מסכת כתובות דף כ״א עמוד א׳

לדברי חכמים על מנה שבשטר הם מעידים אנחנו ראינו המלוה וחתמנו הלכך בתרי סגי ולא צריך חד מינייהו לאסהודי אדחבריה:

מהו דתימא לרבי ספוקי מספקא ליה אי על כתב ידן אנו נזקקין שיעידו:

או על מנה שבשטר ומשום שמא על כתב ידן הן מעידין מצריך תרי לכל כתב וכתב ומיפשט מיהא לא פשיטא ליה:

ונפקא מינה בין ספק לודאי לשנים החתומים על השטר ומת אחד מהן צריך שנים מן השוק להעיד עליו ואין זה כשר להעיד על כתב ידו ועל של חבירו ולצרף אחד עמו שיעיד על שתיהן דדלמא על מנה שבשטר הן מעידין וכי אומר זה כתב ידי נפיק פלגא דממונא אפומיה וזה שמעיד עמו על חתימתו לא מעלה ולא מוריד דאינו צריך לו וכי הדר מצטרף עם ההוא מן השוק להעיד על חתימת המת הדר נפיק ריבעא דממונא אפומיה אשתכח דכולא ממונא נכי ריבעא נפיק אפומיה ואנן ע"פ שנים עדים בעינן חצי דבר על פיו של זה וחצי דבר על פיו של זה הלכך ניבעי תרי דכיון דספיקא היא ניזיל הכא לחומרא והכא לחומרא היכא דשניהם קיימים אזלינן לחומרא ואמרינן על כתב ידן הן מעידין ובעינן תרין על כל כתב וכתב והיכא דמית חד מנייהו בעינן תרין מן השוק שיעיד האחד על כתב יד המת ואחד מהן יעיד על כתב יד המת והחי דאי הוה פשיטא לן דעל כתב ידן מעידין הוי סגי בחד מן השוק שיעיד על שתי החתימות והחי יעיד גם הוא על שתיהם ולא נפיק כולא ממונא נכי ריבעא אפומא דחד דאיהו נמי צריך לאותו מן השוק שיעיד על חתימתו אבל השתא דמספקא לן דלמא על מנה שבשטר הן מעידין ועל כתב ידו הוא נאמן ואין צריך לצירוף ועוד אנו צריכים לו שיעיד על חותם המת נפקי תלתא ריבעי אפומיה אי ליכא תרין מן השוק שלא יהא זה צריך להעיד על המת קמ"ל דפשיטא ליה וסגי בחד מן השוק ושניהם יעידו על שתיהן:

נכי ריבעא חסר ריבעא:

בין לקולא כי הכא דאילו לרבנן בעי שנים מן השוק שיעידו על של מת וזה לבדו יעיד על חתימתו:

צריך שנים לדברי חכמים:

ואי ליכא שנים שיכירו כתב המת:

על כתב ידן הן מעידין נראה דלרבי אפילו אומרים בפירוש דמעידין על מנה שבשטר חשיב כאילו מעידין על כתב ידן וכן לרבנן אפי' אומרי' בהדיא דעל כתב ידן הן מעידין מדאמרי' בסמוך ואי ליכא תרי אלא חד היכי נעביד משמע דלא יועיל לרבנן אם יעידו בהדיא על כתב ידן:

ודוקא אחספא וה"ה ארישא דמגלתא כדאמר בגט פשוט (ב"ב דף קס: ושם) דליכא למיחש למידי והא דתניא בפ"ק דקדושין (דף ט. ושם) כתב על הנייר או על החרס בתך מקודשת לי כו' וכן גבי שדה (שם כו.) כתב על הנייר או על החרס כו' הרי זה מכורה נראה דאתיא כר"א דאמר עדי מסירה כרתי דלר"מ כיון דעדי חתימה כרתי לא מהני על דבר שיכול לזייף כדאמר בפרק ב' דגיטין (דף כא: ושם) אין כותבין לא על הנייר כו' וחכמים מכשירין ומפרש בגמרא מאן חכמים ר"א ואע"ג דאמר התם לא הכשיר ר"א אלא בגיטין אבל בשאר שטרות לא ה"פ אלא בגיטין ודכוותייהו דהיינו שטרות שאין עומדין לראיה כגון אותו שאינו עשוי אלא לקנות בו אשה ושדה כעין גיטין שעשוין לפי שעה לגרש בו אע"פ שיכול השטר של קנין להועיל לראיה גם הגט יכול להועיל כדאמר בהכותב (לקמן כתובות דף פט:) ובפ"ק דב"מ (דף יח. ושם) וכ"ת נקרעיה בעינא לאינסובי ביה אלא שעיקרן לא לכך נעשו ולא ממעט אלא שטרות שעיקרן לראיה ועשוין לעמוד ימים רבים כדמייתי התם קרא ונתתם בכלי חרש וגו':

הוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו גובה מנכסים בני חורין פסק רב אלפס דווקא כשאומר לא היו דברים מעולם אבל נאמן הוא לומר פרעתי ולא מצי א"ל שטרך בידי מאי בעי אלא בשטר שיש בו עדים דגובה בו מנכסים משועבדים ואין נראה לרבינו יצחק כי מנין לו זה החילוק כי סבר דבכל שטר אינו רגיל לפרוע עד שיחזיר לו שטרו:

עד ודיין מצטרפין משמע דאפילו בשטר מקויים חיישינן שמא זייף לחתימת הדיינין וכן משמע בירושלמי דגיטין ובפרק בן סורר והא דתניא בתוספתא דשביעית פרוזבול המקושר ר' יהודה אומר עדים חותמין מבחוץ והדיינים מבפנים אמרו לו אין מעשה בית דין צריך קיום היינו דווקא בפרוזבול משום דנאמן אדם לומר פרוזבול היה לי ואבד ואפי' למ"ד אינו נאמן מודה הוא דלא בעי קיום:

אבל אמגילתא לא דילמא משכח ליה אינש דלא מעליה וכתוב עילויה מאי דבעי ותנן המוצא כתב ידו שהוא חייב לו גובה מנכסים בני חורין. ואף על גב דקימא לן דנאמן לומר פרעתי וכמו שפסקו הגאונים חיישינן דילמא טעין דאמר לא היו דברים מעולם דקושטא הכין הוא, וכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי (לקמן כתובות פח, א), ומיהו נראה לי דאפילו בכתב ידו אינו נאמן לומר פרעתי.

ובהא אפילו מחביריו כלומר משום דמסתבר טעמיה דנבעי צירוף, דאי משום דאמנה שבשטר מעידין אפילו היו עדים זכורים עדותן מכל מקום מצד עדות זו לא תועיל לטרוף ממשעבדי, דעדות על פה היא, אלא בעדות קיום השטר הוא שגובין ממשעבדי, והילכך עד דמסהדי אכתב ידן לא יועיל ונבעי אכל חדא וחדא תרי סהדי כי היכי דליטרוף ביה ממשעבדי, קמ"ל דאפילו הכי הלכה כרבנן, בשם הרב ר' שלמה בן אברהם דמונטפשליר וטעמייהו דרבנן משום דסופן כתחלתן, דמה תחלתן אינהו משוו ליה שטרא, השתא נמי אינהו משוו ליה שטרא.

