מסכת עבודה זרה דף כ״ד עמוד ב׳

דמי מיטב למוכרן ולקנות בדמיהן בהמות מישראל להקריב:

זבינא מכר:

ארונה יבוסי היה בספר שמואל:

ראה הבקר לעולה אלמא הקריב דוד בהמת עובד כוכבים לקרבן:

גר תושב שקיבל שבע מצות בני נח והרי רביעה בכלל:

טורביל עיזא דקורקסא דף גדול ועב מאד ורחב וטרוף בפגימות הרבה לרוחבו עמוקות תכופות זו אצל זו ודשין בו תבואה שמעבירין עליו הבהמות והפגימות נכנסו' בדייש והתבואה נחבטת:

למורג חרוץ טרוף בפגימות והן פיפיות:

תדוש הרים אלמא לדישה עבדי ליה:

יתרו לאחר מתן תורה הוה וא"ת א"כ צפורה אשת משה לא באה אלא לאחר מתן תורה ותיקשי על הא דאמרינן בפ' הבא על יבמתו (יבמות דף סב.) ג' דברים עשה משה מדעתו והסכים הקב"ה על ידו וקחשיב פירש מן האשה ומאי קאמר הא לא היתה צפורה עמו וי"ל שהקב"ה נתן לב לפרוש מן האשה ולמ"ד קודם מתן תורה בא קשיא מה שאמר משה אל יתרו והודעתי את חוקי האלהים ואת תורותיו דהא עדיין לא ניתנה תורה ועוד קשיא מה שפי' רש"י בפרשת יתרו שלא היה לו למשה שהות לשפוט ישראל עד מחרת יום הכפורים ונראה דכל אותה פרשה ראשונה דיתרו נאמרה קודם מתן תורה אבל סוף הפרשה ודאי לא נאמרה עד לאחר מתן תורה אלא אגב שמספר ביאת חותנו מספר כל עניינו עד שחזר לארצו ואפילו למ"ד לאחר מתן תורה בא ק"ק למה נכתבה פרשה זו לכאן וצ"ל דלפי שספר בביאת עמלק שהרע לישראל ראשונה מספר נמי מעשה יתרו שהטיב לישראל ראשונה מעצה חשובה שנתן להם:

רבי יוחנן אמר גבול יש לה פחות מבת ג' נעקרת וליכא למיחש לרביעה וקאי לשנויי רומיא דמתני' דאין מעמידין וההיא דלוקחין מהם בהמה לקרבן ואליבא דרבנן קאמר דאילו ר"א אפי' בבת שתים חייש לרביעה דהא פרה בת שתים וחייש לרביעה ותו דקתני וכן היה ר"א פוסל בכל הקרבנות דמשמע אפילו בני שנה וא"ת לרבי יוחנן היכי שרי ליקח לקרבן פחותה מבת שלש שנים ניחוש דלמא רבעוה לאמה כשהיא מעוברת והיא וולדה נרבעו י"ל דר' יוחנן לטעמיה דאמר בפ' הערל (יבמות עח. ושם) עובר לאו ירך אמו הוא:

פרה וחמור בת שלש שנים ודאי לכהן פי' דקודם שלש ודאי לא ילדה ויש לתמוה דהא מעשה בכל יום דפרה בת שתי שנים יולדת וי"ל דודאי עתה נשתנה העת מכמו שהיה בדורות הראשונים כמו בעינוניתא דורדא דאמרי' פרק אלו טרפות (חולין דף מז. ושם) כל חיויא ברייתא הכי אית להו אלמא גוייתא לית להו ועתה היא בכל הבהמות שלנו:

מזמורא יתמא פ"ה שלא הוזכר שם האומר וקשה דהא כמה מזמורים יש כיוצא בו מזמור לתודה (תהילים ק׳:א׳) מזמור שיר ליום השבת (שם צב) שלא הוזכר שם האומרן ונראה לפרש שקרא לו יתמא משום שלא הוזכר על מה נאמר כמו מזמור לתודה שמפרש שנעשה לאמרו על התודה וכן מזמור שיר ליום השבת ואע"פ שיש יושב בסתר עליון (שם צא) אשרי האיש (שם א) ה' מלך גאות לבש (שם צג) שלא הוזכר על מה נעשו מ"מ אין כתוב בהן מזמור:

אמר רב יוסף מהאי קרא לקרא כולן בשם ה' ולעבדו שכם אחד והא כתיב ויאמר ארונה אל דוד יקח ויעל אדוני המלך הטוב בעיניו ראה הבקר לעולה וגו'. אמר רב יוסף ארונה גר תושב היה. מאי מוריגים. אמר עולא מטה של טורביל. פי' היא עיזא דיקורקסא דדישא דושתא כדכתיב הנה שמתיך למורג חרוץ חדש וגו'.

ת"ש ואת הפרות העלו עולה לה' וגו' התם הוראת שעה היתה. והא ויעלהו זכר משמע. ויעלה כתיב חסר וא"ו. ואסיקנא נקבה כשרה לעולה בבמת יחיד שנא' ויקח שמואל טלה חלב אחד ויעלהו עולה וגו'.

ר' יוחנן אמר גבול יש לה פחותה מבת ג' שנים אם רובעה נעקרת. ועובד כוכבים חס על בהמתו שלא תיעקר ואינו רובעה. אבל בת ג' שנים אינה נעקרת. וחייש לרביעה.

איתיביה כל הני תיובתא ושני ליה התם בפחותה מבת ג' שנים ת"ש ואת הפרות העלו עולה לה' בפחותות מבנות ג' שנים. ומי מצית אמרת הכי והכתיב ואת בניהם כלו בבית:

ירושלמי והכתיב ויאמר שאול מעמלקי הביאום וגו' אין למידין משאול דאמר ריש לקיש שאול גרופית של שקמה היה. כלומר לא היה גרופית של זית.

ואי פחותה מבת שלש שנים מי ילדה והתנן פרה וחמור בת ג' ודאי לכהן כלומר ודאי עדיין לא בכרה. אלא מחוורתא כדשנין מעיקרא הוראת שעה היתה:

וישרנה הפרות בדרך מאי וישרנה אמר רב שעקמו פניהם כלפי הארון ואמרו שירה. ואל תתמה שהרי אתון של בלעם דברה עמו. ר' יוחנן אמר משום ר' מאיר אמרו שירת משה אז ישיר משה וגו'.

ור' יוחנן דידיה אמר ואמרתם ביום ההוא הודו לה' קראו בשמו הודיעו בעמי' עלילותיו.

ויעלה כתיב פי׳ וקרינן ויעלהו שהכשיר הכתוב כאילו היה זכר.

רבי יוחנן אמר גבול יש בה פי׳ רבי יוחנן בא לומר דמתני׳ דלוקחין מהן לקרבן דפרישנא טעמא משום דגוי חס על בהמתו וכדאוקמה רב לעיל אליבא דרבנן שאינו אלא כשהיא פחותה מבת שלש שנים שהיא נעקרת. והא דרבי יוחנן לרבנן קאמר לה דאלו לרבי אליעזר הרי הוא פוסל בכל הקרבנות ואפילו באותם שהם בני שנים אלא ודאי כדאמרן.

ואמרו שירה פי׳ בלשון הקדש ממש וזהו שנחלקו מאי אמרו ומאי שלא מנו זה במשנת אבות עם שאר נסים שנבראו בערב שבת לפי׳ שכבר הזכירו פי האתון שנזכר בפי׳ בתורה והוא אב לכל כיוצא בו. מזמורא יתומה. פר״שי ז״ל שלא נזכר בה שם אומרו והקשו בתוספות דהא איכא מזמור לתודה וטובא אחריני לכך פי׳ שלא נזכר בו על איזה ענין נאמר ולא תמצא כן בשום פרשה של תלים שנאמר בו שהוא מזמור שלא יזכיר ענין המזמור.

איתיביה כל הני תיובתא ושני ליה בפחותות מבת שלש שנים ותימא דנהי דליכא למיחש לרביעה היאך לא חשו למוקצה ונעבד בכל הני דהא ליכא למימר אי איתא דאקצייה ופלחי לא הוה מזבין לה דבהני קראי דפרכינן מינייהו ליתיה להאי טעמא דלאו בדרך מכירה באו לידן וי״ל דלמוקצה ונעבד ליכא למיחש מן הסתם אלא במקום שרגילין בכך טובא ולרווחא דמילתא נקטא תלמוד׳ לעיל דאפי׳ במקום שרגילין בכך לית לן למיחש דאם אית׳ דאקצייה או פלחה לא הוה מזבין לה כן פי׳ בתוספות ואם תאמר ואכתי לרבי יוחנן ניחוש דילמא רבעוה לאמה דפסולה כדאמר רבא לעיל וי״ל דרבא פסיל לה דסבירא ליה עובר ירך אמו הוא אבל רבי יוחנן סבר דלאו ירך אמו הוא כדאיתא ביבמות ובתמורה וכדכתבנא במסכת חולין.

כבר ידעת שמשבאו לירושלם נאסרו הבמות ולא היתה להם עוד התר וכן ידעת שקרבן עולת בהמה אינה באה אלא מן הזכרים בין ליחיד בין לצבור ומ"מ בשעה שהיו הבמות מותרות היו מביאין עולת נקבה בבמת יחיד הא בבמה גדולה והיא במת צבור אין מביאין לעולה אלא זכר ומה שנאמר באנשי בית שמש כשהביאו את הארון על ידי הפרות ואת הפרות העלו עולה לי"י הוראת שעה היתה:

הלוקח בהמה מן הגוי ואין ידוע אם בכרה אם לא בכרה וילדה אצלו הרי זה בכור מספק ונאכל לבעלים במומו שהמוציא מחבירו עליו הראיה ואם נודע זמן לידתה ולקחה תוך זמן שאי אפשר לילד קודם זמן זה הרי הוא לכהן ואע"פ שבסוגיא זו העידו בשיעור זה שכל שהיא בת שלש ומהם למטה אינה יולדת וכל שנכנסה ברשות ישראל אינה יתרה מבת שלש ודאי לכהן אנו רואין בפרות שלנו שיולדות קודם זמן זה ודנין לפי טבע המקומות היתה בהמה זו חמורה שפטר רחם שלה אסור בהנאה עד שיפדה פודה אותה בשה והשה לבעלים הואיל ואין הכהן מביא ראיה אא"כ נודע זמן לידתו והיה המקח תוך הזמן שאי אפשר לו לילד תוך זמן זה כמו שביארנו:

נושאי הארון צריכים שיחזירו פניהם כלפי פנים כדי שיהו אחוריהם כנגד חוץ ולא כנגד הארון וכן כתבוה גדולי המחברים וכן היא בספרי ובמדבר סיני רבה ואף בסוגיא זו רמוזה כן במה שאמרו בפרות ועקמו פניהם כלפי ארון ואמרו שירה:

גמ' ואת בניהם כלו בבית פחותה מבת ג' מי קא ילדה כו' כצ"ל:

בפרש"י בד"ה טלה חלב רחל ומניקה את בנה עכ"ל מלשונו נראה דטלה חלב היא האם המניקת חלב לבנה ולא ידעתי מי הכריחו לזה דע"כ כדבעי למימר ויעלהו זכר משמע מתפרש טלה חלב על הולד היונק חלב וק"ל:

תוס' בד"ה ר"י אמר גבול כו' לשנויי רומיא דמתניתין דאין כו' עכ"ל [כצ"ל]:

ד"ה יתרו לאחר מתן תורה בא וקא חשיב פירש מן האשה וכו' ר"ל ויליף לה התם מדכתיב לך אמור להם שובו לכם לאהליכם ואתה פה עמוד עמדי וזה נאמר למשה בשעת מתן תורה ומאי קאמר הא לא היתה צפורה עמו אז למ"ד יתרו לאחר מתן תורה בא והיאך יכול להיות שפירש אז ממנה שנאמר שהסכים הקב"ה על ידו:

בא"ד וי"ל שהקב"ה נתן לב וכו' הלשון מגומגם וא"א לישבו ונ"ל שהספר חסר וכן צ"ל שהקב"ה הסכים על ידו על שנתן לב לפרוש מן האשה ור"ל לא שפירש מן האשה בפועל שהרי לא היתה אז עמו אלא שנתן אל לבו לפרוש ממנה כשתבא אליו ועל זה הסכים הקב"ה על ידו וע"ש ביבמות כי צ"ע ליישב תירוץ זה של התוס' עם מה שתירצו התוס' שם קושיא אחרת ע"ש:

בד"ה רבי יוחנן אמר גבול יש לה וכו' וקאי לשנויי רומיא דמתני' וכו' ר"ל דרבי יוחנן נמי ס"ל שינוייא דלעיל דטעמא דההיא דלוקחין מהן בהמה לקרבן הוי משום דעובד כוכבים חס על בהמתו אלא שהוסיף לומר ולחלק דלאו בכל בהמות איירי דמותר ליקח מהן אלא דוקא בפחותות מבת ג' וההיא דאין מעמידין איירי אפי' בפחותות מבת ג' דכיון דאין הבהמה שלו לא שייך לומר דחס עליה ואליבא דרבנן קאמר וכו' וא"כ הוי טעמא דרבנן דלא חיישי בקרבן לרביעה משום דס"ל דעובד כוכבים חס על בהמתו אבל היכי דלא שייך לומר עובד כוכבים חס אינהו נמי חיישי לרביעה וא"כ ההיא דאין מעמידין אתיא נמי כרבנן אבל לר' פדת דשני לעיל הא ר"א הא רבנן ס"ל דלרבנן לעולם לא חיישי לרביעה כלל:

גמ' ה"נ מסתברא עי' טורי אבן ר"ה דף י ע"א ד"ה עגל:

שם גבול יש לה עי' לקמן דף מו ע"ב תוס' ד"ה כשנרבעו:

מַאי "וַיִּשַּׁרְנָה הַפָּרוֹת"? אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי מֵאִיר שֶׁאָמְרוּ שִׁירָה (שמואל א' ו, יב). מקשים בשם הריטב"א ז"ל אמאי לא חשיב זה בהדי עשרה דברים שנבראו בין השמשות בערב שבת (משנה אבות ה, ו)? ותירץ כבר מנה 'פִּי הָאָתוֹן' והוא אב לכולן עד כאן. ונראה כונתו דאותו כח שנברא בשביל האתון דבלעם שדברה בו הוא עצמו חנה על פי הפרות ודברו בו שירה. ואנא עבדא נראה לי בס"ד דלעולם גם לפי הפרות נברא כח בפני עצמו אך לא מנו אותו עם עשרה דברים כי מזה יצאה רעה לישראל גדולה מאד דכתיב בארון וַיַּךְ בָּעָם שִׁבְעִים אִישׁ חֲמִשִּׁים אֶלֶף (שמואל א' ו, יט) ואמרו רבותינו ז"ל (סוטה לה:) שמתו חמשים אלף איש שכל אחד מהם היה שקול כשבעים איש. עוד אמרו רבותינו ז"ל (בראשית רבה נד, ד) אמר הקדוש ברוך הוא אלו תרנגולתו של אחד מכם אבדה היה מחזר עליה כמה פתחים וארוני בשדה פלשתים שבעה חדשים ואין אתם משגיחים בו אני משגיח עליו שנאמר וַתּוֹשַׁע לּוֹ יְמִינוֹ וּזְרוֹעַ קָדְשׁוֹ (תהלים צח, א) הדא הוא דכתיב 'וַיִשַּׁרְנָה הַפָּרוֹת בַּדֶּרֶךְ' מהלכות בישרות הפכו פניהם כלפי ארון ואמרו שירה וכו'. לפי זה נראה כי מן שירה של הפרות יצא קטרוג גדול על ישראל עד שנתגלגל דבר זה שנהרגו מישראל חמשים אלף איש שכל אחד שקול כשבעים איש יען דאפילו הפרות שהם בהמות כבדו את הארון לומר שירה לכבודו והגידו השבחים שלו כמפורש בשירתם וישראל לא כבדו את הארון שהיה מונח שבעה חדשים בפלשתים ולא השגיחו עליו ולא עוד אלא בראותם אותו לא השתחוו לו כראוי בכבוד ולא עוד אלא שפתחו וראו מה שיש בתוכו ובודאי נתרבה הקטרוג הזה שהכה בהם מכה רבה מחמת הכבוד שכבדו הפרות את הארון בשירה שלהם. ועוד נראה לי בס"ד זו השירה ששרו הפרות אין זה חידוש דהא איכא בפרקי שירה מכל החיות ובהמות ועופות שאומרים שירה ופירש רבינו האר"י ז"ל הכונה שיש מלאך ממונה על כל דבר ודבר וכל מין ומין והוא האומר שירה בכל יום וכן כאן המלאך הממונה על מין הפרות חנה בפיהם והוא היה אומר השירה ונראין הדברים יוצאים מפיהם ואינם אלא מן המלאך וכמו ענין המגיד של מרן הקדוש ז"ל אך דברים שדברה האתון שהם אינם דברי שירה כי אם דברים של וכוח לבלעם קבלו רבותינו ז"ל דנברא כח הדיבור מששת ימי בראשית לאותה אתון ודברה בו.

"רָנִּי רָנִּי הַשִּׁטָּה" נראה לי בס"ד כפל הלשון ' רָנִּי רָנִּי ' כלומר שירון הארון שתי רננות אחת בשביל לוחות ראשונות כי איכא מאן דאמר דסבירא ליה לוחות ושברי לוחות מונחים בארון או 'רָנִּי רָנִּי' פעמיים על תורה שבכתב ועל תורה שבעל פה הרמוזה בה. ' הִתְנוֹפְפִי בְרוֹב הַדֶּרֶךְ ' הוא חלק הנסתר שהוא הדרה של תורה ועוד יש לומר נמי 'הַדֶּרֶךְ' רצונו לומר חדרך כמו שאמרו רבותינו ז"ל (שבת סג.) על פסוק וַהֲדָרְךָ צְלַח רְכַב (תהלים מה, ה) אל תקרי הדרך אלא חדרך, שהסוד נעלם בחדרי חדרים של תורה המונחת בארון. ' הַמְּחוּשָׁקָה בְּרִקְמֵי זָהָב ' הוא חלק הנגלה שהוא לבוש החיצון כמלובש בתוכו ההוד. ' הַמְּהֻלָּלָה בִדְבִיר אַרְמוֹן ' רמז לעולם הבריאה כי התורה נתנה לנו מעולם הבריאה ולכך התחילה באות ב'. ' הַמְּפוֹאָרָה בַעֲדִי עֲדָיִים ' רמז ליסוד דחכמה שנקרא 'עֲדִי עֲדָיִים' והטעם כי יסוד דחכמה מלובש תוך יסוד דבינה ויסוד דבינה תוך יסוד דתפארת ולכן נקרא 'עֲדִי עֲדָיִים' וידוע דהתורה היא בסוד יסוד דחכמה. ועוד יש לומר ' עֲדִי עֲדָיִים ' על פנימיות הסוד והוא חלק חמישי שעולה על ד' חלקים שהם פרד"ם כמו שכתב מורנו הרב רבי חיים ויטאל ז"ל בסוד כָּל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה לִשְׁמָהּ זוֹכֶה לִדְבָרִים הַרְבֵּה (משנה אבות ו, א).

כְּמַאן קָארוּ פַּרְסָאֵי לְסִפְרָא 'דְּבִיר'? (שופטים א, יא) נראה לי בס"ד נחתו חכמינו ז"ל למצוא למילה פרסית רמז בלשון הקדש מפני שהם מצאו במלת 'דְּבִיר' רמז נאה על התורה שיש בה ד' חלקים והאדם צריך רבי בארבעה חלקים פרד"ס [פשט רמז דרש סוד] וזהו דְּבִיר 'ד' רבי' לכך רצו לעשות סמך ודמיון למלה זו בלשון המקרא וכן הענין ב'דִּשְׁתְּנָא' ראו רמז נכון שהוא 'ד' שת נא' רצונו לומר דם שותת עתה ודו"ק.