מסכת עבודה זרה דף ל״ח עמוד ב׳

מגיסה מהפכת בכף:

דשגר עובד כוכבים הסיק בתנור:

חתיית גחלת מחממת ומוציאה חום הגחלים:

דג מליח שמלחו העובד כוכבים ובמליחתו הוא נאכל בלא בישול:

חזקיה שרי דלאו הוא בישול:

ור' יוחנן אסר דזהו בישולו:

ביצה צלויה שצלאה עובד כוכבים:

בר קפרא שרי הואיל ובליע אוכל דידיה ולא נגע עובד כוכבים באוכלא:

ואתא ישראל וחתי חתוי בגחלים מכולה שמעתין משמע דבעינן שיהא הישראל מקרב הבישול קצת ומה שנהגו להשליך קיסם לתנור סומכין על מה שיש בדברים שבין בני בבל לבני ארץ ישראל דקאמר בני בבל משליכין קיסם לתנור ובני מערב אומרים קיסם זה מה מעלה ומה מוריד ואנו נמשכין אחר בני בבל ותלמודם:

תנו רבנן הקפריסין וביצה צלויה אין להקשות מהך ברייתא לחזקיה ובר קפרא דשרו דתנאי נינהו וקשישי מר' יהודה הנשיא הנזכר בזאת הבריית':

אי משום גיעולי עובדי כוכבים נטל"פ מותר משמע דהכי הלכתא וגם רבי יהודה הנשיא התיר השמן ואפילו ב"ש וב"ה שגזרו עליו הכי סבירי להו כדפירשתי לעיל מיהו מדבש דאמרינן לקמן (עבודה זרה דף לט:) נותן טעם לפגם מותר אין ראיה דשאני התם דפוגם אפילו בעין אבל שמן כשהוא בעין ה"ל לשבח ואפ"ה לפגם מותר וגם מרבא דאמר בפרק בתרא (לקמן עבודה זרה סח:) הלכתא נותן טעם לפגם מותר אין ראיה דהתם פוגם מעיקרו אפילו בעין דומיא דעכבר בשיכרא דאיירי התם וקי"ל נמי דסתם כלי עובדי כוכבים אינן בני יומן מדשרינן מישחא שליקא ושמן וחילתית נמי שרי אי לאו דחורפיה מחליא ליה וכן פוסקים רש"י ור"ת והר"י דסתם כליהם אינן בני יומן והיינו טעמא לפי שהוא ספק ספיקא ספק נשתמשו בו היום או אתמול ואפי' נשתמשו בו היום שמא נשתמשו בו דבר שהוא פוגם בעין או דבר שאין נותן טעם [וע"ע תוס' חולין ח: ד"ה השוחט]:

וכן אשה שאין שם חששא שמא תחליף שופתת קדירה ע"ג כירה ועובדת כוכבים מגיסה בה עד שתצא מן המרחץ. או עד שתבא מן השוק:

איבעיא להו הניח עובד כוכבים והפך בו ישראל מהו ופשיטנא א"ר יוחנן בין שהניח עובד כוכבים והפך בו ישראל ובין שהניח ישראל והפך עובד כוכבים מותר. ואינו אסור אלא עד שתהא התחלתו וגמרו ביד עובד כוכבים. ובלבד שלא תהא ביד עובד כוכבים בישול כמאכל בן דרוסאי:

פת א"ר אחי שלש מלאכות יש בה איזו אחת מהן (ביד) [שהייתה ע"י] ישראל שרי. הלכך שגר עובד כוכבים ואפה ישראל. או שגר ישראל ואפה עובד כוכבים. או שגר עובדי כוכבים ואפה עובד כוכבים וישראל (הדי הא הדויי) [חתי ביה חתויי]. פי' חתה בגחלים שפיר דמי:

דג מליח וביצה צלויה ביד עובד כוכבים חזקיה ובר קפרא שרו ור' יוחנן אסר.

ואסיקנא אמר רב זביד לא תציתו ליה הכי אמר אביי הלכתא כר' יוחנן. פי' נגוטא דחלא. כוס של חומץ:

ת"ר הקפריסין והקפליטאות והמטליא והחמין והקליות של עובדי כוכבים מותרין ביצה צלויה אסורה. שמן ר' יהודה הנשיא ובית דינו נמנו עליו והתירוהו.

