מסכת כתובות דף ב׳ עמוד ב׳

פשיט רב אחאי הך בעיא ממתניתין דקתני לא נישאו ולא קתני לא נשאו דלישתמע שהבעלים מעכבים:

אלא לא נישאו הן לבעלים תלה העכבה בנשים:

ואיידי דתנא רישא בדידהי נותנין לבתולה שנים עשר חדש ולאלמנה שלשים יום:

ולענין גיטין אינו כן אלפיכך קאי דאשמעינן שעכבת האונס פוטרתו מן המזונות לענין גיטין אין טענת אונס מועלת אם נתן גט לאשתו ע"מ אם לא אבא עד זמן פלוני יהא גט [ונאנס] ולא בא הרי זה גט ואינו יכול לומר אנוס הייתי:

אלמא קסבר אין אונס בגטין אין טענת אונס בגיטין ולקמיה מפרש טעמא:

אינו גט ואם אין לה בנים זקוקה ליבם:

מת הוא דאינו גט דהא לא שויא גיטא עד י"ב חדש והוא מת בתוך הזמן ומאן קא מגרש לה מהשתא אין המתים מגרשים:

מת הוא דאינו גט משום דאין גט לאחר מיתה אבל משום אונס אחרינא לא מפקע גיטא אלמא אין אונס בגטין דאי סלקא דעתך חלה נמי אינו גט ניתני חלה וכל שכן מת שאין אונס גדול מזה:

מציא אמרה ליה נסתחפה שדהו ואינו יכול לטעון דאדרבה מזלה גרם דכיון דלא מיפקדא אפריה ורביה לא מיענשא כדאמרינן בהבא על יבמתו (יבמות דף סד:) ועוד דהאשה היא שדה של הבעל ואין הבעל שדה שלה:

פשיט רב אחאי לא כמו שפירש רשב"ם דהיינו רב אחאי גאון שעשה שאלתות והיה בסוף כל האמוראים ולכך משנה לשונו בכל הש"ס פריך רב אחאי פשיט רב אחאי שהרי כאן רב אשי עונה על דבריו אלא אומר רבינו תם שהוא אמורא וכל אמורא היה תופס לשונו כמו מגדף בה ר' אבהו (סנהדרין ג:) תהי בה ר' יוחנן (ב"ק קיב:) לייט עלה אביי (ברכות כט.):

לא נשאו לא קתני אלא לא נישאו מקובלין היו כך לקרות לא נישאו ועוד דאי לא נשאו אאנשים קאי ה"ל למימר נמי בלשון רבים ואוכלות משלהם:

אלא לא נישאו פירוש דמשמע נמי דמעכבי אינהי אבל אין לומר דמשמע דוקא דמעכבי אינהי אבל לא אינהו מדקאמר לעולם דמעכבי אינהו ואיידי דתנא רישא בדידהי כו' דמשום איידי אין לשנות טעות בסיפא:

מת הוא דאינו גט דאין גט לאחר מיתה הא חלה הרי זה גט דאי חלה נמי אינו גט וטעמא דהכא דאינו גט משום אונס אם כן לישמעינן חלה דהוי אונס מועט וכ"ש מת דהשתא אכתי לא אסיק אדעתיה דבמת איכא למימר ניחא ליה דלא תפול קמי יבם:

ודלמא לעולם אימא לך חלה נמי אינו גט ויש טענת אונס ודקאמר ליתני חלה וכ"ש מת הא דקתני מת הא קמ"ל דאין גט לאחר מיתה ואתא לאשמועינן תרוייהו דיש אונס ואין גט לאחר מיתה דאי יש אונס גרידא אתא לאשמועינן אבל יש גט לאחר מיתה הוה ליה למינקט חלה ואי אין גט לאחר מיתה גרידא הוה בעי לאשמועינן לא הוה ליה למינקט הרי זה גיטך אם לא באתי שעושה תנאי אלא הרי זה גיטיך לאחר מיתה:

הרי זה גיטיך אם מתי מחולי זה לאחר מיתה לאחר מיתה הוי טעמא דכולהו כמו אתם ולא אפוטרופסין ולא שותפין ולא אריסין ולא כל התורם את שאינו שלו (גיטין דף נב.) דכולהו הוו משום תורם את שאינו שלו וא"ת ההיא משנה גופה אמאי איצטריך הא תנן בהדיא בפ"ק דגיטין (דף יג. ושם) דאין גט לאחר מיתה דתנן האומר תנו גט זה לאשתי לא יתנו לאחר מיתה ובפרק קמא דגיטין (שם ד"ה לא) פירשנו:

דלמא לאפוקי מדרבותינו אבל מההיא דרישא לא שמעינן לאפוקי מדרבותינו דאיכא לאוקמה בשאין כתוב זמן בשטר והא דאמרינן (בגיטין דף פו.) שלשה גיטין פסולין וחד מינייהו שאין בו זמן הא אמרינן אם נשאת הולד כשר ומשום דאין גט לאחר מיתה קתני הכא לא אמר כלום אפילו נשאת אי נמי בשכתוב בו שבוע או שנה או חדש דאמר בפרק שני דגיטין (דף יז:) דכשר ואין זמנו מוכיח עליו אי נמי במאוחר:

[נסתחפה שדהו איכא דמקשי (הרמב"ן), דהא גבי קטלנית דמזלה גרים. ולאו מילתא היא, דהתם בקטלה דבעל תליה בדידה, דטב למיתב טן דו מלמיתב ארמלו, אבל הכא לענין פריה ורביה, כל עכובא דאתי מחמתיה אתי, דאיהו הוא דמפקד אפריה ורביה].

לא נשאו לא קתני אלא לא נישאו מסתברא דהכי פירושה לא נישאו לא קתני, מדלא תני אוכלות משלהם, או לא נישאו אוכלות משלו, אלא על כרחך לא נשאו קאמר, כלומר, אם לא נשאו הן לו אוכלות אי נמי יש לומר שכן היו רגילין לשנות בבית המדרש, נשאו בחירק ולא נשאו בקמץ, ואף על פי שבין נָשְׁאוּ לְנִשְׁאוּ אין הבדל והיכר בכתיבתן, מכל מקום סומכין היו על רגילות הקריאה (עי' גליון הש"ס). ודכוותה אמרינן בנדרים פרק אין בין המודר בראשו (לה, א) אמר רב אשי דיקא נמי דקתני שניתנה לו ולא קתני שנתנה לו, ואין בין ניתנה לו לנתנה לו שום הפרש רק בקריאתן לבד.

אלא לאו דאתניס כי האי גוונא ופשוט מינה מיהא חדא דהיינו חלתה היא [מעלה לה מזונות. א"נ כיון דאמר אם תמצי לומר תפשוט תרתי קמייתא] ואנן לא פשטינן, דתפסת מרובה לא תפסת.

רב אשי אמר כל אונסא לא אכלה בין דאיתנוס אינהו בין דאיתנוס אינהי דיש טענת אונס בממון, ומשנתינו דהגיע זמן ולא נשאו דמעכבי אינהו מדעת.

ואיידי דתני רישא בדידהי נותנין לבתולה שנים עשר חודש ולאלמנה שלשים יום

תנא נמי סיפא בדידה כלומר שלא נשאו הן ולא העיכוב מחמתם כלל ואפילו מחמת אונס דידהי דנשאו לא משמע אלא שאינן נשואות. ומשמע שאינן נשאות או מחמתן או מחמת הבעל, והכא בשלא נשאו מחמת הבעל.

אלמא קסבר רבא אין טענת אונס בגיטין מסתברא דמשום הכי קא מאריך בלישניה, לומר לך דדוקא היכא דליכא אלא טענת אונס לבד, כלומר שנתעכב דרך שתיקה מחמת אונס, אבל היכא דנאנס ונתעכב ואמר הריני מתעכב מחמת אונסי, אינו גט, ואונס זה לרבא דמבטל הגט, ולא שהאונס מבטלו אלא עכוב זה מחמת האונס לפי שגלה דעתו בגטו, ורבא הוא דאמר דגלויי דעתא בגיטא מילתא היא. והלכך מאן דאמר שאינו יכול לקיים תנאו מחמת אונסו גטו בטל וכדאמרינן התם בריש פרק השולח (גיטין לד, א) ההוא דאמר להו אי לא נסיבנא עד תלתין יומין ליהוי גיטא, כי מטא תלתין יומין אמר להו הא טרחנא, אי משום אונסא אין אונס בגיטין אי משום גלויי דעתא פלוגתא דאביי ורבא היא, דאלמא כל מאן דאמר נאנסתי גלויי דעתא הוא וגטו בטל לרבא. והיא גופא קא משמע לן דאין גט לאחר מיתה אפילו במקום דאין האונס מבטלו, כגון גבי זה גיטך לאחר מיתה. אי נמי באם לא באתי מכאן ועד י"ב חודש והתנה בפירוש שלא יבטל הגט מחמת אונס מיתה.

ודילמא לאפוקי מדרבותינו כלומר, סיפא דמתניתין דהיינו אם לא באתי מכאן ועד י"ב חודש, דעלא הוא דתנינן ורבותינו התירוה לינשא. ומסברתם דרבותינו קאמר ולא מדרבותינו ממש, דרבותינו היינו ר' יהודה הנשיא בן בנו של רבינו הקדוש, כדאמר רבי יוחנן בפרק (המגרש) [מי שאחזו] (גיטין עו, ב) ר' יהודה הנשיא בנו של רבן גמליאל ברי יהודה, ולא הודו לו כל סייעתו, אלא מסברתו הוא דקאמר, ויש לנו כיוצא בזה הרבה בתלמוד. וגדולה מזו אמרו בפרק האיש מקדש (קדושין מז, ב) גבי התקדשי לי בשטר חוב, רבי מאיר אומר מקודשת וחכמים אומרי אינה מקודשת, ואוקימנא פלוגתייהו בין במלוה על פה בין במלוה בשטר, ואמרינן במלוה על פה במאי פליגי בדרב הונא אמר רב וכו', מר סבר כי קאמר רב בפיקדון אבל במלוה לא, ומר סבר לא שנא מלוה ולא שנא פיקדון, ומדאמרינן מר סבר כי קאמר רב בפקדון, הוה משמע דבדרב ממש פליגי, וליתא, אלא בסברתיה דרב קאמר. וכיוצא בו ממש ביבמות בריש פרק כיצד (יח, א) דאמרינן: הוא הדין דאע"ג דלא עבד בה מאמר שניה מחלץ חלצה יבומי לא מתיבמה, והאי דקתני מאמר לאפוקי מדבית שמאי דאמרי מאמר קונה קנין גמור, קא משמע לן דלא, ולא דבית שמאי ממש קאמר, דאילו לדבית שמאי אף על פי דקונה קנין גמור ואפילו נשאה נמי יבומי מתיבימה, דהא לדידהו צרות מותרות נינהו, אלא לאפוקי מסברתייהו דבית שמאי קאמר. ודברים פשוטים הם, אלא שראיתי מקצת מרבותינו [המפרשים ז"ל] שנתקשו בזה ואינו. ורבינו חננאל פירש: רבותינו, היינו רבינו הקדוש, וגם שם בפרק (המגרש) [מי שאחזו] (גיטין שם) יש ספרים שכתוב בהם: ר' יהודה הנשיא בנו של רשב"ג הורה ולא הודו לו כל סיעתו.

לא נישאו לא קתני אלא לא נשאו וא"ת וכי נקוד הוא דדילמא לא נישאו קתני ותירץ ר"י ז"ל דכיון דגבי בעל לא קתני רישא אלא לשון יחיד כדקתני כך נותנין לאיש הוה ליה למיתני הגיע זמן ולא נשא וא"ת הכי הוה ליה למימר לא נשאו ויש לומר דאה"נ קאמר דעל כרחך האי לישנא דמתניתין לא מגרש לא נישאו אלא לא נשאו ורבי יחיאל פי' דדייק ליה מדקתני אוכלת משלו דאי לא נישאו קתני כיון דבדידיה קאי ונקיט ליה בלשון רבים הוה ליה למימר אוכלת משלהם אבל וודאי לאשמועינן דלא נשאו ובדידהו מיירי דחיק נפשיה ולא קחני משלהם וקתני אוכלת משלו כלומר אוכלת כל אחת ואחת מבעלה. אלא לאו דאיתניס כי האי גוונא פי' כגון שחלתה היא או שפרסה נדה וכל שכן שחלה הוא:

רב אשי אמר לעולם אימא לך כל אונסא לא אכלה ואפילו עיכוב דאונס כגון שחלה הוא ובדין הוא דלתני לא נשאו פירש דמשמע לא נשאו במזיד ואיידי דתני רישא בדידה תני נמי סיפא בדידה וא"ת אדרבה בדידהו איירי דקתני כשם שנותנין לאשה כך נותנין לאיש וקתני בתר הכי הגיע זמן וכו' י"ל דמ"מ עיקר מתניתין בדידה תנא לה נותנין לבתולה וכו' ואח"כ בלשון תחלה כשם שנותנין לאשה וכו' ועיין בתוס' ד"ה אלא לא נשאו וא"ת וכיון דלא נשאו משמע עכובא וי"ל אע"ג דלא נשאו משמע שמעכבין אינהי שפיר איכא למשמע שלא נשאו שלא אבו הבעלים לישא אותן תוספות:

אמר רבא ולענין גיטין אינו כן כלומר שאין הבעל יכול לטעון טענת אונס לבטל את הגט שאם נתן גט על תנאי ונתקיים התנאי כי אע"פ שמחמת האונס נתקיים התנאי הרי הוא גט לאפוקי אם לא נתקיים התנאי כי אע"פ שמחמת האונס לא נתקיים אין הגט גט דסוף סוף לא נתקיים התנאי וזה ברור וע"כ אונס דאיירי ביה רבא היינו אונס דשכיח ולא שכיח דאלו אונסא דשכיחא דכולי עלמא אין אונס כדאמרינן לקמן ודלמא אונסא דשכיח שאני ואפילו בממון ג"כ אין אונס ואלו אונסא דלא שכיח אפילו לענין גיטא יש אונס כדאיתא בהדי' פרק מי שאחזו א"ו כדאמרינן וכן פירשו בתוס' מנא ליה לרבא האי:

מת הוא דאינו גט הא חלה ה"ז גט פירש"י ז"ל דאי לא לאשמועינן חלה וכ"ש מת שאין לך אונס גדול ממיתה והקשו עליו בתוס' דלעולם אימא לך יש אונס ואלו קתני חלה ה"א דוקא חלה אבל מת אין אונס דלא ניחא ליה דתפול קמי יבם דהכי דחי לקמן בשמעתין לכך פירשו ז"ל דייקי מיתורא דמשום גופיה לא נצרכא דהא ידעינן דאין גט לאחר מיתה כלומר אפילו התנה בפירוש שלא יפטור מחמת האונס מ"מ כשמת אינו גט משום דאין גט לאחר מיתה וא"ת כיון דאיכא למיתלי טעמא דמתניתין משום אונס היכא שמעינן מינה דאין גט לאחר מיתה וי"ל דא"כ ליתנייה במעכשיו ומדלא קתני מעכשיו שמעי' דבטוליה דגט היינו טעמא דמשום דאין גט לאחר מיתה:

ודלמא לאפוקי מדרבותינו תני סיפא דאם לא באתי לאשמועי' דלא נימא זמנו של גט מוכיח עליו וא"ת הא נמי מרישא שמעי' לה מדקתני לא אמר כלום וי"ל דאם לא קתני אלא רישא בלחוד הוה אמינא דמיירי שאין בו זמן וא"ת אם אין בו זמן בלא"ה נמי פסול כגון שאין בו זמן מסויים אלא שכתוב בו שבוע שנה או חודש דליכא למימר בזה זמנו של שטר מוכיח עליו אבל השתא ממשנה יתירה דקתני סיפא אשמועינן יש בו זמן מסויים אינו גט דלא אמרי' זמנו של שטר מוכיח עליו ויש עוד בזה תירוצים אחרים אבל זה קל להבין:

אלא רבא סברא דנפשיה קאמר משום צנועות ומשום פרוצות כלומר דעבדו רבנן תקנתא משום צנועות ומשום פרוצות דלא לעגן צנועות שלא כדין ולא ליקלקלין פרוצות כשיעמדו על הדין ולא יוכל למחות בידם וכדמפרש ואזיל:

משום צנועות דאי אמר דלא להוי גיטא זמנין דלא אנוס וסברה אנוס ומיעגנא ויתבי כך הגירסא בכל הספרים שלנו ויש גורסי' ואמרה אנוס וכו' פירוש שאומרת כן מבלי שיהא לבה נוקפה או שתשמע שום אמתלא דאי סברה הכי מה צנועות שייך כאן והא סברה דאניס וא"צ למחוק הגרסא שלנו דאלו כל היכא דאיכא ראיה אין לה לחוש באונס הלכך בשלבה נוקפה וחוששת שהוא אונס צניעות גדול הוא לה ומעגנא לפנים משורת הדין:

אונס זה שכתבנו שמפקיע ממנו חיוב מזונותיה הבא מצד הגעת זמן אין בו חלוק בין אונס המצוי לשאינו מצוי והוצרכתי לכתוב דבר זה מצד מה שראיתי שמקשין בסוגיא זו היאך אנו דוחין דין נסתחפה שדהו עד שתירצו שלא נאמר נסתחפה שדהו אלא במה שאינו מצוי כגון בתולים ומומין אבל חלה או חלתה או פרסה נדה אונס מצוי הוא אלמא שבאונס שאינו מצוי מיהא מעלה לה מזונות ואין זה כלום ובהדיא אמרו דרך כלל כל אנסא לא אכלה והקושיא איפשר לתרצה שכל שהבעל תובע לחזור במקחו ידו על התחתונה לומר נסתחפה שדהו אבל זו שבכאן שהיא תובעת ידה על התחתונה או שמא בזו כבר קנאה לגמרי להיות גופה שלו ומאחר שקנה את גופה ודאי בכל מאורעי גופה ראוי לומר כן אבל זו שעדין לא קנאה אין להטיל עליו דין נסתחפה שדהו וכן איפשר לתרצה בפנים אחרים וכן האריכו בחדושין בסוגיא זו בהרבה קושיות שאין בהם ובתירוציהם צורך לכתבם לענין פסק:

לענין ביאור מה שאמרו פשיט רב אחאי וכו' כך פירושו לא נשאו לא קתני ר"ל מבנין הקל שהרי על בתולה ואלמנה שהוזכרו באותה משנה הוא חוזר ועוד שאם כן היה לו לומר אוכלות משלהם ואלו היה שונה לא נשאו היה במשמע שהעכבה מצד האנשים אם בכונה אם מצד אונס שאירע להם ואחר שהעכבה מצדם אוכלות והיינו למדים שכל שהעכבה מצד הנשים אף מחמת אונס אינן אוכלות אלא לא נישאו מבנין נפעל שהעכבה באה מצד הנשים ואם שעכבו בכונה אמאי אוכלות משלו אלא שעכבתן מחמת אונס שאירע להם והואיל ומחמת אונס הוא אוכלות וכל שכן באונס הבא מחמת הבעלים וגירסת הספרים לעולם אימא לך אנסא לא אכלה ואין גורסין בזו אמר רב אשי וכן אין גורסין בה כל אנסא לא אכלה ואין הכונה בענין זה אלא לומר שכל אונס הבא מחמת הנשים אינו אונס כאלו היינו שונין במשנה לא נשאו ומה שאמרו שם אוכלות פירושו כשהעכבה מצד האנשים ובדין היה לשנות לא נשאו ואיידי דתנא רישה בדידהי ר"ל בתולה ואלמנה נקטא לסופה בדידהי ומכל מקום פירושו לא נשאו מצד עכבת האנשים רב אשי אמר כל אנסא לא אכלה בין שבא מצד האנשים בין שבא מצד הנשים ומשנת הגיע זמן פירושו שנתעכב מחמת הארוס בלא שום סבה של אונס על הדרך שפסקנו ויש בקצת ספרים גירסאות אחרות ובתוספות וחדושין בלבולין ללא צורך ואל תחוש להם:

אע"פ שביארנו בענינים אלו שהאונס מועיל להפקיע החיוב שהיה מוטל עליו לעשותו בגיטין מיהא אינו כן שאם גירש על תנאי אם לא יעשה כך והיה רוצה לעשות כן כדי שיתבטל הגט ונאנס ולא עשה כגון שאמר הרי זה גיטיך אם לא באתי מכאן ועד שלשים יום ובא לו בתוך שלשים והפסיקו נהר שלא יכול לעבור או שחלה אין אומרין מאחר שהאונס עכבו הרי הוא כמי שבא ולומר שאין העכבה מצד האונס עכבה אלא אין אונס בגיטין וכל שלא נתקיים תנאו הגט גט אע"פ שהאונס עכבו:

ולענין ביאור דמיון זה אצל מה שכתבנו לענין מזונות הוא מצד אונס הבא מצד הארוס כגון חלה שהאשה נתקדשה לו על דעת שכשיגיע זמן תתרצה היא לינשא לו אם לא ישאנה יעלה לה מזונות והרי הוא כאלו קדשה על תנאי שיעלה לה מזונות בהגעת זמן שהרי תנאי ב"ד הוא וכשהגיע זמן ורצתה היא לינשא לו היה לנו לומר שיעלה לה מזונות ואונס שלו מועיל לו כאלו היה התנאי שלא לזון עד שיעבור האונס שאומדין את דעתו שאינו אלא כל זמן שיוכל לעשות כן ובגיטין אינו כן על הדרך שביארנו הא כל ענין שבממון יש אונס וכל חיוב התלוי בתנאי ואותו תנאי לא נתעכב אלא על ידי אונס הרי הוא כמי שלא נתעכב והמעשה בטל שלא הפסידה טענת אונס את זכותה אלא בגיטין מתקנת צנועות ופרוצות כמו שהתבאר בסוגיא זו הא בכל מקום אונס רחמנא פטריה מולנערה לא תעשה דבר והוא ששאלו בגיטין מנא ליה לרבא הא כלומר שראוי היה לומר בכל מקום שהאונס מפקיע את התנאי ואם כן בכל שאר דברים מיהא יש טענת אונס ומה שהקשו בחדושין ממה שאמרו בשני של קדושין מ"ט ע"ב בההוא גברא דזבין ארעא אדעתא למיסק לארץ ישראל וכו' כשתעיין במה שכתבנו שם אין מכאן סתירה לדברינו כלל ואין ספק שאף בגיטין אם התנה ואמר אי לא אתינא עד תלתין ולא יעכב שום אונס ליהוי גיטא ועכבו אונס ודאי אינו גט ויש שואלין וכי בדיני ממונות אם אמר שדי מכורה לך אם תלך למקום פלוני ביום פלוני ונאנס ולא הלך נאמר שהמכר קיים וכן מי שאמר אם לא תלך במקום פלוני ביום פלוני והיה רוצה לילך ונאנס ולא הלך נאמר בזו שהמכר בטל ויש מפרשין בשני אלו שכל שהדבר תלוי בשניהם כגון מכר שתלוי במוכר ובלוקח אין טוענין טענת אונס לתועלת האחד הואיל ואינה לתועלת חבירו שהרי האחר אומר דעתי היה כל שלא יתקיים התנאי יתקיים המעשה ואף כשיעכבך אונס אבל מתנה שהכל תלוי בדעת הנותן ודאי אחר הנותן אזלינן וכן היינו אומרים בגט אי לאו משום תקנה דצנועות ופרוצות ולעולם אין טוענין טענת אונס אצל התובע אלא אצל הנתבע ומכל מקום במה שכתבנו שאף בגיטין לא הופקעה טענת אונס אלא מתקנת צנועות ופרוצות יש מקום עיון שהרי מצינו כן אף בדבר שאין בו מקום לצנועות ופרוצות כמו שאמרו בתוספתא הרי זה גיטיך על מנת שתעלי לאילן או בכותל ונקצץ האילן או נפל הכותל אין זה גט וזו אין בה מקום לצנועות ופרוצות ואיפשר שלא חלקו חכמים בגיטין ולדעתי יש לחלק בין תנאי שאעשה ללא אעשה שכל שהתנה אם לא אעשה אם לא באתי וכיוצא באלו אחר שהיה הוא רוצה לעשות ואונס עכבו הרי הוא כמי שעשאו אבל כשהתנאי כשאעשה אם עשאו נתקיים המעשה ואם לא עשאו לא נתקיים אע"פ שאונס עכבו והדברים נראין:

הרי זה גיטיך אם לא באתי מכאן ועד שנים עשר חדש מת בתוך שנים עשר חדש אינו גט שהרי לא רצה שיחול עד שיעברו שנים עשר חדש ולא בא ונמצא שלא חל עד לאחר מיתה ואין גט לאחר מיתה ומכל מקום אם חלה ומתוך חליו נתעכב ולא בא הרי זה גט שאין טענת אונס בגיטין כמו שביארנו:

וכן אם אמר זה גיטיך מחולי זה זה גיטיך אם מתי זה גיטיך לאחר מיתה לא אמר כלום מהיום אם מתי מעכשו אם לא באתי מכאן ועד שנים עשר חדש או על מנת שלא אבא בתוך שנים עשר חדש ומת בתוך שנים עשר חדש הרי זה גט שהרי מכיון שאמר מעכשו או על מנת כשמת מיהא חל הגט מחיים למפרע:

כשם שאין גט לאחר מיתה כך אין שום שטר לאחר מיתה ואם כתב שדה זו לפלני לאחר מיתתו ולא אמר בה מעכשו או מהיום וכן שלא כתב בה זמן אינו זוכה בה אף לאחר מיתה ומכל מקום בדיני ממונות אם יש זמן בשטר הרי הוא כמעכשו שזמנו של שטר מוכיח עליו שמחיים הוא מקנה אלא שלא יזכה בפירות עד לאחר מיתה שאלו לא היה בדעתו להקנות אפילו הגוף עד לאחר מיתה למה היה כותב בה זמן ויש פוסקין כן אף לענין גיטין וכרבותינו שהתירוה לינשא בלא חליצה ולדעתם הרי זה גיטיך אם לא באתי וכו' שאינו גט דוקא כשאין בו זמן וכן בהרי זה גיטיך אם מתי ומכל מקום יש מכריעים שלא אמרוה רבותינו אלא בהרי זה גיטיך אם לא באתי שלא הזכיר בה שם מיתה אבל בהרי זה גיטיך אם מתי הואיל והזכיר בה שם מיתה מודים הם שאינו גט ומכל מקום בגט מיהא אנו פוסקים שלא כר' יוסי ובמקומו יתבאר בע"ה:

זה שביארנו בהרי זה גיטיך אם לא באתי מכאן ועד שלשים יום שאע"פ שמחמת אונס נתעכב ולא בא הרי זה גט מכל מקום יכול הוא לבטלו הואיל ולא אמר מעכשו או להוסיף על תנאו או להתנות תנאי אחר אע"פ שהגיע הגט לידה כדרך שאמרו בקדושין נ"ט ע"א בהרי את מקדשת לי לאחר שלשים יום שיכול לחזור תוך שלשים יום אע"פ שהגיעו מעות לידה ומה שאמרו כאן חזו דאתאי וכו' ואם כדברנו יבטל את הגט אין הכי נמי אלא שהיה סבור שדיו בכך הא כל שאמר מעכשו לכשיתקיים התנאי חל הגט למפרע ואינו יכול לבטלו או להוסיף על התנאי או להתנות תנאי אחר ומכאן כתבו גדולי הדור שאף אם אמר ראו שאונס מעכבני מליכנס אינו כלום שזהו גלוי דעתא בגיטא והלכה דלאו מילתא היא והוא שאמרו בפרק השולח ל"ד ע"א ההוא דאמר להו אי לא נסיבנא עד תלתין יומין ליהוי גיטא כי מטא תלתין אמר להו הא טרחנא אי משום אנסא אין אונס בגיטין אי משום גלוי דעתא פלוגתא דאביי ורבא אלמא כל שהוא מודיע את אנסו גלוי דעתא הוא ומה שטרחו בחדושין ואם לא באתי שהזכרנו מענין אסמכתא שמאחר שאין אסמכתא קונה היאך הוא גט אינה שאלה שלא נאמר דין אסמכתא אלא במקום שיש בו צד גזום והוא הקרוי בתלמוד מילתא יתירתא כמו שביארנו בסנהדרין ובמציעא:

בפרש"י בד"ה מת הוא דאינו גט משום דאין גט לאחר מיתה כו' ניתני חלה וכ"ש מת שאין אונס גדול כו' עכ"ל וכה"ג כתבו התוס' אין לדקדק על דבריהם. מאי קאמר ליתני חלה וכ"ש מת דהא במת בכה"ג בתנאי דאם לא באתי כו' בלאו הכי אינו גט משום דאין גט לאחר מיתה די"ל דאיכא לקיומי במעכשיו דאין זה גט לאחר מיתה דהא למפרע מעכשיו מגורשת ואפ"ה אינו גט משום דיש אונס בגיטין במת מכל שכן בחלה ובזה יתיישב נמי מה שכתבו התוספות בזה דהשתא אכתי לא אסיק אדעתיה למימר ניחא ליה דלא תפול קמי יבם ומה בכך דאי נמי אסיק אדעתיה למימר הכי ולא הוה מת מכ"ש דחלה הא מ"מ אינו גט משום דאין גט לאחר מיתה די"ל במעכשיו איכא נפקותא דאי הוה אסיק אדעתיה למימר לא ניחא ליה דתפול קמי יבם לא הוה מת מכ"ש דחלה והוה גט ואע"ג דבהדיא תנא בסיפא גבי מעכשיו דהוי גט לא נחית השתא למידק מידי מסיפא ודו"ק היטב:

בד"ה ודלמא כו' ואתא לאשמועינן תרוייהו דיש אונס ואין גט כו' עכ"ל משום דלפי סברתו דהשתא גט זה פסול מתרי טעמי דהיינו משום דיש אונס ומשום דאין גט לאחר מיתה וכיון דהתנא ודאי דינא אתי לאשמועינן ואנן חד מינייהו נמי לא שמעינן מיניה דבכל חד וחד מינייהו איכא למימר דלא מטעם זה פסול אלא מאידך טעמא ולא ה"ל למיתני הך בבא כלל דאית ביה תרי פסולי ולא שמעינן מיניה מאיזה טעם הוא פסול וקאמרי דשפיר שמעינן מיניה תרוייהו דאי יש אונס גרידא אתא כו' ומיהו למאי דמסיק לאפוקי מרבותינו ודאי לא שמעינן הך דיש אונס כלל אלא הך דאין גט לאחר מיתה גרידא ודו"ק:

בד"ה דלמא לאפוקי כו' הא אמרינן אם נשאת הולד כשר ומשום דאין גט כו' עכ"ל ומיהו אכתי קשה דמאי קאמר רבי יוסי זמנו של שטר מוכיח עליו דלא לחנם נכתב זמנו כו' כפרש"י הא איכא למימר דנכתב זמנו כדי שיהא גט כשר לכתחלה ויש ליישב דה"ק (ב) דלא לחנם נכתב זמנו בכה"ג דאם לא באתי כו' דהוי סגי כשכתוב בו שבוע או שנה או חודש דכשר אף לכתחלה ודו"ק:

בד"ה דלמא מת כו' וי"ל דבאונס דלא שכיח כלל לא אסיק כו' עכ"ל לא הוו איצטריכו למימר השתא דאכלו ארי לא הוה שכיח כלל אלא הוה כמו חלה ולא כמת בעלמא דאיכא למימר בזה דמסיק אדעתיה דלא ניחא כו' אלא לקמן שפסקו כלישנא קמא דרבא דחלה נמי לא הוה אונס אע"ג דלא שכיח הוא ע"כ אית לן למימר הך דאכלו ארי לא שכיח כלל וג' מיני אונס הן כו' כמ"ש לקמן וק"ל:

לא נשאו לא קתני אלא לא נישאו ויש מקשים מנא ידעינן דלא קתני נשאו דלא נשאו נמי דכתב בלא יו"ד אם כן מצינו למקרי לא נשאו כמו לא נישאו ומתרצין מדקתני אוכלות [משלו ואי קתני לא נשאו א"כ בבעלים איירי א"כ הוה ליה למיתני מאכילין אותן] משלהן ול"נ דאינו קשה דהא לא היה להם כתיבת תורה שבעל פה וגורסין על פי הקבלה והיה ידוע להם האיך קבלו הקריאה. לשון הרא"ש ז"ל:

וז"ל הרשב"א ז"ל לא נשאו לא קתני כו' מסתברא דהכי פירושא לא נשאו לא קתני מדלא תני אוכלות משלהן או לא נשא אוכלות משלו אלא על כרחך לא נשאו קאמר כלומר אם לא נישאו הן לו אוכלות משלו. אי נמי יש לומר שכן היו רגילין לשנות בבהמ"ד נשאו בחיר"ק ולא נשאו בקמץ ואף על פי שבין נשאו לנשאו אין הבדל והיכר בכתיבתן מכל מקום סומכין היו על רגילות הקריאה ודכותה אמרינן בנדרים פרק אין בין המודר בראשו [לה א'] אמר רב אשי דיקא נמי דקתני שניתנה לו ולא קתני שנתנה לו ואין בין נתנה לו לנתנה לו שום הפרש רק בקריאתן לבד. ע"כ:

וז"ל הריטב"א ז"ל לא נשאו לא קתני וכו' ואם תאמר וכי נקוד הוא דילמא לא נשאו קתני. ותירץ ר"י ז"ל דכיון דלגבי בעל לא קתני רישא אלא לשון יחיד דקתני כך נותנין לאיש ה"ל למתני ולא נשא. ואם תאמר אם כן ה"ל הכי למימר לא נשא לא קתני אלא לא נשאו. ויש לומר דה"ק ע"כ האי לישנא דמתני' לא מתני לא נשאו אלא לא נישאו. ור' יחיאל פי' דדייק מדקתני אוכלות משלו דאי לא נשאו קתני כיון דבדידהו קאי ונקיט להון בלשון רבים הוה ליה למימר אוכלות משלהן אלא ודאי לאשמועינן דבדידהו מיירי ולא נישאו קתני ודחיק נפשיה ולא קתני משלהם וקתני אוכלות משלו כלומר אוכלות כל אחת ואחת משל בעלה. ע"כ: וז"ל תלמיד הרשב"א ז"ל נשאו דמשמע שאף על פי שהעכבה מחמתן אוכלות משלו שאם אתה אומר שאינו מעלה לה מזונות אלא כשהעכבה מחמתו כך היה לו לשנות לא נשאו אוכלות משלהן או לא נשא אוכלות משלו ואמאי נקט לא נשאו בלשון רבים ואוכלות משלו בלשון יחיד אלא שמע מינה שאף על פי שהעכבה מחמתן אוכלות משלו. ע"כ:

היכי דמי אי דקא מעכבן אינהי בלא אונס אמאי אוכלות משלו אלא לאו דאיתניס כה"ג וכו'. ותפשוט מיהא לחלתה היא ולא יותר דתפסת מרובה לא תפסת. תלמיד הרשב"א ז"ל: וכן כתב הרשב"א ז"ל לעצמו בחדושיו וז"ל אלא לאו דאתניס כה"ג ופשוט מיהא דחלתה היא מעלה לה מזונות אי נמי כיון דאמר אם תמצא לומר אפשוט תרתי קמייתא ע"כ. ואתיא הך כמאן דלא פסיק באת"ל אבל לדעת הרמב"ם ז"ל והגאונים ז"ל דפסקו ככל את"ל שבתלמוד מאי פשיט רב אחאי והא עיקר בעיא דפרסה נדה לא פשיט ואינך בעיי הכי פשיט לה תלמודא דקאמר ואת"ל וכו': והריטב"א ז"ל כתב וז"ל אלא לאו דאיתניס כה"ג פי' כגון שחלתה או שפרסה נדה וכל שכן שחלה הוא ע"כ. וצ"ע היכי פשיט פירסה נדה בשלמא אשיטת התוספות שפירשו נסתחפה שדהו מזלך גרם וכשפירסה נדה בשעת וסתה לא מציא אמרה ליה הכין משום דהיינו אורחא ובלא בשעת וסתה מבעיא לן אי מצי אמרה הכין כיון דאיכא נשי דקא משניין וסתייהו מיהו מכל מקום אונס הויא הילכך איכא למימר דפשיט שפיר אבל לשיטת רש"י ז"ל דכי קאמר נסתחפה שדהו לאו היינו טעמא לעיקר הדין דהוא הדין נימא מזלו גרם ויעלה לה מזונות דאדרבא נימא הוא מזלה גרם כיון דחלתה וכדכתיבנא לעיל אלא עיקר הטעם משום דכבר הגיע הזמן ואנוסה היא ולכך יעלה לה מזונות נמצא האונס לחובתו ופסידא דידיה הוא ומעתה הוה ליה כשדה שלו שנסתחפה וכדפריש הרמב"ן והרא"ה ז"ל וכדכתיבנא לעיל הילכך פירסה נדה בשעת וסתה לאו אנוסה מיקרי דהוה ליה לאקדומי ומנסב הילכך לא מציא אמרה נסתחפה שדהו וכשפירסה נדה שלא בשעת וסתה מבעיא לן אי מיקרי אנוסה כיון דאיכא נשי דקא משניין וסתייהו וכיון שכן היכי פשיט רב אחאי דהא היכא דאיתניס קאמר ואילו פירסה נדה שלא בשעת וסתה מבעיא לן אי מקרי אונס אי לא והוה מצינן לפרושי דלשיטת רש"י ז"ל משום הכי היכא שפרסה נדה בשעת וסתה לא מציא אמרה נסתחפה שדך משום דלא הגיע הזמן מיקרי כיון שפירסה נדה בשעת וסתה ובאותו הפרק הגיע הזמן הוה ליה כמי שלא הגיע הזמן וכשפירסה נדה שלא בשעת וסתה מבעיא לן אי מקרי הגיע הזמן ושוב נאנסה כיון דפירסה נדה שלא בשעת וסתה או דילמא אין לחלק ולא הגיע הזמן מיקרי כיון דאיכא נשי דקא משניין וסתייהו ומיהו מכל מקום אונס מיקרי ושפיר פשיט רב אחאי. אי נמי דהכי פשיט רב אחאי כיון דקתני ולא נישאו דמשמע דאינהו מעכבי בלי שום אונס והא ודאי לא אפשר דאם כן אמאי אוכלות משלו מיהו מכל מקום מדאפקיה התנא בלשון כהאי לישנא ותלה העכבה בנשים אפי' אונס כל דהו סגי מעתה תפשוט אפילו פרסה נדה שלא בשעת וסתה. ואם תאמר אם כן פליג רב אחאי אפשיטותיה דתלמודא דלעיל דלפי זה נימא אפילו פירסה נדה בשעת וסתה כיון דאפקיה תנא בלשון נישאו דמשמע דאינהו מעכבי במזיד והא לא אפשר כדקאמר תלמודא הילכך נימא מיהא דאפילו פירסה נדה בשעת וסתה דמכל מקום לא מיעכבא במזיד וכיון שכן פליג רב אחאי אפשיטותיה דתלמודא דלעיל ואילו תלמודא קאמר פשיט רב אחאי לאו דפליג אמאי דפשיטא ליה תלמודא ועוד דרב אחאי נקט דאיתניס וכה"ג לא הוי אונס כלל. ויש לומר דלא נישאו לא משמע דקא מעכבן אינהו במזיד דהא פרישנא לעיל דלא נישאו לחובה קאמר ואפשר דמחמתן לא נכנסו לחופה או מחמת הבעל. וכן כתב הרשב"א ז"ל דנישאו לא משמע אלא שאינן נשואות ומשמע שאינן נשואות או מחמתן או מחמת הבעל וכן כתבו התוספות ועוד נכתוב בזה בס"ד אלא מדלא קתני לא נשאו דלישתמע שהבעלים מעכבים ונקט נישאו דמשמע שלא נישאו הן לבעלים תלה העכבה בנשים פי' אין כאן אלא תליית עכבה בנשים דהיינו דמחמתן לא נישאו ולאו דאינהו מעכבי בלי אונס אלמא כל דאתניס כה"ג אפילו פירסה נדה שלא בשעת וסתה אוכלות משלו ומיהו פירסה נדה בשעת וסתה דאין כאן כלל אונס אף על גב דלא מעכבן אינהי במזיד אין סברא שיהו אוכלות משלו ואפשר דכי קאמר תלמודא אי דקא מעכבן אינהי וכו' לא בעי למימר דקא מעכבן אינהי במזיד דאי הכי פשיטא ולא היה צריך הדבר לאמרו אלא הא קא משמע לן דקא מעכבן אינהי בלי אונס כגון פירסה נדה בשעת וסתה כנ"ל. וזהו שכתב רש"י ז"ל פשיט רב אחאי. הך בעיא ממתני' דקתני לא נישאו ולא קתני נשאו משמע שהדמים מעכבים. אלא לא נישאו. הן לבעלים תלה העכבה בנשים. ע"כ. פי' רב אחאי פשיט כולא הך בעיא דלעיל ואפילו פירסה נדה שלא בשעת וסתה מיהו לא קאי אפשיטותיה דתלמודא דפירסה נדה בשעת וסתה וחלה נמי בעי לאפשוטי ואף על גב דהא קאמר תלמודא לעיל ואם תמצא לומר כו' מכל מקום בעי לפשוט ממתני' מיהו מאי דפשיטא ליה לתלמודא לעיל בפירסה נדה בשעת וסתה בדוכתיה קאי והיינו משום דאנן הכי קאמרינן מדלא קתני לא נשאו וכו' פי' לא נשאו משמע שהבעלים מעכבים במזיד שלא לכנוס אבל לא נישאו לא משמע שהן מעכבות במזיד כי היכי דנימא דאם כן הסברא נותנת שיהיו אוכלות משלו כד מעכבות אינהי במזיד שלא לכנוס אבל לא נישאו לכל הפחות כל שאינן מעכבות במזיד אף על גב דאין כאן אונס כלל כגון פירסה נדה בשעת וסתה בדין הוא דנימא שיהיו אוכלות משלו כיון דאפקיה תנא בהאי לישנא אלא לא נישאו לא משמע אלא תליית עכבה בנשים וכדפרישית לעיל כנ"ל: וראיתי מי שהקשה לשיטת התוספות דלעיל מאי קא פשיט רב אחאי מהגיע זמן ולא נישאו דילמא התם מיירי בדחלתה אחר שהגיע הזמן ואינה קושיא כלל חדא דלשון הגיע זמן ולא נשאו משמע דבשעת הגעת הזמן לא נישאו ועוד אטו שביק תנא דין הגיע זמן וקתני מאי דהוה לאחר שהגיע הזמן דהוה ליה לאשמועינן מעיקרא דין עכוב כשהגיע הזמן ושוב הוה ליה לאשמועינן דין עכוב אחר שהגיע זמן ועוד אם היא עכבה במזיד בשעת הגעת הזמן אף על גב דשוב לאחר שהגיע הזמן חלתה הא ודאי דאינו מעלה לה מזונות וכיון שכן היכי כו' נימא דמיירי כשחלתה אחר שהגיע זמן בכדי שנדע מי הוא המעכב בשעת הגעת הזמן ועוד דהוה ליה למימר נשאו משום הגעת הזמן ולמה נקט נישאו דהא אם היא עכבה בשעת הגעת הזמן שוב אינו מעלה לה מזונות אף על גב דחלתה הילכך ודאי אין זו קושיא כלל ולא מצינן לאוקמי מתני' בהכי כלל דבשלמא מאי דקתני עמד בדין וברח כתבו בתספות לעיל דהיינו משום שברח או שחלה לאחר שעמד בדין שכבר נתחייב כו' משום דהא קתני בהדיא עמד בדין וברח כו' אבל מתני' לא מצינן לאוקמי בהכין כלל וכדכתיבנא כנ"ל:

רב אשי אמר לעולם אימא לך כל אונסא לא אכלה ודקא מעכבן אינהו. כלומר כל היכא דאיכא אונסא לא אכלה ואפילו עכוב האונס מחמת הבעל כגון חלה הוא. הריטב"א ז"ל: וכן כתב הרשב"א ז"ל רב אשי אמר כל אונסא לא אכלה בין דאיתניס אינהו בין דאיתניס אינהי דיש טענת אונס בממון ע"כ:

ובדין הוא דליתני לא נשאו פי' דמשמע שלא נשאו במזיד ואיידי דתנא רישא בדידהי תנא סיפא בדידהי. ואם תאמר אדרבה בדידהו איירי דקתני כשם שנותנין לאשה כך נותנין לאיש וקתני בתר הכי הגיע זמן ולא נשאו כו'. ויש לומר דמכל מקום עיקר מתני' בדידהי תני לה נותנין לבתולה ובתר הכי תני בלשון טפלה כשם שנותנין כו'. הריטב"א ז"ל: ורש"י ז"ל תירץ כיון דמתני' מיירי בבתולה ואלמנה אם כן עיקר מתניתין בדידהי וזהו שכתב ז"ל ואיידי דתנא רישא בדידהי נותנין לבתולה י"ב חדש ולאלמנה ל' יום ע"כ. ואם תאמר כיון דלא נשאו משמע עיכוב דידהו במזיד דוקא הא באונסא הא לא באונסא אכלה היכי קתני לא נישאו דמשמע איפכא אפילו באונסא דידהי אכלה וכי משום רישא נקיט לישנא שהוא איפוך הכוונה. וי"ל דאף על גב דלא נישאו משמע דמעכבן אינהו שפי' איכא למשמע שלא נשאו מפני שלא אבו הבעלים לישא אותם. הריטב"א ז"ל:

וכן כתב הרשב"א ז"ל ואיידי דתנא רישא כו' כלומר שלא נשאו הן ולא העכוב מחמתן כלל ואפילו מחמת אונס דידהי דנישאו לא משמע אלא שאינן נשואות ומשמע שאינן נשואות או מחמתן או מחמת הבעל והכא בשלא נשאו מחמת הבעל ע"כ. ודע דבמסכת שבת פ' במה אשה [שבת סד ב'] תנא ובלבד שלא תצא זקנה בשל ילדה וילדה בשל זקנה והקשו בשלמא זקנה בשל ילדה שבח הויא לה אלא ילדה כו' ותירצו כדי נסבה וכתב בעל מגיד משנה ז"ל בפי"ט מה' שבת דרבינו מפרש לחנם ובלא אמת נקטה תנא דברייתא ואגב גררה דזקנה בשל ילדה דודאי כו' ובספרים שלנו בגמרא גרסינן איידי דתנא זקנה בשל ילדה תני נמי ילדה בשל זקנה ומכל מקום פריש הרמב"ם ז"ל דמשום איידי נקט מילתא דכדי ומעתה כ"ש דמשום איידי מצי למנקט נישאו ולית כאן קושיא מעיקרא כלל ומיהו הנכון כשיטת התוספות והתם נמי במסכת שבת אינם מפרשים כפי' הרמב"ם ז"ל דדוחק גדול הוא לומר כן דמשום איידי לנקוט מלתא דכדי ולא אמת ומכל מקום פשיט רב אחא שפיר מדלא קתני נשאו דמשמע שהבעלים מעכבים וליכא למיטעי כלל ונקט נישאו דאיכא למיטעי אלמא דכל היכא דאיתניס בה"ג אוכלות משלו וכיוצא בזה כתבו התוספות ז"ל בפרק הזהב (בבא מציעא דף נ"ב) דבור המתחיל ולא קתני עד רביעי והיינו דקאמר תלמודא לא נשאו לא קתני אלא לא נישאו אלמא דעיקר דיוקא מדלא קתני לא נשאו דאילו הוה לשון נישאו משמעותיה בהכרח דמעכבן אינהי אם כן לא הוה ליה לארוכי כולי האי ואין לך לומר דלהכי האריך כן משום דקשיא וכי נקוד הוא וכדאקשינן לעיל לכך הכריח דנישאו קתני ולא נשאו אי משום דכך היו מקובלים הקריאה ואי משום דקתני אוכלות משלו כמו שכתבו התוספות לעיל דהא ודאי ליתא אם כן הוה ליה למימר איפכא נישאו קתני ולא נשאו אלא ודאי מדקאמר הכי לא נשאו לא קתני וכו' אלמא דעיקר ההכרח מדלא קתני נשאו שהוא לשון פשוט ונקט לשון דאיכא למטעי וכדכתי' והשתא ניחא נמי דליכא למיפשט אפילו פירסה נדה בשעת וסתה דאי משמע ליה דלשון נשאו בהכרח דמעכבי אינהי אם כן אף ע"ג דאין לומר כפשוטו דאף על גב דמעכבן אינהי במזיד שיהיו אוכלות משלו מיהו מכל מקום נימא דלכל הפחות כשפרסה נדה אפילו בשעת וסתה שיהו אוכלות דהא לאו במזיד קא מעכבן ופשט לשון התנא מורה כן אלא ודאי לשון נישאו הוא לשון היולי ומשמע תרווייהו כדכתיבנא ונראה דלכאורה דמעתה אין לך לפרש אלא דכך היו מקובלים הקריאה כפי' ראשון של תוספות ואין ההכרח מצד מאי דקתני אוכלות משלו ולא קתני משלהן כפירוש השני של תוספות וכי מעיינת בה שפיר מתיישב אפילו כפירוש שני דוק ותשכח כנ"ל:

אמר רבא לענין גיטין אינו כן אין לומר דקאי אמאי דקאמר רב אשי בסמוך לעולם אימא לך כל אונס כו' משו' דיש טענת אונס בממון וכמו שכתב הרשב"א ז"ל וכדכתיבנא לעיל ולכך קאמר רבא אף על גב דלגבי ממון יש טענת אונס לענין גיטין אין טענת אונס דהא ודאי ליתא דהא יום שמת רבא נולד רב אשי ואין לך לומר נמי דקאי אמאי דקאמר לעיל חלה הוא כו' וקאמר רבא דלענין גיטין אם חלה הוא ולא בא הרי זה גט דאם כן משמע דלא קאמר רבא אלא חלה דוקא ומנין אינך אונסין דקאמר תלמודא אלמא קסבר רבא אין אונס בגיטין ושקיל וטרי תלמודא וקאמר אלא מיהא כו' ופסקיה מברא כו' והא רבא חלה דוקא קאמר אלא רבא אלפיכך קאי כמו שפרש"י ז"ל פי' כיון דבעי למילף מעכוב תקנה לאונס אחרינא אלמא שכל האונסין שוין ופוטרתן מן המזונות ועלה קאמר רבא דלענין גיטין אינו כן דאין שום אונס מועלת לבטל הגט והשתא נמי ניחא הכא האי לישנא דנקט רבא ולענין גיטין אינו כן ולא קאמר בקוצר אמר רבא אין אונס בגיטין אלא משום דקאי אלפיכך וקאמר רבא אע"ג דאנו למדין מעכוב תקנה לאונס אחרינא לפוטרו מן המזונות לא תלמוד כן לענין גיטין דלענין גיטין אינו כן וזהו שכתב רש"י ז"ל ולענין גטין אינו כן. אלפיכך קאי דאשמועינן שעכבת האונס פוטרתו מן המזונות לענין גיטין אין טענת אונס מועלת אם נתן גט לאשתו ע"מ אם לא אבא עד זמן פלוני יהא גט ונאנס ולא בא ה"ז גט ואינו יכול לומר אנוס הייתי. ע"כ: וכתב הריטב"א ז"ל אמר רבא ולענין גיטין אינו כן כלומר שאין הבעל יכול לטעון טענת אונס לבטל את הגט שאם נתן על תנאי ונתקיים התנאי אף על פי שמחמת האונס נתקיים הרי הוא גט ולאפוקי אם לא נתקיים התנאי אף על פי שמחמת האונס לא נתקיים אין הגט גט דסוף סוף לא נתקיים התנאי וזה ברור:

קונטרס אחרון גמרא רבא ולענין גיטין אינו כן אלמא קסבר אין אונס בגיטין. והסכימו כל הפוסקים דהלכה כהאי לישנא קמא דרבא והסכימו ג"כ דדוקא באונס דשכיח ולא שכיח דומיא דחלה ומת דשמעתין אבל באונס דלא שכיח כלל בגיטין נמי יש אונס והביאו ראיה מסוגיא דאכלו ארי דפ' מי שאחזו ועיין מה שכתבתי בפנים. מיהו מאי דמשמע לכאורה מדבריהם דבאונס דלא שכיח כלל ולא אסיק אדעתיה הו"ל כאילו לא נתקיים התנאי ואינו גט כלל כמו שפירש"י ותוספות וכל המפרשים בהאי דאכלו ארי אין לנו. וא"כ משמע דה"ה בממון דקיי"ל דיש אונס היינו נמי כה"ג והוי כאילו לא נתקיים התנאי (כלל) וכבר כתבתי בפנים דקשיא לי בגוה בהא דמקשה בגמרא מת הוא דאינו גט הא חלה ה"ז גט וכוונת המקשה היינו משום דאל"כ ליתני חלה והאיך אפשר לומר דבחלה אינו גט כלל דהו"ל כאילו בא תוך י"ב חודש ומהיכי תיתי דילמא אף אם לא חלה נמי לא היה בדעתו לבא וכ"ש בהאי דאכלו ארי גופא היאך אפשר לומר דאינו גט כלל כשאמר אם לא אעמוד מחולי זה ואמאי שמא אם לא אכלו ארי נמי לא היה עומד מחולי זה והיאך אפשר לומר דהו"ל כאילו עמד בפועל. לכך נ"ל דהא דמסקינן אכלו ארי אין לנו ומסקינן נמי דברייתא משבשתא היא היינו במאי דתני סיפא ה"ז גט דמשמע דהוי ודאי מגורשת והא ודאי ליתא אבל מ"מ לית לן למימר דסיפא דברייתא לענין דינא הוי דומיא דרישא ממש דאינו גט כלל אלא דבסיפא הוי ספק גט דמידי ספיקא לא נפקא מטעמא דפרישית וכן נראה להדיא מדקדוק לשון רש"י ז"ל שם בההיא דאכלו ארי אין לנו שכתב שאין לנו לומר שיהא גט. וכן כתב הרמב"ם ז"ל להדיא דאכלו ארי הוי ספק מגורשת אלא דמלשון הרא"ש והר"ן והה"מ משמע דהרמב"ם ז"ל מספקא ליה לעניין דינא אי פליג ש"ס דילן אירושלמי ולכאורה נראה דוחק ולמאי דפרישית אין צורך לדחוק בדבריו אלא דמעיקר הדין משמע ליה להרמב"ם דהוי ספק מגורשת. וכה"ג נ"ל לפרש בלשון הש"ע בא"ע סי' קמ"ה סעי' ו' ע"ש ולפ"ז צ"ל דמה שכתב בסי' קמ"ח סעי' א' באכלו ארי או הכישו נחש דמבטל הגט אין הכוונה לומר דבטל לגמרי אלא דבטל להא מילתא לחוד דמסיק שם הש"ע שהיא זקוקה ליבם והאי לישנא משמע דחולצת ולא מתייבמת ועיין בב"ש סי' קמ"ה ס"ק י' דקשיא ליה פסקי הש"ע אהדדי ולמאי דפרישית אתי שפיר דלעיל עיקר מילתא נקט דזקוקה ליבם וסמיך עצמו אמאי שכתב בסי' קמ"ה כן נ"ל ועדיין צ"ע. ובחידושי הרא"ה ז"ל בשמעתין מצאתי שכתב ג"כ דבממון נהי דקיי"ל יש אונס אפ"ה בתנאי שהוא בקום ועשה ואירע אונס אין לנו לומר כאילו נתקיים התנאי והוא ברור ופשוט ולפ"ז לע"ד נראין הדברים ק"ו בהאי דאם לא באתי ובהאי דאם לא אעמוד מחולי זה אין לנו לומר שיתבטל הגט לגמרי כאילו בא ועמד אלא כדפרישית דכה"ג ספיקא מיהא הוי מעיקר הדין וכדמשמע נמי מההיא דפסקיה מברא וכמ"ש בפנים. ומעתה נראה לדון כן בין בגיטין בין בממון כן נ"ל. אמנם למעשה עדיין צ"ע:

בד"ה לפיכך חלה וכו' וקשה לר"י וכו' די"ל דארוסתו אגידא ביה טפי מיבמתו וכו' עכ"ל. וכתב המהרש"א דלשיטתם נמי ע"כ הוצרכו לזו הסברא דאל"כ מאי קמיבעיא ליה הכא בחלה תיפשוט מיבמה דבעינן דוקא עמד בדין וחלה הא לא עמד בדין לא וכו' ונדחק ליישב. ולענ"ד יש לתמוה טובא על דבריו דהכא נמי לא קא מיבעיא ליה בחלה אלא לאחר שהגיע זמן חיוב המזונות לאחר י"ב חודש. ואף שהתוספ' כתבו דאיירי בחלה קודם שהגיע הזמן מ"מ ע"כ לא קא מיבעיא ליה אלא לענין מזונות אחר שהגיע הזמן ממילא משא"כ לענין עמד בדין לא שייך כלל חיוב מזונות והעמדה בדין כיון שחלה. והגיע הזמן דהכא היינו כעמד בדין דהתם ביבמה דקודם שעמד בדין פשיטא דאין שום סברא כלל לחייבו במזונות דשמא יחלוץ לה ואפילו בעמד בדין כתב ר"י בעל התוס' שם דהיינו דוקא כשנתרצה לייבם ולא הוצרכו התוס' לומר דארוסה אגידא טפי מיבמתו אלא לענין יבם שעמד בדין וזה ברור וק"ל:

ברש"י בד"ה מת הוא דאינו גט וכו' דאי ס"ד חלה נמי אינו גט נתני חלה וכ"ש מת דאין אונס גדול מזה עכ"ל. עיין במהרש"א. ולענ"ד בחנם נדחק דלמאי דבעי למימר דבמת שייך נמי טעמא משום אונס הוי מצי לאוקמי כרבותינו דבסמוך דזמנו של שטר מוכיח ולא הוי גט לאחר מיתה ואפ"ה אינו גט משום אונס אלא דקשיא לן א"כ ליתני חלה וכ"ש מת דהוי אונס יותר כנ"ל לפי פי' רש"י ותוס' אלא שגם על דבריהם יש לי לדקדק למה הוצרכו לפרש כן דשפיר מצינן למימר דהא דדייק מת הוא דאינו גט הא חלה הרי זה גט היינו דממשנה יתירא דייק וסמיך אהא דמקשה בסמוך דפשיטא דמת אינו גט דמרישא שמעינן דאין גט לאחר מיתה אלא ע"כ דלא תנא מת אלא לדיוקא דחלה ה"ז גט ולכאורה שזה מוכרח דבלא"ה קשיא לי מאי מדייק הש"ס דאין אונס בגיטין מדקתני מת ולא קתני חלה דלכאורה אפילו אם יש אונס בגיטין לא שייך למיתני דחלה אינו גט כלל ומותרת להתייבם דמידי ספיקא מיהו לא נפקא דשמא אף אם לא אירע אונס נמי לא היה בדעתו לקיים התנאי ולבא תוך י"ב חודש כדמשמע לכאורה בסמוך בההיא דקאמר חזו דאתאי חזו דאתאי אבל למאי דפרישית א"ש דמדקתני משנה יתירא מת אינו גט ע"כ לדיוקא אצטריך דחלה הוי גט גמור דאל"כ מאי קמ"ל כנ"ל. ולפ"ז צריך לומר דהא דקאמר לעולם אימא לך חלה נמי אינו גט לאו דוקא אינו גט לגמרי אלא ספק גט ולישנא דמקשה נקט דומיא דלשון המשנה ועוד דשפיר משכחת לה נמי דאינו גט כלל כגון דאמר חזו דאתאי וכיוצא בזה ועדיין צ"ע מההיא דאכלו ארי שהביאו התוספת ומדקדוק לשון הרמב"ם ז"ל והש"ע משמע דאפילו באכלו ארי דהוי אונס דלא סליק אדעתא ולכ"ע יש אונס אפ"ה הוי ספק גט במעכשיו והיינו כדפרישית ועדיין צ"ע ודו"ק:

בד"ה דלמא לאפוקי מרבותינו וכו' דאי לא משוי גיטא עד י"ב חודש למה כתב יום וכו' לכתוב אם לא באתי ליום פלוני עכ"ל. כבר הארכתי בזה בתכלית האריכות בגיטין דף ע"ב ודף ע"ו ובכמה דרכים ע"ש. ואף שמל' רש"י כאן סותר לקצת דברי אפ"ה יש ליישב ואין להאריך כאן מיהו מה דמשמע כאן מל' רש"י ז"ל דאיירי שנכתב התנאי דאם לא באתי בגוף הגט התם לא משמע כן דבגמרא דף ע"ג בעי לדייק מדרבותינו דאפילו בתנאי בעל פה הלכה כר' יוסי דאמר זמנו של שטר מוכיח ע"ש ויש ליישב ואין להאריך:

בתוספת בד"ה מת הוא דאינו גט וכו' דהשתא אכתי לא אסיק אדעתי' עכ"ל. ויש לתמוה טובא דא"כ מאי דחי הש"ס דלמא לאפוקי מדרבותינו דאכתי מדרבותינו גופא שהתירוה לינשא מוכח טפי דאין אונס בגיטין דאי יש אונס בגיטין למה התירוה להנשא בלא חליצה נהי. דזמנו של שטר מוכיח אכתי לא הוי גט משום אונס כיון דלא סליק אדעתיה דמת שאני והנלע"ד דנהי דלעיל דדייק מת הוא דאינו גט לא אסיק אדעתיה האי סברא דמת שאני דלא ניחא ליה דתפול קמי יבם היינו משום דלא פסקא ליה דמתני' דקתני מת אינו גט היינו דוקא בזקוקה ליבם כיון דסתמא קתני ואפילו באינה זקוקה ליבם נמי נפקא מיניה דמת אינו גט שמותרת לכהן וא"כ מדייק שפיר משא"כ בההיא דרבותינו התירוה להינשא דע"כ איירי בזקוקה ליבם שהתירוה לינשא לשוק א"כ ודאי מסיק אדעתיה דמת שאני דלא ניחא ליה דתפול קמי יבם כנ"ל. אמנם למאי דפרישית בסמוך דממשנה יתירא דייק אתי שפיר טפי דאפי' אי סליק אדעתיה האי סברא אפ"ה מוכח שפיר ממשנה יתירא ודוק היטב:

בד"ה ודלמא לעולם אימ' לך וכו' ואתא לאשמעי' תרוייהו וכו' עכ"ל ועם כל זה הסוגיא תמוה דכיון דמתרי טעמי לא הוי גט לא שמעינן חדא מינייהו ולמאי דפרישית לעיל בסמוך מסברא דנפשאי דמעיקרא לא דייק אלא ממשנה יתירא א"כ מקשה שפיר דלמא לאשמעינן היא גופא קמ"ל ולעולם דאסיק אדעתיה דמת שאני דלא ניחא לי' דתפול קמי יבם ובלא"ה נמי מצינן למימר כיון דלאו משנה יתירא היא מיתוקמא שפיר בענין דלא מבטל גיטא משום אונס כגון שהתנה שלא יועיל לו טענת אונס ובתר הכי מדייק מסיפא דמעכשיו והיינו נמי ממשנה יתירא דמרישא שמעינן דאפילו מעכשיו אם מתי הרי זה גט אע"כ לאשמעינן דלא מבטל גיטא משום אונס ודחי הש"ס דלמא מת שאני והיא גופא קמ"ל דמת לא הוי אונס אבל חלה הוי אונס כנ"ל ודו"ק היטב:

בד"ה דלמא לאפוקי מרבותינו אבל מההיא דרישא וכו' דאיכא לאוקמי בשאין כתוב בו זמן וכו' והא דאמרי' ג' גיטין וכו' עכ"ל. גם את זה לא ידעתי למה הוצרכו לכך דלפי סוגית הש"ס בגיטין דף ע"ב משמע להדיא דממתניתין דסיפא לא שמעינן דלא אמרינן זמנו של שטר מוכיח אלא כשהתנה בעל פה וא"כ למאי דמשמע להו דרישא איכא לאוקמי כשאין כתוב זמן בשטר בסיפא נמי איכא לאוקומי בכה"ג דמה שאמר אם לא באתי לזמן י"ב חודש נמי לא נזכר בשטר כ"א בעל פה. ומאי פסקא דסיפא איירי שכתב ביה זמן טפי מרישא. ואי ממשנה יתירה דייק א"כ בפשיטות מצינן למימר דקתני סיפא לאשמעינן ממשנה יתירה דאפי' התנה תנאי בגוף השטר אפ"ה לא אמרינן זמנו של שטר מוכיח דאי מרישא הוי אמינא דבתנאי בע"פ איירי כדמפליג הש"ס להדיא בין תנאי בעל פה לתנאי בשטר וצ"ע. מיהו יש ליישב סברת התוספת דע"כ איירי סיפא שכתוב בו זמן מדקתני ורבותינו התירוה לינשא לכתחילה וגט שאין בו זמן פסול לכתחלה אלא שגם זה דוחק דאכתי סיפא דמתני' גופא לא שמעינן הא מילתא דהאי דרבותינו לא נזכר במשנה. מיהו בלא"ה כבר כתבתי בחדושי גיטין דמרישא דמתני' לא שמעינן דלא אמרינן זמנו של שטר מוכיח אלא אם הזכיר בפירוש אם מתי שנראין הדברים שמחמת מיתה מגרשה ואיכא למימר דטעי וסבר יש גט לאחר מיתה מש"ה איצטריך לאשמעינן דבשאר תנאים דאם לא באתי נמי לא אמרינן זמנו של שטר מוכיח כן נ"ל ואין להאריך כאן יותר:

בא"ד והא דאמרינן ג' גיטין פסולין וחד מינייהו שאין בו זמן כתבו כן לשיטתם במס' גיטין ובפ' גט פשוט אבל לסברת הרשב"ם ז"ל בפ' ג"פ דף קע"ב משמע להדיא דמצינן גט שאין בו זמן דכשר לכתחילה והיינו היכא שאין עליו עידי חתימה כלל אלא עידי מסירה לבד אליבא דר"א דהלכתא כוותיה דע"מ כרתי ולפ"ז א"ש טפי וק"ל:

תוס' ד"ה לא נשאו וכו' מקובלין היו כך וכן בנדרים דף לה ע"א בר"ן ד"ה דיקא נמי:

גמרא אין גט לאחר מיתה הא תני ליה רישא וא"ת הא מ"מ ס"ד דבסיפא דאם לא באתי דאסורה ליבם דהעולם לא ידעו שמת תוך יב"ח ויאמרו דהיא גרושת אחיו, והרי תוס' בגיטין סוף פ' מי שאחזו (דף עו ע"ב ד"ה דהא) כתבו במה דמספקינן במעכשיו אם לא באתי ומת בתוך י"ב חדש דאסורה להנשא עד כלות יב"ח דהעולם א"י שמת ויתמהו על זה שמתירים להנשא, א"כ ה"נ י"ל דאסורה ליבם דלא ידעו שמת תוך י"ב חודש ויאמרו דהיא גרושת אחיו, וי"ל דמ"מ ליתני חלה ונדע ג"כ דלא גזרינן לזה מדמותרת ליבם ול"א דלא ידעו דחלה בתוך י"ב חודש. וא"ת למה באמת בחלה ובמת לא חיישינן לזה כמו דחיישינן במעכשיו ומת תוך יב"ח, י"ל דהתם אין הפסד כ"כ בהמתנת זמן מלהנשא עד אחר יב"ח אבל הכא דאסרה לחלוטין ליבם לא החמירו בזה, ועוד י"ל דהתם במעכשיו דדנין דהגט יהיה גט להתירה בלא חליצה, דהמיתה אין מתיר אותה אלא הגט, וע"י המיתה ידוע שיתקיים התנאי והדין דהגט יהיה מתירה, בזה חיישינן שיאמרו דהגט לא התירה עדיין דאולי יבא למחר אבל הכא באם לא באתי דדנין דאין גט להתירה ליבם דההיתר הוא מכח המיתה בזה לא חיישינן דהעולם לא ידעו שמת ונכון בעזה"י:

גמרא דלמא לאפוקי מדרבותינו דתני' ורבותינו התירוה להנשא פירש"י דרבותינו ס"ל דכיון דכתוב בגט זמן כתיבתו הוא מוכח שיהא גט למפרע מהיום דאי לא משוה גיטא אלא עד יב"ח למה כתב זמן לכתוב אם לא באתי לר"ח פלוני. ותמוה לי הא התנאי הוא שלא יבא תוך יב"ח דהיינו מיום כתיבה ואילך, ואם היה כותב סתם אם לא באתי לר"ח פלוני אין ידוע אימת היה התנאי זה אם חודש אחד מקודם ר"ח פלוני אם שנים הרבה. ואלולי פירש"י היה נראה דלישנא הר"ז גיטך אם לא באתי משמע דאומר כן בע"פ בשעת נתינת הגט לידה, והכי משמע להדיא בגיטין (דע"ב ע"ב) ומי מספקא ליה עיי"ש, וכיון דלא נכתב התנאי בשטר וסמך על התנאי שבע"פ שפיר היה יכול להתנות לומר ר"ח פלוני, ואפשר דמה"ט גופא פסיקא ליה בגיטין דמיירי בע"פ דאם הכל בכתב לא אמרינן בזה זמנו של שטר מוכיח וכנ"ל, ולשון רש"י קשה לי:

תד"ה דלמא לאפוקי אבל מההיא דרישא ( אאב"ה עמ"ש אאמ"ו בחידושי גיטין (דף עב ע"א) ביאור דברי תוס' דהכא):

גמרא דלמא מת דוקא דלא ניחא ליה דתפול קמי יבם ר"ל דמסתמא לא ניחא ליה דתפול קמיה ורש"י ז"ל כתב דכל עצמו שכתב לה גט מחמת כן כתב שאם ימות שלא תזקק ליבם וכו' משמע כיון דזהו עיקר כונתו בגט דלא תצטרך ליבם מש"ה לא ניחוש ליה בההיא אונסא דמיתה למבטל גיטא, ובער אנכי לא אדע מהיכן פסיקא דכתב לה הגט משום זה דלמא בלאו חששא דנפילת יבם כתב לה גט שלא תהא יושבת גלמודה יותר מיב"ח, וכי נימא ביש לו בנים דודאי כתיבתו היה שלא מכח יבום דיהיה הדין דאם מת תוך י"ב חודש דלא יהיה גט וכשרה לכהונה אלא ודאי בפשוטו דאמרי' דמסתמא ניחא ליה דלא תפול קמי יבם ולשון רש"י קשה לי: