מסכת עבודה זרה דף ס״ג עמוד ב׳

ועוד חנוני שאין מקיפו [מי] לא משתעבד והא אמר רבא וכו' - פירש רש"י ז"ל: חנוני שאין מקיפו אי יהיב לשלוחיה דבעל הבית מי לא משתעבד בעל הבית מהשתא דקא שרית לדבי ר' ינאי משום האי טעמא, והא אמר רבא וכו' והכא נמי לא שנא, אלמא דאף על גב דחנוני שאין מקיפו הוא כי יהיב לשלוחיה (מיחייב) [משתעבד] ליה האי. והקשה עליו הרמב"ן נ"ר וכי בדבי ר' ינאי מדין ערב משתעבדי, אינהו גופייהו לווים נינהו. ועוד למה לי דרבא גבי חנוני, דודאי מאן דאמר לחנוני למיתן מידי לשלוחיה או ערב הוי או לוה הוי, ואף על גב דלא אמרה רבא למילתיה. ועוד איהו אמר ליה טעמא דכיון דמקיפו הוא מקנה ליה דינר גביה קנייה גמורה כיון דרגיל אצלו, ואיהו מקשה לו דחנוני שאין מקיפו נמי אית ליה מהשתא שעבודא עליה. ומשום הכי פירש הוא נ"ר דהכי קאמר, חנוני המקיפו כיון דאורחיה לאוזפיה, מכי יהיב מידי לפועליו, מההיא שעתא מקני ליה דינר בכיסו להיותו קנוי לו קנייה גמורה בההיא הנאה דמהימן ליה בכל שעתא ושעתא, אבל דבי ר' ינאי כיון דפירי דשמינית ליתנהו בעולם לא קנו להו עניי כלל אלא שעבודא הוא דאית להו עלייהו. ואקשינן ליה גבי חנוני נמי דאמרת דבמקיפו מקני ליה בעל הבית בכיסיה דינר מהשתא, בשאין מקיפו נמי לימא הכי, ואי אמרת דבמקיפו דוקא אמרינן משום דבההיא הנאה דמהימן ליה גמיר ומקנה ליה, אבל בשאין מקיפו לא גמר ומקני ליה מידי, דהא איהו לא שקיל מיניה מידי ומאי דשקלי מיניה פועלים שעבודא עביד עליה דבעל הבית, קנין גמור לא עבידן, והא אמר רב תן מנה לפלוני, אלמא אף עלגב דאיהו לא שקיל מיניה מידי קני בהכי קנין גמור מדין ערב, והכא נמי בחנוני שאין מקיפו ליקני ליה חד דינר מדבעל הבית קנין גמור. והאי דקאמר דחנוני שאין מקיפו [מי] לא משתעבד לאו דוקא קאמר משתעבד, אלא הכי קאמר מי לא משתעבד שיקנה לו דינר ברשותו לדבריך. ולפי פירושו של הרב ז"ל הא דאמרינן: אלא לא שנא מקיפו ולא שנא שאין מקיפו אף על גב דמשתעבד כיון דלא מייחד שעבודיה וכו', מיהדר קא הדר ממאי דקאמר דמקנה ליה דינר גביה, והכי קאמרינן: אלא לא שנא מקיפו ולא שנא שאין מקיפו לא קנו מידי מהשתא גבי בעל הבית קנין גמור, אלא שעבודא הוא דאית להו למקיף ושאין מקיף גבי בעל הבית. ובדין הוא דכיון דלא מייחד שעבודייהו לא מיתסר, והכא דאסרינן באומר להם צאו ואכלו ואני פורע, אמר רב פפא בשהקדים לו דינר. ומיהו אין הלשון מיושב בו כל הצורך דהוה ליה למימר אלא לא שנא מקיפו ולא שנא שלא מקיפו מקנא לא קנו שעבוד הוא דאית להו, דמהאי לישנא דקאמר: אף על גב דמשתעבד, משמע דשעבוד דקאמרי השתא היינו קני ליה דינר דקאמר, ולא חדית מידי בהאי אלא טעמא דכיון דלא מייחד שעבודיה לא מיתסר, וצריך עיון.

הא דאמרינן הכא, כיון דלא מייחד שעבודיה לא מתסר - דמשמע מיהא דאי מייחד שעבודיה מיתסר, קשיא לי דהא מיחסר משיכה, וכדאמרינן באתנן (ע"א) דאפילו בטלה זה לא מיתסר, דכיון דבשעת ביאה אכתי לא קניא ליה כי יהיב ליה ניהלה בתר ביאה לא מיתפיס אאתנן, ולא אמרינן איגלי מילתא למפרע כיון דהשתא מיהא לא קניא ליה דהא מיחסר משיכה, ואף על גב דמייחד לה לאתננה בשעת ביאה, והכא נמי אפילו כי מייחד להו שעבודייהו אמאי מיתסר, דהא דינר אינו נעשה חליפין ואינו נקנה בחליפין כדאיתא התם בפרק הזהב (ב"מ מו, א) ושעבודא בעלמא לבד הוא דאיכא. ומדוחק יש לי לומר דלאו למימרא דאי מייחד ליה דינר אסור, אלא הכי קאמר אלא לעולם כל היכא דלא מייחד שעבודיה לא משכחת דמיתסר בשום צד ואפילו בחליפי כלי ואי נמי באגב, ומילתא יתירתא בעלמא הוא דקאמר ולרווחא דמילתא.

אמר רב פפא בשהקדים לו דינר - קשיא לי כי הקדים לו דינר אמאי אסור, דהא בשעת נתינת המעות איסורא ליכא, דבההיא שעתא הא לא שקיל יין נסך, וכי שקלי פועלים בתר זמן יין נסך ההיא שעתא לא זבין מיניה בעל הבית דליתפיס איסורא עליה, והוה ליה כנתן לה ואחר כך בא עליה דאתננה מותר, ומאי שנא הקדים דינר ואחר כך נתן חנוני יין נסך לפועליו [מאילו אמר לפועליו צאו ואכלו צאו ושתו] ואחר כך נתן לו בעל הבית דינר. ויש לומר דהכא לא הקדים לו דינר להוציאו קאמר, אלא הקדים לו דינר לזכות בו בשעה שיתן יין לפועליו בכדי מה שיתן להם קאמר, לפי שאין בעל הבית יודע כמה יטלו פועליו. והיינו דקאמר ואני מחשב, דאלמא לא הקדים לו דבר קצוב, אלא הקדים לו דינר להיותו בידו ושלא יוציאנו עד שידע כמה ישתו פועליו ויחשב עמו באחרונה, ואשתכח דבההיא שעתא דמקבל מיניה זבוניה, ההיא שעתא הוו זוזי פרעון, וחשבינן להו כאלו השתא יהבינהו להו ניהליה, והילכך בשהקדים לו דינר אסור, וכדאקשינן לעיל (עבודה זרה סב, ב) נתן לה ואחר כך בא עליה מותר, לכי בא עליה ליחול עליה אסור, כלומר דמתחלה מחמת ביאה יהביה ניהלה ולאו דליהוי קנוי לה מעכשיו, דמסתפק הוא עדיין אם יבא עליה דאם לאו דמצוי הוא לחזור בו, ומפרקינן דאמר לה ליהוו גבך עד שעת ביאה ואי מצטריך לך קני ליה מעכשיו, דאלמא משמע דדוקא כי אמר לה אי מצטריך לך קני ליה מעכשיו, הא לאו אמר לה הכי דעתיה דאיניש בכל כי הני כי יהיב דמי לא מקני להו מעכשיו עד דשקיל מיניה ההוא מידי דזבין מיניה בהנהו דמי. ולקמן (עבודה זרה עא, א) בפלוגתא דאמימר ורב אשי גבי משיכה בגוי אי קני אי לא קניא, דאקשינן לרב אשי דאמר אינה קונה מהא (דתניא) [דתנן] המוכר יינו לנכרי פסק עד שלא מדד דמיו מותרים וכו', ואי אמרת משיכה בגוי אינה קונה אמאי דמיו מותרים, דהא לא קני ליה גוי עד דיהיב דמי ומיקמי דליתיב ליה דמי הוה ליה יין נסך בכליו של נכרי, וכי קא שקיל ישראל דמי יין נסך קא שקיל, [ומשנינן] בשהקדים לו דינר, דאלמא כל מאן דאקדים דינר לפרעון יהביה. התם הוא דפסק וקנה מיניה דבר קצוב, והילכך כיון דפסק וקנה דבר קצוב והקדים לו דינר להוציאו נתנו לו, וכדאמרינן התם כיון דפסק סמכא דעתיה ומקני ליה ניהליה לגמרי. והכי נמי אצטריכינן לתרוצי לאמימר (שם) דאוקי לדרב (שם ע"א) דאמר להו לסבוותא שקולו זוזי מנייהו והדר כיילי להו, משום עכבת יין דקמא קמא אינסיך ליה, דכי שקיל ליה זוזי מאי הוי דמכל מקום מקמי דליקני גוי היין הוי יין נסך ודמי יין נסך הוו הנהו זוזי בידיה, אלא דצריכינן לתרץ התם כדהכא דלאפוקינהו יהבינהו ניהליה כיון דסמכא דעתיה דהא חזינן דיהיב ליה חמרא. ושם (ריש עא, א) נאריך בזה בע"ה, כן נראה לי.

הא דאוקמה רב אשי כגון שנטל ונתן ביד - אפשר לומר דלא פליג אדרב פפא, דכי אקדים ליה דינא נמי אסור וכטעמא דכתבינן, אלא דרב אשי ניחא ליה טפי לתרוצי מתניתא בהכי ולמימר תני טלו מלאוקמה בהכי ולמימר תני ואני מחשב, ותרוייהו הלכתא נינהו, דבין אקדים ליה דינר ולא נשא ונתן ביד וכל שכן נשא ונתן ביד אסור. אלא שנראה לכאורה מפירושי רש"י ז"ל דסבירא ליה דבעיקר דינא פליגי דרב אשי לא מודה בהא דרב פפא שיהא אסור, דאיסורא לאו משום פרעון אלא משום דקננהו במשיכה ואיהו ספי להו איסורא. והרי"ף ז"ל לא הביא בהלכותיו מכל זה כלום.

שכרו לשבור ביין נסך מהו כיון שרוצה הוא בקיומו אסור - פירוש רש"י ז"ל (סד, א ד"ה רבנן) דאסור להיות רוצה הוא בקיומו של יין נסך משום דישראל מצווה לבטל ע"ז ומשמשיה. וכתב הרמב"ן נ"ר דמדברי רש"י ז"ל נלמוד שאסור לישראל להיות יושב ומשמר אפילו סתם יינן ואפילו בחנם משום דרוצה בקיומו הוא שלא יגנבו ושלא יאבדו ברשותו. והכי משמע מדגרסינן בתוספתא (פ"ח ה"ד) השוכר את הפועל [ולעתותי ערב אמר לו הולך את הלגין במקום פלוני אף על פי שאין ישראל רשאי לעשות כן שכרו מותר. השוכר את החמור לרכוב עליו וא"ל הנח את הלגין הזה עליה אף על פי שאין ישראל רשאי לעשות שכרו מותר]. ולעתותי ערב טובה בעלמא הוא, שכבר נתחייב לו בעל הבית בשכור וכדאמרינן לקמן (עבודה זרה סה, א) ואפילו הכי אסור. וכן אמרו בירושלמי (פ"ה ה"א) בפועל, היה עושה עמו בטובת הנאה אתה ממשכנו מנכסיו עד כדי שכרו. והלכך אסור לישראל להיות משמש ומוזג יין נסך לגוי.