תנא היא מטליא היא פשליא היא שעיתא פי' ביזרא דשבלילתא. זרע תלתן. פי' וקיירי מבינתא דרישיהו עד טופרי דכרעייהו. ומצטננין משערת ראשם עד צפרני רגליהם:

ואמר רב אשי אמר לי הונא מילין פי' אלו הדברים מילי בעלמא אינון כלומר אינן ממש. ואמרי לה במילין כלומר אינן נעשין אלא בדברי כשפים. פי' כוספה גפת של שומשמין שכשמוצאין אותו אין מוצאין אותו אלא במים חמין. וכן כיוצא בהן מחמין להן חמין שיצא השמן כולו והגפת שלהן נקרא כוספן. פי' הדימי הדמיה נתחו נתחים כדכתיב הדמין יתעבד:

איתמר נמי אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן ואמרי לה אמר רב אחא בר בר חנא אמר רבי יוחנן בין שהניח נכרי והיפך בו ישראל בין שהניח ישראל והיפך בו נכרי מותר, ואינו אסור עד שתהא הנחתו וגמרו ביד נכרי. וכתב ר"ח ז"ל סוגיין דשמעתא נכרי שלקח בשר של ישראל ונתנו על גבי האור אם נתבשלו כמאכל בן דרוסאי אסור אף על גב שנגמר ביד ישראל, אבל אם לא נתבשל כמאכל בן דרוסאי מותר. ויש מתירין אפילו הגיע למאכל בן דרוסאי ביד נכרי, דלא אמרו כמאכל בן דרוסאי להחמיר אלא להקל, וראייתם מדאמרינן סתם הניח נכרי והיפך בו ישראל מותר, ואם כדברי ר"ח ז"ל הוה ליה למימר היפך בו ישראל עד שלא הגיע למאכל בן דרוסאי, ומסתברא לי כדברי ר"ח ז"ל, חדא דסוגיין בכולא שמעתין בהכין רהטא דכל היכא דהגיע למאכל בן דרוסאי מבושל קרי, דהא אפילו מאן דהוה סביר ליה למימר דהניח ישראל והפך נכרי אסור עד שתהא הנחתו וגמרו ביד ישראל, מודה הוא מיהא דהיכא דהגיע למאכל בן דרוסאי אי מהפיך ביה נכרי שרי דמבושל ביד ישראל קרינן להו, ותו לא מיתסר בגמרו ביד נכרי, ואין הכי נמי היכא דנתבשל כמאכל בן דרוסאי ביד נכרי מבושל קרינן ליה, והנחתו וגמרו ביד נכרי חשבינן ליה. ועוד מדאמרינן התם, האי נכרי דחריך רישא שרי למיכל מריש אוניה, ומפרש טעמא בגמרא משום דלעבורי שער קא מכוין ולא לבשולי, אלמא כל היכא דמכוין לבשולי בשול כי האי גוונא אסור, והדעת מכרעת דבחריכת הראש כדי להעביר שער אי אפשר שנצלו האזנים צליה גמורה, ודי אם יגיעו בכך למאכל בן דרוסאי. והילכך בין הניח נכרי והיפך ישראל בין הניח ישראל והיפך נכרי, כל שיד ישראל מעורבת בו מותר, לא אמרו אסור אלא בהנחתו וגמרו ביד נכרי. הניח ישראל והפך נכרי לאחר שהגיע למאכל בן דרוסאי מותר, ואפילו קירב הנכרי בישולו, כגון שהניח ישראל על גבי גחלים עוממות ולא הוה מתבשל עד שתי שעות והפך נכרי ונתבשל בשעה אחת מותר, דקרובי בישולא לאו כלום הוא. הניח ישראל ע"ג גחלים עוממות לגמרי עד שלא היה מתבשל שם בלא היפוך ובא נכרי והפך בו אסור, דהרי זה כהנחתו וגמרו ביד נכרי. ומסתברא לי דאם היה יכול להגיע למאכל בן דרוסאי בלא הפוכו של נכרי מותר דהא לכולי עלמא היכא דנתבשל על ידי ישראל כמאכל בן דרוסאי תו לית ביה משום בישולי נכרים, והילכך כל שיכול לבוא למאכל בן דרוסאי על ידי הנחתו של ישראל הרי הוא כאילו בא לכך ומותר (תוה"ב שם).

אמר רבי יוחנן שלש מלאכות בפת, הילכך האי ריפתא דשגר עו"ג ואפה עו"ג אסור, שגר ישראל ואפה עו"ג מותר, שגר עו"ג ואפה ישראל שרי, שגר עו"ג ואפיה וישראל מהפך בגחלים שרי. ואף על גב דבשאר בישולי עו"ג כל היכא דבשל עו"ג אף על גב דשגר ישראל לא מהני כדבעינא למיכתב קמן, בפת הקלו והתירו בשגר ישראל או שהפך בגחלים, משום דעיקר חיי נפש בפת. וישראל מחתה בגחלים מותר שאמרו, פירש רש"י ז"ל: משום דבחתיית גחלת האש מתרומם ויוצא חומן של גחלים. והרמב"ם ז"ל כתב (הל' מאכלות אסורות פי"ז הי"ג): "אפילו לא זרק ישראל אלא עץ אחד לתוך התנור התיר כל הפת שבו, שאין הדבר אלא להיות היכר שהפת שלהן אסורה". עד כאן. והרמב"ן ז"ל (לעיל עבודה זרה לה, ב) תפס עליו שאין חתיות גחלים מכשיר אלא מפני שמסייע הרבה באפיית הפת, שעל ידיה חומן של גחלים יוצא כמו שפירש רש"י ז"ל, והוה ליה כההיא דאמרינן לעיל מינה (ע"א) דמעיקרא בשיל בתרתי שעי והשתא בשיל בחדא שעתא ומעשיו של ישראל ניכרין בפת והילכך מותר, אבל אם הפך בו מעט ולא הוציא מהם אור אלא היפוך בעלמא, אף חיתוי כזה אינו מועיל, שהרי הנחתו וגמרו ביד נכרי הוא, ומכאן אתה למד שהזורק עץ לתנור לא עשה ולא כלום, דהא בלא עצו נמי הוה בשיל, ואין מעשיו של ישראל ניכרין בפת כלל, והויא לה כההיא שאמרו (שם): היכי דמי, אי לימא דכי לא מהפיך בה נמי בשיל מאי עביד, אלמא כל היכא דלא מינכר בישולו לא כלום הוא. ומיהו נראה שאם הביא ישראל גחלים שמדליקין בהן את האש מותר, דהוה ליה שגירה ביד ישראל כיון שהביא עיקר האש שהוחם ממנו. אלו דברי הרב, וכך כתב גם מורי הרב ז"ל, דמדינא דגמרא אין לנו להתיר בהשלכת קיסם בתנור, דמלישנא דאמר רבי יוחנן שלש מלאכות שלש מלאכות יש בה משמע דבאחת משלש מלאכות אלו הידועות לאפיית הפת שתיעשה ביד ישראל מותרים, אבל השלכת העץ לתנור מיעוט המלאכה אחת היא שמסייע מעט לשגירת התנור, אלא כן נראין הדברים, דבמקומות שנהגו לאכול פת נכרים מן הפלטר, היו מקילין בפת של ישראל בהשלכת קיסם לתנור להרחקה מהם, ובמקומות שלא נהגו לאכול פתם הצריכו אחת משלש מלאכות, עד כאן דברי מורי. ומסתברא שאין לך כל קיסם וקיסם שאינו מוסיף בחום התנור ומקרב בשול, וכלזה מקולותיו של פת, ומנהגן של ישראל תורה היא (תוה"ב שם).

דג מליח חזקיה שרי ורבי יוחנן אסר ופירש רש"י ז"ל: דבדג שמלחו נכרי פליגי, כלומר, דחזקיה סבר דמליחה אינו בישול ואפילו בדג, ואף על פי שהוא קל להיות נכשר לאכילה על ידי מליחה, ורבי יוחנן סבר דמליחתו זהו בשולו, וכן פירשה גם הרמב"ם ז"ל (הל' מאכלות אסורות פי"ז הי"ז). אבל הראב"ד ז"ל כתב דלמליחה לא אשכחן שום איסור, דעיקר הגזרה משום בישולי נכרים הוא, ויוצאה מן המשנה דקתני השלקות (לה, ב), אלמא תולדות האור לבד אסרו אבל לא מליחה, והדעת מכרעת שאין קרוב הדעת במליחה. וכך כתב הרמב"ן ז"ל, ומביא ראיה ממתניתין דבפרק אין מעמידין (עבודה זרה לט, ב) דשרי כבשין שאין דרכן לתת לתוכן יין וחומץ, אף על פי שהכבוש הרי הוא כמבושל, אלמא לא אסרו אלא תולדות האור לבד. ופלוגתא דחזקיה ורבי יוחנן לא בשמלחו נכרי פליגי, אלא בדג מליח שצלאו עו"ג פליגי, דחזקיה סבר דנאכל הוא כמות שהוא חי על ידי מלחו ולפיכך אין בו משום בישולי נכרים דהוה ליה כגמרו ביד נכרי לבד בלא התחלתו דמותר, ואפילו מלחו נכרי ובשלו, דהתחלתו על ידי מליחה אינה אוסרת, הילכך התחלתו בהיתר היתה ואין בו באיסור אלא גמרו, וגמרו לבד אינו אוסרו. ורבי יוחנן אסר לפי שאינו נאכל להדיא על ידי מליחתו, והילכך הוה ליה כשאר דברים שאין נאכלין כמו שהן חיין דיש בהן משום בישולי נכרים, אבל במליח מודה הוא ר' יוחנן דאינו נאסר, דלא אסרו אלא מבושל על ידי האור. ועוד נראה לי ראיה מפורשת מדאמרינן בגמרא גבי השלקות (לז, ב): מנא הני מילי, וסלקא דעתין מעיקרא דאורייתא היא, ומייתי לה מדכתיב (דברים ב, כח): "אוכל בכסף תשבירני ואכלתי ומים בכסף תתן לי ושתיתי", מה מים שלא נשתנו מברייתן על ידי האור, אף כל שלא נשתנה מברייתו על ידי האור, אלמא לא אסרו אלא על ידי האור. ואף על גב דאקשינן אטו אור כתיב, לאו למימרא דאפילו שלא על ידי האור אסור, אלא לדחויי מדאורייתא ולאוקומא בדרבנן ולעולם על ידי האור, דאינהו ודאי מידע ידיע עיקרא דמילתא אי דוקא על ידי האור או אפילו שלא על ידי האור, דבהא לא פליגי, וכיון דמעיקרא הוה מפרשי מה מים שלא נשתנו על ידי האור אף כל שלא נשתנה על ידי האור, שמע מינה דעיקר גזרה במה שנשתנה על ידי האור בלבד היא. ומכל מקום לכשתמצי לומר דמליחת נכרי היא מחלוקת, הלכה כחזקיה ובר קפרא דשרו, כדכתיבנא בסמוך (להלן ד"ה ולענין פסק הלכה). ובירושלמי דנדרים פרק הנודר מן המבושל (פ"ו, ה"א) אמרו במעושן שאין בו משום בישולי נכרים (תוה"ב שם). ולענין פסק הלכה: בפלוגתא דחזקיה ורבי יוחנן בדג מליח ובביצה צלויה ופסק אביי כותיה בביצה, הלכתא כותיה, אבל בדג מליח הלכתא כחזקיה ובר קפרא דשרו, דרבים נינהו, ואף על פי שהרב אלפסי ז"ל כתב ההיא דרב אסי אמר רב דגים קטנים מלוחים אין בהן משום בישולי נכרים, דמשמע קטנים אין, לפי שנאכלין להדיא על ידי מלחן, הא גדולים לא, (ו)איפשר שהוא ז"ל מפרש פלוגתא דחזקיה ורבי יוחנן בדג שמלחו נכרי כדברי רש"י ז"ל והרמב"ם ז"ל. ומורי הרב ז"ל אומר דאחר שהוכחנו ופירשנו דדג מליח שצלאו נכרי קאמר, הלכתא כרבי יוחנן דאסר, מהא דרב אסי אמר רב דמשמע הא גדולים יש בהן משום בישולי נכרים. ואני תמה היאך איפשר לפסוק כרבי יוחנן, דהא חזקיה רביה דרבי יוחנן הוא ואין הלכה כתלמיד במקום הרב, וכל שכן דלית הלכתא כותיה דרב במקום חזקיה, דהשתא לגבי רבי יוחנן לית הלכתא כותיה לגבי חזקיה דהוא רביה דרבי יוחנן הלכתא כותיה, והילכך אפילו אמר רב אסי משמיה דרב בהדיא דגים קטנים מלוחים אין בהן משום בישולי נכרים אבל גדולים יש בהן משום בישולי נכרים, אפילו כן היה לנו לפסוק כחזקיה כמו שכתבנו, וכל שכן דחזקיה ובר קפרא שרו, וכל שכן דרב אסי לא אמר בהדיא. והילכך בין דגים קטנים בין דגים גדולים מותרין. וכן פסק הרמב"ן ז"ל בדגים גדולים שצלאן נכרי להתיר, כחזקיה ובר קפרא (תוה"ב שם).

אמר חזקיה לא שנו אלא שדרכן אבל בידוע אסור בהנאה, מאי שנא ממוריס לרבנן דשרו, התם לעבורי זוהמא הכא למתוקי טעמא, ורבי יוחנן אמר בידוע נמי מותר, ומאי שנא ממוריס לר' מאיר אסר בהנאה, התם אית ליה טעמא וממשא, הכא לית ליה לא טעמא ולא ממשא. וכתב הרב אלפסי ז"ל: והלכתא כחזקיה דרביה דרבי יוחנן הוא, ומכאן לנותן חומץ לתוך גריסין צוננין שמכשירן שהוא אוסר את הכל בהנאה והראב"ד ז"ל כתב בפירושיו בסוף השוכר שבע"א (עד, א) דלחזקיה אפילו יין במים, כל שהן ראויין לשתיה בתורת יין מחמת היין ואפילו על ידי הדחק, אסור בהנאה, וכמו שאני כותב בשער חמישי של בית היין (בית חמישי), ואינו מחוור, וכמו שכתבתי שם. ומורי הרב ר' יונה ז"ל כתב דחזקיה אליבא דרבי מאיר ורבנן דמתניתין קאמר, דאית ליה אפילו בסתם יינן יין ביין אסור כולו בהנאה, אבל אנן הא קיימא לן כרשב"ג בסתם יינן, דאפילו יין ביין ימכר כולו לנכרים חוץ מדמי יין נסך שבו (עד, א), וכל שכן יין לתוך כבשין, ואלא מיהו נפקא מפלוגתייהו דלחזקיה ימכרו כולן חוץ מדמי יין נסך שבהן, ולרבי יוחנן אפילו בידוע כולן מותרין, וזה נראה נכון ועיקר. ובין כך ובין כך, כל שדרכן לתת לתוכן יין או חומץ אסורין באכילה (תוה"ב בית שלישי סוף שער ששי). ומה שאמרו דאית ביה טעמו וממשו של יין פירש הראב"ד ז"ל דברים כפשוטן, שיש בו טעם יין ומראית יין. ואינו נכון, דאם כן למה חילקו בין מורייס אומן לשל הדיוט ובין ראשון לשני ושלישי (לד, ב), הכל לפי המראה ולפי הטעם. ועוד דבההוא דאתא לנמילה דעכו (שם), יבדקוהו במראה או בטעם ע"י קופילה כיון דאפשר לעמוד על בוריו, ואל יסמכו על טעם דהתם לא שכיח חמרא וטעמא דעיקולי ופשורי דהוו אידא דצור. לכך הנכון כמו שפירש הרב רבנו יונה ז"ל דעיקרו וממשו שאמרו לא טעם הניכר לחיך וכל שכן מראה היין, אלא כלפי שהקשו שם ממורייס לכבשים לרבי מאיר, דהכא אסר בהנאה והתם שרי, הוצרכו לומר שאינו דומה, דבמורייס היין שבו נאכל עמו ממש, ואם אינו נרגש, והוא המכשירו לאכילה, מה שאין כן בכבשים שאין הרוטב שלהם נאכל אלא הירק. וכן נראה מפירוש רש"י ז"ל, ולזה הפירש הסכים מורי הרשב"א נר"ו. (ריטב"א לד, ב ד"ה מתניתין).

ובאה גויה ומגיסה בה עד שתבא מבית המרחץ ואינה חוששת פי׳ דהגסה לאו מילתא היא כיון דבלאו הכי הוה מתעביד ביד ישראל. ומכל מקום הכא במאי עסקינן בליכא למיחש לחלופי כגון שנעלה הדלת עליה ואין בבית שום דבר איסור שתוכל הגויה להחליפו לטובת׳ וכן פר״ח ז״ל ואע״ג דאי שקלתיה ואותבתיה בסלתא והדר אהדרתיה יש בו משום בשולי גוים אפילו הכי אינה חושש׳ דלמה ליה לגוים למעבד הכי ואלו להעביר לא חיישינן.

פת אמר רב אחאי שלש מלאכות יש בה משגר תנורה ומיפה וחתויי פי׳ להכי נקט פת משום דבתבשיל דעלמא משגר תנורא לאו כלום היא ואינ׳ מלאכה אלא בפת שזה עיקר גדול במלאכת הפת והא דאמרינן דאי אתא ישראל וחתי בגחלים מותר נראין הדברים כדברי הרמבן ז״ל דדוקא חתוי העושה רושם באפיית הפת בענין שמעשיו ניכרין בו וכההיא דלעיל דמעיקרא בשיל בתרתי שעי והשתא בשיל בחדא שעתא דאי לא היכי חשיב לה מלאכה כמלאכת השגירה ומלאכת האפייה אלא ודאי כדאמרן.

מעתה מה שכתב הר״מבם ז״ל שאם זרק ישראל עץ אחד בתנור התיר כל הפת שבו אין זה נכון דהא אין כאן שום מלאכה משלש מלאכות שבה אבל יש להתיר בדברי הרב ז״ל בזמנינו זה לפי שכבר הותר פת של פלטר גוי ומלאכת הפורני עדיף ממלאכת הפלטר שאינו מתכוין אלא למלאכתו וגם שעושה במקום פרהסיא ובזה יש להתיר אפילו מנהגינו שאנו אופין בפורני של גוי ואפילו בלא נתינת שום ענף ואין נתינת הענף אלא להיכרה בעלמא וכן התיר הר״י ז״ל וכן דעת מורי הר״א הלוי ומורי הר״שבא נר״ו.

דג מליח חזקיה שרי ורבי יוחנן אסר פר״שי ז״ל שנחלקו במליאת גוי אם יש בה משום בשול ור׳ יוחנן אסר דמליחתו זהו בשולו וכדאמרינן בעלמא דמליח כרותח וכן פרשה הר״מבם ז״ל ואין זה נכון דהא אנן שלקות תנן וכדאמרינן לעיל דבר שנשתנה על ידי האור ותדע דאמרי בעלמא דכבוש כמבושל ולא אמרו כאן אלא כבשין שדרכן לתת לתוכן יין או חומץ ובירושלמי אמרו בפירוש שהבשר המעושן אין בו משום בשולי גוים והנכון דלענין מה שחזר ובשלו או צלאו גוי הוא שנחלקו דחזקיה שרי כיון דמליחתו היה נאכל כמות שהוא חי קצת ורבי יוחנן אסר דכיון שלא היה נאכל כמות שהוא מלוח אלא על ידי הדחק יש בו משום בשולי גוים. וזה כעין מה שנחלקו בביצה שצלאה גוי לפי שאינה נאכלת חיה אלא על ידי הדחק וסמכו ענין לו וכן פירשו בתוספות ז״ל וגם הר״אבד והר״מבן ז״ל.

הכי אמר אביי הלכה כרבי יוחנן דאסר כתב הרב אלפסי ז״ל דלא אפסיקא הלכתא כרבי יוחנן אלא לענין ביצה אבל לענין דג מליח הלכתא כחזקיה ובר קפרא דשרו דהוו להו רבים אצל יחיד וקשה הדבר שהרי לפי הפירוש הנכון טעם אחד לשני המחלוקות אם אכילה כמות שהיא על ידי הדחק שמה אכילה אם לאו ויש לומ׳ דאפשר לומר דאפילו הכי ביצה חמורה טפי שכל מעשיה ביד גוי דאלו דג מליח כבר נעשית בה מליחה בהיתר שהכשירו לאוכלו כמות שהוא מלוח על ידי הדחק מיאת ואפי׳ מלחו גוי כיון דבמליחתו אין בו משום בישול בשולי בהיתר הוא ותחלתו ביד ישראל כמאכל בן דרוסאי דמי ומיהו עדין ק׳ על רבינו אלפסי ז״ל שהוא כתב לעיל ההיא דרב אתי דדגים קטנים מלוחים דמשמע דדג גדול מליח יש בו משום בשולי גוים והיה נראה כי רבינו אלפסי ז״ל מפרש הא דדג מליח פי׳ ר״שי ז״ל והרמבם ואין פירושו נכון ועיקרן של דברים דהלכתא כרבי יוחנן בתרוייהו ונתקיימה ההיא דרב אתי אמר רב דלעיל לפום מאי דפרישנ׳ עלה דאתיא גם ללישנא בתרא דלעיל ואף על גב דבמתניתא דבסמוך לא נקט אלא ביצה צלויה מינה שמעינן לדג גדול מליח דתרוייהו חד טעמא נינהו.

הא כמאן דאמר נותן טעם לפגם אסור ולדבריו לא הוצרכו לגזור על הפת של גוים אלא בשנעשה בכלים כשרים דומיא דמלקות אי נמי דשאני פת שדרכן של גוים היה ליחד לו כלים.

אי משום אערובי מיסרא סרי פי׳ מיסרא סרי אפילו לאלתר ולכך התירו אף הנמכר בחנות ולא הבא מן האוצר בלבד כדרך שאמרו לעיל בשכר של גוים ובסוף פרקין גבי קפריסין וקפלטאות שלא התירו אלא הבא מן האוצר.

מרירי לא תבעי לך דודאי אסירי פירוש ואפילו ללישנא דנהרדעי שגם אלו עולים הם על שלחן מלכים לקינוח סעודה ולא כדברי הר״מבן ז״ל שהביא ראיה מכאן דלית הלכתא כלישנא דנהרדעי. לא שנו אלא שדרכן פי׳ אבל יש מהם שאין נותנין בו חומץ ויין וכיון דכן הוא הוה ליה כספק ספקא ודיינו שנאסור באכילה ואי ק״ל דגבי גנבה של גוים למאן דאסר משום עגלי ע״ז או משום שרף ערלה או דמוקמי ליה בחלה הוה אמרינן דליתסר בהנאה כדאיתא התם ואעפ״י שאין זה בידוע כי הרבה מעמידין בדברים אחרים יש לומר דשאני התם דכיון דאיסורא מוקים ליה כמאן דאיתיה בעיניה דמי אבל בידוע כלומר שהוא ממין דברים שאי אפשר בלא יין וחומץ או שראינו בעינינו אסור אפילו בהנאה ואף על גב דלא מוקים אוקומי דכיון דודאי אית ביה תערובת יין האסור בהנאה אי אפשר שלא נאסור תערובתו כמותו. ואין לומר כאן דלטעמיה קופילא דבכל דבר של גוים שאסרו חכמים לא חלקו בדבר ואסרו לחלוטין אפילו אין בו טעם והכי רהיט כוליה פרקין וכדברי רבינו הר״מבן ז״ל ואחרים עמו וגם הר״אבד ז״ל כן כתב גבי גבינה של גוים ואף על פי שבכאן כתב טעם אחר להגדיל תורה.

כבר בארנו במשנה שהפת שלנו הנאפה בידי גוים בכלל שלקות הוא ואסור משום בשולי גוים צריך שתדע שהפת שלש מלאכות יש באפייתו היסק התנור והאפיה והפוך גחלים להפליג בחומם כדי להפליג באפיה כל שנעשית אחת מאלו על ידי ישראל מותר ואע"פ שבבשר וקדרה אין ההסק מועיל אא"כ הניח בפת הקלו מפני חיי נפש ויש אומרים שמותר אף בקדרה בהיסק הכירה או בהנחת הקדרה או בהגסתה ונהגו עכשו להשליך עץ אחד או קיסם בתנור שהרי אף זה מוסיף הבל ומסייע לקרב האפיה ולא עוד אלא שגורם למהר הסק האחרות ויש חולקין לומר שאין קיסם מועיל ושטת הסוגיא מוכחת כדבריהם אלא שנתפשט המנהג בכך על פי מה שכתבו גדולי המחברים שהקלו בכך ופירשו הטעם מפני שאין הדבר אלא להכר שהפת שלהם אסורה ואין הדברים נראים אלא שעיקר הטעם להיות כחו של ישראל מעורב בו כשאר הבשולים:

דברים הנאסרים משום בשולי גוים אף בביתו של ישראל נאסרו וכמו שאמרנו למעלה מניח ישראל בשר על גבי גחלים וכו' והולך לו לבית הכנסת וכו' ומ"מ י"א שלא נאסרו אלא הן גופן אבל פליטתן אינה אוסרת כיצד בשר שבשלוהו עם ירקות שנאכלות כמות שהן חיות הבשר אסורה והירקות מותרות אע"פ שבלעו מהם שאין קרוב הדעת בכך וכל שכן שלא נאסרו הכלים ויש אוסרין בכל אלו ובכל כיוצא בהם כדין שאר איסורין של דבריהם כגון שומן הגיד וכחל וגבנת הגוים שכל שאסרו חכמים כעין של תורה אסרוהו ומתוך כך ראוי להזהר בשפחות שלנו המבשלות לעצמן לסייע עמהן עד שלא יאסר משום בשולי גוים שלא לאסור את הכלי או שמא אף לדבריהם לא נאסר אלא במה שהגוי מבשל לצרכנו ואף בזו אנו נוהגין להקל:

בחולה שאין בו סכנה התירו לבשל על ידי גוי אע"פ שלא הותרו איסורי סופרים לחולה מפני שבחולה וביום שאי אפשר לנו בכך אין כאן קרוב הדעת כדי לאסור:

יש מי שאומר שעבדים ושפחות הואיל ועל כרחן הם עושים ולא מנדבת קרוב הדעת אין בהם משום בשולי גוים וכן פורני שאדם מוכרח לאפות לשם מחמת השולטנות ושהוא נעשה מחמת שכירות ואע"פ שלכתחלה ראוי להחמיר בדיעבד מיהא נראים דבריהם:

ויש מחליטין להתיר בכל מה שהגוי עושה בבית שלנו ולא נאסר אלא כשהוא עושה בביתו ואע"פ שישראל עומד שם שזהו קרוב הדעת הגמור ולא יראה כן כמו שכתבנו:

הקפריסין והוא שומר של פרי הצלף והקפליטין ר"ל כרתי שכולן נאכלין כמות שהן חיין ואין בהם משום בשולי גוים מגיעולי גוים אין לחוש שאף הקפליטין אינן מתבשלין כעין תבשיל עד שנחוש לקדרה שמבשלין בה בכל יום שהרי בעין הם מבשלין אותם ומצניעין אותם באוצר ולפעמים מוכרין אותם על יד על יד בחנות וכל שהוא כן אין רגילים לבשל בקדרה שמבשלין בה תבשיליהם בכל יום אלא בשאר כלים ושאר כלים בסתמן אינן בני יומן וכן בחמין כל שאדם מחמם מים לשתות אינו מחממם בקדרה שמבשלין בה תבשיליהם יום יום אלא בשאר כלים כך נראה לי ומתוך כך אין לחוש אלא לבשולי גוים ואמר בהם שאף לבשולי גוים אין לחוש בהם שכלם נאכלים כמות שהם חיים וכל שכן במים וקליות שלא נשתנו מברייתן ובסוף הפרק יתבאר בקפריסין וקפליטות שאין מותרין אלא בבאים מן האוצר הא אותם שנמכרים בחנות על יד על יד יש לחוש בהם ליין נסך:

כוספן של גוים והוא פסולת של תמרים ועושין מהם שכר על ידי מים חמין בין שנעשה ביורה גדולה בין בקטנה מותר אע"פ שנעשה בכלים האסורים מפני שנותן טעם לפגם הוא ומ"מ לכתחלה לא יעשה כן שאין מבטלין שום איסור לכתחלה שמא תאמר נחוש לכלי בן יומו שהוא נותן טעם לשבח פירשו חכמי הצרפתים שסתם כליהם אינן בני יומן וגדולי המפרשים אין מודים בה אלא שהם מתירים מטעם שתי ספקות שמא אינם בני יומן ואם הם בני יומן שמא יש שם ששים של התר ולדעת זה איסור משהו שאין שם אלא ספק אחד אסור כגון חמץ בפסח ואין הדברים נראין ואף דברי חכמי הצרפתים אינם נראין לי היאך אפשר לומר שסתמן מבשלין בכל יום ולא נחוש להם לבני יומן אלא שעיקר הדברים כמו שכתבתי בקפליטין שכל שהוא תבשיל גמור ודאי חוששין בקדרתם לבת יומא אבל כוספן שהוא נעשה לשכר אין הרגילות לבשלו בקדרה שמבשלים בה תבשילים בכל יום אלא בשאר כלים או בקדרות שכבר נתבשל בהם והודחו ונמנעו מלבשל עכשו ומתוך כך סתמן אינן בני יומן ואף מה שהביאו בתוספות ראיה לדבריהם ממה שאמרו בסוף מסכתא זו ע"ה ב' הלוקח כלים מן הגוים וכו' שאם נשתמש בהם עד שלא הכשיר מותר ומדין נותן טעם לפגם דאלמא לבת יומא לא חיישינן אף זו נראה לי דכל שבא למכור מקנח הוא ומדיח ומנקה כפי כחו כדי שיהו לוקחים קופצים לקנותם לא שיבשל בהם וימכור מיד ובדרכים אלו אתה מפרש בכל מה שהותר בכליהם בפרק זה מחמת שאין חוששין לבת יומה כגון מישחא שליקא דארמאי ואהיני שליקי ודבש ושאר הנזכרים בפרק זה כך נראה לי ברור הא כל תבשיל שהרגילות לבשלו בקדרה שמבשלין בה בכל יום ודאי חוששין לבת יומה ואם לא כן הרי אתה מתיר כל שהם מבשלין בלא דבר טמא וכמעט והיינו לעם אחד אלא אין ההתר אלא בדברים שכתבנו או כשנזדמן במקרה ובשגגה שבשל ישראל בכליהם שאפשר שבזו הואיל ואין הדבר מצוי ושאין הרגילות לטעות בקדרה שבשלו בה היום הקלו לדון את סתמה בשאינה בת יומה והדברים ברורים וכבר הארכנו בזה בקצת חבורינו:

שמן של גוים הואיל והותר אין בשולו אוסרו שאם מצד בשולי גוים נאכל כמות שהוא חי הוא על ידי פת חמה וכיוצא בו ואם מצד גיעולי גוים נותן טעם לפגם הוא שכל כיוצא בזה סתם כליהם אינן בני יומן על הדרך שבארנו ולתערובת יין נסך או דבר טמא אין לחוש שהתערובת מפסידו ומסריחו ושמא תאמר תינח בבא מן האוצר אבל הנמכר בחנות על יד על יד נחוש שהרי בקפריסין וקפליטות שאין חוששין להם בבאים מן האוצר חוששין להם בנמכרו בחנות וכן בחלא דשכרא דארמאי וכן בחגבים הבאים מן הסלילה כמו שיתבאר יראה שבאלו אינן מסריחים לשעתם אלא לאחר זמן ואחר שכן כל שנמכר בחנוני שמוכר מיד אסור אבל שמן לאלתר הוא מסריחו ומתוך כך אף בנמכר בחנות אין חוששין וכן בדבש שאמרו עליו למטה אי משום איערובי מיסרא סרי ולא מפליג בה בין חנות לאוצר:

בד"ה אי משום גיעולי כו' מיהו מדבש כו' אין ראיה כו' עכ"ל ולעיל (עבודה זרה דף ל"ה) בתוספות בד"ה בשלמא למ"ד זליפתן כו' הביאו ראיה מדבש ע"ש ולא אסקי אדעתייהו הך סברא דשאני דבש דפוגם אפילו בעין וק"ל:

ד"ה אי משום גיעולי עובדי כוכבים וכו' אבל שמן כשהוא בעין הוי ליה לשבח ואפ"ה לפגם מותר וגם מרבא דאמר פרק בתרא הלכתא נותן טעם לפגם מותר אין ראייה וכו' כצ"ל: