא מדירה משום שרוצה שתהא מעשה ידיה לעצמה ואין צריך להוסיף על לשונו כלל אבל התם המקדיש מעשה ידי אשתו אין קדוש כלום אלא דצריך לתקן דבורו שצ"ל יקדשו ידיך לעושיהם הלכך פריך והלא לא אמר הכי. ורש"י כתב במהדורא קמא וז"ל נעשה כאומר לה כו' ואף על גב דלא אמר אין אדם מוציא דבריו לבטלה דודאי אדעתא דהכי אסרה הלכך תו לא משועבד לה למזונות ע"כ. משמע מתוך לשונו ז"ל דהכא סמיך תלמודא אמאי דפריך תלמודא ומשני לעיל בפרק אע"פ ומיהו במהדורא בתרא חזר ופירש כפירוש התוספות ז"ל:

ואם איתא לדרב הונא כו' ואם תאמר אמאי לא הקשו לרב הונא דאמר יכולה אשה שתאמר לבעלה איני נזונת ואיני עושה אלמא (מעשה ידיה) [מזונות] עיקר ואינו יכול לומר צאי מעשה ידיך במזונותיך מאי איכא למימר ויש לומר דאפילו לרב הונא יכול הוא לומר צאי מעשה ידיך במזונותיך ואי ספקה ספקה ואי לא ספקה יספיק הוא מכיסו והיינו דמקשה לקמן א"כ פרנס למה ומתרץ בדלא ספקה אבל למ"ד מעשה ידיה עיקר יכול הוא לומר צאי מעשה ידיך כו' בין ספקה בין לא ספקה לא יתן לה כלום יותר. הרשב"א ז"ל:

וז"ל ריב"ש הא דאמרינן שיכול לומר לה צאי לאו אליבא דר"ל בלחוד אתא דאמר מעשה ידיה עיקר אבל לרב הונא דאמר מזונותיה עיקר לא דאם כן היכי אמרינן הכא שיכול לומר לה והא לא קי"ל כר"ל אלא כרב הונא וכדאיפסקא הלכתא כותיה לקמן בפ' שני דייני גזרות אלא ודאי אפילו לרב הונא וכו'. ואין כן דעת הרמב"ם ז"ל פרק עשרים מהלכות אישות גם רש"י כתב בפרק אחרון דדוקא כשקבלה עליה. ע"כ:

וז"ל הריטב"א ז"ל ואם איתא לדרב הונא כו' מהאי לישנא שמעינן דהא [דאוקימנא מתני' דהכא באומר לה צאי מע"י במזונותיך דאפי' לר"ה הוא, דאי לא היכי אמרי' השתא אם איתא לדר"ה דהא] אוקימנא מתני' דהכא דלא כותיה ואם כן ליתא לדרב הונא והוה לן למימר ולרב הונא דאמר אלא ודאי כדאמרן וכן בדין דאע"ג דלרב הונא מזונות עיקר יכול הוא לפורעה כנגד חובו ממעשה ידיה למה שמספיקין. ע"כ: וכן כתב הרא"ה ז"ל דאפי' לרב הונא דקסבר מזונות עיקר יכול ליתן לה מעשה ידיה שהיא חייבת לו בדמי מזונות ואם אינה מספקת משלים לה ואם מספקת פטור בכך דהשתא ודאי אליבא דכולי עלמא מפרקינן לה ואפילו לרב הונא. תדע מדאמרינן ואם איתא לדרב הונא ואלו האי פירוקא לא אתי לדרב הונא מאי קאמר אם איתא פשיטא דליתא דהא מתני' תיובתא אלא ודאי אליבא דכ"ע קא אמרינן וכולה סוגיין נמי אליבא דכ"ע בין לרב הונא בין לר"ל. ומאי דמקשינן נמי אי הכי פרנס למה לה ומתרצינן בדלא ספקה אתיא נמי אפילו אליבא דר"ל ואפילו לר"ל כשאינה מספקת חייב לה במזונותיה ולא פליגי להו ר"ל ורב הונא אלא אם היא יכולה לומר לבעלה איני נזונת ואיני עושה אבל דברי הכל שהוא חייב במזונותיה ואינו יכול להפטר דהא ארוסה שהגיע זמן חייב במזונותיה ואינו נותן לה מעשה ידיה כדמוכח לקמן במכילתין בפרק שני דייני גזרות וכיון שכן נשואה שחייב במזונותיה מן הדין ועיקר חיוב מזונות עליה שאם אינה מספקת שהוא חייב לה וכן דעת רבינו הרב רבינו משולם בן הרב ר' משה ז"ל:

ורש"י כתב במהדורא קמא וז"ל מתוך שיכול לומר כו' דקסבר מעשה ידיה עיקר אמאי אינו צריך להפר הא קא חייל נדר שפיר ולא משעבדא לה למעשה ידיה לפי שנעשית כאומרת לו איני נזונת ואיני עושה דכיון דמזוני הוא עיקר לרב הונא ואיהו לא בעי מזונות תו לא הויא מעשה ידיה דידיה ע"כ. משמע מלשונו ז"ל דבהכי נמי פליגי דלרב הונא אינו יכול לומר צאי מעשה ידיך כו' דמזוני עיקר ומ"ד דיכול לומר צאי מעשה ידיך כו' קסבר מעשה ידיה עיקר וצריך לתרץ שמעתין אליביה ז"ל ובמהדורא בתרא השמיט כל זה:

לא תימא נעשה אלא אימא באומר לה צאי כו' לא הוה מצי למימר הכא מתני' ר"מ דאין אדם מוציא דבריו לבטלה ומ"ה נעשה כאומר כדאמרינן לעיל בפרק אע"פ דלא דמי דמשום דאין אדם מוציא דבריו לבטלה יש לתקן דבורו אבל להוסיף על דבריו דברים אחרים שאינו אומר לא. כתוספות. ולי נראה שלא אמר ר' מאיר אין אדם מוציא דבריו לבטלה אלא בהקדש וצ"ע ובדיקה בתלמוד. ריב"ש ז"ל: אי הכי פרנס למה לי ושמעינן מהכא שהאומרת איני נזונת ואיני עושה הבעל פטור מכסויה ולבושה דאי לא נימא דפרנס לשאר צרכיה חוץ ממזונות דאף ע"ג דשאר פרנסה כיון דלא אתיא אלא מזמן לזמן רחוק לא הוה ליה למתני שלשים יום מ"מ לא הוה לן למפרך פרנס למה לי והוה לן למפרך אמאי ל' יום ותו לא אלא ודאי כדאמרן. הריטב"א ז"ל: וז"ל גאון ז"ל אי הכי פי' שעושה ואוכלת פרנס למה לה פי' תעשה ותאכל. ע"כ. ונראה דה"ק אי הכי פרנס למה אי אמרת בשלמא דמתני' איירי בנדרה איהי וקיים לה איהו דומיא דאינך דקתני המדיר את אשתו שלא תטעום אחד מכל הפירות כו' ניחא דאיצטריך פרנס אבל השתא דעושה ואוכלת פרנס למה כנ"ל: הדר קושיא לדוכתיה דכיון דמשועבד מי מצי מדיר לה דהכא נמי משועבד לה למה דלא ספקה למעשה ידיה לגדולים כגון לחם ובשר ויין ופירות ושמן ושאר דברים קטנים. רש"י במהדורא קמא:

במספקת לדברים גדולים ואינה מספקת לדברים קטנים פי' ובדברים קטנים לא אלמוה רבנן לשעבודא וחייל נדרה. הריטב"א ז"ל. וצ"ע דאם כן מאי פריך תלמודא הא רגילה בהו איברא דמשועבד לה כיון דרגילה בהו ומיהו קונם מפקיע שעבודא בהאי ולא אלמוה רבנן כל כי האי שעבודא וכל כיוצא בזה פירשו התוס' לקמן גבי הא דמשני שהגיע זמן ולא נשאו והיינו לפי שיטתם ז"ל וכדבעינן למכתב בס"ד והלכך הכי נמי משמע דבעי לתרוצי הכא לפי פירושו של הריטב"א ז"ל מעתה קשיא מאי פריך תלמודא הא רגילה בהו ואפשר דמ"מ פריך דכיון דרגילה בהו הוה לן לאלומי נמי לשעבודה בהא. ורש"י ז"ל לא פי' כן שכתב ז"ל וז"ל הא רגילה בהו ומשועבד לה. ע"כ. ובמהדורא קמא כתב וז"ל הא רגילה בהו ומשועבד לה דאינה יורדת עמו. וקא מגלגלא בהדיה בדברים גדולים שדרכן של בע"ה ולא היתה מבקשת דברים קטנים שהיא רגילה אף על פי שהיתה בידה לבקש דאינה יורדת עמו. עד כאן:

השתא דאדרתן כו' ואי קשיא אכתי כיון דרגילה בהו בבי נשא קי"ל דעולה עמו ואינה יורדת עמו והא משועבד לה והדר קושיין לדוכתיה יש לומר כיון דמגלגלא בהדיה הנה מוחלת לו את כבודה ואינה רוצה לתובעו בהם וכיון שבתורת מחילה הא קא מגלגלא בהדיה ובשעה שנדר לשלם היתה עומדת וחייל נדרא אף על פי שעכשו שהוא מורד בה היא יכולה לתובעו הנדר חל כבר וכיון שחל רגע אחד שוב אינו בטל הלכך אינו יכול ליתן לה אותם הדברים שהיתה רגילה בהם אלא ע"י פרנס. רבינו ישעיה מטראני ז"ל: ותלמידי רבינו יונה ז"ל כתבו וז"ל ויש ששואלין כיון דמן הדין חייב בדברים קטנים הדרא קושיא לדוכתא אמאי צריך להעמיד פרנס נאמר דכיון דמשועבד לה לא מצי מדיר לה ומתרצינן שאע"פ שאין הנדר חל על דברים גדולים אבל על דברים קטנים שאינה צריכה להם כל כך יחול הנדר ע"כ:

בגמרא אי ה כי פרנס ל"ל לכאורה לעיל נמי דמשני נעשה כאומר ה"מ לאקשויי הכי אלא דתלמודא אסיק למילתיה כדאשכחן כה"ג טובא אלא דלענ"ד דלעיל לא שייך לאקשויי הכי דאיכא למימר דהא דנעשה כאומר היינו דמתוך שיכול לומר לה א"כ אין החוב מבורר דזימנין דספקא ומש"ה לא דמי לשאר חוב ושפיר חייל נדריה משא"כ לבתר דמקשה מההיא דקונם שאני עושה אמאי אין צריך להפר אי איתא לדרב הונא ונימא נמי דחייל נדרה מתוך שיכולה לומר ונעשה כאומרת. וא"כ אין שעבודו מבורר אע"כ דאפ"ה לא חייל כל כמה דלא אמרה. וה"נ דכוותיה ואיצטריך לאוקמי באומר בפירוש צאי מעשה ידיך א"כ מקשה שפיר פרנס ל"ל דאי בדלא ספקא הדרא קושיא לדוכתיה ובזה יתיישב ג"כ הא דאיצטריך לאתויי מעיקרא מההיא דקונם שאני עושה דאל"כ הו"מ למידחי דלא דמי חוב דמזונות לשאר חוב כיון שיכול לומר ואין חיובו מבורר ודו"ק:

בתוספות בד"ה שהגיע זמן פי' בקונטרס כו' וקשה דא"כ מן הנשואין נמי עכ"ל. ולכאורה אין בזה קושיא לפירוש רש"י דאה"נ דלמ"ד מזונות דרבנן אפי' בנשואה נמי א"ש כמ"ש לעיל דהכי מוקי למתני' בירושלמי. אלא דבתלמודא דידן ניחא ליה לאוקמי מתניתין אפילו כמ"ד מזונות מדאורייתא וכ"ש לפמ"ש לעיל ד' נ"ח דהרמב"ם ז"ל פסק כמ"ד מזונות דאורייתא ע"ש. אלא דבלא"ה יש ליישב שפיר שיטת רש"י דאפי' למ"ד מזונות דרבנן. אפ"ה כיון שתקנו מזונות לכל הנשים ותנאי ב"ד הוא וכמאן דנקיט שטרא א"כ כל הנושא אשה ע"מ כן נשאה. ונשתעבד לזונה בפירוש. א"כ חל השיעבוד אפי' מדאורייתא דאנן סהדי שע"מ כן נשאה. ומכ"ש אם נאמר שהיו כותבין כן בפירוש בשטר הכתובה כמו שאנו כותבין אנא אפלח ואיזון ואפרנס כמ"ש התוספות לעיל. משא"כ בהגיע הזמן שלא נתחייב לה בכך אלא שקנס חכמים הוא לא שייך לומר דאלמוה לשיעבודא. כן נראה לי ונתיישב' ג"כ קושיא השניה:

גמ' הא סברה וקבלה עי' נדרים מז ע"א בר"ן ד"ה בעי רמב"א בסה"ד וצ"ע:

גמרא במספקת לדברים גדולים ק"ל דלמה לי' לאוקמי באמר צאי מ"י למזונותיך לוקמי בפשוטו שהדיר אותה בסתם ועל דברים גדולים באמת לא חל כיון דמשועבד לה אבל כיון דחל על דברים קטנים מש"ה יעמיד פרנס, ואולי י"ל דדוקא בניזונית ע"י אחר יכולה לומר שאינה יורדת ולא מצינא לאגלגולי בהדי' כיון דאינה ניזונית מבעל עצמו אבל בלא א"ל צאי כיון דניזונית משל בעל דלא חל הנדר דמשועבד לה א"צ ליתן לה הדברים קטנים כיון דזן אותה כמקדם, ואולם לתירוץ א' דתוס' דמדין מחילה הוא ובמדיר אותו לא מחלה, אינו מיושב כ"כ, ועיין לדינא: