מסכת כתובות דף ס׳ עמוד ב׳

עד עשרים וארבעה חדש שמא תתעבר ותצטרך לגמול את בנה ובעל זה אינו אביו שיקנה לו ביצים וחלב:

שמונה עשר חדש דיו לתינוק לינק בכך:

אפקירותא חוצפא:

דלא מיסתייעא מילתא שיורה כהלכה:

נתנה בנה למינקת זו שמת בעלה או גמלתו בתוך זמנו או מת:

לבי ריש גלותא אלמנות שהיו בהן מניקות ונתנו בניהם למניקה והתירום לינשא:

דלא הדרי בהו מניקה שפסקה להניק בניהם יראה לחזור בה לפי שבני אדם מאוימים הם אבל באינשי אחריני דלמא הדרא בה המניקה וחוזר הבן אצל האם ומסתכן:

לא תסברוה מהא אי לא אמרה לכו סבתא משמי' דר"נ לא הייתם יודעים ללמוד מתוך משנה זו שאסור:

אפילו ביעתא בכותחא מפרש בערוך דלאו בסתם ביצים איירי דאין לך עם הארץ שלא ידע שהן מותרות בחלב אלא בשוחט תרנגולת ומצא בה ביצים גמורות מיירי שמותר לאוכלן בחלב כדתניא בפ"ק דביצה (דף ו: ושם) וא"ת ואמאי מותר לאכלן בחלב מאי שנא מביצת נבלה דאסרי בית הלל אפי' כמוה נמכרת בשוק כדתנן במסכת עדיות (פ"א מ"ה) ותירץ בהלכות גדולות דגבי איסור נבילה החמירו דהוי דאורייתא אבל גבי בשר עוף בחלב דרבנן הקילו וא"ת ומאי אפי' דקאמר אפילו ביעתא בכותחא הא איכא מאן דאמר (חולין דף קיג.) בשר עוף בחלב דאורייתא ולדידיה אסורה כמו ביצת נבילה וי"ל דמ"מ קאמר אפי' שכל העולם נהגו בו היתר ולר"ת אתי שפיר שתירץ דבביצת נבילה החמירו משום דנבלה דבר איסור הוא אבל בבשר בחלב לא החמירו דהוי היתר דכל חד וחד באפי נפשיה שרי:

כי אפקירותא ונפקא מיניה שהיכא שהרב מוחל על כבודו דשרי ואפ"ה אל יורה דלא מסתייע מילתא הואיל ורבו אצלו:

ואמר ר"נ אמר שמואל הלכה כר"מ בגזירותיו אין לפרש דגזרינן מת אטו לא מת ונתנה בנה להניק אטו לא נתנה וגמלתו אטו לא גמלתו דא"כ היכי שרא ר"נ לבי ריש גלותא אלא י"ל דגזרינן במת שמא תהרגנו ונתנה בנה להניק שמא תחזור בה וגמלתו אטו שמא תגמלנו ועדיין הוא צריך לינק:

ואמר ר"נ אמר שמואל הלכה כר"מ בגזירותיו אין לפרש דגזרינן מת אטו לא מת ונתנה בנה להניק אטו לא נתנה וגמלתו אטו לא גמלתו דא"כ היכי שרא ר"נ לבי ריש גלותא אלא י"ל דגזרינן במת שמא תהרגנו ונתנה בנה להניק שמא תחזור בה וגמלתו אטו שמא תגמלנו ועדיין הוא צריך לינק:

והלכתא מת מותר גמלתו אסור רבינו שמשון הזקן אומר דגרושה מותרת לינשא דלא משעבדא להניק כדתניא לעיל (כתובות דף נט:) נתגרשה אינו כופה משום דלא משעבדא לי' ור"ת אומר דאסורה לינשא דתניא בפ' החולץ (יבמות מב. ושם) מעוברת חבירו ומינקת חבירו לא ישא וקא פסיק ותני לא שנא נתאלמנה ולא שנא נתגרשה ועוד דמפרש טעמא התם דסתם מעוברת למניקה קיימא דמשמע דהיינו טעמא דמניקה היינו טעמא דמעוברת ולמאי דהוה מפרש מעיקרא טעמא דמעוברת שייך בגרושה כמו באלמנה אע"ג דהדר בי' מההוא טעמא מגופא דמילתא לא הדר ביה דמיירי אפי' בגרושה ועוד דאלמנה נמי לא משעבדא מכי תבעה כתובתה או רוצה לינשא:

בהמה שהקלת במגעה פירש רש"י ז"ל: שאינה מטמאה מחיים, אדם שהחמרת במגעו שמטמא מחיים כגון זב וזבה ונדה ומצורע. ור"ח ז"ל פירש: הקלת במגעה, דאלו נגעה במת אינה מקבלת טומאה לטמא אחרים, אדם שהחמרת במגעו שמקבל טומאה במגעו לטמא אחרים. עוד פירש: הקלת במגעה בנוגע בנבלת בהמה שאינו מטמאתו אלא עד הערב, והנוגע באדם מת טומאתו טומאת שבעה. וכן יש לי לפרש, שהנוגע בנבלת בהמה אינו טמא לטמא אדם וכלים, ונוגע במת מיטמא לטמא אדם וכלים.

הכי גרסינן בכל הספרים וכן היא גירסתו של ר"ח ורש"י ז"ל יכול אוציא את החלב שאינו שוה בכל ולא אוציא את הדם שהוא שוה בכל. אבל בספרא (תו"כ שמיני פ"ד ה"ד) גרסי אוציא את החלב ולא אוציא את הבשר. ומכל מקום אף לגירסת הספרים בשר מהלכי שתים מותר, מדדמו וחלבו מותרים. דכלל גדול אמרו (בכורות ה, ב) כל היוצא מן הטמא טמא מן הטהור טהור. ואילו היה בשרו אסור אף דמו וחלבו היו אסורים, דאף דם השרץ דאימעיט מהיכא דאימעיט דם מהלכי שתים, אמרינן בכריתות (כ, ב) שאם התרו בו משום שרץ לוקה, דלא אימעיט אלא מאיסור דם אבל דמו כבשרו, ואילו היה בשר האדם אסור, אף דמו היה אסור משום בשר אדם ולוקה עליו כשהתרו בו משום אדם, והכא אמרינן דאפילו מצות פרוש אין בו. והני מילי בשר מן החי, אבל במת אסור אפילו בהנאה, כדילפינן (קדושין נז, א) שם שם מעגלה ערופה כל שכן באכילה. והרמב"ם ז"ל כתב (פ"ב מהל' מאכ"א ה"ג): שבשר האדם בעשה. ופירש משום דכתיב (ויקרא יא, ב) זאת הבהמה אשר תאכלו ולא אדם, ואף על פי שלא פרשו כן בשום מקום סמך הוא ז"ל על מה שאמרו שם בספרא (תו"כ שם) יכול אף בשר מהלכי שתים יהא בלא תעשה על אכילתו. והוא ז"ל סבר בלא תעשה הוא דליתיה אבל בעשה איתיה, ולא היא דהא בחלב נמי קאמר התם בלשון הזה, ואפילו הכי אמרינן הכא דאפילו מצות פרוש אין בו, אף כאן אפלו מצות פרוש לא מצינו בו, הרמב"ן נ"ר (בחידושיו כאן).

