מסכת עבודה זרה דף י״ח עמוד ב׳

מי יימר שאמת אתך שאנצל בתפלה זו:

שקל קלא פיסת רגבים:

אייתוה לשומר:

אסקוה לזקיפה לתליה. זקיפה פורק"א שצולבין בה:

מאי האי דלא מצינא למיזקפה:

אתא לבי זונות כדי שיאמרו לא הוא דאיהו לא הוה עייל:

טמש בהא ומתק בהא טבל אחת מאצבעותיו ומצץ את חבירתה:

כרכתיה חיבקתו כאילו היה רגיל אצלה:

שלא יתחשב עמהם פרש"י לחזקם לצור על העיר והר"ר אלחנן פירש להיות ממספר אנשי הצבא של עובדי כוכבים:

שמזבלין שם פ"ה לשון יזבלני אישי ורבינו תם פירש מזבלין מזבחים ולשון גנאי נקט וכן משמע בירושלמי פרק הרואה ראה מקום שמזבלין שם לעבודת כוכבים אומר זובח לאלהים יחרם:

מאי בינייהו תימה טובא איכא בינייהו דר"מ דוקא אמר מפני שמזבלין הא אין מזבלין שם שרי ורבנן אסרי אף במקום שאין מזבלין ונראה לפרש דהכי פריך במקום שמזבלין מאי בינייהו דהא ודאי אף במקום שמזבלין פליג מדהזכירו חכמים בדבריהם מקום שמזבלין דאי ל"פ במקום שמזבלין לא היה להם להזכיר אלא מה שהוסיפו על ר"מ ולומר אף במקום שאין מזבלין אסור ועוד יש לפרש מאי בינייהו בין מקום שמזבלין למקום שאין מזבלין לרבנן דאסרי בתרוייהו ומסיק נשא ונתן איכא בינייהו:

נפיש טובא כלומר הדם שותת ויורד עליה הרבה ואינה יכולה ליטהר כו' עד קם ר' מאיר ערק לבבל איכ' דאמרי מהאי מעשה איכא דאמרי ממעשה דברוריה:

ת"ר ההולך לאצטדין ולכרקום וראה הנחש והחברים בוקיון מוקיון מוליון לוליון סגולרין וסגולריון ה"ז מושב לצים איני והתניא הולכין לאצטדינין מפני שאם יפול ישראל בידם ובאין להורגו צווח ומצילו ולכרקום משום יישוב מדינה ובלבד שלא יתחשב עמהן כו' ואסיקנא כתנאי דתניא אין הולכין לאצטדינין מפני שהן שופכי דמים ר' נתן מתיר מפני שני דברים אחד שצווח ומציל וא' שאם יהרגוהו יעיד שמת להשיא את אשתו:

ת"ר אין הולכין לתיאטריות ולקרקסאות מקום שמזבלין אסור משום לצים רב חכמ' וסוגיין המתלוצץ יסורין באין עליו שנאמר ועתה אל תתלוצצו פן יחזקו מוסריכם ומזונותיו מתמעטין ונופל בגיהנם וכן המתייהר וגורם כלייה לעולם:

אשרי האיש וגו' מכאן אמרו אם הלך סופו לעמוד ואם עמד סופו לישב ואם ישב סופו ללוץ ועליו הכתוב אומר אם חכמת חכמת לך ולצת לבדך תשא:

פי' בקניגיון בלשון יון מקום הצייד:

יכול כיון שלא הלך בכל אלו יגרה בשינה ת"ל כי אם בתורת ה' חפצו:

נשא ונתן איכא בנייהו פי׳ דלר׳ מאיר דאמר דכולהו מזבלין שם זבול לע״ז הוו להו כלהו כיריד של ע״ז ונשא ונתן בכלם אסור ואילו לרבנן אם נשא ונתן במקצתן שאין מזבלין שם ע״ז כגון שראה כן מרחוק שלא היו מזבלין זבול ע״ז וקרב שם נהי דעבד איסורא שקרב למושב לצים אם נשא ונתן מותר כך פי׳ הר״אבד ז״ל.

אמר רב קטינא כל המתלוצץ מזונותיו מתמעטין שנאמר משך ידו את לוצצים פי׳ דהקב״ה שפותח את ידו ומשביע לכל חי רצון מושך מן הלוצצים אותו את ידו ומזונותיהם מתמעטים.

על פלגי מים אמר רבי תנחום בר חנילאי לעולם ישלש אדם שנותיו שליש במקרא שליש במשנה שליש בתלמוד. פי׳ דריש מים תורה ודריש פלגי מלשון חלוקה כהדא דכתיבנא כי בימיו נפלגה הארץ ופריך ומי ידע כמה חיי ומהדרינן כי קאמרינן ביומי ויש מפרשים ימי השבוע דבהא לא אמרינן מי ידע כמה חיי ויש מפרשי׳ שיחלוק כל יום ויום לשלשה חלקים מיהו לכולהו פירושי אינם חלקים שוים אלא שילמוד משלשתן אבל כל אחד כפי מה שצריך ומועיל יותר ואומר רבינו נר״ו שאין זה אלא בתחלת תלמודו של אדם אבל כשהאדם עומד על תלמודו ודאי צריך שיתן רוב זמנו בתלמוד ושישלים פרשיותיו עם הצבור בכל שבת ויעיין מעט בנביאים וכתובים לפעמים וכתבו בשם רב עמרם ז״ל כי מפני מימרא זו נהגו העם בכל יום שחרית לקרוא פ׳ של תורה את קרבני לחמי וזהו מקרא ואחר כך פרק איזהו מקומן משום משנה ואחר כך רבי ישמעאל אומר משום תלמוד כדי שיצאו בזה ידי חובה אותם שאין להם פנאי כל היום ללמוד וזה שבררו להם פרק איזהו מקומן יותר משאר הפרקים אומר מורי נר״ו מפני שכולו שנוי בלא שום מחלוקת כלל ואעפ״י שאין כולו הלכה דהא קתני הפסח אינו נאכל אלא עד חצות ואנן קיימא לן לדעת רבי׳ הר״מבן ז״ל כרבי עקיבא דסבירא ליה אכילת פסחים כל הלילה דהא איכא חדא סתמא כוותיה במסכת מגילה בפ״ב מ״ש אחר שנשנה כל הפרק כולו בלא מחלוקת כלל הוא ראוי לשנות יותר משאר פרקים. הא דאמרינן בהגדה דרבי יוחנן בן תרדיון מוטב שיתננה מי שנתנה ולא אחבול בעצמי כתוב בגליוני התוספות שהיה אומר ר״ת ז״ל דהיכא שמתירה שלא יכריחוהו לעבור על דת מותר לחבול בעצמו והכי איתא במדרש כתיב אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש מכאן אזהרה לאדם שלא יחבול בעצמו יכול אפי׳ בשאול מלך ישראל פי שחבל בעצמו מפני שהיה מתירא שמא יעבירוהו על דת תלמוד לומר אך מיעט דבכי האי גוונא שרי ומכאן לומדין לשחוט הנערים בגזירות מפני העברת הדת ע״כ מצאתי בגליוני התוספות והם דברים שצריכין תלמוד ועיון גדול אלא שכבר הורה זקן ושמענו בשם גדולי צרפת שהתירו כך הלכה למעשה.

הרבה מעמדות היו לאותם עובדי האלילים שהיו עושים בימי אידיהם מהם שכל הבא לשם היה מסתכן ומהם בלא חשש סכנה ובכלם אסור לילך לשם מפני שהוא מושב לצים ופעמים שמותר לילך לאותו מעמד שיש שם סכנה אם הוא בטוח בעצמו שיושיבוהו במקום הבטוח אם כונתו לשמים כגון שאם יראה שם ישראל קרוב לסכנה שיהא צווח להצילו או להעיד על עדות אשה להצילה ובצד אחר אסור:

בזמן שעובדי אלילים אלה שהזכרנו הולכין לכבוש עיירות או ארצות ולבנות מצור אסור לישראל להתחשב עמהם בשעה שמחשבין את גייסותיהם שמא מתוך שהם משלימין מנין הצריך להם מתאמצים אלו לילך ונמצאו הם גורמים לאבד נפשות ומ"מ אם לא התחשבו עמהם מותר לילך עמהם מפני ישוב מדינה ר"ל שאם נמסרה העיר בידם יהא משתדל להציל ישראלים שבה:

הרבה צריך אדם להזהר שלא להיות מיושבי קרנות ובמושב לצים ולא סוף דבר הישיבה אלא אף הלוך מעט דרשו רבותינו אשרי האיש אשר לא הלך וגו' וכי מאחר שלא הלך מהיכן עמד ומאחר שלא עמד מהיכן ישב אלא אם הלך סופו לעמוד עמד סופו לישב ישב סופו ללוץ ואם לץ עליו הכתוב אומר ולצת לבדך תשא:

בפרש"י בד"ה נשא ונתן לר"מ נשא ונתן (לעבודת כוכבים) אסור כו' דהא מפני שמזבלין לעבודת כוכבים סתמא כו' עכ"ל כצ"ל:

תוס' בד"ה מאי בינייהו כו' אף במקום שמזבלין פליגי כו' עכ"ל ונראה לפירוש זה מקילין החכמים דלא קאמרי אלא מפני חשד עבודת כוכבים ובנשא ונתן בדיעבד לא חיישינן לדמי עבודת כוכבים וק"ל:

ד"ה מאי בינייהו וכו' דאי לא פליגי במקום שמזבלין לא היה להם להזכיר וכו'. ולפי זה דחכמים לאוסופי אתו צריך לפרש דברי המתרץ דמשני נשא ונתן איכא בינייהו דר"ל דלרבי מאיר נשא ונתן מותר והחכמים אתו לאוסופי עליה ולומר דבמקום שמזבלין נשא ונתן אסור:

גמ' אלהא דמאיר ענני עי' מ"ש הרמ"ע במאמר חיקור הדין סוף ח"א:

שְׁקַל קָלָא פֶּתֶק בְּהוּ אף על גב דעדיין לא ניסה הסגולה, ואיך נתגרה בהם? נראה שהכין לעצמו מקום הצלה אם ירדפו אחריו כגון שהיה מערה שיש לה פתח להכנס בתוכה וימלט מהם או אופן אחר והנה הוא אחר שניסה הסגולה והיה לבו בטוח לא נתעסק בשוחד אלא לקח כל הנדרים ובטח על הסגולה.

חֲקָקוּהוּ לִדְמוּתֵיהּ דְרַבִּי מֵאִיר היינו כדי שכל מי שרואה את הצורה הזאת ידע שזו היא צורתו של רבי מאיר ואז אם יראהו במקום אחר יתפוס אותו ויביאהו אל הממשלה.

אֲתָא אֵלִיָּהוּ זָכוּר לַטּוֹב אִדַּמֵּי לְהוּ כְּזוֹנָה קשא וכי לא היה לו אופן להצילו אלא רק באופן זה שיהיה נדמה לזונה ח"ו? ונראה לי בס"ד אדמי ליה כך לרמוז לו מה שאתה זוכה לנס הכל הוא בשביל המצוה שהצלת את בת ישראל הצדקת מן טומאה של הזנות ובזה יוודע גודל זכות האדם המתקנא בשביל הזנות והמציל את ישראל ושומר אותם בדבר זה ועשה לו השם יתברך הצלה על ידי אליהו [52] זכור לטוב שהוא מאיר בשם ב"ן שבעשיה כמנין שמו הטוב כמו שאמר רבינו האר"י ז"ל וכתב רבינו הרש"מ ז"ל שרבי מאיר בעל הנס היה מכניע קליפת הכלבים שבעשיה.

וְאִיכָּא דְּאָמְרִי מִמַּעֲשֶׂה דְבְּרוּרְיָא פירש רש"י צוה לאחד מתלמידיו לנסותה לדבר עבירה והפציר בה ימים רבים עד שנתרצית עיין שם. והדבר הזה יפלא מאד איך אותה צדקת וקדושה נתפתית לדבר עבירה של אשת איש? ועוד יותר קושיא חזקה על רבי מאיר בעל הנס, איך נתן רשות לתלמיד לעשות לה פתוי זה ולא חש פן יעלה בלבו הרהורים רעים בעת שמדבר עמה בדברי רצוי ופתוי על דבר המשכב שישכב עמה ויראה קרי? ואיך יתכן ידבר אדם עם אשת איש בענין תשמיש ומשכב שישכב עמה ולא יבא לידי הרהור גמור? ונראה לי בס"ד דאותו תלמיד היה סריס ואין לו שום תאוה והרהור והיא לא היתה יודעת בו כי יש סריס בידי שמים שאינו ניכר מבחוץ כלל הן מצד הפנים הן מצד הזקן והוא פיתה אותה שתתן לו רשות שיבא למרחץ שלה כשרוחצת בביתה וירחץ עמה באמבטי אחד ולא לכונת עבירה אלא רק לרחוץ עמה בשביל שיש לו צורך בדרך סגולה שיהיה רוחץ עם אשה אשת איש ותועיל הסגולה הזאת אליו בשביל איזה דבר הצריך לו ונתפתית לדבריו ונתנה לו רשות שיכנס אצלה למרחץ בשעה פלונית שהיא נכנסת לרחוץ שם, וכן היה כשנכנסה לרחוץ נכנס אחריה ופשט בגדיו ועמד ערום לפניה קודם שראה את בשרה וכשראתהו סריס אמרה לו מה זאת? והגיד לה הדבר כי רבו צוהו לפתותה בדבר זה בשביל שהיתה אומרת כן על דברי חכמים, ואז לבש בגדיו ויצא מאתה. והיא אף על פי שלא נתפתית לעשות עבירה ח"ו אלא רק נתפתית לתת לו רשות לרחוץ עמה באמבטי אחד בושה מבעלה רבי מאיר איך תראה פניו? ומרוב הבושה נטרפה דעתה וחנקה עצמה! ואין לה דין מאבד עצמו לדעת כי לא היתה שפויה בדעתה כי עשתה כן בטירוף הדעת ובעלה ערק לבבל כי קבל עליו גלות לכפרה על אשר נעשה לה דבר זה בסיבתו.

שֶׁאִם הָלַךְ סוֹפוֹ לַעֲמוֹד נראה לי בס"ד נקיט ד' חלוקות 'הלך עמד ישב לץ' כנגד ד' יסודות של אדם כי כאשר יתפשט היצר הרע ביסוד אחד סופו להתפשט בשני ובשלישי וברביעי כי ידוע שמכל יסוד יהיה מין עבירה וכמו שאמרו מהרח"ו ז"ל וכאשר נתפשט היצר הרע בכל ד' יסודות אז יצאו העבירות מן הכח לפועל וראשי תיבות ד' דברים אלו ע מד ל ץ י שב ה לך, 'עליה' רמז דהנכשל בארבעה אלו עושה עליה ליצר הרע בגופו לדור בה וידוע דהעליה היא למעלה מן הבית וגוף האדם נקרא בית דכתיב עַד אֲשֶׁר לֹא יָּזֻעוּ שֹׁמְרֵי הַבַּיִת (קהלת יב, ג) והוא עושה ליצר הרע בארבעה אלה עליה על גבי הבית שלו שהוא גופו ועל זה נאמר הֶעֱלוּ עָפָר עַל רֹאשָׁם (איכה ב, י) עפר זה יצר הרע שהוא מנחש הקדמוני דכתיב ביה וְנָחָשׁ עָפָר לַחְמוֹ (ישעיה סה, כה).

וְאִם לָץ עָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר "אִם חָכַמְתָּ חָכַמְתָּ לָּךְ וְלַצְתָּ לְבַדְּךָ תִשָּׂא" (משלי ט, יב). נראה לי בס"ד על פי מה שאמר רבינו האר"י ז"ל בשער מאמרי רבותינו ז"ל בביאור ד' כתות אינם מקבלים פני שכינה דעון הלצים קל מכולם דאינו גורם אלא רק סילוק הכתר שהוא בחיה קוצו של יו"ד בלבד עיין שם. וזהו שנאמר ואם לצת 'לְבַדְּךָ תִשָּׂא' רצונו לומר 'לבד כ"ף תשא' כי כ"ף רומז לכתר כמו שאמר רבינו האר"י ז"ל בסוד מנחת שבת בכונת 'יַכִּירוּ בָּנֶיךָ וְיֵדְעוּ כִּי מֵאִתְּךָ מְנוּחָתָם' שצריך לכוין מאת כתר מנוחתם, ולזה אמר ואם לצת 'לְבַדְּךָ תִשָּׂא' לבד כ"ף תשא, דהכתר בלבד תשא לסלק הארתו.

כָּל הַמִּתְלוֹצֵץ יִסּוּרִין בָּאִים עָלָיו (ישעיה כח, כב) הטעם נראה בס"ד על פי מה שאמר רבינו האר"י ז"ל בביאור מאמר ארבע כיתות דהליצנות גורם להגביר כח הדינין שהם ק"ך צרופים של אלהים שהם כמנין ל"ץ שגורם הלץ להגביר כח דינים אלו ומעלה אותם כנגד בחינת הכתר ואז מסלק הארתו מלהאיר למטה שאם אינו מתלצץ מורידם מאחורי האצילות למטה עד עולם הבריאה עיין שם. נמצא בליצנות מגביר כוחות הדינין שהם צרופים של שמות אלקים, גם ידוע מה שאמר רבינו האר"י ז"ל שהיסורין ממתקים כוחות הדינין של שמות אלקים על ידי שמות הוי־ה לכן ג' פעמים 'הוי־ה אלקים' [112×3=336] עולים של"ו כמנין יסורין [336] וזהו סוד הפסוק באיוב שָׁלֵו הָיִיתִי וַיְפַרְפְּרֵנִי (איוב טז, יב) כנזכר בשער הכונות ובזה מובן הטעם ד'כָּל הַמִּתְלוֹצֵץ יִסּוּרִין בָּאִים עָלָיו' שהם ממתקים כוחות הדינין של שמות אלקים ולזה אמר הנביא לישראל וְעַתָּה אַל תִּתְלוֹצָצוּ (ישעיה כח, כב).

אָמַר לְהוּ רָבָא לְרַבָּנַן בְּמָטוּתָא בָּעֵינָא מִינַּיְיכוּ דְּלֹא תִּתְלוֹצְצוּ (ישעיה כח, כב). יש להקשות וכי סלקא דעתיה דרבנן יתלוצצו שבא להזהירם? ועוד למה אמר להם לשון בקשה כאלו הוא מצוה אותם בדבר של חסידות כיון דהלצנות אסור חמור הוא, יאמר לשון גזרה ואזהרה? ועוד למה 'הוא' נתעורר לדבר באזהרה זו? ונראה לי בס"ד דאיתא בגמרא דשבת (שבת ל:) רבא מקמי דפתח להו לרבנן אמר מלתא דבדיחותא ובדחי רבנן ובסוף יתיב באימתא ופתח בשמעתתא עיין שם. והנה הוא אומר להם איזה דרשה הלצית לעורר להם השמחה ולכן חש פן ילמדו גם הם לעורר השמחה במילי דקרובים לליצנות כי יאמרו זה מותר בשביל לעורר השמחה בעסק התורה והוי צורך מצוה לכך נחת להזהירם שלא יאמרו דבר בדיחות שהם קרובים לליצנות שנחשב לגבי דידם ליצנות ולכן הוא נתעורר על דבר זה שלא יטעו מצד מנהגו הטוב הנזכר.