מסכת עבודה זרה דף נ״ב עמוד א׳

מקיש אלהות למקומות דאוקמינן בכלים:

מה כלים עד שיעבדו דכתיב אשר עבדו שם:

השתא גניזה בעיא דילפינן לקמן מושם בסתר:

ואימא כדעובד כוכבים עד שתעבד:

ור"ע דאמר בשל ישראל עד שתעבד האי תועבת ה' לאו דמיתסר משעת עשייתה אלא ה"ק ארור משעת עשייה דעשייה מביאתו לידי תועבה שעובדה:

שפוסל אלוהו שיכול לבטלו:

כתיב לא תחמוד וכתיב ולקחת לך ותרוייהו בחד קרא ורישא דקרא פסילי אלהיהם תשרפון באש לא תחמוד וגו':

ה"ק פיסלו לאלוה שיפה לעבודת כוכבים לא תחמוד:

תנהו ענין לכלים ולא דמי לתקרובת הר שהתרנו לעיל בפ' כל הצלמים (עבודה זרה דף מה. ד"ה אלהיהם) דשאני התם דכתיב (תהילים ק״ו:כ״ח) ויאכלו זבחי מתים ומיניה נפקא לן תקרובת עבודת כוכבים וקרא כי כתיב בפעור כתיב שהוא תלוש ונאסר ולהכי תקרובתו אסורה אבל גבי עבודת כוכבים של מחובר לא מצינו איסור בתקרובתו אלא גבי כלים כדמסיק הכא ואע"ג דדברי קבלה הן עד דאתא דוד גמרא גמירי לה ואתא דוד ואסמכיה אקרא:

ורבי עקיבא דלא מקיש כו' האי (ואת) לא הוצרך אלא לאפוקי מדרשא דר' ישמעאל דאילו ר"ע טעמא מפסילי אלהיהם:

מה מזבח טעון גניזה כמו כלי שרת דאמרינן שגונזה אף אשרה טעונה גניזה פירוש ביעור בלא הנאה כמו עגל ששחקוהו וזרוהו ומיהו מעגל ליכא למילף בין לר' יוסי בין לרבנן דלר' יוסי שמא בשביל כבודן של ישראל שאירעה להם תקלה וקלון על ידו עשה כן ולרבנן בקש לבודקן כסוטות:

תבעי ליה שאר טומאות דרבנן פירוש בכלים שנטמאו במשקין כמו שפ"ה ובכלים שעיקר טומאתן דאורייתא דאילו בכלי זכוכית תנן ובפ"ק דשבת (דף טז.) מייתי לה דאין חוזרין לטומאה ישנה והיינו משום דעיקר טומאתן אף בשרץ ובמת מגבם אינם אלא מדרבנן:

פיסקא עבודת כוכבים של עובד כוכבים אסורה מיד ושל ישראל עד שתעבד. מתניתין מני ר' עקיבא היא. דתניא אבד תאבדון את כל המקומות אשר עבדו שם מיכן אמרו עבודת כוכבים של עובד כוכבים אינה אסורה אלא עד שתעבד שנאמר אשר עבדו שם. ושל ישראל מיד.

דברי ר' ישמעאל מדכתיב ואת חטאתכם אשר עשיתם את העגל משעת עשיה נאסרה עלי כתיב ואשרוף אותו באש. ר' עקיבא אומר חילוף הדברים של עובד כוכבים אסור מיד שנאמר פסילי אלהיהם תשרפון באש משעת עשיה שנפסל נאסר ועליו אמרה תורה תשרפון באש:

שמואל רמי כתיב פסילי אלהיהם תשרפון באש וכתיב ולקחת לך הא כיצד פסלו לאלוה תשרפון באש. פסלו מאלוה ולקחת לך.

עבודת כוכבים של ישראל אינה אסורה אלא עד שתעבד דברי ר' עקיבא שנאמר ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכ' וגו' ושם בסת' עד שיעשה לה דברים שבסתר. והיא עבודתה.

ומנין שטעונה גניזה שנא' ולא תטע לך אשרה [כל עץ] אצל מזבח ה' וגו' מה מזבח טעון גניזה אף אשרה טעונה גניזה. ור' ישמעאל האי קרא מיבעי ליה לכדריש לקיש דאמר כל המעמיד דיין לישראל שאינו הגון כאילו נטע אשרה שנאמר לא תטע לך אשרה כל עץ וגו'.

וסמיך ליה לעיל מן הענין שופטים ושוטרים תתן לך וגו'.

אמר רב אשי ובמקום תלמידי חכמים כאילו נטע אצל המזבח שנאמר אצל מזבח ה' אלהיך אשר תעשה לך:

בעי רב המנונא ריתך כלי לעבודת כוכבים פירוש רצף כלי בכור לשם עבודת כוכבים מהו. ואמרינן מאי קמבעיא ליה כלים משמשי עבודת כוכבים נינהו. והיא לשם עבודת כוכבים דעובד כוכבים קאמר. בין לר' ישמעאל בין לר' עקיבא אין אסורין אלא משיעבד. דהא לא חלקו אלא בעבודת כוכבים עצמה. ואסיקנא לשם עבודת כוכבים דישראל ואליבא דר' ישמעאל דאמר עבודת כוכבים דישראל אסורה מיד מאי משמשי עבודת כוכבים כי עבודת כוכבים עצמה דמו.

מנין לע"ז של ישראל שטעונה גניזה פירוש שטעונה איבוד דלית לה בטילה עולמית. וגניזה שלה היינו בים המלח, או שוחקה וזורקה לרוח כדרבי יוסי (מג, ב). והקשה הראב"ד ז"ל ליתי מואשריהם תשרפון באש (דברים יב, ג) ואמרינן לקמן (עבודה זרה נג, ב) דשלוחי ישראל נינהו, ותרץ דאיכא למימר דילמא הוראת שעה היתה כדי שלא יטעו אחרי ע"ז של אמוריים, כי מצאו אותה מלאה ע"ז ואם לא ישרפם שמא יעבדום, אבל בעלמא איפשר דע"ז דישראל יש לה בטלה. והרמב"ן נ"ר תרץ: דאי מן ואשיריהם הוה אמינא דגוי העובד ע"ז של ישראל אין לה בטלה, משום דישראל לא עבדה שיבטלנה, וגוי לאסרה הוי [שליח] לבטלה לא הוי שליח, אבל ישראל העובד קא סלקא דעתין דאית ליה בטלה דאיהו אסרה ואיהו שרי לה. לשון הרב י"א.

מאי משמשין דישראל ממשמשין דנכרי גמרי וכו' כתב הרמב"ן דמסתפק ליה לענין בטולן היכא דנעבד וביטלן, אי גמרינן ממשמשין דנכרי או לא, דדילמא אף משמשיהן אין לה בטול לעולם, אלא שדעתו נוטה לאסור, מדאיבעיא לן לקמן בסמוך גבי כלים שנשתמשו בהן בבית חניו אליבא דמאן דאמר לאו בית ע"ז הוא, ולא איבעיא ליה אפילו למאן דאמר ע"ז הוא, דאי סלקא דעתך דמשמשי ע"ז של ישראל יש להן בטלה, אמאי לא איבעיא ליה למ"ד נמי ע"ז היא ולאחר שבטלום דפקעא מנייהו אסורייהו אי ממאיס לגבוה או לאו, אלמא שמעת מינה דאין להם בטלה, ומשם הכי ליכא למבעי אלא למ"ד לאו ע"ז היא, ומיהו גם הרב עצמו דחה שאין זו ראיה כל כך דאיפשר לומר דחדא מנייהו נקט, ומשום דאשכח מתניתין דתאני דלאו בית ע"ז היא. אבל מדברי הראב"ד ז"ל נראה דסבירא ליה דאין לה בטלה עולמית, שכתב עלה דההיא דבית חוניו דאליבא דמ"ד ע"ז היא הרי הן אסורין אפילו להדיוט ואין לה בטלה כלל. [ומכל מקום] הוא ז"ל אומר דמשמשי ע"ז של גוי דהיא בבית גוי ומשמשיה ביד ישראל ובטל הגוי ע"ז שבידו אף על פי שהמשמשין ביד ישראל הרי הן בטלים אגב עבודה זרה שביד גוי, וסמך לדבר שאין משמשי ע"ז דישראל בטלין לעולם, שהרי אמרה תורה: ונתצתם את מזבחותם (דברים יב, ג), ומינה דאי איפשר על ידי ביטול גוי, כדאמרינן לקמן (עבודה זרה נג, ב) גבי ואשיריהם תשרפון באש (שם) והמזבח הוא שמקריבין עליו [והוי משמשין, ואין מושיבין עליו] ע"ז שיהא נאסר משום גדולי ע"ז כבימוס, וגם אין סברא לומר שיהו [משתחוין] לעצמו של מזבח. אבל מדברי ר"ח ז"ל שכתב לקמן (עבודה זרה נד, א) גבי נסך לחמה בין קרניה, ומקשינן האי בימוס בעלמא שויוה, נראה שאפילו משמשי ע"ז דישראל יש להם בטלה, שהוא ז"ל פירש שם, האי בימוס בעלמא שויה, ובימוס הא אמר רבי יוחנן בימוס שנפגם מותר, ואפילו בהמתו (שלא) שלו לא נאסרה דהא אי בעי פגים לה. ואיפשר להביא ראיה מדאמרינן הכא, ורב המנונא משום טומאה ישנה קא מיבעיא ליה, דתנן כלי מתכות וכו' נשברו טהרו, חזר ועשאן כלים חזרו לטומאתן ישנה וכו' ובעיין הא אוקימנא לה במשמשין דישראל ואליבא דר' ישמעאל, אלמא אפילו במשמשין דישראל אמרינן שאם נשברו טהרו דיש להן בטלה, אלא דאיכא למימר שאין זו ראיה כל כך, דאיכא למימר דהכי קאמר, רב המנונא משום טומאה ישנה קא מיבעיא ליה ובע"ז דגוי דיש לה בטול, דעד השתא משום דלא הוה סלקא דעתין דמצינן לאוקומי לבעיא דרב המנונא בע"ז דגוי דחקינן ואוקמינן לה בע"ז דישראל, אבל השתא דאשכחן לה לבעיא דרב המנונא צריכותא דע"ז דגוי, הדרינן ואוקמינן לה בע"ז דגוי.

ותיבעי ליה כלים לפי שיטתינו שפירשנו למעלה (נא, ב, סוד"ה עלה בידינו) דרבי יוחנן לית ליה תקרובת נאסר בכלים ואפילו בכלים המשתברים כגון שבר מקל לפניה, צריכין אנו לפרש בכאן דלאו בכלים של תקרובת קא מיבעיא ליה אלא במשמשין קאמא, וכן פירשה הרמב"ן נ"ר, ובדין הוא דלימא ליה נמי כיון דאית ליה לאיסורא בטלה טומאתן נמי בטלה, אלא שדרך התלמוד מבאר דבריו מעט מעט להגדיל תורה. והראב"ד ז"ל מפרש לה בתקרובת, נראה דסבירא ליה דרבי יוחנן כעין זביחה נמי אית ליה, והכא בכלים המשתברים קאמא דומיא דאוכלין המשתברים, וכגון שהתיכן מתחלה לכך, ואי נמי בכלים ששבר לפניה כגון ששבר מקל לפניה, ואנו כבר כתבנו למעלה (שם) דר' יוחנן לית ליה כעין זביחה וכעין פנים ממש בעי.

ואימא דישראל כלל כלל לא פירוש לפי שישראל אינו בוטח בה לעולם:

ואימא כדנכרי פירוש דאף על גב דעבודה זרה דישראל חמירא לענין גניזה הני מילי לאחר שעבדה דאביד בה טפי מנכרי כדאמרינן לענין ההולך לתרפות אבל כל זמן שלא עבדה לא חמיר מנכרי אדרבא עביד דממליך טפי.

דבר המביא לידי תועבה פירוש כשיעבדנה והיינו דלא כתיב קרא אשר יעשה תועבת ה׳ פסל ומסכה דהוה משמע דמשעת עשיה הוא תועבת ה'.

מנין לעבודה זרה של ישראל שטעונה גניזה כו׳ ואם תאמר ותיפוק לי מדכתיב ואשריהם תשרפון באש דפרישנא לקמן טעמא משום דאמוריים שלוחי דישראל בינהו דבעשית העגל או ישראל לאלוהות הרבה תירץ הר״אבד ז״ל דדילמא ההיא הוראת שעה היתה לפי שהיתה הארץ מלאה גילולים ושמא יטעו אחריהם ורבינו הר״מבן ז״ל תירץ דשאני התם דליכא מאן דמבטל לה דאילו גוים דפלחוה לא הוה דידהו וישראל דהוה דידהו לא פלחוה ממש ואילו לגוים למיסר עשאוהו שלוחים ולא להתירם להכי אצטריך קרא דאפילו פלחה ישראל ממש ורוצ׳ בביטול׳ אין לה בטלה עולמית וזה טעם נכון וגניזה דאמרינן בהאי ענינה לומר שטעונה באבוד לפי שאסורה בהנאה ואין לה בטול לעולם וגניזה שלה היינו ששוחק וזורה לרוח כרבי יוסי או מטיל לים כרבנן ואין זה כגניזת מזבח האמור בסמוך דהיינו גניזה ממש ולשון משותף הוא.

אף אשירה טעונה גניזה משמע דסתמא קאמר בכל סתם אשרה בין שהיא עבודה זרה או משמשיה ולמדנו מכאן שאף משמשי עבודה זרה של ישראל אין להם בטלה עולמית כעבודה זרה עצמה והוא ז״ל נתן סמך לדבר מדכתיב ונתצתם את מזבחותם כו׳ והנהו משמשי עבודה זרה נינהו מסתמא ואמר רחמנא ואבדתם משום דהוו שלוחי דישראל כדלקמן ושלא כדברי ר״ח ז״ל שהוא סובר דמשמשי עבודה זרה של ישראל בטול יש להם כדבעינן למימר קמן וכן הסכים לאסור הר״מבן ז״ל וכתב הר״אבד ז״ל דגוי שבטל עבודה זרה שלו ביטל משמשיה אף על פי שהם ברשות ישראל ונראין דברים בשלא היה לישראל זה זכיה בהם קודם ביטולם.

כל המעמיד דיין שאינו הגון כו' פירוש שכשם שאין שכינה שורה במקום עבודה זרה כך אין אלהים נצב בעדת דיין שאינו הגון.

ובמקום תלמידי חכמים כו' פירוש דכשם שמזבח מכפר מחבב ומזיח כדאיתא בפ״ק דכתובות כך תלמידי חכמים ורב המנונא טומאה ישנה קא מבעיא ליה כו׳ פירוש דרתך כלי לעבודה זרה דאמרינן לא שעשאו עתה לעבודה זרה דאם כן לימא עשה אלא שהיה קודם לכן משמש עבודה זרה ונשבר ונתבטל וכשם שנסתלק איסורו בטלה טומאתו ועכשיו חזר ורתכו לעבודה זרה מי הדרא ליה טומאתו ישנה או לא ולפי מה שכתבנו לעיל לדע׳ הר״אבד ז״ל והר״מבן ז״ל ודעתינו דמשמשי עבודה זרה של ישראל אין להם ביטול האי בעיא דרב המנונא לא אתא אלא במשמשי עבודה זרה דגוי דאלו בעבודה זרה של ישראל כיון שאין לה בטלה אף כשנשבר כשם שלא בטל איסורו לא בטלה טומאתו ומאי טומאה ישנה שייך בה אלא ודאי כדאמרן ואף על גב דלעיל הוה מוקמינן דרב המנונא במשמשי עבודה זרה של ישראל התם הוא מעיקרא דס״ד דרתך היינו עשה וכיון דלא סגיא לן לאוקמה בעבודה זרה של נכרי דחקינן ומוקמינן לה בשל ישראל אבל כי הדרינן לקושטא דמילתא דטומאה ישנה מבעיא ליה לית לן אלא לאוקמה כפשוטה בשל גוי דהיינו סתמא דכלהו מתניתא וכולהו מימרי דכוליה פרקין דוק ותשכח מעתה אין מכאן ראיה לדברי רבינו חננאל ז״ל כלל.

טומאה דרבנן מי הדרא הקשו כתוס׳ דהא כלי זכוכית משום דטומאתן דרבנן אמרינן בפ״ק דשבת להדיא דלית להו טומאה ישנה ואלו הכא מבעיא לן ותי׳ דשאני כלי זכוכית דלית להו שום טומאה דאוריתא מה שאין כן בכלי זה של מתכת שיש לו בעלמא טומא׳ דאוריתא משום חומרא דעבודה זרה מי שויוה רבנן כדאוריתא פי׳ ואף על גב דלא חזר ונשתמש בו לעבודה זרה הדרא ליה טומאה ישנה ואילו בשחור ונשתמש הרי יש לו טומא׳ חדשה מפני שחזר ונאסר ושמעינן מינה דכשחזר ורתכו לעבודה זרה לא הדר ליה איסורה עד שישתמש בו לעבוד׳ זרה כשאר משמשין שאינן אסורין עד שיעבדו דאי לא פשיטא דכיון דאסוריה הדר טומאתו הדרא אלא ודאי כדאמרן.

אע"פ שע"ז של ישראל אינה אסורה עד שתעבד משעשאה לוקה על עשייתה כמו שהתבאר ואפילו עשאה לגוי שהיא אסורה מיד מ"מ התבאר בפרק ראשון ששכרו מותר מפני שאינה נאסרת עד שתגמר ומכוש אחרון שבו נגמרה אין בו שוה פרוטה וע"ז של ישראל משנעבדה מיהא אסורה בהנאה ואין לה בטול והילכך טעונה גניזה וגניזה זו במקום שלא תמצא לעולם כגון ים המלח או שחיקה וזרייה לרוח או שריפה ופזור האפר:

המזבח שבמקדש שניתץ או שנפגמו אבניו אסור בהנאה ואין להם פדיון אלא שטעונין גניזה:

כל המעמיד לישראל דיין שאינו הגון עובר בלאו שנאמר לא תכירו פנים במשפט והתבאר במקומו שזה הפסוק נאמר על הממנה דיין שאינו הגון מפני עשרו או מצד אהבתו או קורבתו וכל המעמיד דיין שאינו הגון כאלו נטע אשרה ואם היה שם תלמיד חכם הראוי לכך ומנו את זה שאינו ראוי הרי הוא כאלו נטע אשרה אצל המזבח:

כלי מתכות בין פשוטיהן בין מקבליהן מקבלין טומאה ואם נשברו כשיעור המפורש במקומו טהרו חזר וריתכן ר"ל שהקיש בהם בקורנס עד שנתפשט ונעשו כלים כשהיו חזרו לטומאתן ישנה ולא מן הדין אלא מגזרה שמא יאמרו הואיל וטבילה מטהרת כשבירה מה נשבר שאע"פ שחזר ותקנו טהור ביומו אף טבילה מכיון שנטבל טהור מיד ואין צריך הערב השמש ומתוך חששא זו גזרו שיחזרו לטומאתן הן שנטמא בטומאת מת הן בשאר אבות הטמאות ומ"מ אם נטמא בטומאת סופרים כגון שנטמא במשקין שמן התורה אין כלי מיטמא בהם אלא שחכמים גזרו מגזרת משקה זב וזבה לא חזרו לטומאתן נטמא בטומאת ע"ז כגון שהיה כלי זה ממשמשי ע"ז וכבר ידעת שע"ז מטמאה היא ומשמשיה ותקרובת שלה ויין שנתנסך לה וכלן מדברי סופרים ואע"פ שטמאתה מדברי סופרים הדבר בספק בה אם חזרו לטומאתן אם לאו שמא מתוך חומרתה העמידוה על דין טומאת התורה:

ע"ז של גוים ומשמשיה כבר בארנו שאם נתבטלו הותרו ומאחר שהותרו אין ספק שפרחה טומאתם ולא עוד אף כלי שנעשה תקרובת לע"ז וכגון כלי המשתבר שהוא כעין זביחה ונאסר מדין תקרובת לשיטתנו כמו שבארנו למעלה אע"פ שאין בטול לתקרובת מ"מ אם נתבטל פרחה טומאתו אע"פ שלא נפקע איסורו הואיל ויש להם טהרה במקוה בטולן הוא הוא מקוה שלהם ומ"מ תקרובת של אוכלין הואיל ואין להם טהרה במקוה הדבר בספק אם טהרו בבטול הואיל ולא נפקע איסורן:

במקום אחר התבאר על טומאת ע"ז שאע"פ שהיא חמורה לא דנו בה אלא כקולי אבות הטמאות כיצד הרי היא כשרץ שאינה מטמאה במשא אלא אדם וכלים במגע וכלי חרש באויר הרי היא כמת שאינה מטמאה אלא בכזית אבל אם היתה הצורה פחותה מכזית טהורה הרי היא כנדה שאינה מטמאה לאיברים ר"ל שאם חתך אבר ממנה אף שלא בתורת בטול טהור ואפילו היתה של חליות ונתפרקה אע"פ שהדיוט יכול להחזירה טהורה ומ"מ במשמשיה אפילו חתך מהם חתכה מטמא ובלבד בכזית וזו חומרא במשמשיה יותר ממנה ובית של ע"ז אבניו ועציו ועפרו מטמא במגע כמשמשיה:

הכניס ראשו ורובו בבית ע"ז הרי הוא כנוגע בה והרי הוא ראשון וכן כלי חרש שהכניס אוירו לתוכה וכן ספסלים וקתדראות שהכניס רובם לשם וטומאת היין שנתנסך לשם כבר ביארנוה בפרק שני:

תוס' בד"ה תנהו ענין כו' דדברי קבלה הן כו' עכ"ל ר"ל האי קרא ויאכלו מזבחי מתים בספר תהלים הוא:

רש"י ד"ה חזרו לטומאתן ישנה וכו' שברן כדי לטהרן וחזר וריתכן לעבודת כוכבים וכו'. הא דכתב רש"י וחזר וריתכן לעבודת כוכבים ולא כתב וחזר וריתכן סתמא משום דלשון הבעיא הוא ריתך כלי לעבודת כוכבים וכ"ת והכל טעמא מאי למה אצטריך ריתוך לשם עבודת כוכבים ולא אמרינן מסתמא כשחזר הכלי להיות שלם חוזר לטומאתו הישנה כמו בשאר טומאות דכשחוזר ועשאו כלי חוזרת הטומאה ממילא מעצמה דשאני התם דבשבירת הכלי מעצמו נתבטל ממנו הטומאה לכך חוזרת הטומאה ממילא כשחוזר ועשאו כלי אבל הכא לא מתבטל טומאת העבודת כוכבים מן הכלי אלא כששוברו כדי לבטלו מעבודת כוכבים ולטהרו וא"כ במה תחזור טומאת עבודת כוכבים על הכלי כשחזר וריתכו דהא כבר נתבטל איסור העבודת כוכבים מהכלי לכך אצטריך לומר שחזד וריתכו לעבודת כוכבים אלא שעדיין לא עבדו דאל"כ מאי קא מבעי ליה ת"ל דהשתא כשחזר ועבדו נטמא בלא טומאה ישנה וק"ל:

תוס' ד"ה מה מזבח טעון גניזה כמו כלי שרת דאמרינן שגנזום נראה דר"ל דאמרינן בעלמא שכלי שרת גנזום אבל לא ידעתי היכן אמרינן הכי. אף אשירה טעונה גניזה פי' ביעור פי' ולא גניזה ממש כמו מזבח אלא ביעור שיבערם מן העולם באופן שלא יהנו ממנו כמו שמצינו גבי עגל וכו':