מאי טעמא יונק מפרק כלאחר יד הוא כתב רש"י ז"ל: דמפרק שהוא כותש דבר ממקום שגדל בו ולא מן המחובר אלא מן התלוש הוי תולדה דדש. ואיכא למידק, דהא אמרינן בפרק כלל גדול (שבת עה, א) אין דישה אלא בגדולי קרקע. ורבנו תם ז"ל פירש: מפרק בדבר שאינו מגדולי קרקע כגון זה הוי תולדה דממחק. והר' שלמה בן אברהם ז"ל פירש: דמפרק דבעלי חיים הוי תולדה דגונז, שהוא מפרק הצמר מן הבהמה.

מפרק כלאחר יד הוא ובמקום צערא לא גזרו ביה רבנן איכא דקשיא ליה הא דאמרינן ביבמות פרק חרש (קיד, א) אבא שאול אומר היינו יונקים מן הבהמה ביום טוב, ואקשינן היכי דמי, אי דאיכא סכנה אפילו בשבת נמי, ואי דליכא סכנה אפילו ביום טוב נמי לא, ואוקימנא, דאיכא צערא דשבת דאיסור סקילה גזרו ביה רבנן, יום טוב דליכא איסור סקילה לא גזרו ביה רבנן אלמא בשבת אפילו במקום צערא נמי אסור, ותירץ ר"ח ד"ל (שבת צו, א) דצערא דהכא היינו סכנה. ואינו מחוור, דאם כן מאי למימרא פשיטא, ועוד, מאי איריא משום דמפרק כלאחר יד, אפילו מפרק גמור במקום סכנה שרי. ורבינו תם פירש (ספר הישר סי' סט): דצערא דהתם היינו צער תאבון, וכי הא דאמרינן בשבועות (כו, א) נשבע על הככר ונצטער עליה ואכלו, כלומר, ונתאווה לו, והיינו דאמרי לא צריכא דאיכא צערא, יום טוב דליכא איסור סקילה לא גזור, ולא קאמר במקום צערא לא גזור רבנן כי הכא, דאלמא לאו משום צער הוא אלא משום קילותא דיום טוב. ואינו נכון, דאם כן למה ליה למימר דאיכא צערא, דמשמע דמשום צערא הוא דשרו ליה, הא לאו הכי לא, וצער תיאבון לא מעלה ולא מוריד. והנכון מה שכתב הרב אלפסי ז"ל בשבת פרק חבית (שבת קמה, א): דר' מרינוס פליגא אדאבא שאול, וקיימא לן כר' מרינוס דכל היכא דאיכא צער חולי אף על פי שאין בו סכנה מפרק כלאחר יד, ואף בשבת שרי, והיינו דאמר רב יוסף הלכה כר' מרינוס, הלכה מכלל דפליגי עליה.

צנור שעלו בו קשקשים ממעכן ברגלו בצנעא וכו' ואם תאמר, והא קיימא לן (שבת סה, א) דכל דבר שאסור משום מראית העין אפילו בחדרי חדרים אסור. יש לומר, הני מילי בדבר שאפשר לטעות בו במלאכה דאורייתא, כגון שטיחת בגדים בחמה דאתי למיטעי ביה ולהתיר כבוס בשבת, אבל הכא הרואה שממעכן, אתי למימר דמתקן כלאחר יד מותר, ואין בכך כלום.

פירש לאחר כ"ד חדש וחזר כיונק שקץ דמי ירושלמי (כאן ה"ו) ר' חזקיה ור' אבהו בשם ר' יהושע בן לוי שלשה ימים מעת לעת במה דברים אמורים בזמן שפירש מתוך בוכיו אבל פירש מתוך חוליו מחזירין אותו מיד בשאינה של סכנה, אבל אם של סכנה אפילו לאחר כמה ימים מחזירין אותו. גרסינן ביבמות פרק חרש (יבמות קיד, א), יונק תינוק והולך מנכריות ומבהמה טמאה ואין חוששין כיונק שקץ. ולא יאכילנו נבילות וטרפות שרצים ורמשים, ומכולן יונק מהן אפילו בשבת ובגדול אסור. והלכה כר' יהושע דאמר יונק והולך אפילו ארבע וחמש שנים.

תנו רבנן מינקת שמת בעלה בתוך עשרים וארבעה חדש הרי זה לא תנשא ולא תארס עד עשרים וארבעה חדש. כלומר עד עשרים וארבעה חדש לוולד. וכתב רבנו תם ז"ל (ספר הישר סי' תשמח, ועי' תוס' כאן ויבמות מב, א) דבמגורשת בא מעשה לפני רבנו שמשון ז"ל והתירה לאחר ג' חדשים, דכיון דקאי אבאי מיעברה ממשמש ליה אב בביצים וחלב. וכענין שאמרו בפרק החולץ (יבמות שם), אבל כשמת בעלה אי מעברא יורשין לא יהבי לה אלא בבית דין והיא בושה מלהתבזות בבית דין ומאית וולד. ורבנו תם ז"ל אסר אפילו בגרושין, דאף מבעל היא בושה מלתבוע, אלא אם הוא רוצה למסמס ליה מנפשיה לפי שאינה יכולה להיות רגילה אצלו אחר שגרשה כדאמרינן לעיל בפרק האשה שנתאלמנה (כתובות כח, א), ואינה נפרעת ממנו אלא על ידי אחר, ורב אחא משבחא ז"ל כן כתב בשאלתות בפרשת וירא אליו (סי' יג) ואיתתא דפטרה בעלה או דמית בעלה בעיא לאימתוני עד יומי מניקתא. ודאי לכאורה הכי משמע מדקתני בברייתא בפרק החולץ (שם) מעוברת מחבירו ומינקת חבירו לא תנשא עד שיעברו עליה שלשה חדשים, וסתמא קתני כל שהיא מינקת חבירו לא שנא גרושה ולא שנא אלמנה. ומיהו דוקא שהניקתו קודם שנתגרשה עד שהכירתה, אבל קודם הזמן הזה לא, דהא אי בעיא לא תניק אותו כלל ואפילו בשכר, וכדקתני לעיל (כתובות נט, ב) בברייתא נתגרשה אין כופה אותה להניק ואם היה מכירה כופה ומניקתו מפני הסכנה ומעלה לה שכרה. כן נראה לי.

והלכתא מת מותר גמלתו אסור וכי נמי דבי ריש גלותא ודומיהן דמיסתפו אינשי למהדר בהו, אם נתנה למניקה שרי, דהא רב נחמן שרא להו לבי ריש גלותא משום דמיסתפו אינשי מינייהו למהדר בהו. ואף על גב דתניא הרי שהיתה רדופה ללכת לבית אביה וכו' דגזרינן הני אטו הני, הכא שאני דכשמת הרי מת והרי קברו מוכיח עליו, ונתנה בנה למניקה מניקתו מוכחת עליו ולא אתי למישרי בעלמא.

אפי' ביעתא בכותחא לא לישרי אינש באתרא דרבי' פי' בעל הערוך ז"ל דלאו ביצה ממש דהנה מאי הוראה צריכה אלא ביצה גמורה שנמצא בתרנגולת קאמר דקי"ל השוחט את התרנגולת ומצא בה ביצה גמורה מותר לאכלה בחלב וכי תאמר מאי אפילו הוראה גמורה היא. י"ל דהלכה רווחת היתה אצלנו שהיא מותר' ובהדיא פרכינן [מינה] התם במסכת דהלכה פסוקה היא וכן פי' בתוספ':

ואמאי לא תסברוה מהא דתניא וכו' עד דאמר שמואל הלכה כר"מ בגזרותיו פי' וה"נ אית לן למיגזר גבי נתנה בנה למניקה ואיכא למידק קשי' הלכת' אהלכת' דהכא קי"ל מת מותר גמלתו אסור שמא תגמלנו קודם זמנו הא לא"ה הוה מותר ואלו התם קי"ל כר"מ בגזרותיו ותלמוד' מדמי להא אהדדי ורב נחמן שרי הכא לבני ריש גלותא ולא גזר דריש גלותא אטו אינשי דעלמ' והנכון בזה מה שתרצו בתוס' דכי גזרינן ה"מ במלתא דלא מנכר לעלמא כגון התם גבי קטנה ועקרה שאין הכל יודעין בה שאינה ראוי לילד אבל הכא כשמת ונתנה אותה למניקה הרי קברא מוכיח עליה והרי מניקתו מוכח עליו ולא הוה קשיא לך בסוגיין אלא דהוה לן למגזר הכא דלא הדרה בה אטו היכא דהדרה ביה דהא לא מנכרי ליה לאנשי אי הדרה בה או לאו והיינו דשרי ר"נ לבי ריש גלותא משום [דהכל יודעין] דלא הדרא ביה הלכך באינש דעלמ' אפי' נשבעת המניק קנסה עצמה שלא תחזור בה אסור משום גזירה דהא לא מנכר לאינש וכן פי' ר' יהוד' ז"ל אבל יש מגדולי תוס' האחרונים ז"ל שכתבו שאם נשבעה המניקה בדבר הרי הוא כדבי ריש גלותא וקלא אית לה ומותר:

מניקה שמת בעלה אסורה מדברי סופרים לינשא או אף ליארס ר"ל בקדושין עד שישלמו לולד עשרים וארבעה חדש חוץ מיום הלידה וחוץ מיום האירוסין ועיקר איסור זה שמא תתעבר ויעכר החלב וימות הבן ואע"פ שאין חוששין בזו לאסור על בעלה שלא יבא עליה בזו אינה בושה ממנו לשאול ביצים וחלב להחיותו בהם אבל כשמת בעלה ונשאת לאחר בושה היא לבא לב"ד על כך ולתבוע מן היורשים וגזרו אירוסין אטו נשואין ואפילו נתנה בנה למיניקה שמא יחזרו הם או תחזור המינקת ואפילו באדם שחשיבותו מונעו מלחזור וכן שהמנקת חוששת לכבודה ואינה חוזרת אע"פ שמן הסוגיא נראה להיתר בעובדא דבי נשיאה נראה שלא נאמרה אלא לשעתה אבל ללמוד הימנה לדורות לא שמכל מקום לא חלקו חכמים בדבר וכן אם גמלתו ר"ל שהעתיקתו משדים קודם שישלמו לו כ"ד חדש ומכל מקום אם מת הולד מותרת לינשא ואין חוששין שמא תמיתהו מחמת שהיא רוצה לינשא דכלי האי לא עבדא ואע"פ שאמרו עובדא הוא וחנקתיה כבר אמרו בצדה ההוא שוטה הואי ולא עבדן נשי דחנקן בריהו:

יש אומרים בעשרים וארבעה חדשים אלו ששיעורן למנין ימות החמה וסומכין לה ממה שאמרו במדרש ר' תנחומא סימן לדבר מדכתוב לא תבשל גדי בחלב אמו תבשל בגימטריא שס"ה יום שני פעמים ועוד שני ימים ליום לידה ויום אירוסין ואין הדברים נראין אלא שתי שנים כפי מה שהן אם פשוטה אם מעברת לפי סדר השנים והוא שאמרו בשמואל עד הגמל הנער וישב שם עד עולם ופירשו בתלמוד המערב עולמו של לוי שהוא חמשים שנה כדכתיב ומבן חמשים שנה ומעלה ישוב מצבא העבודה ושתי שנים העודפים ליניקתו:

לעולם אל יורה אדם במקום רבו אפילו היה הרב מוחל על כבודו והוא שאמרו כאן הא דאמור רבנן אפילו ביעתא בכותחא לא לישרי איניש במקום רביה לאו משום דמיחזי כאפקירותא ופירשו בו עד שאם ימחול הרב על כבודו יהא רשאי בכך אלא משום דלא מיסתייעא מילתא ומעתה אפילו מחל הרב על כבודו או נתן לו רשות דרך כלל להורות שלא בפניו כדרך שנראה שהרשה רב יוסף את אביי בכך שאין כאן עוד אפקירותא אין ראוי לעשות כן שהדבר קרוב לבא לידי שגיאה:

וענין ביעתא בכותחא הוא שאמרו במסכת יום טוב שביצים גמורות הנמצאות במעי תרנגולת מותר לאכלן בחלב והכותח יש בו חלב:

כל אשה שנתאלמנה או נתגרשה אסורה לינשא או אף ליארס עד שיעברו שלשה חדשים ר"ל תשעים יום חוץ מיום האלמנות או הגירושין וחוץ מן האירוסין שמא תתעבר מזה ואין בחינה אם מראשון אם משני וגזרו בדבר זה אף בנשים שאינן ראויות לילד או שהדבר מוכיח הרבה שאינה מעוברת כגון שהיתה רדופה לילך לבית אביה תכף שנכנסה לחפה ולא שמש בעלה עמה או שהיה בעלה חבוש בבית האסורין או שהלך למדינת הים או שהיה בעלה זקן או חולה או שהיתה היא עקרה וזקנה אילונית וקטנה או שהפילה לאחר מיתת בעלה או שאינה ראויה לילד מצד אי זה סם כלן צריכות להמתין שלשה חדשים אף לאירוסין וכן הדין אף בנתגרשה או נתאלמנה מן האירוסין:

מי שנתנו לה בן להניק בשכר הרי זו לא תניק עמו לא בנה ולא בן חברתה ואם פסקה לה אמו של ולד קימעא בכדי שאין בו מזון לספוק הנקה חייבת היא לאכל הרבה בכל ספוק הנקה ופורעתו משכרה שמתוך ששכרה יפה לה היא מחלה במיעוט המזונות ומסתמא מקבלת עליה לאכל בכדי ספוק ותזהר שלא תאכל דברים הרעים לחלב הן מן הדברים שעוכרין את החלב הן מן הדברים שמפסיקין אותו גדולי המחברים נראה שפירשו בפסקה קימעא שהיא חוזרת לדין מניקה את בנה ופירוש קימעא בראוי לה בצמצום ומכאן כתבו שאם פסקו לה מזונות הראויים לה והיא מתאוה לאכול יותר מצד חולי התאוה אוכלת משלה כל מה שתרצה ואין הבעל מעכב לומר שאם תאכל יותר מדאי או מאכל רע ימות הולד שצער גופה קודם ואין הדברים נראין שכל שפסקו לה כראוי אין זה לשון קימעא ועוד היאך לא יעכבנה במאכלים הרעים:

בד"ה ואמר רב נחמן כו' אין לפרש דגזרינן מת אטו כו' עכ"ל (א) וק"ק דהא בכל הנהו דמייתי דגזרינן *)במעוברת חבירו היינו דגזרינן בהו הא אטו הא דליכא למגזר **)בהו מיניה וא"כ אמאי לא נגזור נמי במינקת הא אטו הא ודו"ק:

בד"ה והלכתא כו' דגרושה מותרת כו' ור"ת אומר דאסורה כו' עכ"ל וההיא דלעיל נתגרשה אינו כופה אותה כו' לא תקשי לר"ת דמכל מקום אסורה לינשא דגזרינן אטו לא נתגרשה ואטו מכירה דכופין אותה ועוד דאלמנה נמי לא משעבדה ואין כופין אותה להניק מכי תבעה כתובתה כו' ואפילו הכי אסורה לינשא וק"ל:

ד"ה והלכתא וכו' עד ולמאי דהוה מפרש מעיקרא טעמא דמעוברת וכו' פי' דמעיקרא הוה מפרש טעמא דמעוברת משום דחייסא פי' ממעכו בשעת תשמיש או שמא תעשה עובר סנדל ופריך שם א"ה דידיה נמי ומסיק אלא משום דסתם מעוברת למניקה קיימא והשתא לטעמא קמא אין חילוק במעוברת בין אלמנה וגרושה וה"ה לטעמא בתרא וה"ה במניקה דהא חד טעמא הוא משום דמעוברת למניקה קיימא:

אריסיה דאביי כו' א"ל חדא דר"מ ור' יהודה הלכה כר' יהודה אביי אינשי ליה לשמעתיה דהא איהו אמר לעיל משמיה דשמואל לרב יוסף רבי' הלכה כר' מאיר בגזרותיו והא דר' מאיר חורא היא והיינו דאמר אביי לקמן אנא הוה גמירנא להא דרב ושמואל ולא מיסתייעא לי מלתא למימר כי אתא לקמיה דרב יוסף רביה רהט אביי בתר אריסיה בחלא ארץ חול שהרגל נשקע בתוכה ולא הדרכיה לא השיגו כמו כתרו את בנימן הרדיפוהו מנוחה הדריכוהו אל מקום מנוחתו השיגוהו. רש"י ז"ל במהדורא קמא:

אפי' ביעתא בכותח' פרש"י במהדורא קמא ביצה בחלב כותח' העשוי מנסיובי דחלבא בפרק אלו עוברין. משמע מתוך לשונו דבסתם ביצים מיירי וצריכין היתר כי היכי דלא נגזור אטו ביצים הנמצאות בתוך התרנגולת דאסור לאכלן בחלב דומיא דביצת נבלה דאסרי ב"ה אפי' כמוה נמכרת בשוק אבל בערוך פיר' דלאו בסתם ביצה מיירי דאותם אינן צריכין היתר דאין לך עם הארץ שלא ידע שהן מותרות בחלב אלא בשוחט תרנגולת ומצא בה ביצים גמורות איירי שמותר לאכלן בחלב כדתניא בפ"ק דביצה. ואם תאמר אמאי מותר לאכלן בחלב מאי שנא מביצת נבלה דאסרי ב"ה אפי' כמוה נמכרת בשוק כדתנן במסכת עדיות ואפילו אם תחלק בין ביצת נבלה לאיסור בשר בחלב מ"מ קשיא אמאי פשטה הוראה זו כולי האי כיון דצריך לחלק וצריכה רבה. ותירץ בה"ג דגבי איסור נבלה דאורייתא החמירו וכ"ת אם כן מאי אפילו דהא הוראה גמורה היא ויש לומר דפשיטא ודאי דיש לחלק בבשר עוף בחלב דרבנן וליכא למגזר בה מידי ומיהו קשיא אכתי אמאי פשטה הוראה זו יותר משאר הוראות הא פלוגתא היא ואיכא מ"ד דבשר עוף בחלב דאורייתא ולדידיה ודאי אסירא מידי דהוה אביצת נבלה ויש לומר דפשוטה היתה הוראה זו בימיהם שהכל היו נוהגין בו היתר וכן תירץ הריטב"א דהלכה רווחת היתה אצלם שהיו מותרות ובהדיא פרכינן מינה התם ביו"ט למימרא דהלכה פסוקה היא ע"כ. ור"ת תירץ דבביצת נבלה החמירו משום דנבלה דבר איסור וגזרו בביצה אטו נבלה עצמה אבל בשר עוף בחלב לא שייך להחמיר דאין איסור עד שתפול לתוך החלב ואז לא ידיע שנמצאת בתרנגולת ולא שייך למגזר אטו בשר:

נתנה בנה למניקה או גמלתו שהפרישתו או מת מותרת להנשא מיד כהא מתני' דהתם נתנתו למניקה מותרת לינשא. ואסר לי רב נחמן משום דחיישינן שמא תחזור ותטלנו לאחר שתנשא וימות. שאני דבי ריש גלותא דלא הדרי בהו שאין המניקה חוזרת בה לאחר שקבלתו להניק משום אימתו וגם הם אינן חוזרין בהן מתוך חשיבותן וליכא למיחש למיתת הבן. א"ל רב פפי לרב פפא ורב הונא ואתון שבעיתון למשרייה מיד אמאי לא תסברו מהא דאסורה להנשא עד ג' חדשים. רדופה רגילה לילך לבית אביה ואין בעלה עמה. עקרה נעקרו כותלי בית הרחם. איילונית דוכרניתא דלא ילדה ואינה מביאה שערות לזמן שאר נשים. קטנה פחותה מי"ב שנה דאמרן לעיל פחות מכאן משמשת והולכת כדרכן שאינה ראויה לילד על ידיהן כולהו צריכות להמתין דלא פלוג רבנן דאע"ג דליכא למיחש בהני לולד אסורות להנשא מיד משום גזרה דשאר נשים שנישאו' מיד ומתעברות ואין ידוע אם בן תשעה לראשון או בן שבעה לאחרון וגבי נתנה בנה למניקה נמי אסורה לינשא מיד גזרה אטו ההיא דלא נתנה ודאי דלא פריך דרב נחמן אדרב נחמן דלעיל דשרא לדבי ריש גלותא דהנותנת בנה למניקה תנשא ולא גזר מידי והכא אמר רב נחמן הלכה כר"מ בגזרותיו דגזר כל הני שאין ראויות לילד אטו ראויות לילד משום דהני ס"ל לרב נחמן שאינן ראויות לילד מחלפן אבל זו מניקה שלה מוכחת עליה ולא מחלפא נותנת בנה למניקה באינה נותנת. רש"י ז"ל במהדורא קמא. ובמהדורא בתרא כתב וז"ל בגזרותיו. בכל מקום שהוא מחמיר מדרבנן אלמא אף על גב דאין כאן להבחין בין זרעו של ראשון לשל שני דהא לא מיעברא לא פלוג רבנן בתקנת גזרות שלהם בין אשה לאשה וגזרו סתם שתמתין כל אשה שלשה חדשים והכא נמי לא פלוג רבנן במניקה שמת בעלה בין שהיא מניקתו בין שאינה מניקתו. ע"כ. פירוש לאו משום גזרה נגעו בהו בהני כלל אלא משום דבסתם גזרו חכמים ולא פלוג רבנן והני דבי ריש גלותא לא שכיחי ובמלתא דלא שכיחי לא גזרו ביה רבנן הלכך לא נכנסו בכלל גזרתם מעיקרא. כן נראה לי:

אבל הריטב"א ז"ל פירש במהדורא קמא שכתבו וז"ל ואמאי לא תסברוה מהא דתניא כו'. עד ואמר שמואל הלכה כר"מ בגזרותיו פי' והכא נמי אית לן למגזר גבי נתנה בנה למניקה ואיכא למידק קשיא הלכתא אהלכתא דהכא קי"ל מת מותר גמלתו אסור שמא תגמלנו קודם זמנו הא לאו הכי הוה מותר ואילו התם קי"ל כר"מ בגזרותיו ותלמודא מדמי להא אהדדי ורב נחמן שרא הכא לדבי ריש גלותא ולא גזור אטו אינשי דעלמא. והנכון בזה מה שתירצו בתוספות דכי גזרי ה"מ במילתא דלא מינכר לעלמא כגון התם גבי קטנה ועקרה שאין הכל יודעין בה שאינה ראויה לילד אבל הכא כשמת או נתנה בנה למינקת הרי קברו יוכיח עליו והרי מניקתו מוכחת עליו ולא הוה קשיא לן בסוגיין אלא דהוה לן למגזר היכא דלא הדרא בה אטו היכא דהדרא בה דהא לא מינכר לאינשי אי הדרא בה או לא והיינו דשרי רב נחמן לבי ריש גלותא משום דהכל יודעין דלא הדרא בה הלכך באיניש דעלמא אפי' נשבעת המניקת או קנסה עצמה שלא תחזור בה אסור משום גזרה דהא לא מינכר לאינשי וכן פי' רבינו יהודה ז"ל אבל יש מבעלי התוס' האחרונים שכתבו שאם נשבעה המניקת בדבר הרי היא כבי ריש גלותא וקלא אית לה ומותר. ע"כ: וז"ל הרא"ש ז"ל הלכה כר"מ בגזרותיו אין לפרש דהכא גבי מניקה גזרינן מת אטו לא מת וכן נתנה בנה למנקת אטו לא נתנה וכן גמלתו אטו לא גמלתו דאם כן היכי שרא רב נחמן לדבי ריש גלותא אלא ודאי מינכר בין נתנה ללא נתנה ובין מת ללא מת אלא גזרינן במת שמא תהרגנו ונתנה בנה למניקה שמא תחזור בה המינקת וגמלתו שמא רוצה להנשא ותגמלנו קודם זמנו והשתא ניחא דשרינן בי ריש גלותא דהתם משום דידיע לכל דלא הדרי וליכא למיטעי אבל בעלמא אפילו נתנה בנה ובשבועה וקנין ואז ודאי לא הדרא אפ"ה לא שרינן לה דאין הקנין והשבועה ידועין לכל ואתו לחלופי בדליכא שבועה וקנין. ע"כ: וכן פסקו תלמידי רבינו יונה ז"ל דצריכה להמתין כ"ד חדש חוץ מיום שנתארסה וחוץ מיום שנולד בו דכ"ד חדש שלמים בעינן ובתר הכי נפיק לה זמן חיובא לדברי הכל ומותרת להנשא אבל בתוך כ"ד חדש אסורה להנשא ואף על פי שלא הניקה אותו מעולם ואפילו להתארס ואפי' נתנה בנה למניקה או גמלתו ואפילו אשה שאינה מחוייבת להניק כגון שהכניסה לו שפחות א"נ אשה חשובה ואפי' היכא שאין לחוש שמא תחזור בה המניקה ולא מבעיא היכא שמכירה אלא אפילו היכא שאין מכירה דליכא סכנה כל כך שהרי יכולים למצוא לה מינקת אחרת אפ"ה אסור דדבר שיש בו סכנה יש לחוש אפי' לדבר רחוק ומהאי דאמרינן בגמרא רב נחמן שרא להו לדבי ריש גלותא דיראתם גדולה כמו שמצינו גבי חזקה ובעניינים אחרים והמיקל בזה ובכיוצא בזה עליו נאמר ופורץ גדר ישכנו נח"ש. ע"כ: ודע שרבינו שמשון הזקן אומר דגרושה מותרת להנשא ואפשר דמ"ה קאמר בגמרא והלכתא מת מותר גמלתו אסור ואיכא למידק למה ליה למימר גמלתו אסור פשיטא לא הוה ליה למפסק אלא דמת מותר דאיסורא מידע ידיעא אלא ודאי דה"ק דוקא גמלתו אסור כיון דמעיקרא הוה משעבדא ליה אבל גרושה דלעולם לא משעבדא ליה מותר: אבל הרא"ה ז"ל כתב דה"ה דנתגרשה אסור כדאמר ביבמות בסתמא לא ישא אדם מינקת חבירו ומעוברת חבירו ואע"ג דסברי רבנן אחת זו ואחת זו משמשת כדרכה והולכת התם הוא דאיתיה לאבוה והוי בעלה נמי מה שאין כן במת ונתגרשה דהתם דאיתיה לאבוה ממסמס ליה בביעי וחלבא והכ' ודאי אפילו כשאין מכירה איירינן והכי נמי אסרינן לקמן בנתנה בנה למניקה אלמא דלא מכירה ואפ"ה אסורה דאף ע"ג דלא משעבדא ליה מדינא אלא בעודה תחתיו מ"מ כי היכי דמשעבדא ליה במכירה מפני הסכנה דלמא לא בעי למינק מאחריתי לאונוקי בשכר מיהת אע"ג דאיתתא אחריתי כה"ג לא מחייבא הכי נמי אף על פי שאינו מכירה אם לא היו מוצאין אחרת משועבדת להניק אותו בשכר. ע"כ: פסקה קמעא אוכלת הרבה פי' רש"י ז"ל במהדורא קמא פסקה המניקה עם אם התינוק מזונות קמעא אוכלת הרבה משל עצמה כדי שימצא תינוק מה לינק. ע"כ: אבל תלמידי רבינו יונה פירשו וז"ל פסקה קמעא אוכלת הרבה כלומר אם פסקה עם בעלה לתת לה דבר ידוע למזונות ואותו השיעור הוא דבר מועט מחייבין אותה להוציא משלה ולהרבות במאכלה כדי שיהיה לה חלב הרבה. ע"כ: וכן פי' הרמב"ם בפרק כ"א מה' אישות דבאשה המניקה את בנה קא מיירי ואף על פי שתחלת הברייתא לא מיירי אלא באשה המניקה את בן חברתה בשכר דקתני הרי שנתנו לה בן להניק הרי זו לא תניק עמו לא בנה ולא בן חברתה. [וז"ל] פסקו לה מזונות הראויות לה והרי היא מתאוה לאכול יותר או לאכול מאכלות אחרות מפני חולי התאוה שיש לה בבטנה הרי זו אוכלת משלה כל מה שתרצה ואין הבעל יכול לעכב כו'. ע"כ:

והקשו עליו במה שכתב או תאכל מאכל רע כו' שהרי שנינו ולא תאכל עמו דברים הרעים והרב המגיד ז"ל תירץ דמאי דאמרינן בגמרא היינו באינה מצטערת על אותן דברים אבל במצטערת וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל ודאי צערה קודם שחייה קודמין. ומיהו אכתי קשיא טובא דאמאי לא הזכיר הרב ז"ל דינא דגמ' כלל ואין דרך הרב ז"ל אלא להעתיק לישנא דגמ' ושוב מחדש איהו מאי דבעי ואפשר דה"ק פסקה קמעא אוכלת הרבה דהיינו מזיק לולד דרוב המאכל מזיק ולא תאכל עמו דברים הרעים פי' דעם רוב המאכל לא תאכל דברים הרעים והיינו דקתני ולא תאכל עמו כו' דתרתי לא עבדא לאכול יותר מדאי ממאכלים רעים ומיהו כל אחד בפני עצמו מצי למעבד והיינו דכתב הרמב"ם ז"ל והרי היא מתאוה לאכול יותר או לאכול מאכלות אחרות כו' ע"כ ומיהו תרתי לא עבדא. שוב מצאתי בלקוטי הגאונים ז"ל שכתבו בשם רבינו האיי גאון ז"ל הא דתנו רבנן הרי שנתנו לה בן להניק לא תניק עמו בנה אקטן קאי מאי עבדא ליה שבקא ליה ומאית ואי אבן כ"ד חדש קאי לא ידעי'. ופסקה קמעא אוכלת הרבה מאי פירושיה דאשכחן בה פירושא דלא מסתבר לן הכין נקיט לה בהני תרי מילי דהכי קא מגמר לן שלא תשכיר אשה עצמה להניק עד שתגמול את בנה או שבנה נטלו אביו ונתנו למינקת אחרת וכיוצא בזה ולעולם אם נטלה בן להניק לא תניק את בנה עמו ואם היה בו חולי וקשה לה שתאכל קמעא כדי צרכה והיא בחליה מצטערת אם לא תאכל הרבה כתאותה אינה חייבת לעשו' כמו שפסקו עמה אלא שאם פסקו לה מזונות כפי צרכה (ו)אין לה לתבוע אותם במה שהיא מתאוה אלא אוכלת משלה ואף על פי שמוסיף חלייה. עכ"ל שאלה ותשובה לר' האיי גאון. וז"ל הר' יהוסף הלוי בן מיגש ז"ל אם פסקה המינקת עם אביו של תינוק שיתן לה מזונות מועטין ואינן מספיקין לה אלא צריכה ליותר ממה שפסק לה אבי התנוק כופה אותה בב"ד שתאכל הרבה כדי צורך כל המניקות כדי שלא ימות התינוק ע"כ. הא קמן דכולהו הני רבוואתא אזלי בשיטת הר"מ ב"מ ז"ל. וז"ל רבינו יהונתן הכהן ז"ל פסקה קמעא כלומר פסקה המניקה עם אם התינוק מזונות מועטין אוכלת הרבה. מפרש בגמרא אוכלת משל עצמה כדי שימצא התינוק מה לינק דכיון דנתרצתה בכך מוטלין עליה מזונות התינוק ונסתלק האב משעבוד מזונותיו ונכנסה היא במקומו ע"כ. נקט לשון רש"י ופריך בהדיא על שיטת הרמב"ם: ממציא לה טפי שתמציא דדיה מן החלב לבנה שימצנו כולו דהוה מותר לה שיש לה חלב בשפע יתר מדאי. הזיז שחת. אדמה כמשמעה. רש"י ז"ל במהדורא קמא. ובלקוטי הגאונים ז"ל כתוב חזיז הצמחין של חטים ושל שעורים כשהן רכין עד שלא יצאו השבלים קורא בערבי אל ג'ומאר כופרא בערבי אל טל"ע שמכי בצלים ע"כ. ובמהדורא קמא כתב רש"י ז"ל כופרא תמרים שלא נתבשלו כל צרכן אפילו כמכא והרסנא כמכא כותח הרסנא ציר. אית ספרים דכתוב בה שמכא והרסנא בלע"ז אשקלאנש. ה"ג מינייהו פסקי חלבא יש בדברים הללו שפוסקין חלב האשה ויש בהן שאין מפסיקין אלא עוכרין. נכפה חולי המפיל את האדם ומנענע כל איבריו. בני שמוטי שצוארן ארוך לכתפיה יותר מדאי. דדרכה על דמא דחמרא הפוסעת על דם חמור. נטיפי עיני שבולטין עיניהם חוץ לגולגלותן. עינני עיניהם יפים וגדולים. וחנני בעלי חן חינני רחמנים. זותני יפה תואר. ריחני ריחם טוב וכל אלו כשאכלם כשהיא מעוברת. דאכלה אתרוגא כשהיתה מעוברת. ע"כ במהדורא קמא:

בגמרא אמר ר' נתן בר יוסף הן הן דברי ב"ש כו' שב"ש אומרים כ"ד חודש וב"ה אומרים י"ח חדש כו' נ"ל דעיקר פלוגתא דב"ש וב"ה לא איירי לענין איסור נשואי המניקה אלא לענין שיעור עיקר יניקת הולד דמיירי בפ' מי שאחזו וכן נראה כאן מלשון רש"י ז"ל בד"ה י"ח חדש ולפ"ז א"ש הא דקאמר רשב"ג אני אכריע לדברי האומר כ"ד חדש מותרת לינשא בכ"א חדש פירוש דלדברי האומר כ"ד חדש היינו לב"ש מותרת לינשא בכ"א ולדברי האומר י"ח חדש היינו ב"ה דאומר דתחילת זמן הנקת הולד אין צורך יותר א"כ מותרת לינשא בט"ו חדש לפי שאין החלב נעכר כו' כן נראה לי וק"ל:

שם וא"ל רב פפי ואתון לא תסברוה מהא דתניא כו' ואמר רב נחמן הלכה כר"מ בגזירותיו. לכאורה יש לתמוה מאי פסיקא ליה לדמות מניקה לאיסור הבחנה לומר דגזר ר"מ נמי כה"ג במניקה אטו כולהו בחדא מחתא מחתינהו לכולהו איסורי דרבנן לומר דבכולהו גזר רבי מאיר הא אטו הא ולא פלוג רבנן ובכמה מקומות בלי מספר מצינן שלא השוה ר"מ מידותיו בגזירותיו אלא היכא שנראה לו לגזור ומכ"ש דקשה טפי לשיטת התוס' בד"ה ואמר רב נתמן דעיקר הגזירה הכא במניקה לאו משום דגזרינן האי אטו האי אלא דגזרינן שמא תגמלנו ושמא תמיתנו וא"כ מאי מייתי מהא דאמר ר"נ הלכה כר"מ בגזירותיו דמאן יימר דגזר ר"מ כה"ג כיון דלא דמי כלל לגזירת ר"מ בהבחנה. ונלע"ד ליישב דודאי מדר"מ גופא מוכח לה דקאמר לעיל בברייתא מניקה שמת בעלה הרי זו לא תתארס ולא תנשא עד כ"ד חדש אלמא דגזר אירוסין אטו נשואין דומיא דהבחנה ומדקאמר נמי בהאי לישנא ולא קאמר אסור לישא מינקת חברו עד כ"ד חדש אע"כ דאי הוי תני לה בהאי לישנא הוי משמע דליכא איסורא אלא לישא אותה בעודה מניקה משא"כ במת או גמלתו או שנתנה למניקה שרי מש"ה קתני לה בהאי לישנא דמניקה שמת בעלה הרי זה לא תינשא עד כ"ד חדש דמשמע דמילתא דפסיקא הוא דכל שהיתה מניקה בשעת מיתת בעלה אין לה שום תקנה להינשא בשום ענין תוך כ"ד חדש אלא דאכתי מצינן למימר דר"מ לטעמיה דגזר כה"ג בהבחנה משא"כ ר' יוסי דפליג היכא דלא שייך טעם האיסור שרי נמי הכא בגווני דברייתא דהכא דנותנת בנה למניקה ואתיא ברייתא כר' יוסי אהא מסיק דאפילו את"ל דשייך בהא פלוגתייהו אפ"ה הא אמר ר"נ הלכה כר"מ בגזירותיו וא"כ תקשי דר"נ אדר"נ גופא למאי דשמיע לכו דר"נ שרי לדבי ר"ג ע"י נתינה למניקה אע"כ דלאו הא בהא תליא אלא טעמא דר"מ מדקאמר מילתא דפסיקא משום דגזר בנתנה בנה למניקה שמא תחזור בה ובגמלתו שמא תגמלנו וא"כ לפי"ז פשיטא דהלכה כר"מ דאפילו ר' יוסי דפליג בגזירה דהבחנה אפשר דמודה בגזירה כהאי דמניקה ועוד דכולהו תנאי דברייתא דלעיל ר"י ורשב"ג משמע דמודו ליה בהא דאין לה היתר בשום ענין להינשא תוך זמן שקבעו חכמים כן נ"ל נכון ולולי פירוש התוס' היה נ"ל לפרש דר' פפי לא קאי אלא אעיקר מילתא דר' פפא ור' הונא בריה דר"י משמע להו מעיקרא דהא דר"נ שרי לדבי ר"ג ה"ה לאינש אחרינא דלא חיישינן כלל לדלמא הדרא בה המינקת ואהא קאמר רב פפי שפיר ואתון לא תסברוה מהא דתניא כו' ואמר ר"נ הלכה כר"מ בגזירותיו וא"כ קשיא דר"נ אדר"נ דהא ר"מ ודאי חייש וגזר דילמא הדרא בה דאל"כ אמאי קפסיק ותני הרי זו לא תנשא האיכא תקנתא אף לכתחילה שתתן בנה למינקת אע"כ דגזר דילמא הדרא בה וא"כ ע"כ הא דשרי ר"נ לדבי ר"ג היינו דוקא לר"ג דלא הדרא בה והשתא א"ש נמי הא דמסקינן והלכתא מת מותר גמלתו אסור והיינו לגמרי כר"מ דלא אשכחן לר"מ גופא דמדמה מינקת להבחנה אלא בנתנה בנה למניקה וגמלתו ודאי אשכחן לר"מ דגזר כדפרישית אבל במת הולד לא איירי ר"מ כלל כן נ"ל נכון בעזה"י ונתיישב' קושיית מהרש"א ז"ל גם מה שהקשו הפוסקים החולקים על שיטת התוספות ודוק היטב ועיין בסמוך:

קונטרס אחרון בהא דמדמה הש"ס ענין איסור מניקה לאיסור הבחנה כתבתי פי' מחודש וענין מספיק ומתוך כך כתבתי דנראה עיקר שיטת התוס' דהא דאסרינן בנתנתו למניקה היינו שמא תחזור בה וגמלתו אטו שמא תגמלנו והטעם בכל זה דאל"כ לא הועילו חכמים בתקנתן ולפ"ז מה"ט גופא יש לאסור אף בלא התחילה להניק כלל לאחר מיתת בעלה דשייך נמי הך גזירה גופא ומכ"ש לפי מה שהעליתי ג"כ דדברי ר"ת ז"ל עיקר במה שאוסר בגרושה דלאו במשעבדא להניק תליא מילתא וכמ"ש בביאור פירוש דברי ר"ת ז"ל ובאמת שכן מבואר להדיא בספרי שאלות ותשובות וביותר בתשובת הגאון מוהר"ר צבי אשכנזי זצ"ל שהחמיר מאד בדין זה בנתנה בנה למניקה לאחר מיתת בעלה אע"פ שלא התחילה להניק כלל ע"ש:

קונטרס אחרון אמנם לפי מה שנשתרבב הדבר בעו"ה ונעשה כהיתר ע"י קלי ההוראה שהתירו מורים לכתחלה ליתן למניקת מיד לאחר שילדה ולא התחילה להניק עד שכמעט בטלה תקנת חכמים ולא הועילו בתקנתן וכבר נעשה מעשה בימינו שעשינו פומבי לדבר בהסכמות גדולי דורינו לאסור אף בדיעבד לאחר שניסת ע"י כך ולנדות הבעל עד שיוציאה בגט וישאנה לאחר כ"ד חודש ויש שחשו לדברינו והפתאים עברו ונענשו במיתה ועוני. אמנם פעם א' בא לידי באשה שכבר התיר לה חכם ליתן בנה למינקת ולא התחילה להניק וע"י הוראה זו נשתדכה לאיש וקבעו זמן הנשואין לאחר ג' חדשים לאחר מיתת בעלה וכשהרגישו אח"כ שיש איסור בדבר חזר בו המשדך ולא רצה להמתין כל כך וכדי שלא להפריד בין הדבקים בקושי התרתי לו לישא אחר ט"ו חודש כעובדא דמר עוקבא ורב חנינא ועולא ורב יוסף דכדאי הן לסמוך בשעת הדחק כי האי דנהי דאיפסקא הלכתא דצריכה להמתין כ"ד חודש איכא למימר דהיינו באשה שמניקה באמת ואסורה לגמלו תוך הזמן כלל דאע"ג דמדהתיר ר' חנינא לישא לכתחילה אלמא דליכא סכנת הולד לאחר ט"ו חודש אפ"ה חיישינן למיעוט ולדות שצריכין לינק כ"ד חודש ומה"ט גופא כל שכן דאסורה ליתן למינקת לאחר ט"ו חודש דא"כ לא הועילו חכמים בתקנתן דכל אשה תעשה כן ועוד דמכיון שמכירה לא שייך הא מילתא כלל משא"כ בנדון כי האי שכבר נעשה מעשה ע"י הוראה בטעות שנתנו למינקת ופסק חלבה וא"א לה להניק עוד מעתה אלא דאנן אסרינן למיעבד הכי לכתחלה דאל"כ כל אשה תתן למינקת וא"כ אפשר שתחזור בה המינקת ואתי לידי סכנה ובנדון דידן לא שייך לומר כן חדא דמאן יימר דמשום ריוח פורתא כי האי תעבור על דברי חכמים ותתן למניקת לכתחילה ועוד דאף אם תתן למינקת אפ"ה חששא רחוקה היא לומר שתחזור בה המניקת לאחר ט"ו חודש וכיון שאף אם תחזור בה לא אתי לידי סכנת הולד כדפרישית מש"ה יש להקל בשעת הדחק. ועם כל זה היה לבי נוקפי עד שהוגד לי שכיוצא בזה התיר גדול אחד מגדולים בשעת הדחק לאחר ט"ו חודש כיון שהולד היה כבר אצל המינקת ופסק חלב האם וא"כ עיקר איסורא בכה"ג אינו אלא משום קנסא וא"כ סגיא בקנסא כי האי לאחר ט"ו חודש ונתתי שמחה בלבי שכוונתי לדעת הגדולים בעזה"י ודוקא היכא דאיכא טעמים אחרים להתיר יש לצרף סברא זו:

שם הרי שהיתה רדופה כו' או שהיתה עקרה וזקנה או איילונית וקטנה כו'. לכאורה מההיא ברייתא גופא נמי יש לדקדק דר"מ אוסר במניקה שנתנה בנה למינקת או גמלתו דאל"כ תיקשי אהא דר"מ קחשיב כל הנך פרטי ואמאי לא אשמעינן נמי דאפי' היכא שהיתה מעוברת וילדה אחר מיתת בעלה מיד דלא שייך כלל חששא דהבחנה אפ"ה אסורה להינשא עד ג' חדשים אפילו היכא דליכא איסורא דמינקת חברו כגון שנתנה למינקת או שמת הולד ובהאי ודאי הוי רבותא טפי דבכל הנך לא מינכרא מילתא וגזרינן האי אטו האי משא"כ בילדה אחר מיתת בעלה הכל יודעין דלא שייך טעמא דהבחנה ולא אתי לאחלופי באחרנייתא אלא ע"כ מדשייר ר' מאיר להאיך היינו משום דהא בלא"ה אסורה עד כ"ד חדש משום איסור מינקת דלא פלוג רבנן. ויותר יש לדקדק מדקתני המפלת לאחר מיתת בעלה משמע להדיא דבילדה ולד קיימא ומת אסורה בלא"ה משום מינקת חבירו. ואע"ג דהא מילתא סתרא למאי דפרישית בסמוך דר"מ מודה במת הולד דשרי לא נמנעתי לכותבו דמלאכת שמים היא ובתשובה הארכתי יותר ודו"ק:

שם ואמר רב נחמן אמר שמואל הלכה כר"מ בגזירותיו ולכאורה משמע דהא דר"נ אמר שמואל הלכה פסוקה היא דבכל מקום הלכה כר"מ בגזירותיו ומש"ה פסקו כן בכמה מקומות וקשיא לי בגווה הא אשכחן דר' יוחנן לית ליה האי כללא ובעירובין פ' מי שהוציאוהו דף מ"ו קפסיק רבי יוחנן בהאי דרדופה גופא כר' יוסי ונהי דביבמות פ' החולץ מסקינן דהדר ביה ר' יוחנן היינו משום דממתני' דכרמא הדר ביה אבל לא משום דהלכה כר"מ בגזירותיו ויש ליישב קצת דאדרבה ממאי דקאמר ר' יוחנן מעיקרא הלכה כר' יוסי בההיא דרדופה ואמאי איצטריך ר' יוחנן למיפסק הכי הא איהו גופא קאמר בפ' מי שהוציאוהו דכל היכא דפליגי ר"מ ור' יהודא הלכה כר"י כדמקשה הש"ס גופא בפ' מי שהוציאוהו אע"כ כדמסיק הש"ס התם דאיצטריך לאפוקי מהא דאמר ר"נ אמר שמואל הלכה כר"מ בגזירותיו וא"כ פשטא דסוגייא משמע דר"י גופא אית ליה נמי הא דהלכה כר"מ בגזירותיו. אם לא היכא דאיתמר בהדיא להיפך והיינו דאיצטריך לאשמעינן ברדופה גופיה אע"ג דר"נ אהא אמרה כנ"ל. ובזה יש ליישב לשון המרדכי בשמעתין ואין להאריך יותר:

בתוספות בד"ה והלכתא מת מותר כו' רבינו שמשון הזקן אומר דגרושה מותרת להינשא כו' עכ"ל. לכאורה משמע דהיינו באינו מכירה אבל כשהניקתו כבר והולד מכירה דכופין אותה להניק מפני הסכנה מודה רבינו שמשון דאסורה להינשא אלא שהפוסקים כתבו בשיטת רבינו שמשון דאפילו במכירה נמי מותרת כיון דלא מחייבא להניק מצד השעבוד אלא דהב"ד כופין אותה מפני הסכנה תו לא מתקרייא מינקת חברו ובאמת בלא"ה נ"ל דעיקר דברי רבינו שמשון לאו מהאי סברא לחוד אמרה אלא דלישנא דברייתא דלעיל משמע ליה הכי דקתני מניקה שמת בעלה ולא קתני סתמא לא ישא אדם מינקת חבירו אלמא דדוקא קאמר מת אבל נתגרשה שריא ורבינו שמשון לא בא אלא לפרש טעמא דמילתא לחלק בין אלמנה לגרושה ורבינו תם משמע ליה עיקר אידך ברייתא דהחולץ דקתני סתמא משמע ל"ש אלמנה ול"ש גרושה ולפ"ז ע"כ הא דקתני בברייתא דהכא מניקה שמת בעלה אפשר דמפרש לה ר"ת כדפרישית בסמוך לאשמעינן דאע"ג שאינה מניקה עכשיו כגון שנתנתו למינקת או שגמלתו אפ"ה אסור וכיון דאיצטריך למיתני בהאי לישנא משום האי רבותא נקיט לה במת בעלה דמיתה שכיח וגירושין לא שכיח ולא חששו להאריך כיון דבלא"ה כבר אשמעינן ר"מ גופא בברייתא דהחולץ דלא ישא מינקת חברו מדקתני סתמא משמע דל"ש אלמנה ול"ש גרושה ועוד אפשר דנקט ר' מאיר הכא מניקה שמת בעלה לאשמעי' שאם לא היתה מניקה בחיי בעלה כגון שגמלתו או נתנתו למינקת אפילו באלמנה מותרת כנ"ל לפי שיטת הסוברים דלרבינו שמשון לעולם מותרת אף במכירה ולר"ת לעולם אסורה אף באינו מכירה אלא דהר"ן ז"ל כתב דרבינו שמשון ז"ל לא התיר אלא באינו מכירה אבל במכירה מודה ע"ש ודו"ק:

בא"ד ועוד דמפרש טעמא כו' ולמאי דהוה מפרש מעיקרא כו' עס"ה מעודי נתקשו לי דברי ר"ת בזה דראיה זו איני מכיר דהא בכמה מקומות לאין מספר אשכחן בכולה שקלא וטריא דתלמודא שנשתנה הדין לפי הטעמים ולפי האוקימתות דגמרא ולא דייקינן בכה"ג ולכן רבים חולקים על ר"ת ז"ל בזה עיין בס' אמונת שמואל סי' ג' דף י"ד בשם רבי שמחה מלוצאטי. אמנם לענ"ד דברי ר"ת ז"ל בזה ברורים דלאו ממעוברת דייק למילתיה אלא ממניקה גופא דייק לה דכיון דלמאי דס"ד מעיקרא דטעמא דמעוברת משום דחסא וע"כ ל"ש אלמנה ל"ש גרושה א"כ מסתמא במינקת חברו נמי ל"ש אלמנה ל"ש גרושה דהא בחדא בבא וחדא לישנא נקיט לה א"כ מסתמא הוי סובר דבגרושה נמי אע"ג דלא משעבדא להניק אפ"ה אסורה ומהטעם שכתב הרא"ש ז"ל בפ' החולץ בשיטת ר"ת דנהי דלא משעבדה אפ"ה רוב גרושות נמי מניקות בניהם ועשו חכמים תקנה שלא יפרשו מלהניק או ימהרו לגמלן כדי למהר התירן להינשא ומש"ה אסורות להינשא וכיון דע"כ סברת המקשה היה כך א"כ להתרצן נמי דקאמר טעמא דמעוברת למניקה קיימי אע"ג דמצ"ל דהדר ביה מהאי סברא דבשניהם לא אסרו בגרושה כ"א באלמנה כדמשמע מבריי' דהכא כדפרישית ע"ז מסיק ר"ת דנהי דהדר ביה מטעמא דמעוברת אפ"ה מעיקר הדין והטעם לא הדר ביה דשייך לאסור אף בגרושה אע"ג דלא משעבדא כן נראה לי. אע"ג דבלשון התוספות כאן נראה דוחק לפרש כן מ"מ המעיין בלשון התוספות פ' החולץ יראה שר"ת נתכוון לראייה זו כן נ"ל ועיין בלשון מהרש"א ז"ל שכתב דטעמא דר"ת בגרושה דגזר גרושה אטו לא נתגרשה או אטו מכירה וא"כ דבריו סותרין למה שכתבו התוספות בדיבור הקודם דלא שייך למיגזר הכי ואישתמיטתיה למהרש"א ז"ל לשון הרא"ש ז"ל בפרק החולץ כמו שהבאתי דבריו בטעמא דר"ת:

דְּשָׁתְיָא שִׁכְרָא הֲווּ לָהּ בְּנֵי אוּכְמֵי נראה כל זה מיירי באוכלת ושותה בימי עיבורה דאז אותו זמן עושה פועל בולד שבבטנה ועל הרוב דברים אלו אמורים בדורות הראשונים שהיה כוחן חזק ועושים פועל הניכר ונרגש בעובר אחר כך הן בריח הן במראה.