עד ודיין מצטרפין פירש רש"י ז"ל: שבא עד אחד והעיד על כתב ידו ובא דיין אחד והעיד על כתב ידו, אמר ליה רבא, מאי מעליותא, מאי דקא מסהיד סהדא לא קא מסהיד דיינא, דסהדא מסהיד אמנה שבשטר כרבנן ודיינא מסהיד אקיומא דאשרתא. ויש מקשים עליו דאם כן אפילו שנים מעידים על חתימת ידי עד אחד, וזה אומר זה כתב ידי נימא מאי דקא מסהיד סהדא דשטרא לא קא מסהיד הנך, ואינהו דקא מפרקי לה דהתם שאני דכיון דאמרי זה כתב ידו ואותו הכתב הוא מעיד על מנה שבשטר ומצטרף עם חבירו, שהעדים החתומין על השטר שנעשה כמי שנחקרה עדותן בבית דין, וכיון דמקיימי שטרא ממילא נפקי ממונא אפומייהו, אבל דיינא אשטרא גופא לא קא מסהיד דמעליא הוא, דאיהו לא ידע ודילמא מזויף הוא, אלא מפומא דאחריני הוא דמקויים, וכתב ידו של עד שני לא יתקיים בזו העדות של הדיין, שאפילו העידו שנים מן השוק על הדיין עדיין אין כאן עדות שלם לקיים חתימת אותו עד שני, הילכך אין כאן עדות למנה שבשטר, ואין זה נכון בעיני, דאם כן אם דייני קיום עצמן מכירין חתימות יד עדים וכתבי באשרתא ואשתמודעא דחתימת ידא דסהדא היא, בכי הא מצרפין עד ודיין, דהא השתא דיינא נמי אשטרא גופא קא מסהיד דמעליה הוא, ואנן סתמא קא אמרינן מצטרפין ואין מצטרפין לא שנא הכי ולא שנא הכי, ועוד דאי מהאי טעמא, הגע עצמך כשמצאו לקיים עדותו של אחד ולא מצאו לקיים עדות של שני, ואחר כך באו שנים והעידו על כתב ידו של שני זה מי לימא דייני קיום ועד אין מצטרפין משום דדייני קיום לא מסהדי אשטרא מעליא אלא מפומא דאחריני ודילמא עד שני זה מזוייף הוא, ואנן דיין אחד הוא דאמר' דאינו מצטרף הא שנים מצטרפין, ועוד דאמאי חיישת טפי בהני דאסהידו קמי בידינא באשרתא דאשקרא אסהידו ובהני דמסהדי קמן השתא אעד שני לא חיישת, ואי חיישת להו אף כשמצאו לקיים כולהו דייני דאשרתא לא נסמוך עלייהו, ואי אסהדי דאסהידו קמי דייני דאשרתא לא סמכינן אנן אמאי ניקו וניסמוך. אלא נראה לי דהכי פירושא שבאו שנים והעידו על חתם יד אחד מעדי השטר ועל חתם יד אחד מעידי קיום, והכי קאמר מאי דקא מסהיד סהדא לא מסהיד דיינא, דכיון דאיכא תרי דקא מסהדי אסהדא וידעין דחתימת ידיה היא, אפומא דתרי, נעשה כמי שנחקרה עדותן בבית דין, וכאלו העיד סהדא גופיה בפנינו אמנה שבשטר. אבל אידך, כיון דלא איתברר לן חתימות ידיה אלא אפומא דחד דיינא, לא חשבינן עדותו כמי שנחקרה בבית דין, דלא עדיף קיום חתימת דיינא מחד סהדא דמסהיד אחתימת ידיה דהאי סהדא דחתים בשטרא דלאו כלום הוא, דאינו אלא כמעיד על חתם ידו ולא אמנה שבשטר, דהא מנה שבשטר לא מקיים בחד סהדא דמסהיד אחתימת העדים, כלומר, אין מנה שבשטר נגבה בכך, הילכך אין עדותן של דיין יחיד מעלה ולא מוריד, ואף על פי שהוא עצמו מכיר חתימתן של עדים. ואדרבה אי קשיא הא קשיא רב יהודה מאי קארי לה, ושמא כך היתה דעתו דכיון שהדיין מכח עדות שנים שהעידו בפניו הוא בא כאלו שנים מעידין עליה בפנינו הוא, והיינו מעליותא דקאמרי, ואף על פי שזו סברא דחוקה כיון דאתא רבא ופרכה לא דייקי בה טפי, כן נראה לי. ולפי פירושו עד אחד המעיד על חתם ידי עדים עדי השטר ושנים שמעידין על אחת מדייני קיום מצטרפין העד והדיין, שהרי יש בכל חתימה וחתימה של עדי השטר שני עדים, שהם העד האחד שמעיד עכשיו על שטרא ודיין הקיום. ולפי פירושו של רש"י ז"ל למדנו מכאן, דאשר הדיינין צריך קיום, דאי לא חיישינן דילמא מזוייף הוא. והקשו בתוספות (ד"ה עד) מדתניא בפרק בתרא דמסכת שביעית (בתוספתא פ"ח ה"ט) אין מעשה בית דין צריך לקיים, אלמא בחתימת הדיינין ליכא למיחש ליזופא דלא חצף איניש לזיופי חתם הדיינין. ויש מי שתירץ דהתם בבית דין המוחזק באותו מקום, שאין אדם חצוף לזייף בית דין המוחזק במקומו דמסתפי מפני שחתימתן נכרת לרבים. והרמב"ן ז"ל נ"ר כתב: דאינו כן, דהתם כך שנויה רבי יהודה אומר פרוזבול המקושר הדיינין חותמין מבפנים והעדים מבחוץ, אמרו לו: אין מעשה בית דין צריכין לקיום, כלומר: שאין צריך לשתי חתימות אלא הדיינין חותמין כדרכן מבפנים או העדים מבחוץ כשאר שטרות המקושרין. אי נמי, טעמא דפרוזבול דכיון דתקינו ליה רבנן לא שביק התירא ואכיל איסורא, וכדאמרינן (גיטין לז, ב): האומר פרוזבול היה לי ואבד נאמן הילכך אם איתא דמשקר למה ליה למטרח ולזיופי נימא פרוזבול היה לי ואבד, הילכך לא צריך קיום כשאר מעשה בית דין דעלמא. ובירושלמי פרק דיני ממונות בתרא (ספ"ג דסנהדרין) גרסינן אשר הדיינין מהו שיהא צריך בית דין רב הושעיא אמר בשם שמואל יתקיים או בכתב ידי העדים או בכתב ידי הדיינין, וחרנה אמר אפילו בכתב עד אחד ובדיין אחד, וכתבו ר"ח ז"ל כאן בפירושיו. ורבינו אלפסי ז"ל פירש בבבא בתרא (עו, א): עד שהעיד שראה ההלואה, ודיין שהעיד בבית דיניו נתחייב על פי עדים מצטרפין, ואסקה רבא דאין מצטרפין, דסהדא מסהיד על ההלואה ודיינא לא מסהיד אלא שבבית דינו נתחייב, אבל אינו יודע אם נתחייב באמת או בשקר. ולפי פירושו לא דמי להודאה אחר הלואה דמצטרפין (עי' סנהדרין ל, ב), דהתם תרווייהו בקושטא קא מסהדי האי דחזא כשמנה לו מנה והאי דחזא דאודי ליה קמיה בההוא מנה, אבל הכא דילמא הני דאסהידו עליה בבי דינא שקרא קא מסהדי ודיינא מאי דשמא קא מסהיד וקיימא לן כמאן דאמרי אין מצטרפין.

גמרא לדברי חכמים על מנה שבשטר הם מעידים פירו' לא שהיו צריכין להעיד כן או שיזכרו עדותן דהא במתניתין לא קתני הכי אלא דסבירא לרבנן כיון שהם עצמם חתומין בשטר וכשאומר זה כתב ידינו מתקיים השטר ונעשה עדות שנחקרה בב"ד והא חשיב לן כאלו הן מעידין עכשיו על מנה שבשטר ומאי נפקא מינה לשנים החתומים על השטר ומת אחד מהם שצריך שנים מן השוק להצטרף עם האי להעיד על כתב ידו מכל מקום למ"ד על מנה שבשטר הם מעידים זה שהעיד עמו על חתימתו כמאן דלית' דמי וכי החי מצטרף עם אחד מן השוק להעיד כתב ידו המת הא נפיק אפומיה דחד כוליה ממונא נכי רבעא כתב חתימת ידי' אחספא ושדי ליה בבי דינא דהוה ליה ומחזיק ליה על ידי' דהשתא לא מסהיד איהו על חתימת ידי' אלא בי דינא מקיימין ליה דמדמין כתיבה לכתיבה ומכאן אני אומר שישראל שהיה חתום בשטר ואח"כ עובד כוכבים ומזלות ואין עד שיעיד על כתב ידו לא חשיבא עדות דהוא כותי ולא מחזיק חתימת ידי' בבי דינא ומדמי ליה. דהא לא חשיבא עדות:

ודוקא אחספא אבל אמגילה לא וכו' משמע אחספא משום דליכ' למיחש משום דכי כתב עלה אינש מה דבעי לא מהני ליה ולא מידי דהוה ליה כתב שיכול להזדייף שהוא פסול. והקשו בתוס' מהא דתנן התם כיצד בשטר כתב לו על השטר או על החרס ותירץ ר"ת ז"ל מאי כתב אי נימא האי בעידי מסירה וכדר"א דאמר עידי מסירה כרתי ולא חיישינן לזיוף שהרי יבואו עידי מסירה ויעידו ורבינו יחיאל ז"ל פי' דחספא דידהו כתב שאינו יכול להזדייף הוא שלא היה שיעיד והא דאמרי' הכא דכתב אחספא טעמא דמלתא דכיון דשדי ליה בי דינא לברא לא רמי אדעתיה לומר דאי' ביה שום כתב ולא שקלי' אבל במגילתא איכא למיחש דכי חזי ליה בארעא שקיל וחזי ליה וכתב עליה מאי דבעי ואין צריך לכל זה דכי בעינן כתב שאינו יכול להזדייף היינו בשטרי ראי' שעומדים ברשות הקונה אבל שטרי מקנה שנעש לשעתו ולקנות בו ולזרקו אעפ"י שיכול להזדייף כשר כי לעולם אין מביאין ראייה ממנו בב"ד אלא שהעדים יעידו לאחר שזכה בה שטר כתוב וחתום כראוי ואתיא מתניתין אפי' לר"מ דאמר דעידי חתימה כרתי וכן פירש הרמב"ן ז"ל:

ותנן הוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו גובה מנכסים משועבדים וא"ת לפי דעת הרמב"ם ז"ל דעל כתב ידו יכול לומר פרעתי מאי חששא איכא הכא כי עביד ליה האי רמאות יטעון פרעתי וי"ל דדלמא כתוב ביה נאמנות ותו דהא סתמא מאן דמפקי' עליו שטר רמאות שלא לוה מעולם לא דכיר לומר פרעתי שכל האומר לא לויתי כאלו אמר לא פרעתי דמי ובדין הוא דהכא אפי' במגילתא נמי ובכתיבת ארישא דמגילתא כדאיתא בפ' גט פשוט אלא למעבד הרחקה טפי אמרינן ולכתוב אחספא וה"ה נמי דאפי' סופה דמגילתא (כולו) [יכול] למכתב תשר"ק צפע"ס או אלפא ביתא דליכא למיחש למידי ובהא אחזקי' כתב ידי' בשטרא כדאמרינן בירושלמי למידן מוגה אלא דעבד הרחקות דלמא מחוי כתב ידו גופא ואתא לידי תקלה ע"י ב"ד דהא אפי' מחבירו פירוש דמשמע לי בהא מסתבר טעמא ואע"ג דבעלמא לא חיישינן לב"ד טועין הכא לרווחא דמלתא הוא חיישינן משום האי מלתא דיתמי כדמפרש ואזיל. ומהא שמעינן דכל שטר שהוא של יתומים מבעי לאינש למעבד בלשון מרווח שלא יהא בו שום מחלוקת וליחוש בכל מה דאפשר למיחש והאי דכתב בהאי הנפק שמות המעידין על חתימות לא שיהו חובה כך דהא מסתיי' כך לכתבו בדאתו תרי סהדי ואסהידו אי נמי אתקיים כאן האי שטרא כראוי אלא לרווחא הוא דכתיב ביה הכי ומיהו זמנין בעי למכתב הכי כגון שהדיינים לא קראו השטר ולא ידעו שמות בעלי הדבר אחד הם קרובי למקיי' הללו אם הם כשרים לעדות אם לאו אי נמי כגון שאינם בקיאין במקיימים הללו ובהא ודאי צריכין לפרש שמותן בלשון. עדותן מצטרפי' פי' רש"י ז"ל שטר כתוב בו הנפק ובא העד והעיד על כתב ידו ואחד על הנפק והעיד ג"כ על כתב ידו מצטרפין לברר שאין השטר מזוייף:

אמר רמי בר חמא כמה מעליא הא שמעתתא אמר רבא מאי מעליותא מאי דקא מסהיד סהדי לא קא מסהיד דיינא פי' רש"י ז"ל שהעד מעיד על מנה שבשטר כרבנן והדיין מעיד על כתב ידו והקשו בתוספות ותיפוק ליה שאין כאן קיום מספיק שהרי על העד השני אין מי שיעיד על כתב ידו אלא הדיין ואנן תרי בעינן ואי כשהעד מעיד גם על כתב ידי חבירו ואף על פי שלא פירש כן רש"י ז"ל אכתי צריכין לעדים שני' אחרים דלא נפיק נכי רבעא דממונ' אפומיה דחד סהדי כדאיתא לעיל בהדיא דאמרינן צריכין שנים מן השוק להעיד עליו לכך פירש בתוספת דהיינו קושיא מאי דקא מסהיד וכו' דהא אמר שמואל דהכא מיירי שהעד מעיד על כתב ידו ועל כתב יד חבירו והדיין שמעיד ג"כ על כתב שני העדים מצטרפי ואיכא ב' עדים על כל כתב וכתב של עדים ופריך רבא דהא ליתא דמאי קא מסהיד סהדי לא מסהיד דיינא שהעד מעיד על מנה שבשטר והדיין מסהיד על הכתב ואלו העד אינו צריך בכתב ידו אל הדיין והדיין צריך אליו בכתב ידי השני ונפיק נכי רבעא דממונא אפומיה דחד סהדי ולשון התלמוד דחיק לפירוש זה ועוד שמואל ורמי בר חמא דגברא רברבי נינהו היכי טעו בזה דהא מימרא לעיל דצריכין שנים מן השוק להעיד עליו מימרא היא ודברי הכל היא. לכך נראה לומר דבהא לא קפדי דסברי כי אמרי' דצריכין שנים מן השוק זהו בתחלה דהנפק כשאנו באים לקיים את השטר אבל שטר שכתוב בו הנפק לא שכיח ביה זיוף דלא עביד איניש דזייף עדים ודיינים ואי מזייף מזייף עדים לחודייהו או דיינים לחודייהו וכיון דכן נתקיים כתב העד וכתב הדיין בהכי סגי כיון דקיום שטרות מדרבנן והיינו דאמר רמי בר חמא כמה מעליא הא שמעתתא דבהא לא בעינן שנים מן השוק להעיד על השני ואמר ליה רבא מאי מעליותא נהי דלא קפדינן אדלית קיום גמור מטעמא דאמרן מ"מ אינו בדין שיצטרפו כיון שהם חולקין בעדותן דמאי דמסהיד האי לא קא מסהיד האי כך נ"ל פי' רש"י ז"ל ולשון התלמוד מסקינא דעד ודיין אין מצטרפין וכתב בה ז"ל שאם נתקיים הכתב שני הדיינים בהכי סגי שהרי ב' מעידים על שני העדים ואיכא תריל כל חד וחד ולב"ד חצוף לא חיישינן ואע"ג דלא כתב בי' במותב תלתא כחדא הוינא. דחיישי' הכי היכי דלא חזינן ביה ג' כלל אבל כי חזינן ביה ג' לא חיישינן דהוה ב"ד חצוף תדע דהא הוה סבירא לן דעד ודיין מצטרפין אי לאו דמאי דמסהיד האי לא מסהיד האי ואמאי ניחוש דלמא השנים מזויפים הם אפילו כתב בו במותב תלתא לא מהני דחד הוא דאסהיד דהוה תלתא אבל ודאי כל היכא דאתנהו לכולהו ונתקיימו מקצתם לא חיישינן לזיופא דאידך אף על גב דכי לית ליה שלשה פסולים וכי איתא לשלשה ואייתי מקויים הוה כשר האי לאו אתי' מטעמא דאמרינן דב"ד חצוף לא שכיח והוי ליה כעין האי דאמרינן עלייהו בקרובים כשר. ואגב אורחא שמעינן משמעתין דשטר שכתוב בו הנפק צריך קיום ולא אמרינן דכולי האי לא מזייף והכי איתא בירושלמי דאמרינן התם אשרי דדייני מהו שיהא צריך קיום רבי אושעיא אומר יתקיים בכתב ידי העדים או ידי הדיינים ואחרים אומרים אפילו בכתב ידי עד אחד ודיין והא דתנן במסכת' שבועות אמר להם אין מעשה ב"ד צריך קיום ההיא אינו ענין לזו כלל דהתם משום דסבר ר' יהודא בדרשא דפרוזבל צריך לחתום בו עדים ודיינים אמר לו אינו צריך ושאין מעשה ב"ד צריך קיום אחר ואפילו לדבריו דרבנן אפי' בעדים לחוד סגי כדאמרינן התם בפרק השולח הדיינים חותמים למטה או העדים וא"ת כיון שאע"פ שכתוב הנפק צריך קיום למה היה רגילים לכתוב בו הנפק קודם שקראו עליו ערער וכדמוכח מעובדא דרבי שמואל לעיל. וי"ל מפני שלפעמים אין כתב העדים ניכר כל כך. ועוד מועיל לענין השטר שנמצא בשוק שיחזירוהו למלוה ולא חיישינן שמא כתב ללות ולא לוה דלוה לא מקיים שטרא כדאיתא בפ"ק דב"מ:

שנים החתומים בשטר ומת אחד מהם שביארנו שצריכין שנים מן השוק להעיד עליו אם לא מצאו אלא אחד כיצד הן עושין כותב זה החי חתימתו על החרס לפני בית דין ובית דין מקיפין זו לזו ומקיימין זו מזו ואין צריך לשתי חתימות כענין שכתבנו בשתי שדות ושתי כתבות שמאחר שלפני בית דין חתם כהוחזק בבית דין הוא שאין זה עדות פיו ממש עד שצירופו עם אחר על כתב השני יהא עושהו נפיק נכי ריבעא אפומא דחד סהדא שמכל מקום על פי אחרים הוא מתקיים ואחר כך מצטרף הוא עם האחר להעיד על כתב חבירו וכל שכן אם באו שנים והעידו על חתימת ידו של זה החי שזה יכול להצטרף עם אחד שבשוק להעיד על כתב חברו:

זה שכתבנו שיהא כותב חתימת ידו על החרש מכל מקום יזהר שלא יכתבנה על הקלף שמא ימצאנה אחד מן הרמאים ויכתוב עליה שזה החתום חייב לו כך וכך כמה שירצה ונמצא חתם ידו יוצא תחתיה וגובה הימנו שכל שהוציא על חברו כתב ידו שהוא חייב לו גובה מנכסים בני חורין ואע"פ שיכול הוא לכתוב על ראש המגלה שמא לא יהא נותן אל לבו כן ומניח חלק למעלה מחתימתו והלה כותב בה מה שהוא רוצה וכשהתירו רישא דמגלתא במי שצריך לחתום על השטר הוא שחותם תחת השטר בראש השטה על דרך שלא יהא אדם יכול לכתוב על חתימתו כלום אבל זה שאינו צריך לכך לא יכניס עצמו בספיקות ויכתוב על החרס שאף כשיכתוב בדרך שאפשר לכתוב על חתימתו אין בכך כלום שכל שטר שהוא על דבר שאפשר למחוק בו בלא היכר אינו כלום ואע"פ שגט על החרס כשר גט שאני שלא לעדות ממון נמסר ונכתב וכן מה שאמרו בקידושין כ"ו ע"א כתב לו על החרס שדי מכורה לך וכו' לא בשטר של ראיה הוא אלא בשטר שקונה בו והמקנה מודה שמכר אלא שטוען שאין הקנאתו הקנאה מצד שלא קנאו לא בכסף ולא בחזקה ולא בשטר מפני שהוא טוען ששטר על החרס אינו כלום ולימד ששטר הקנאה אף בשל חרס שטר הוא ובעדי מסירה ומכל מקום אם זה אינו מודה במכר אין מעמידין הלה באותו קרקע מכח אותו שטר אע"פ שנתקיימה חתימתו ואפילו היה הכל מכתיבת המודה שלא חלקו חכמים ויש מפרשים שחתימת החרס חתימה מעליתא הוא ולא אמרו דוקא אחספא אלא שמתוך שאין דרך בכך נותן לבו על השנוי ואין זה כלום:

זה שכתבנו בהוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו שגובה מנכסים בני חורין פירושו חתם ידו שאם אין כאן חתימת ידו אפילו כתב לי כל לשון ההודאה מכתב ידו הואיל ולא חתם אף אנו אומרים טופס בעלמא הוא שכתב לו וכל שחתם אפילו היה טופס ההודאה מכתיבה אחרת אין בכך כלום והודאתו הודאה וזהו חשש שכתבנו דילמא משכח לה איניש דלא מעלי וכתיב עלה מאי דבעי ואע"פ שאם כן אף הוא יכול לטעון פרעתי כלהו לאו דינא גמירי וכל שכן שאין טענת שקרות מזומנת בפי הכל ויש מפרשים שבחתם ידו אינו יכול לטעון פרעתי ואין נראה כן כמו שביארנו במקומו:

עד ודיין אינן מצטרפין ודבר זה פירשוהו גדולי הרבנים בשטר שנתקיים בבית דין וכתבו בו הנפק וערער הלוה על השטר ועל ההנפק שמזוייף הוא ובא אחד מן העדים החתומים בשטר והעיד על כתב ידו וכן אחד מן הדיינין שבהנפק העיד על כתב ידו או שאמרו שניהם ר"ל עד ודיין אנו חתמנו בשטר זה זה בגוף השטר וזה בהנפק ולפי דרכך למדת שאדם יכול לטעון על ההנפק כדרך שטוען על השטר וצריך לקיימו ומה שאמרו בשני של שביעית אין מעשה בית דין צריך קיום ופירשו בו רבים שמאחר שחתימת דיינין עשויה להכיר אין חוששין בה לזיוף אינו כלום וענין אותה שמועה הוא שאמר פרוזבל המקשר הדיינים חותמים מבפנים והעדים מבחוץ ואמרו לו אין מעשה בית דין צריך קיום ר"ל שאין צריך לשתי חתימות אלא או הדיינין חותמין כדרכן מבפנים או העדים כדרכן מבחוץ כדרך תקון שטר מקשר ומה שאמרו בבבא מציעא י"ז ע"ב הטוען אחר מעשה בית דין לא עשה כלום כבר ביארנוה במקומה בראשון של מציעא וגדולי הפוסקים פירשוהו בתשובת שאלה ובהלכות בבא בתרא בעד שמעיד על ההלואה ודיין שמעיד שבא הדין לפניהם וחייבוהו ומכל מקום גדולי הדורות כותבין בזה שודאי מצטרפין ויש מפרשין שבא לפנינו שטר מקויים וקרא ערער על הכל ר"ל על השטר ועל ההנפק ובא עד אחד ואמר זה כתב ידי ובא אחד מן השוק והעיד על כתב ידי עד שני והוא צריך אחד להצטרף עמו ואין לו אלא שאחד מדייני הקיום העיד שבפניו נתקיימה חתימתו ובכל אלו אין מצטרפין וכן הדין בשנים שהעידו על כתב ידו של עד ושנים על כתב ידו של דיין כך פסקוה גדולי הפוסקים ולא מצאתי מי שיחלוק בה ואע"פ שרב יהודה ושמואל ורמי בר חמא כלם אמרו מצטרפין מכל מקום הא רבא ורב אשי דפרכוה והלכה כבתראי אלא שמכל מקום יש לפקפק בה ממה שאמרו בהלואה אחר הודאה שמצטרפת כמו שהתבאר בסנהדרין ל' ע"ב ואע"ג דמאי דקא מסהיד האי לא קא מסהיד האי ומתוך כך אני חוכך לפסוק שעד ודיין מצטרפין וכך מצאתיה לגדולי פורבינצא שכתבוה בחבוריהם באחת מדרכי הקיום כמו שיתבאר למטה אלא שמכל מקום בזו תרויהו אמנה קא מסהדי והדיין אינו מעיד על גוף המעשה כלל:

תוס' בד"ה ודוקא אחספא כו' והא דתניא כו' נראה דאתיא כר"א דאמר עדי כו' עכ"ל נראה מלשונם אבל הך דשמעתין דליכא למיחש למידי בחספא לא אתיא כר"א וק"ק דהא הך חששא דמגילתא אינו אלא משום הוציא עליו כתב ידו כו' כדמסיק דאינו אלא שטר ראייה בעלמא ור"א נמי מודה ביה דאין כותבין אותו על דבר שיכול להזדייף כמ"ש התוס' מדקאמר אבל שאר שטרות לא וא"כ אתיא שמעתין שפיר נמי כר"א וק"ל:

וכתבו התוספות ז"ל על כתב ידן הן מעידין נראה דלר' אפילו אומר בפי' וכו'. עד משמע דלא יועיל לרבנן אם יעידו בהדיא על כתב ידן. פירוש דאי אמרת בסתמא פליגי הא דקאמר בסמוך אי ליכא תרי אלא חד לכתוב חתימות ידיה אחספא ה"ל למימר שיאמרו שיפרש בהדיא שמעיד על כתב ידו. ועי' בפסקי הרא"ש ז"ל:

ומצאתי בקונטריסין כתוב בתוספות היכי עביד משמע דלא יועיל לרבנן אם יעידו בהדיא על כתב ידן תימה למה לא הביאו ראיה מדקאמר למאי נפקא מינה למת אחד מהם שצריך שנים מן השוק משום דדילמא על מנה שבשטר הן מעידין ואם איתא שיועיל לרבנן אם יעידו בהדיא על כתב ידן נימא דסגי בחד מן השוק ויאמרו לו שיעיד על כתב ידן אלא ודאי אינו מועיל וכ"ת דמיירי שכבר העיד על מנה שבשטר ולכך בעי שנים מן השוק אם כן גם הראיה שהם מביאים מדקאמר היכי נעביד נאמר שאותו העד האחד שמכיר חתימת יד המת העיד כבר על מנה שבשטר דיש לומר שהראיה שהם מביאין מן הספר היכי נעביד וכו'. ע"כ לא איירי שכבר העיד על מנה שבשטר דאם כן יפרש בפי' היכי נעביד היכא דליכא אלא חד והעיד על מנה שבשטר אלא ודאי לא איירי שהעיד כבר על מנה שבשטר וכדין מביאין ראיה התוספות אבל גבי מת אחד מהם אין ראיה דאיכא למימר שכבר העיד על מנה שבשטר כדפי' ע"כ. ולקמן נכתוב עוד בזה בס"ד: וז"ל הריטב"א ז"ל על מנה שבשטר הן מעידין פי' לא שיהו צריכין להעיד כן או שיזכרו עדותן דהא במתני' לא קתני הכי אלא דסברי רבנן דכיון שהם עצמן חתומין בשטר וכשאומרין זה כתב ידינו מתקיים השטר ונעשה כעדים שנחקרה עדותן בב"ד הא חשיב לן כאילו הם מעידים עכשיו על מנה שבשטר. ע"כ:

פשיטא וכו' ואין להקשות דהא קמ"ל דלר' אפילו אומרים בפי' על מנה שבשטר וכו' וכמו שכתבו התוספות דהא מזה לא הזכיר כלום בדבריו אלא מפרש ואזיל טעמייהו דרבי ורבנן וקאמר כשת"ל וכו' ולהכי פריך פשיטא וכו' כנ"ל:

מהו דתימא לרבי ספוקי מספקא ליה וכו' ואם תאמר אם כן לא לימא אלא טעמא דרבי ולמא ליה לאדכורי טעמא דרבנן כלל דהא ודאי פשיטא דטעמייהו היינו דעל מנה שבשטר הם מעידים. ויש לומר דאי לא קאמר לדברי חכמים על מנה שבשטר הם מעידים הוה אמינא דאיברא ודאי דמשום הכי ס"ל לרבי דצריך לצרף עמהם אחר משום דעל כתב ידן הם מעידין. ומיהו אה"נ דהיכא דמת חד מינייהו ס"ל נמי דעל מנה שבשטר הם מעידים אבל השתא דקאמר לדברי חכמים על מנה שבשטר וכו' משמע בהדיא דר' לא ס"ל הכי כלל אלא מפשט פשיטא ליה דעל כתב ידן הם מעידין דרבנן הוא דס"ל הכין ולא כרבי כנ"ל:

ונפקא מינה היכא דמת חד מינייהו וכו' ואמר איהו זה כתב ידי וזה כתב ידו של חברי המת לא יספיק בכך ואף על פי שהדבר דומה דלא נפיק אלא פלגא דממונא אפומיה ופלגא דממונא אפומא דחבריה וטעמא דמילתא משום דכי אמר זה כתב ידי אי על מנה שבשטר הן מעידין די בכך ואין כתב ידו צריך לקיום אחר וכי מסהיד חד מן השוק בהדיה על כתב ידו ללא צורך הוא מעיד הילכך אף על גב שהעיד אחר עמו על כתב ידי עצמו חשבינן כאילו נפיק פלגא דממונא אפומיה וכי הדר מסהיד אחתימת ידו דחבריה קא נפיק נכי רבעא דממונא אפומא דחד סהדא. שיטה ישנה: וכן כתב הריטב"א ז"ל. למאי נפקא מינה לשנים החתומים וכו' פי' שאף על פי שיש אחד מן השוק שמצטרף עם החי להעיד על כתב ידו מכל מקום למ"ד על מנה שבשטר הם מעידין זה שמעיד עמו על חתימתו כמאן דליתיה דמי וכי החי מצטרף עם אחד מן השוק להעיד על כתב ידי המת הא נפיק אפומא דהעד החי כולה ממונא נכי רבעא. ע"כ:

ואי ליכא תרי אלא חד מאי ואם תשאל מאי בעי הא כיון דאמרינן דצריכין שנים הא ודאי דלא סגיא בלאו הכי אטו בכל דוכתא דאמרינן צריך כך שיילינן ואי לא משכחת לה כך מאי. תשובתך דהא ודאי כיון דאיכא חד דמכיר וזה החי נמי מכירה נכרין דברי אמת שהחתימות אינן מזוייפין הילכך אית לן לאהדורי בתר תקוני דהאי שטרא כי היכי דלא לפסוד האי ממונא וכ"ש דקיום שטרות אינו אלא מדרבנן ואפשר דלהכי כתב רש"י ז"ל ואי ליכא שנים. שיכירו כתב המת. אלא חד. וזה החי נמי מכירה מאי נעביד. ע"כ כנ"ל. ומכאן ראיה למה שכתבו בתוספות לעיל דלרבנן אפילו אומר בהדיא דעל כתב ידן הם מעידין דאי דוקא בסתמא קא אמרי והכא שיילינן היכא דכבר העיד על מנה שבשטר אם כן קשיא מה זו שאלה הא ודאי דאיהו דאפסיד אנפשיה שהעיד על מנה שבשטר והרי תקנה היה בדבר שיפרש בהדיא שמעיד על כתב ידו כנ"ל: לכתוב חתימת ידיה אחספא ושדי ליה בי דינא דחזו ליה ומחזקי' ליה פי' דהשתא לא מסהיד איהו על חתימת ידיה אלא בי דינא מקיימין ליה דמדמו כתבא לכתבא ומכאן אני אומר שישראל שהיה חותם בשטר נשתמד ואין לנו מי שיעיד על כתב ידו דההוא משומד מחוי חתימות ידיה בבי דינא ומדמו לה דזה לא חשיבא עדות. הריטב"א ז"ל:

ודוקא אחספא אבל אמגלתא וכו' ומשמע דחספא משום הכי ליכא למיחש משום דכי כתב עליה איניש מאי דבעי לא מהני ליה ולא מידי דהוה ליה כתב שיכול להזדייף שהוא פסול והקשו בתוספות מהא דתנן התם כיצד בשטר כתב לו על הנייר או על החרס ותירץ ר"ת ז"ל מאי כתב חקק א"נ דההיא בעדי מסירה וכדרבי אלעזר דאמר עדי מסירה כרתי דלא חיישינן לזיוף שהרי יבאו עדי מסירה ויעידו ורבינו יחיאל ז"ל פי' דחספא דידהו כתב שאינו יכול להזדייף היה שלא היה שיע והא דאמרינן הכא דכתיב ליה אחספא היינו טעמא דמילתא דכיון דשדו ליה בי דינא לברא לא רמי איניש אדעתיה לומר דאית ביה שום כתבא ולמשקליה אבל במגלתא איכא למיחש דכי חזו ליה בארעא שקיל ליה וחזי ליה וכתב עליה מאי דבעי ואין צורך לכל זה דכי בעי' כתב שאין יכול להזדייף היינו בשטרי ראיה שעומדים ברשות הקונה אבל שטר מקנה שעושין לשעתו לקנות בו ולזורקו אע"פ שיכול להזדייף כשר כי לעולם אין מביאין ראיה ממנו בב"ד אלא שהעדים יעידו למחר שזכה זה בשטר כתוב וחתו' כראוי ואתיא מתני' אפילו לר' מאיר דאמר עדי חתימה כרתי וכן פי' הרמב"ן ז"ל. הריטב"א ז"ל:

ותנן הוציא עליו כתב ידו וכו' וא"ת לפי דעת הרמב"ם ז"ל שסובר דעל כתב ידו יכול לומר פרעתי מאי חששא איכא הכא דהא כי עבדי ליה האי רמאות יטעון פרעתי וי"ל דדילמא כתבי ביה נאמנות. הריטב"א ז"ל: ועוד תירץ הרא"ה ז"ל דדילמא כתיב ביה זמן דלא יכול למימר פרעתי שאין אדם נאמן לומר פרעתיך בתוך זמני. ועוד תירץ הריטב"א ז"ל דמסתמא מאן דמפקי עליה שטר רמאות שלא לוה מעולם לא דכיר למימר פרעתי אדרבה צווח ואומר לא היו דברים מעולם ותו לא מהימן לומר פרעתי שכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי ע"כ. וכן תירץ הר"ן ז"ל בפירושיו על ההלכות. עוד כתב הריטב"א ז"ל דבדין הוא דהכא אפילו במגילתא נמי ודכתיב ארישא דמגילתא כדאיתא בפרק גט פשוט אלא למעבד הרחקה טפי אמרינן דלכתוב אחספא וה"ה נמי בסיפא דמגילתא יכלי למכתב תשרק צפעס או אלפא ביתא דליכא למיחש למידי ובהא מחזקינן כתב ידו בשטרא וכדאמרינן בירושל' דלמדין מספר מוגה אלא דעבדינן הרחקה דילמא מחוי חתימות ידיה גופיה ואתי ליה תקלה ע"י ב"ד ע"כ. וכן תירצו תלמידי הר"י ז"ל דבמגילתא איכא למיחש שלא יהיו העולם יודעין ויכתבו באמצע המגילה ובפרק גט פשוט דאמרינן לכתוב בריש מגילתא באו לתת העצה הנכונה יותר כשצריך לפי שעה לכתוב במגילתא אבל בכאן שהיו אומרים תקנה רצו לומר התקנה שאין בה מיחוש. ע"כ: ובהא אפילו מחבריו פי' הרב רבי שלמה ז"ל בר אברהם דמונטפשליר ובהא אפילו מחביריו משום דמסתב' טעמיה שאם היו מעידים אמנה שבשטר אינו מועיל עדותן לטרוף ממשעבדי שאין טורפין ממשעבדי אלא בעדות קיום השטר הילכך עד שיעידו אכתב ידם לא יועיל כלום א"כ ניבעי תרי אכל חתימה וחתימה כי היכי דלטרוף ממשעבדי קמ"ל דאפ"ה הלכה כרבנן וטעמייהו משום דסופן כתחילתן מה תחילתן אינהו משוו ליה שטרא אף סופן אינהו משוו ליה שטרא ולא שיצטרף אחר עמהם. כן כתב הרשב"א ז"ל: וז"ל שיטה ישנה דהכא מסתבר טעמיה דניבעי שיצטרף עמהם אחר ואעפ"י שזוכרין ההלואה ומעידין עליה שהרי עדותם לא יועיל לטרוף ממשעבדי אלא עדות קיום השטר הילכך מסתברא מילתא דניבעי תרי סהדי דמסהדי אכל חדא וחדא חתימה וכי לא מסהיד אלא חד אחדא חתימה אין השטר מקוים בכך ולא לטרוף ממשעבדי. ע"כ: וז"ל הריטב"א ז"ל ובהא אפילו מחבריו פי' דמשמע ליה דבהא מסתברא טעמיה ואע"ג דבעלמא לא חיישינן לב"ד טועין הכא לרווחא דמילתא הוא דחייש משום דהוי מילתא דיתמי כדמפרש ואזיל ומהא שמעינן דכל שטר שהוא של יתומים מיבעי ליה לאיניש למעבדיה בלשון מרווח שלא יהא בו שום מחלוקת ולמיחש לכל מאי דאפשר למיחש והאי דכתיב בהאי הנפק שמות המעידין על החתימות לא שהוא חובה כך דהא מסתייהו דלכתבו כד אתו תרי סהדי ואסהידו אי נמי אתקיים קמן האי שטרא כדחזי אלא דלרווחא דמילתא הוא דכתבו הכי ומיהו זמנין דבעי למכתב הכי כגון שהדיינין לא קראו השטר ולא ידעו שמות בעלי הדבר אם הם קרובים למקיימים האלו א"נ כגון שאין בקיאין במקיימים האלו אם הם כשרים לעדות אם לאו דבהא ודאי צריכי לפרש שמותם בלשון הקיום. ע"כ:

בגמרא לדברי רבי על כתב ידן הן מעידין וקשיא לי אכתי אמאי לא מהני דכיון שהלוה טוען מזוייף א"כ הרי יש כאן שני עדים המכחישין טענת הלוה והוחזק כפרן בעדים וי"ל דכיון שאין כ"א מהעדים מעיד כ"א על חתימת ע"א א"כ אין הלוה צריך להכחיש אלא א' מהם דנהי דחד קושטא קמסהיד אפ"ה מצי למיטען שחתימת השני מזוייף והו"ל שטר בע"א דלאו מידי הוא ואכתי קשיא לי כיון דלר' על כתב ידן הן מעידין א"כ אפילו כשמצרפין עמהם א' על כל חתימה אמאי מהני דנהי שיש כאן שני עדים על כל חתימה וחתימה מ"מ הו"ל חצי דבר כיון דע"א בשטר לאו כלום הוא. וכה"ג קשה נמי לרבנן היכא ששני כיתי עדים כל כת מעידה על קיום ע"א. ובשלמא לשיטת התוספות בפ' מרובה דף ע' דכל היכא שאין העד יכול לראות אלא חצי דבר מהני א"ש אבל לשיטת הרי"ף שהביאו התוספות שם שאין לחלק בכך אלא בכל ענין הוי חצי דבר אם לא בענין שיש איזה תועלת בכל א' מהעדות לבדו ודאי קשה ויש ליישב דה"נ יש תועלת בכל כת מהעדות דשטר בע"א זוקק לשבועה דאורייתא ואפילו לשיטת הפוסקים דע"א בשטר אינו זוקק לשבועה מ"מ היכא ששנים חתומים ומצאו לקיים כתב ידו של א' ולא מצאו לקיים כתב יד השני כ"ע מודו דזקוק לשבועה כדאיתא בירושלמי והבאתיו לעיל כנ"ל ודו"ק:

קונטרס אחרון מהא דאמרינן בגמרא לרבי על כתב ידן הן מעידין והקשיתי א"כ כל אחד מהם שיעיד על כתב ידו הו"ל חצי דבר וקיי"ל דבר ולא חצי דבר וכיוצא בזה קשה נמי לרבנן בעידי קיום דעלמא שכת א' מעידה על חתימת ע"א וכת שניה על חתימת השני ותירצתי דבכה"ג לא מיקרי חצי דבר כיון שזוקק לשבועה וכמבואר להדיא בירושלמי דהיכא שמצאו לקיים כתב א' מהם זוקק לשבועה ונראה דכ"ע מודו בהא:

בתוספות בד"ה על כתב ידן נראה דלרבי אפילו אומרים בפירוש דמעידין על המלוה חשיב כאילו מעידי' על כתב ידן עכ"ל. נראה דאע"ג דמעידין בפירוש על המלוה מ"מ בכך לא הוי אלא מלוה ע"פ וכיון שרוצין לעשותו מלוה בשטר ע"כ צריכין להעיד על כתב ידן ומש"ה צריכין לצרף עמהם אחר ולרבנן כיון דעיקר עדותן על המלוה והם אומרים שזה כתב ידן הו"ל עדות גמור וא"צ לצרף אחר. ואין להקשות על פי' התוספות א"כ מאי מקשה הש"ס פשיטא דלמא היא גופא אתא לאשמעינן. דאיכא למימר הא נמי פשיטא מלישנא דמתני' דר' קאמר צריכין לצרף וחכמים אומרים אין צריכין לצרף אלמא דמילתא דפסיקא הוא. ואפשר דמה"ט גופא קאמר הש"ס כשתמצא לומר משום דליכא למימר דלקושטא דמילתא לר' ספוקי מספקא ליה דא"כ אי הוי אמר בפירוש שמעיד על מנה שבשטר א"צ לצרף ור' מילתא דפסיקא קאמר. והא דלא קאמר הש"ס דנ"מ אי ספוקי מספקא ליה לענין אם אמר בפירוש היינו משום שזה מוכח ממתני' וניחא ליה למימר דנ"מ במה שלא נזכר במשנה כן נ"ל:

בד"ה ודוקא אחספא וכו' והא דתניא בסוף פ"ק דקדושין וכו' נראה דאתיא כר"א עכ"ל. וכתב מהרש"א ז"ל דמשמע מלשונם דההיא דהכא לא מיתוקמא אלא כר"מ והקשה דהא לענין כתב יד דמיירי בשמעתין אפילו לר"א פסול בדבר שיכול לזייף כיון שהשטר עומד לראיה כדמסקו התוספות זהו תורף דבריו ולענ"ד אגב שיטפא כתב כן דאכתי לא מיתוקמא ההיא דשמעתין כר"א דא"כ אחספא נמי היכי חתים דלמא משכח אינש וכתב שדי מכורה לך דכשר לר"א. מיהו מטעם אחר נ"ל דשמעתין מיתוקמא שפיר אפילו כר"א דר"א לא מכשיר בדבר שיכול לזייף אלא היכי שעידי מסירה לפנינו או כשנכתב הכל בכתב ידו דאל"כ פשיטא שיוכל הלה לטעון נהי שחתימתי אמת מ"מ אפשר שזה זייף וכתב מאי דבעי וא"כ היכא דחתים אחספא גרידא תו לא נפיק מיניה חורבא. ונ"ל דאפילו אם יכפור הלה לגמרי ויטעון שלא מסר לו כלל חתימת ידו אפ"ה לא הוחזק כפרן בהכי כיון שכתב על דבר שיכול לזייף ולעולם החתימה בדבר שאינו יכול לזייף לאו מידי הוא כיון שניכר לכל דמצי למיכתב מאי דבעי אם לא היכא דאיכא עדי מסירה. משא"כ במגילתא אפילו לרב אלפס דנאמן לומר פרעתי אפ"ה חיישינן שיטעון לא לויתי ותו לא מהימן לומר פרעתי ואיהו לא אסיק אדעתיה לטעון שחתם כן להראות חתימתו כיון שאין הדבר מצוי לחתום כן וכמבואר בחשן משפט סימן ס"ט שאם טען נאמן כנ"ל. ולפי זה מה שכתבו התוספות דההיא דקידושין אתיא כרבי אלעזר לא בעו למימר דההיא דהכא אתיא כר"מ אלא כוונתם כיון דההיא דקידושין לא אתיא אלא כר"א ומשום ע"מ א"כ מיתוקמא הכא שפיר ככ"ע כיון דליכא למיחש למידי כנ"ל בכוונת התוספ'. ולענ"ד שזה מוכרח בכוונת' דאל"כ האיך מפרשי מילתא דאביי הכא דלא כהלכתא דהא קי"ל כר"א אף בשטרות ואף דלקמן דף צ"ה ע"ב כתבו התוספות להדיא דאביי גופא סובר כר"א אף בשטרות אע"כ כדפרישית אח"ז ראיתי שהש"ך בח"מ סי' מ"ב כתב דההיא דהכא לא מיתוקמא אלא כר"מ דלר"א איכא למיחש שיכתוב שדי מכורה לך ע"ש והנאני שבתחילת עיוני כוונתי לדבריו אלא דלדעתי איכא למישדי בי נרגא מטעמא דפרישית ועוד דלפי פירושו קשיא דאביי אדאביי אבל מה אעשה שהתוספות עצמן בפ"ק דקידושין כתבו דההיא דהכא אתיא כר"מ ויש ליישב דבריהם דהתוספות דהכא לא ס"ל כהתוספות דפרק מי שהיה נשוי אלא דאביי ס"ל כרבי מאיר כמו שרצו לדחוק שם והתוספות פרק מי שהיה נשוי שכתבו דאביי ס"ל כר' אלעזר ע"כ מפרשי לסוגייא דהכא כדפרישית ואין להאריך כאן ודו"ק:

קונטרס אחרון תוספות בד"ה ודוקא אחספא כו' ודקדקתי בזה על פירוש הש"ך בסי' מ"ג דלפירושו קשה דאביי אדאביי ועיין מה שכתבתי בזה בפ"ק דקידושין:

בגמרא וסבר שמואל דלמא איכא דס"ל הלכה כרבי מחבירו ולא מחביריו ובהא אפילו מחביריו וכו' ולכאורה שפת יתר הוא ובפשיטות הו"ל למימר דלמא איכא דס"ל הלכה כרבי אפילו מחביריו. ונלע"ד ליישב לפי השיטה שכתבתי לעיל די"ט בהא דאר"נ מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו דנראה דהיכא שמקיימין חתימת א' מהעדים מהני במודה בשטר שכתבו וכמו שהארכתי בטוב טעם. ולפ"ז תיקשי מאי חייש שמואל דלמא איכא דס"ל הלכה כר' בהא דאכתי ליכא פסידא דיתמי נהי שהב"ד טועין יטעו לומר דהלכה כרבי אכתי לא יתלו הטעות בשמואל ובית דינו לומר שטעו דהא מצי למימר דשמואל נמי כר' ס"ל ואפ"ה נתקיים השטר בכך שכל א' אמר זה כתב ידי דשמא גופא דעובדא הכי הוי שבעל השטר הודה שכתבו אלא שטען אמנה או פרעתי והיה נאמן במיגו דמזוייף אבל לאחר שהעיד כ"א אחתימת ידו תו לית ליה מיגו דהו"ל מיגו במקום ע"א כיון שהיה צריך לכפור בהעד כדפרישית לעיל באריכות. ונהי דלא סגי במה שהעיד ע"א אחתימת ידו דהא אכתי אית ליה מיגו שיטעון שחתימת השני מזוייף ושטר בע"א לאו כלום הוא משא"כ היכא שיש כאן ב' עדים כ"א מעיד על חתימתו וא"כ ממ"נ אם יטעון מזוייף יכפור בע"א ולא מיקרי מיגו בכה"ג ולפ"ז אף לפי טעות הב"ד ליתכשר האי שטרא שלא יתלו הטעות בשמואל דבי דינא בתר בי דינא לא דייקו אם לא היכא דמוכח שטעו והכא איכא למיתלי שלא טעו אלא מודה בשטר שכתבו הוה. ונהי דשמואל גופא סובר בפרק מי שמת דף קנ"ד דמודה בשטר שכתבו א"צ לקיימו והיינו משום שסובר הלכה כחכמים. מ"מ אשכחן לר' בפ"ק דמציעא דף ז' דמודה בשטר שכתבו צריך לקיימו. והשתא א"ש שאם יסברו הב"ד טועין דהלכה כרבי מחבריו בכל מקום אכתי ליכא פסידא דיתמי שיאמרו מסתמא מדנתקיים בזה ענין ע"כ מודה בשטר שכתבו הוה. לכך הוצרך הש"ס לומר דחש שמואל לב"ד טועין שיטעו לומר דבכל מקום הלכה כר' מחבירו ולא מחבריו וא"כ מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו כמימרא דשמואל אלא דבהא לחוד יסברו הלכה כרבי אפילו מחבריו דצריך לצרף אחר וא"כ ליהוי פסידא דיתמי דלא מצי למיתלי דמודה בשטר שכתבו הוי דא"כ למה הוצרך לקיימו כלל דהא ס"ל בהא כחכמים דא"צ לקיימו כנ"ל נכון. אף דאפשר שבעלי הש"ס לא נתכוונו לזה עכ"ז הענין נכון ודו"ק:

שם אמר רב יהודה עד ודיין מצטרפין ופרש"י שא' מעידי השטר מעיד על חתימתו והדיין מעיד על חתימתו על הקיום. והאחרונים נתקשו בזה הרי אין כאן על עד השני אלא עדות הדיין ואנן שני עדים בעינן והש"ך בח"מ סי' מ"ו האריך בזה ולענ"ד נראה דליכא למיחש למידי דכיון שכבר נתקיי' חתימת ע"א כהוגן א"כ אין לנו לומר שהדיין חתם עצמו בשקר והחתים עוד שני דיינים עמו בזייוף דהוי מילתא דעבידא לאגלויי טובא שהרי יתפרסם הדבר ע"י עד השני וע"י הדיינים שיאמרו שמעולם לא חתמו ומה לו לדיין לצרה הזאת אם חשוד הדיין להעיד שקר היה לו להחתים עצמו בעד שני על גוף השטר ולא יתפרסם הדבר לעולם אלא ע"כ דקושטא קמסהיד כנ"ל נכון:

גמ' אבל אמגלתא לא עיין ב"ב דף קס ע"א תוס' ד"ה מקושר עדיו מאחוריו:

שם כמה מעליא כעין זה שבועות דף מז ע"ב:

שם לא תציתינהו לקמן דף ס ע"א ודף עו ע"ב חולין דף מד ע"א:

גמרא מהו דתימא ספוקי מספקא ליה, ונ"מ היכא דמת חד מנייהו, לבעי שנים מן השוק. הומ"ל נ"מ בפשוטו בשובר כה"ג דאם הוי ספק אין מוציאין ממנו דשמא על מנה שבשובר הם מעידים, גם נ"מ דלכאורה לר' מ"מ מחייב שבועה דמצרפין עידותן ויש לב"ד ב' עדים דיש ע"א בשטר שאינו מזויף וכמו הלואה אחר הלואה דמצטרפין והוי כאלו ב' מעידים בקיום ע"א שבשטר וצריך לישבע להכחיש העד ואף במקום דהוי שיעבוד קרקעות צריך לישבע מדרבנן אבל אם ספוקי מספקא א"א למסור לו שבועה דשמא על כתב ידם הן מעידים וא"א ליתן שבועה להכחיש עדים דהוי ודאי שבועת שקר:

גמרא אמר אביי לכתוב חתימת ידו אחספא אבל אמגילתא לא, הריטב"א כתב דהחשש במגילתא שיגבה בו תוך זמנו: ותימא הא אביי עצמו אית ליה בריש בתרא דאדם פורע תוך זמנו:

גמרא אבל אמגילתא לא כו' ותנן הוציא עליו כתב ידו כו', גובה מנכסים ב"ח. מזה מבואר דהחשש שיעשה עליו שט"ח וכ"כ רש"י, ותמוה לי הא זהו רק דרך עצה טובה לחוש לעצמו שלא יבא לידי הפסד, ואמאי לא ניחוש ביותר שיעשה שט"ח על אחד ויהיה שט"ח בע"א לחייב שבועה, ועיין בתוספות דעכ"פ בב' עדים על השטר ונתקיים רק א' הוי עד אחד לחייב שבועה וא"כ החשש שיזייף ויחתום עוד א' ויחייב להאחר שבועה. וביותר דאם יהיה רשאי לכתוב אמגילתא יש לחוש שמא כבר היה עובדא כזה בשט"ח שמת א' מהעדים וליכא אלא איש אחד לקיים החתימות וחתם העד שמו אמגילתא למשדי בבי דינא, ואולי שמא משכח שני השטרות האלו אינש דלא מעלי ויוציא על אחד שני שט"ח כל אחד חתום ממנו ויגבה ממנו. ומה"ט מתפלא אני על מעשים בכל יום שמדרך בעת קישור שידוכים לחזק הדבר חותמים שני המחותנים בלאנקע על מגילתא ומוסרים ליד שליש, ואיך רשאים לעשות כן הא יש לחוש שהשליש יכתוב ע"ג שט"ח על אחר ואם הם מאמינים אותו על עצמם האיך יכולים להאמינם על אחרים וצלע"ג: