מסכת כתובות דף ס״ט עמוד ב׳

גופא דעובדא תחלת הדברים מה לשון שלחת לו:

ינחם כתיב אין לך לומר פתח בשום אות אא"כ אל"ף או ה' סמוכין לו או ע"פ הנקודה שתחתיה והיא באה במקום אות כאילו כתוב ינאחם וכיון שלא כתיב כאן אל"ף על כרחך ע"פ מסורת הכתב אתה קורא ינחם וזהו המנוחם עצמו כלומר כאבל המתנחם:

מר וזח מי שנפשו מרה ודעתו זחה ומעותקה מעליו:

נעשה שר לסרוחים לגדולים הבאים לנחמו:

מתני' המשליש מעות לבתו מסר מעות ביד שליש לצורך בתו לקנות שדה או נדוניא לכשתנשא:

והיא אומרת לאחר שנשאת:

נאמן בעלי עלי שלא יעכבם לעצמו תנם לו והוא יקנה לי שדה כשארצה:

יעשה שליש כו' יקנה השדה ואין שומעין לה דמצוה לקיים דברי המת:

אמר רב נחמן ינחם כתיב ואע"ג דקרינן ינחם מ"מ דרשינן הכי מדלא כתיב מנחם דליכא למיטעי וכתיב ינחם דאיכא למיקרי ינחם אע"ג דלא קרינן הכי איכא למדרש שהמתנחם מושיבין בראש לנחמו ופירוש הקונטרס דחוק:

אמר רבא הלכתא כו' לעיל (כתובות דף נא.) פירשנו דבזה"ז כולהו ממטלטלי:

המשליש מעות לבתו פירש בקונט' והיא אומרת נאמן עלי לאחר שנשאת לא דק דבגמ' מסקינן דליכא בין ר"מ ובין ר' יוסי אלא גדולה מן האירוסין:

אילימא קטנה מן הנשואין איכא בינייהו פירוש אף קטנה מן הנשואין אבל הא ודאי דגדולה מן האירוסין נמי איכא בינייהו דלר"מ יעשה שליש מה שהושלש בידו ולר' יוסי הרשות בידה כדתנן במתני':

קטנה דלאו בת זביני היא וליכא למימר דסיפא איצטריך לקטנה מן הנשואין דאפילו מן הנשואין לא תמכור דאם כן הוה ליה למיתני בהדיא אבל קטנה אפילו מן הנשואין לא תמכור אבל לר"מ דמוקמא למתני' בחסורי מיחסרא אתי שפיר דקאי אבד"א כו' דמדבר בהדיא בנשואין:

הא מני ר' מאיר היא דאמר מצוה לקיים דברי המת אבל לרבי יוסי לית ליה ותימה אי לית ליה למה ליה למימר לא יהא אלא שדה ולמיתלי טעמא בהאי תיפוק ליה משום דלית ליה מצוה לקיים דברי המת ושמא לדבריו דרבי מאיר קאמר:

אמר רבא הלכתא ממקרקעי ולא ממטלטלי בין למזוני בין לפרנסה כבר כתבתי למעלה דוקא בנוטלת עישורא נכסי, אבל היכא דאמידניה אפילו ממטלטלי, ומזוני לעולם ממקרקעי ולא ממטלטלי. ומיהו רבנן בתראי תקינו מטלטלי בין לכתובה בין למזונות כמו שכתב רבנו אלפסי ז"ל בהלכות. והני מילי בנכסים מרובים, אבל בנכסים מועטים אלו ואלו נזונים, ולא אמרינן בכי הא הבנות נזונות והבנים יחזרו על הפתחים כמו שכתב רבנו אלפסי ז"ל בהלכות בריש פרק מי שמת (בבא בתרא סה, א מדפי הרי"ף), ופרנסה דליתיה מתנאי כתובה לא שקלא ממטלטלי, וכדקיימא קיימא בשבאה ליטול עישור נכסים, וכן כתוב בהלכות.

קיימא לן דבת בעלת חוב דאחי הויא, ונוטלת מהן מבינונית ובלא שבועה והיכא דאיכא בן ואלמנה ובת, ואלמנה תובעת כתובה או מזונות ובת תובעת פרנסתה, אלמנה קודמת דהויא לה בעלת חוב דאבא ובת בעלת חוב דאחי. והא דגרסי בירושלמי בפרק מי שהיה נשוי (במכילתין פ"י ה"א) פרנסה וכתובה פרנסה קודמת, דההיא בכתובת בנין דיכרין קא מיירי, משום דשויוה רבנן כירושה, וכשם שנוטלת במקום בנים כך נוטלת במקום כתובת בנין דכרין. והיכא דבת תובעת מזונות ואלמנה תובעת כתובה ואיכא מקרקעי, ודאי אלמנה קודמת, דהא איכא דין קדימה במקרקעי. אלא אפילו היכא דליכא אלא מטלטלי דלית בה דין קדימה לדעת רבנו אלפסי ז"ל כמו שכתב לקמן בפרק הכותב (כתובות מה, א מדפי הרי"ף), מכל מקום כתובה קודמת משום דזו וזו מתקנת אחרונים יש להן מן המטלטלין, וכי תקינו רבנן כעין דאורייתא תקנו וכמו שכתובה קודמת למזון הבנות במקרקעי מן הדין, כך יש לה שתקדים למנין הבנות במה שתקנו להם הגאונים ז"ל. וכן דעת הראשונים ז"ל.

וכי אינה אלא שדה והיא רוצה למוכרה הרי היא מכורה מעכשיו ואם תאמר, והא קיימא לן (ב"ב קנה, א) ולמכור בנכסי אביו עד שיהא בן עשרים, כבר נשמר רש"י ז"ל בפירושו, שפירש: לא יהא אלא שקנה לה שליש השדה אלו רצתה למוכרה אחר כך הרי היא מכורה מעכשיו. פירוש לפירושו, שאין זה נכסי האב אלא מעות של אב, ואף על פי שקנו מהן קרקע אינו אלא כקרקע דעלמא. אבל הראב"ד ז"ל דלא אמרינן למכור בנכסי אביו אלא בקרקע שהיא ירושה לו מאביו, אבל הכא בתו אינה אלא כמקבלת מתנה. וכן נראה מדברי ר"ח (ועי' רשב"א ב"ב שם, שו"ת הרשב"א ח"א סי' תתצח, וח"ב סי' רמו).

מתני' המשליש מעות לבתו והיא אומרת נאמן עלי בעלי יעשה שליש מה שהושלש בידו דברי רבי מאיר. פירוש: משום מצוה לקיים דברי המת כדאיתא בגמרא, אמר ר' יוסי לא יהא אלא שדה והיא רוצה למוכרה הרי היא מכורה מעכשיו. ואסיקנא דבגדולה מן הארוסין פליגי, ר' מאיר סבר אף על פי שהיא גדולה ומעשיה קיימין בעלמא, הכא משום מצוה לקיים דברי המת יעשה שליש מה שהושלש בידו. ור' יוסי סבר כיון שהיא גדולה מיד נתרוקנה זכות הנכסים לבת ומוכרת ונותנת וקיים, אבל בעודה קטנה לא משום דאין מעשה קטנה כלום, אבל גדולה מן הנשואין לכולי עלמא מוכרת ונותנת וקיים, ואפילו לר' מאיר, לפי שלא עלה על דעת האב להעמיד עליה שליש אלא עד שעת נשואין, אבל משנשאת והיא גדולה לא. והלכך בעודה קטנה לכולי עלמא אין מעשה קטנה כלום בין מן הארוסין בין מן הנשואין, וגדולה מן הנשואין שומעין לה, בגדולה מן הארוסין פליגי, וקיימא לן כרבא אמר ר' נחמן דפסקי כר' מאיר, ויעשה שליש מה שהושלש בידו.

ינוחם כתיב לא אשכחן הכי בשום נסחא וליכא לפרושי דמשמע לן הכי דדרשינן מסורת מדלא כתיב אלף לאחר הנו"ן כיון שאינו מצוי בשום מקום אלא משמע דמהכרח' דקרא משמע לן כאלו כתיב ינוחם מדלא כתיב מאשר מנחם אבלים כתב כאשר אבלים ינחם ולסמוך אבלים לישב בראש:

אמר רבא הלכתא ממקרקעי ולא ממטלטלי בין לפרנסה פי' בשלא אזמיני' אבל אזמיני' לאב אפילו ממטלטלי כדאיתא בפ' נערה ומסתברא אע"ג דתקון רבוותא ז"ל דמגבינן האידנא כתוב' ומזונות אפילו ממטלטלי ה"ה לפרנסה נמי עביד רבנן תקנתא וליכא למימר בהא הבו דלא להוסיף על' הוא כדאמרינן בכתוב' בנין דכרין. אילימא קטנה מן הנשואין איכא בינייהו וליכא למימר דס"ד השתא דבקטנה בלחוד פליגי אבל בגדולה מן האירוסין כ"ע מודו שיעשה השליש מה שהושלש בידו ולר"מ הרשות בידה ואלו מתניתין איפכא משמע דטפי אית לי' לר"מ מצוה לקיים דברי המת מר' יוסי אלא הכי קאמר אילימא דקטנה מן הנשואין נמי איכא בינייהו וליכא למימר כס"ד וכן פי' איכא בינייהו וכו':

אימא סיפא ומהדרי' דגדולה מן האירוסין בלחוד איכא בינייהו וכן פי' בתוס' האומר תנו שקל לבתי בשבת וכו' פי' רש"י בפ' יש נוחלין בס"ד:

המשנה החמשית והכונה בה לבאר ענין החלק הרביעי והוא שאמר המשליש מעות לבתו והיא אומרת נאמן בעלי עלי יעשה שליש מה שהושלש בידו דברי ר' מאיר אמ"ר יוסי וכי אינה אלא שדה והיא רוצה למכרה והרי היא מכורה מעכשו בד"א בגדולה אבל בקטנה אין מעשה קטנה כלום אמר הר"ם פי' יעשה השליש מה שהושלש בידו הוא יעשה בו מה שגדר האב ולא ישמע ממנה ולא יתן לבעל כלום וזה כאשר היא מאורסת אבל אחר הנשואין הנה תעשה באמונה מה שתרצה אלא אם כן היתה קטנה לפי שאין מחלקת ר' מאיר ור' יוסי אלא בגדולה מן האירוסין והלכה כר' מאיר:

אמר המאירי המשליש מעות לבתו ר"ל שמוסר מעות ביד שליש לצורך בתו לקנות לה שדה אחר שתנשא שיהא שלה לנכסי מלוג וכשנשאת היא תובעת אותן המעות ליתנם לבעלה ואומרת נאמן עלי שלא יעכבם לעצמו והריני רוצה שתתנם לו וירויח בהם עד שיזדמן לו קרקע וכן אם השליש מעות אלו ליקח בהם קרקע לנדוניא מפני שהיה האב רוצה ליתן נדוניא לבתו בקרקע כדי שיהא לה אחריות כתבתה ונשאת על סמך זה ומת האב והיא אומרת נאמן עלי בעלי שיהא לוקח בהן קרקע או שאמרה תנם לו ואני מוותרת לו שעבוד ואחריות ומה שירצה בהם יעשה ויכתוב לי כתבתי בשוויו הן שהיה המשליש בריא הן שהיה שכיב מרע אין שומעין לה אלא יעשה שליש מה שהושלש בידו ויעמדו הנכסים ברשותו עד שיקח בהן קרקע שמצוה לקיים דברי המת אף כשצוה כשהוא בריא כמו שיתבאר בראשון של גיטין י"ד ב' וכל שאתה מוצא בתלמוד ר' מאיר היא דאמר מצוה לקיים דברי המת מכאן היא יוצאת לנו אמ"ר יוסי לא יהא אלא שדה כלומר ונציע שכבר קנה שליש זה קרקע והרי אם נתרצית היא לבעלה למכרו מוכרין אותו והמכר קיים הואיל ושעבודה על שאר נכסיו ואע"פ שאמרו ב"ב קנ"ה א' למכור בנכסי אביו עד שיהא בן עשרים בזו שאני שהיא מתנה ולא ירשה וכן שבכאן לא נתן לה שדה אלא מעות ומכרה קיים הואיל ונשאר שעבודה על כל נכסיו וכן דין נחת רוח אין כאן שאם בנכסי מלוג הרי אין בהם דין נחת רוח ואם של נדוניא אתה מפרשה כשלקח מן האשה תחלה או בדרכים אחרים מאותם הדרכים שהופקע משם דין נחת רוח על הדרכים שביארנו הפקעתו במסכת בבא קמא פרק הכונס והילכך אף עכשו הרשות בידה ומוציאין מיד שליש ליתנם לבעלה ומכל מקום בקטנה מודה ר' יוסי שאין שומעין לה במה דברים אמורים בגדולה וכו' פירשו בגמרא שעל דבריו של ר' מאיר הוא חוזר שלדבריו של ר' יוסי לא הוצרכה שמאחר שהוא תולה את הדבר מפני שאם נתרצית למכרה המכר קיים דוקא בגדולה שהקטנה הרי אין ממכרה ממכר אלא ר' מאיר הוא דקתני לה וחסורי מיחסרא והכי קתני במה דברים אמורים מן האירוסין כלומר שעדין לא נשאת ומכיון שלא נשאת אין שומעין לה אע"פ שהיא גדולה אבל מן הנשואין שומעין לה ודוקא בגדולה אבל בקטנה אפילו נשאת אין שומעין לה והילכך לר' יוסי כל שהיא גדולה בין מן האירוסין בין מן הנשואין שומעין לה וקטנה בין מן האירוסין בין מן הנשואין אין שומעין לה ולר' מאיר בקטנה ודאי אף מן הנשואין אין שומעין לה אבל גדולה מן הנשואין שומעין לה שכל שהיא גדולה ונשאת ודאי דעת האב להגיען לידה ושיהא הבעל או היא מרוחים בהם או משתכרים מן האירוסין אין שומעין לה והלכה כר' מאיר וגדולה שאמרו בת שתים עשרה שנה ויום אחד ושהביאה שתי שערות ושתדע בטיב משא ומתן יכולה למכור בקרקע שלקחה היא לעצמה או שלקח לה אפטרופוס שלה אבל בקרקע של אביה עד שתהא בת עשרים כמו שיתבאר ודברים אלו כתבו רבותי דוקא בשלא קבע המשליש זמן לשלישותו אבל אם קבע זמן לשלישותו ואמר עד עשר שנים או כמה שירצה ולסוף זמן זה קנה בהם שדה לבתי אע"פ שנשאת קודם הזמן אינה יכולה להוציאם מידו אלא אם כן ברשות האב והדברים נראין וכן יש מי שכתב במשנתנו דוקא באומרת ינתנו לבעלי אבל אם אמרה ינתנו לי אף ר' מאיר מודה שינתנו לה ואין זה נראה לי שהרי מכל מקום הבעל זוכה בהם אם לגוף אם לפירות לפי מה שהם אלא שאני מודה בזו בשהושלשו על דרך שאין לבעל רשות בהם:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

האומר תנו שקל לבני בשבת והם ראויין ליתן להם סלע נותנין להם סלע ואפילו אמר אל תתנו להם אלא שקל שלא נתכוון לדחקם אלא כדי לזרזם ונותנין להם כל צרכם ומכל מקום אם אמר אם מתו יירשו אחרים תחתיהם אפילו אמר תנו אין נותנין להם אלא שקל ויש בשמועה זו תביעות ותרעומות על שמועת נכסי לך ואחריך לפלוני האמורה בבבא בתרא דף קכ"ט ע"ב שאם הראשון ראוי לירשו אע"פ שהשני גם כן ראוי לירשו אין לשני במקום ראשון כלום ותירצוה גדולי המפרשים שאותה שמועה של בבא בתרא בשהשליט את הראשונים בנכסים אבל זה שלא הורידם בנכסיו אלא שמסרם ביד שליש יש לה הפסק וגדולי הפוסקים תירצוה בשנתן כל הנכסים מעיקרם לראשון הראוי לירשו אבל זה שלא הרשה את הראשון אלא לדבר ידוע יש לה הפסק ואתה מפרשה כשהאחרים בניו גם כן והרי הם היורשים הגמורים וכבר ביררנו הענין יותר בבתרא פרק נחלה בסוגיית המשנה החמשית:

מזון האשה והבנות חוב הוא ואפילו אמר אל תתנו להם אלא שקל נותנין סלע אם ראויות לכך וכן נמצא בתלמוד המערב בספר מדוייק ואע"פ שברוב ספרים נמצא אין נותנין להם אלא שקל אי אפשר להעמידה:

תד"ה המשליש כו' לאחר שניסת לא דק דבגמרא מסקינן דליכא בין ר"מ ובין ר"י אלא גדולה מן הארוסין טכ"ל לפי דברי המקשה ע"כ נמי דלא פליגי במתני' אלא בגדולה מן הארוסין כמ"ש התוספות לקמן והיינו משום דע"כ בלאו הא דפריך גדולה דבת זביני אין כו' ר"י במתני' בגדולה איירי דהא בקטנה ס"ל בברייתא דבין מן הנשואין ובין מן הארוסין יעשה השליש כו' ואם כן ר' מאיר דפליג עליה במתניתין ע"כ נמי בגדולה איירי ודוקא מן הארוסין דהא מן הנשואין ס"ל בברייתא הרשות בידה אלא שהתוס' נקטו הכי לפי המסקנא דהוי בפשיטות טפי דלא פליגי אלא במן הארוסין ודו"ק:

בד"ה קטנה דלאו כו' דא"כ ה"ל למתני בהדיא אבל קטנה אפילו מן הנשואין כו' עכ"ל ולא שייך למימר בכה"ג חסורי מחסרא למחוק מדברי תנא דמתני' אלא להוסיף מה שנחסרו מדברי התנא מיהו ק"ק דאימא דאיצטריך למתני האי לישנא דאין מעשה קטנה כלום לאשמועינן אפילו במקום אפוטרופוס כדלקמן וק"ל:

בד"ה הא מני כו' ת"ל משום דלית ליה מצוה לקיים דברי המת כו' עכ"ל לכאורה ומאי קושיא דאימא דאיצטריך להאי טעמא דלא יהא אלא שדה כו' דלא נימא מהאי טעמא דאין מצוה לקיים דברי המת בקטנה נמי הרשות בידה וי"ל כיון דבקטנה לא פליג ר"מ וס"ל נמי אין מעשה קטנה כלום לא ה"ל לר"י למנקט במלתיה אלא במאי דפליג אדר"מ דסבר בגדולה מן הארוסין מצוה לקיים דברי המת וק"ל:

בפרש"י בד"ה אם מתו בלא בנים עכ"ל ועיין ביאור בזה בדברי ב"י ח"מ סי' רנ"ג:

ד"ה אילימא קטנה מן הנשואין וכו' פירוש אף קטנה וכו' פירוש דאל"כ הקשה מתניתין דקתני דר"מ סבירא ליה יעשה שליש מה שהושלש בידו רבי יוסי אומר וכו':

אמר רב נחמן בר יצחק כתיב ינחם פי' רש"י ז"ל ינחם אין לך לומר פת"ח בשום מקום אלא אם כן אל"ף או ה"א סמוכין לה או על פי נקודות שתחתיה והיא באה במקום אות כאלו כתוב ינחם באלו נקודות וכיון דלא כתב כאן אל"ף על כורחיך על פי מסורת הכתב אתה קורא ינחם וזהו המנוחם עצמו כלומר כאבל המנוחם. ע"כ פרש"י כתיבת יד מדוייק. ובפי' רש"י ז"ל דכתיבת יד אחר מדוייק אתה קורא ינחם בנקודות פי' לפירושו כשאני רואה הכתב ע"פ מסורת בלי נקודה אין לי לפתוח מדעתי אם לא יהיה אל"ף או ה"א סמוכין לה אבל כשהוא נקוד בפירוש הנקודה שתחתיה היא באה במקום אות הלכך הכא דכתיב ינחם היינו על פי מסורת הכתב אתה קורא ינחם בנקודות אלו והלכך הא דקאמר ר"נ ינחם כתיב היינו על פי המסורת ולא על פי הנקודה שתחתיה שהוא נקוד ינחם כנקודו. עוד הוה מצינן לפרושי לשון רש"י ז"ל הכי דלעולם אין לך לומר פתח אלא אם כן אל"ף או ה"א סמוכין לו על פי הנקודה שתחתיה פירוש שתחת הפתח והויא לה קמץ ולכך הויא כאלו כתוב ינחם בנקודות ומיהו ליתא דכל התור' מלא פתח בלא אלף וה"א סמוכין לה אלא כדפרישנא הוא נכון בלשון רש"י. והריטב"א ז"ל כתב וז"ל ינוחם כתיב לא אשכחן הכי בשום נוסחא וליכא לפרושי דמשמע לן הכי דפרשי' מסורת מדלא כתיב אל"ף לאחר הנו"ן שאין זה מצוי בשום מקום אלא משמע דמהכרחא דקרא משמע לן שעניינו כאלו כתוב ינוחם מדלא כתיב כאשר מנחם אבלים וכתיב כאשר אבלים ינחם נסמוך אבלים תחשב ראש. ע"כ: וז"ל ריב"ש ז"ל ינחם כתיב ואע"ג דמשמע ינחם אפ"ה כיון דמשמע נמי הכי הוה ליה למכתב מנחם כי היכי דלא נטעי ומדלא כתיב הכי מ"מ דרשינן ינחם ופרש"י דחוק. ע"כ: וז"ל הרא"ש ינחם כתיב אע"ג דקרו ינחם בשב"א מ"מ דרשי' מדהוה ליה למכתב מנחם כי היכי דלא ליתי למטעי ולמקרו ינחם בחירי"ק ומדכתב לישנא דמשמע הכי ומשמע הכי ש"מ דבעי למימר שהאבל יושב בראש דסברא הוא דאית לן למימר הכי שמנחמין מושיבי' את האבל בראש לנחמו ולפקע צערו:

אמר רבא הלכתא ממקרקעי כו' וראיתי בתשובת הגאונים תקינו במתיבת' בימי מר רב הונא גאון ז"ל בר מר רב יצחק למגבי בע"ח וכתובה אפילו ממטלטלי דיתמי וכתבי רבוואתה דדוקא מזוני דאינון תנאי כתובה גבו ממטלטלי כתקנתא דבתראי אבל פרנסה דאינה תנאי כתובה כדקיימא קיימא ולא גביא אלא ממקרקעי ואינו נראה לי דאטו תקנתא דבתראי בכתובה בלחוד הוה בכל מילי תקון בין לכתובה בין לבע"ח וה"ה לפרנסה דכל גוביינא גבי אפילו ממטלטלי אדרבה פרנסה כיון דשמין באב אית לן למימר דניחא ליה לאב דתתפרנס אפי' ממטלטלין דידיה כו' דאמרן לעיל דבת בעלת חוב הויא ואם כן לא שנא חוב דידה מכל חוב דעלמא וכי היכי דכל בע"ח דעלמא גבי אפילו ממטלטלי דיתמי בהאי תקנה הכי הבת ולא שנא. ה"ר ישעיה מטראני:

מתני' המשליש מעות כו' פרש"י המשליש מעות לבתו. מסר מעות ביד שליש לצורך בתו לקנות שדה או נדוניא לכשתנשא. והיא אומרת. לאחר שנשאת. נאמן בעלי עלי. שלא יעכבם לעצמו תנם לו והוא יקנה לי שדה כשארצה. ע"כ. וכתבו עליו בתוספות דלא דק דבגמרא מסקי' דליכא בין ר"מ ובין ר"י אלא גדולה מן האירוסין ע"כ. ובספר ישן הביא לשון רש"י בלשון אחר וז"ל כתב רש"י המשליש מעות לבתו כו' פירוש מסר מעות ביד שליש לצורך בתו לקנות לה שדה או נדוניא לכשתנשא והיא אומרת כשהיא ארוסה נאמן בעלי עלי שלא יעכבם לעצמו תנם לו כו' ע"כ. ולהך נוסחא ליכא קושיא כלל ובקצת פירושי רש"י כתיבת יד כתוב והיא אומרת לאחר שתנשא נאמן בעלי עלי שלא יעכבם לעצמו תנם לו כו' והך נוסחא יש לפרשה דהכי קאמרה כיון שלאחר שתנשא נאמן בעלה עליה שלא יעכבם לעצמו מעתה אף קודם שתנשא מאחר שנתארסתה תנם לו והוא יקנה לי שדה כשארצה. ומיהו ברוב הפירושים כתוב והיא אומרת לאחר שנשאת הא אין עליך לפרש אלא כמו שהבינו התוספות מלשונו ז"ל וצריך לתרץ פירושו אשר מפיו אנו חיין והוא האיר עינינו בתורתו ואין לך לומר שנעלם ממנו סוגי' דשמעתין דקיימא עליה דמתני'.

ויש לדקדק דבמתני' קתני והיא אומרת נאמן בעלי עלי ובברייתא קתני והיא אומרת ינתנו לבעלי ועוד דבמתניתין קתני המשליש מעות לבתו ובברייתא קתני המשליש מעות לחתנו ליקח מהן שדה לבתו ועוד דבגמרא אסיקנא דכי קתני בסיפא דמתניתין בד"א בגדולה כו'. דר"מ קתני לה מעתה תקשי אמאי אסמכיה לדברי רבי יוסי בסיפא דמתני' ועוד מה בעי תלמודא בגמ' מאן קתני לה הא ודאי מתני' כפשטא משמע דר' יוסי קתני לה ואי משום דקשיא ליה עלה הוה ליה לאקשויי להדיא הא מרישא שמעת מינה. ועוד דקשיא דאמרינן בגמרא אילימא קטנה מן הנשואין כו' משמע דדוקא קטנה מן הנשואין איכא בינייהו אבל גדולה מן האירוסין הרשות בידה לכ"ע מעתה תקשי דא"כ הוה ליה ר' מאיר לקולא ור' יוסי לחומרא דהא לא פליגי אלא בקטנה מן הנשואין דלר"מ הרשות בידה ולרבי יוסי קטנה בין מן האירוסין בין מן הנשואין יעשה שליש מה שהושלש בידו ובמתני' משמע דרבי מאיר לחומרא ורבי יוסי לקולא ועוד מאי פריך תלמודא דאי רבי יוסי מרישא שמעת מינה כו' דילמא סיפא איצטריך לקטנה מן הנשואין דאפילו מן הנשואין לא תמכור ועוד דקאמר לקמן בגמרא הא מני ר"מ היא דאמר מצוה לקיים דברי המת משמע דרבי יוסי לית ליה דמצוה לקיים דברי המת מעתה למה ליה למימר במתני' לא יהא אלא שדה ולמתלי טעמא בהאי תיפוק ליה משום דלית ליה מלד"ה. לכך יש לפרש דר"מ ורבי יוסי בתרתי פליגי והוא שזה מצוה שלא יהיו המעות בעין אלא מסר המעות ביד שליש לצורך בתו לקנות נדוניא לכשתנשא והיא לא רצתה לקיים דברו לקנות השדה אלא שיהיו המעות בעין ביד בעלה והוא נאמן עליה לקנות השדה כשתרצה ואם לא תרצה לא יקנה השדה כלל ובהא פליגי ר"מ ורבי יוסי דרבי מאיר סבר דעכ"פ יקנה השדה ואין שומעין לה שלא לקנות דמצוה לקיים דברי המת ור"י סבר דמה תועלת לו לקנות אין כאן מעות אלא כבר נקנה השדה והיא רוצה למכרה הרי היא מכורה הלכך שומעין לה וכיוצא בזה שאין כאן תועלת לקיים דבריו לא אמרינן מצוה לקיים דברי המת אבל ר"מ סבר דבכל גונא מצוה לקיים דברי המת ואפילו לשעה ובהך פלוגתא אין כאן חילוק בין מן האירוסין למן הנשואין דאפילו אמרה כן משנשאת ס"ל לרבי מאיר יעשה שליש מה שהושלש בידו ויקנה השדה ור"י סבר הרשות בידה ולא יקנה דמה טעם יש לחלק בינייהו. ומסקי' בגמרא דמתני' חסורי מחסרא והכי קתני יעשה שליש מה שהושלש בידו בד"א מן האירוסין כו' בד"א בגדולה כו' ולהכי הדרינן למימר בחסרון יעשה שליש מה שהושלש בידו לא סגי לן לאוסופי בד"א מן האירוסין כו' משום דאתינן לאוסופי פלוגתא אחריתי במתני' דהיינו פלוגתא דברייתא והא דשמעינן ר"מ לר' יוסי דאם צוה שיהיו המעות ביד שליש לצורך חתנו ליקח בהם שדה לבתו ולא יהיו ביד חתנו והיא אומרת ינתנו לבעלי דאין הפרש בהוויית הקרקע אלא ביד מי יהיו המעות או השדה לאחר שיקנה דה"נ ס"ל לרבי יוסי דהרשות בידה וכדאיתא בהדיא בברייתא וכדבעינן למימר בס"ד ובהא איכא לאפלוגי בין מן האירוסין למן הנשואין דמן הנשואין לכ"ע הרשות בידה שאף האב לא עלה בדעתו למוסרם ביד שליש אלא עד שתנשא דמשנשאת הבעל זכאי בפירות וכיון דבעי למיכל פירי א"כ היכי יהיו המעות או השדה ביד שליש בידיה דבעל בעי מיהוי כי היכי דלשבח ליה למעבד פירי טפי וס"ל לרבי יוסי דמן האירוסין נמי כיון דסוף סוף לאחר שתנשא בידא דבעל בעי למיהוי מהשתא נמי אפילו מן האירוסין הרשות בידה ור"מ סבר דמכל מקום מצוה לקיים דברי המת ויעשה שליש מה שהושלש בידו ויהיו בידו המעות או השדה עד שתנשא.

והשתא ניחא כל מאי דאקשינן לעיל דברישא דמתני' דההפרש הוא אם יקנה השדה או לא ומיירי בנשואה לכך נקט נאמן בעלי עלי דכיון שנשאת נאמן הוא בעיניה שלא יעכבם לעצמו ויקנה השדה כשתרצה אבל בברייתא דההפרש הוא אם ישארו ביד השליש או ינתנו לבעל לכך נקט ינתנו לבעלי ובמתני' דאין ההפרש אלא אם יקנו השדה או הנדוניא אם לאו לכך נקט המשליש מעות לבתו פי' לצורך בתו לקנות שדה או נדוניא לכשתנשא אבל בברייתא לא מיירי בקניית נדוניא לכשתנשא אלא בשלישית מעות לצורך החתן דהיינו שיקחו שדה לצורך בתו והפירות יהיו לבעל ושיהיו המעות ביד שליש ולכך נקט המשליש מעות לחתנו וניחא נמי דסיפא דקתני בד"א בגדולה כו'. היינו פלוגתא אחריתי וכדכתיבנא ולא קאי אדברי ר' מאיר דלעיל. וניחא נמי דבעי תלמודא עלה דסיפא מאן קתני לה דהא לפי שיטתם מודה רבי מאיר בשדה שאם רוצה למכרה דהרי היא אסורה ואפשר דכי קאמר בד"א עלה דהמכירת השדה קאי אלא דבמאי דאידחיא דלא מצי קאי עלה דר"מ ובמכירת השדה דפשיטא דקטנה לאו בת זביני היא. וניחא נמי דכי קאמר תלמודא אילימא קטנה מן הנשואין כו' אף על גב דהוה ליה ר"מ לקולא ור"י לחומרא לא תקשי ממתניתין דלא שייך הא פלוגתא דברייתא בדמתני' כלל דבמתני' איירי לענין מצוה לקיים דברי המת ואלו פליגי בברייתא בקטנה מן הנשואין לא שייכא פלוגתייהו במצוה לקיים דברי המת דאיכא למימר דכ"ע ס"ל מלד"ה וכל מן הנשואין אין כאן מצוה כלל דהא אמרינן שאף האב לא עלה בדעתו למוסרה ביד שליש אלא עד שתנשא וס"ל לר' מאיר דאפילו בקטנה נמי הכין אמדינן דעתיה דאב ורבי יוסי סבר דלגבי קטנה יש טעם למצות האב וכל כה"ג מצוה לקיים דברי המת אבל כשאין טעם נכון למצותו ואין תועלת למצותו אין לנו לומר מלד"ה וניחא נמי דפריך תלמודא שפיר מרישא שמעת מינה כו' דברישא נמי בדנשאת מיירי וכדפרישנא וניחא נמי דקאמר רבי יוסי וכי אינה אלא שדה והיא רוצה כו' פירוש מה תועלת לו לקנות כיון דאי נקנה כבר והיא רוצה למוכרה הרי היא מכורה וכה"ג דוקא הוא דלית ליה מלד"ה ומיהו כשיש תועלת ונפקותא במצותו הא ודאי דר' יוסי נמי אית ליה מלד"ה:

וכתב ריב"ש בחידושיו וז"ל אמר רבי יוסי וכי אינה אלא שדה כו' פירוש ואפשר דרבי יוסי לית ליה מלד"ה או אפשר דאית ליה ושאני הכא מטעמא דאם רוצה למכרה מוכרה מעתה ואפ"ה תני תלמודא בכל דוכתא האי סברא דמצוה לקיים דברי המת לר"מ משום דרבי יוסי לאו ברירא הוא דאית ליה הכי. ע"כ. כנ"ל שיטת רש"י. אבל התוס' קא מפרשי דליכא בין רבי מאיר ובין רבי יוסי אלא גדולה מן האירוסין והפרישא דבינייהו הוא דהיא אומרת שהמעות יהיו ביד בעלה ולא ביד השליש ובהכי פליגי ר"מ ור"י דר"מ סבר דמצוה לקיים דברי המת ויהיו המעות ביד שליש לקנות השדה ורבי יוסי סבר דכיון דאלו נקנה השדה והיא רוצה למוכרה וליתן המעות לבעלה היא מכורה ולא מקיימי דברי המת שצוה שיהיה ביד שליש עד שתנשא השתא כשמתרצה שיתנו המעות לבעלה שומעין לה כיון דבת זביני היא ור"מ כי היכי דס"ל דמצוה לקיים דברי המת במעות שיהיו ביד שליש הכי נמי סבר דאינה יכולה למוכרה מן האירוסין וליתן המעות לבעלה משום דמצוה לקיים דברי המת שצוה שיהיה מונח ביד שליש עד שתנשא כן פירשו התוספות ולשיטת רש"י אין אנו צריכין לכך דאע"ג דס"ל לר"מ דהרי היא מכורה כיון דבנשואה מיירי וכדכתיבנא מ"מ בעי לקיומי דבריו בקניית השדה ואע"ג דאין כאן תועלת וכדכתיבנא.

גם הרשב"א פי' דפלוגתא דר"מ ור"י במתני' בגדולה מן האירוסין דר"מ סבר אע"פ שהיא גדולה ומעשיה קיימין בעלמא הכא משום מצוה לקיים דברי המת יעשה שליש וכו'. ורבי יוסי סבר כיון שהיא גדולה מיד נתרוקנה זכות הנכסים לבת ומוכרת ונותנת וקיים אבל בעודה קטנה לא משום דאין מעשיה כלום אבל גדולה מן הנשואין לכ"ע מוכרת ונותנת וקיים ואפילו לר"מ לפי שלא עלה על דעת האב להעמיד שליש אלא עד שעת נשואין אבל משנשאת והיא גדולה לא. ע"כ:

וז"ל הר"י מטראני ז"ל המשלי' מעות וכו' פירוש מסר מעות ביד שליש לצורך בתו שיקנה לה שדה והיא אומרת נאמן עלי בעלי שהוא יקנה לי ותנו המעות בידו יעשה השליש מה שהושלש בידו ואל יתנם ביד בעלה דמצוה לקיים דברי המת ולקמן נפרש דבעודה ארוסה קאמר ר"מ אבל בנשואה מודה. אמר רבי יוסי וכי אינה אלא שדה מה תועלת יש לקיים דברי המת אפילו אם יקנה לה שדה השליש והיא רוצה למוכרה וליתן המעות לבעלה מי יכול לעכב בידה הלכך גם המעות נמי שומעין לה ונותנין לבעלה כיון שהיא רוצה ודוקא לגדולה שומעין אבל אם היא קטנה אין מעשה קטנה כלום. ע"כ:

במשנה המשליש מעות לבתו ופרש"י לקנות שדה או נדוניא לכשתנשא עכ"ל וכן העתיק הר"ן ז"ל ומדנקיט שדה או נדוניא נראה דנדוניא היינו תכשיטין כדאיתא לעיל ס"פ נערה גבי האי דאמר נדוניא לברת זל נדוניא ופרש"י דהיינו תכשיטין לכאורה יש לתמוה בזה דבכולה שמעתין משמע להדיא דלא איירי אלא בשדה וכמו שפירש"י גופא בד"ה נאמן עלי בעלי ובד"ה יעשה השליש יקנה השדה ולכאורה משמע בפשיטות דלא שייך עיקר פלוגתא דר"מ ור"י אלא בשדה מדקאמר ר"י וכי אינו אלא שדה כו' הרי היא מכורה מעכשיו ומסיק עלה בד"א בגדולה אבל בקטנה אין מעשה קטנה כלום ואילו בנדוניא דמטלטלין הא ודאי יכולה למכרו משהגיעה לעונת הפעוטות אלא דבהא מצינן למימר דנדוניא נמי אין יכולה למכור כדמסקינן לקמן דביש אפוטרופוס אין מקחה מקח אף במטלטלים וכמו שאבאר שם. ומשמע דה"ה לשליש דדמי לאפוטרופוס כמ"ש הרא"ש ז"ל להדיא. אלא דאכתי קשה דבסמוך בלשון הברייתא דתני מן הנשואין הרשות בידה מפרש רש"י דמסתמא לא היה דעת האב אלא עד נישואין דמשנשאת הבעל אוכל פירות ובנדוניא לא שייך האי טעמא וחזרתי על כמה צדדים ליישב שיטת רש"י בזה ועלה בלבי ג"כ ליישב קצת לשון רש"י לפ"ז במה שכתב והיא אומרת לאחר נישואין דמשכחת לה שפיר בנדוניא אלא שכל זה אינו שוה לי ולא ישר בעיני והנלע"ד דמה שכתב רש"י ז"ל שדה או נדוניא לאו בשפירש האב איירי אלא דסתם לשון המשליש מעות לבתו משמע ליה הכי שבשעה שהשליש מסר לו מעות סתם ואמר שיהא לבתו ויש בזה הלשון א' מב' ענינים או שתקח בהם נדוניא לתכשיטין דהיינו לשון לבתו דממילא אין לבעל שום חלק בזה או שנתכווין לקנות בהן שדה שיהא הקרן בטוח לבתו ומ"מ כיון שהדבר שקול לא מפקעינן זכות הבעל לגמרי וכ"ש כיון שהיא רוצית בכך שלא להפקיע מבעלה כדמשמע לשון נאמן עלי בעלי מש"ה לוקחין שדה משא"כ בברייתא דקתני בהדיא ליקח בהן שדה וא"כ ע"כ דלשון המשנה אתא לאשמעינן נמי הא ועוד נ"ל לפרש דרש"י ז"ל בא לתרץ בזה מאי דהוי קשיא ליה מאי איצטריך לאסוקי בגמרא טעמא דר"מ משום מצוה לקיים דברי המת ומשמע דהיכא דלא מת אלא שהלך למדינת הים ליתא להאי דינא ואמאי הא בלא"ה נמי אין להשליש לעשות אלא כמו שהושלש בידו והר"ן ז"ל הקשה כיוצא בזה לענין דבלא"ה לא זכתה הבת וניחא ליה דכיון שלא פירש שלא תזכה בו הבת אא"כ יקנה לבתו שדה מש"ה היתה זוכית עתה אי לאו משום דמלד"ה ונלענ"ד נהי דמהני האי טעמא לענין זכות הבת אפ"ה אפשר דלא מהני ה"ט שפיר לרש"י לענין השליש גופא דכיון שפירש לקנות בהן שדה פשיטא דאין לו לשנות בידים ולעבור על דברי המשליש אף אם לא מת לכך מפרש רש"י דמתני' איירי במסר מעות סתם וכדפרישית וכיון שלא פירש אם לנדוניא או לקנות שדה משמע שתלה הדבר בה ולטובתה נתכוין שתעשה כמו שתרצה וא"כ אי לאו משום דמלד"ה היה השליש יוצא ידי שלישות כיון שנתרצית ואמרה זה טובתה אלא משום דמלד"ה היא בעצמה אינה רשאה לשנות וצריכה מיהא לקנות שדה שיהא הקרן שלה בטוח כמו שציוה ולפ"ז הא דמסקינן דטעמא דר"מ משום מלד"ה היינו מדר"מ דמתני' משא"כ ר"מ דברייתא שפירש לקנות שדה אף אם לא מת צריך השליש לעשות שלישותו כן נ"ל בכוונת רש"י ז"ל ודו"ק:

בתוספות בד"ה המשליש מעות לבתו פי' בקונטרס ולא דק דבגמרא מסקינן כו' עד סוף הדיבור. וכתב מהרש"א ז"ל דמה שכתבו לפי המסקנא לאו דוקא דאף למאי דס"ד מעיקרא נמי מודה ר"מ דמן הנשואין הרשות בידה כדס"ל בברייתא אלו תמצית דבריו. ולענ"ד משום הא לא איריא דמלבד דיש לחלק בין מתניתין לברייתא דדוקא ברייתא איירי בשדה בפירוש מש"ה הרשות בידה מהטעם שכתב רש"י דזוכה בפירות משא"כ במתניתין במעות סתם דאפשר לנדוניא קאמר אלא דבר מן דין מצינן לחלק בפשיטות דבמתניתין המשליש לבתו קתני א"כ ליכא אומדנא אף מן הנשואין דאדרבה אפשר שבשביל כך משליש שלא יזכה בהן הבעל כלל כ"א ע"י אשתו משא"כ בברייתא דקתני המשליש מעות לחתנו שפיר קאמר ר"מ דמן הנשואין הרשות בידה מה"ט דכתב רש"י אבל לפי המסקנא דדייקינן ממתניתין גופא דהאי בד"א בגדולה ר"מ מסיק לה א"כ משמע להדיא דר"מ מודה בקטנה מן הנשואין כן נ"ל ודו"ק. נמצא דלפ"ז מיהא אין קושיא כ"כ על רש"י דכיון דבגמרא לא מסקינן אלא בתר דקאמרינן חסורי מחסרא א"כ מפרש רש"י אמתני' למאי דס"ד מעיקרא בלא חסורי מחסרא וכן דרך רש"י ז"ל בכמה דוכתי:

ברש"י בד"ה מן הנשואין הרשות בידה שאף האב לא עלה בדעתו כו' עד שתנשא כו' עכ"ל. ומשמע לכאורה מלשונו דדוקא במשליש מן האירוסין ואח"כ ניסת הוא דמודה ר"מ דהרשות בידו מה"ט דמסתמא לא עלה בדעתו אלא עד שתנשא אבל במשליש לאחר נישואין דתו לא שייך האי טעמא דאומדין דעתו א"כ לר"מ בכה"ג יעשה השליש מה שהושלש בידו דמצוה לקיים דברי המת וא"כ יש לתמוה שלא נזכר דין זה בפוסקים דהא קי"ל כר"מ דמלד"ה אלא דאפשר לומר דלא שייך כלל האי דינא אלא בפוסק מן האירוסין דאכתי לא זכה הבעל בנכסי אשתו משא"כ בפוסק לאחר נישואין כיון דידו כידה או עדיפא מידה כדאיתא לקמן ר"פ האשה שנפלו וא"כ ממילא זכה בהן הבעל אם לא היכא שאמר האב בפירוש ע"מ שאין לבעלך רשות בהן ואפילו בכה"ג פליגי רב ושמואל בפ' בתרא דנדרים ובפ"ק דקידושין דף כ"ג ע"ב משמע בתוס' דאליבא דר"מ לא מהני ע"ש ובחדושינו באריכות כך נראה לכאורה אלא דעדיין צ"ע דאפשר לחלק ולומר דמשליש שאני דעדיין לא יצאו מרשותו אלא על זה התנאי ועוד דבמשליש שייך טפי מלד"ה ולדעתי צ"ע לדינא ודו"ק:

קונטרס אחרון תנו רבנן המשליש מעות לבתו ופרש"י בד"ה מן הנשואין הרשות בידו שאף האב לא עלה בדעתו למסרן ביד שליש אלא עד שתנשא וכו' ומשמע מלשונו דכולה סוגיא דוקא כשהשליש מן האירוסין איירי אבל במשליש מן הנשואין דלא שייך טעמא דרש"י יעשה השליש מה שהושלש בידו דהא קי"ל כר"מ דמצוה לקיים דברי המת. וא"כ יש לתמוה שלא נזכר דין זה בפוסקים ועיין מ"ש בפנים דלע"ד לדינא הדבר צריך תלמוד:

בתוספות בד"ה קטנה דלאו בת זביני וליכא למימר דסיפא איצטריך לקטנה מן הנשואין דלא תמכור כו' עכ"ל. ולכאורה יש לתמוה דמילתא דפשיטא היא דאף מן הנשואין לא תמכור כיון דאיהי לאו בת זביני היא א"כ מכירת הבעל לחוד לא מהני. ולולי שכתבו בלשון לא תמכור הוי אתי שפיר דהכי קאמר דליכא למימר דאתא לאשמעינן דאפילו בקטנה מן הנשואין יעשה השליש מה שהושלש בידו ולא אמרינן שהאב לא עלה בדעתו אלא עד שתנשא אלא בגדולה וכדפרישית במשנתינו דמסתמא לטובת הבת נתכווין שתהנה בהן לכשתנשא ויהא הקרן בטוח כיון שאומרת נאמן עלי בעלי יודעת דלא מכליא קרנא ויקנה שדה וזה טובתה ולכך נתכווין האב. משא"כ בקטנה לא שייך האי אומדנא כיון שאין דעתה כלום אבל לשון לא תמכור לא נתיישב לפי זה דלמכור לאחרים נראה דמילתא דפשיטא היא שאין הבעל יכול למכור אף לאחר נשואין נכסי אשתו קטנה אפי' מדעתה וצ"ע ועיין עוד בסמוך:

בד"ה הא מני ר"מ היא אבל לר"י לית ליה כו' עד סוף הדיבור. ולולי דבריהם היה נ"ל בהשקפה ראשונה דע"כ לר"י נמי אית ליה מלד"ה ושאני הכא כיון דס"ס לא מיקיימא דבריו לגמרי דסופה למכור ולגבי דידה לא שייך מלד"ה כיון שלא ציוה שלא תמכור וכ"כ הר"ן ז"ל ע"ש דמספקא ליה ומה שהכריחני לזה היינו משום דקשיא לי הא דמקשה הש"ס בפשיטות בסוף פ"ק דגיטין דקאמר ר"י הלכה כר"ש הנשיא ומקשה הש"ס והא קי"ל מלד"ה ומאי קושיא דלמא רב יוסף ס"ל כר"י אמר שמואל דהכא דהא רב יוסף תלמידא דר' יהודא הוי ולמאי דפרישית הוה אתי שפיר דלא אשכחן מאן דפליג אמלד"ה והא דקאמר הכא הא מני ר"מ היא היינו משום דר"מ אית ליה הכי בהדיא וכה"ג אשכחן טובא בש"ס כן נ"ל ואף שהתוס' לא כתבו כן מ"מ לשון הר"ן ז"ל מסייעני ועיין בסמוך:

בא"ד ושמא לדבריו דר"מ קאמר עכ"ל ולכאורה לפ"ז לא הוי צריך למימר לעיל חסורי מחסרא ולאוקמי כר"מ דשפיר מצי לאוקמי נמי כר' יוסי ותו לא תיקשי מרישא שמעת מינה דהא רישא לדבריו דר"מ קאמר דבגדולה מיהא דבת זבינא היא הרשות בידה אבל סיפא מסיק ר' יוסי אליבא דנפשיה דאע"ג דלית ליה מלד"ה אפ"ה מודה בקטנה אלא דנראה דאדרבא מה"ט גופא ליכא לאוקמי כר' יוסי דמאי קאמר אין מעשה קטנה כלום דמשמע דיעשה השליש ואמאי הא לית ליה מלד"ה וא"כ בקטנה נשואה מיהא זכה בהן הבעל כן נ"ל בכוונת התוס' מיהו למאי דפרישית במשנתינו בשיטת רש"י ז"ל דאפילו היכא דלא שייך מלד"ה אפ"ה בלא"ה אין השליש רשאי לשנות מהשלישות אלא דבגדולה סבר ר"י דלא מקרי שינוי בשלישות כיון דיכולה למכור ואף לדבריו דר"מ דמלד"ה אפ"ה לא שייך הכא א"כ שפיר איצטריך לאשמעינן ר"י בסיפא סברא דנפשיה דבקטנה מודה דנהי דלא ס"ל מלד"ה אפ"ה מיקרי שינוי בשלישות עצמו דמסתמא לא השליש האב בידו כלל אדעתא דידה ודבעל אלא כאפטרופוס גמור ועדיף מאפטרופוס וכדמסקינן לקמן. והשתא דאתינא להכא מצינא ליישב שיטת רש"י ז"ל במה שכתב במשנה והיא אומרת לאחר שניסת דאע"ג דמסקינן דר"מ גופא מסיק במשנה בד"א בארוסה אבל בנשואה הרשות בידה אפשר דכל האי שקלא וטריא דשמעתין הוי למאי דס"ד דהלכה כר' יוסי דקי"ל ר"מ ור"י הלכה כר"י ור"י אמר שמואל נמי קאמר הלכה כר"י וכיון דקי"ל נמי בפשיטות במעשה בכל יום דמלד"ה ע"כ דכ"ע הכי ס"ל וכדפרישית בסמוך בשם הר"ן ז"ל דר"י סבר כיון דבת זבינא היא לא שייך האי מצוה ולפ"ז ודאי ליכא לאוקמי סיפא דמתניתין אלא כר"מ דאי לר' יוסי מרישא שמעת ליה משא"כ למאי דמסיק רבא אמר רב נחמן דהלכה כר"מ ואילפא נמי אמר הא מני ר"מ היא משמע דהא דקי"ל מלד"ה היינו כר"מ דוקא ולר"י לית ליה כמ"ש התוס'. וא"כ קשה קושית התוס' כאן ל"ל לר"י האי טעמא דיכולה למוכרה ות"ל דלית ליה מלד"ה אע"כ כתירוץ התוס' דלדבריו דר"מ קאמר טעמא דזבינא ולפ"ז מסיק ר' יוסי סיפא אליבא דנפשיה בקטנה אע"ג דלית ליה מלד"ה אפ"ה מצד השלישות עצמו אסור לשנות דכאפוטרופוס הוא וא"כ לפ"ז לא איירי ר"מ במשנה לחלק בין אירוסין לנשואין כדמפליג בברייתא אע"כ דבמתניתין אף לאחר שנשאת איירי ר"מ ויש לחלק בין מתניתין לברייתא מטעמא דפרישית לעיל משום דהכא קתני המשליש לבתו והתם משליש לחתנו כן נ"ל להעמיד דברי רש"י ז"ל ודוק היטב והשתא לפ"ז מצינן נמי למימר דהא דבעי למימר מעיקרא אילימא קטנה מן הנשואין איכא בינייהו היינו דוקא אבל בגדולה מן האירוסין אפשר דמודה ר"י דיעשה השליש והיינו היכא דמת האב דס"ל מלד"ה וא"כ אינה יכולה למכרה כמ"ש התוס' בד"ה וכי אינה אבל במתני' מצי מוקי לה בלא מת דר"מ ס"ל כיון דמן האירוסין הוא אין השליש רשאי לעבור על שלישותו ור"י ס"ל דמה"ט דיכולה למכור לא מקרי שינוי בשלישות ולפ"ז א"ש טובא כל השקלא וטריא דשמעתין ואין להאריך יותר: