מסכת עבודה זרה דף ס״ט עמוד א׳

והלכתא אידי ואידי בשתין - פירוש: בין בשכרא בין בחלא, דקסבר נותן טעם לשבח הוא, והורו רבותינו הצרפתים ז"ל הלכה למעשה דדוקא בחלא ושכרא אזלינן ביה בששים דמשביח הוא בהכי, אבל בשמן ויין ושאר משקין פוגם הוא ומותר. וכן כתב בהלכות הרי"ף ז"ל: והלכתא אידי ואידי בשתין, דחיישינן דילמא אשבוחי משבח בחלא ושכרא. הא דאמרינן הכא וכן לכל איסורין שבתורה, לאו למימרא שהולכין בכל איסורין בתר נתינת טעם, שהרי יש אוסרים במה שהן, אלא הכי קאמר, וכן לכל איסורין שהולכין בהם בנתינת טעם משערין בהן בששים, ולא בחמשים ולא כתבלין בקדרה, וכן עיקר.

מתני' - נכרי שהיה מעביר עם ישראל כדי יין ממקום למקום אם היה בחזקת משתמר מותר. פירוש: שלא הודיעו שהוא מפליג, אף על פי שנתרחק ממנו הרבה ונתעלמו עיניו מהן מותר, דכיון שלא הודיעו שהוא מפליג מרתת ואמר השתא אתי ליה. וכי קתני מותר אפילו בחביות פתוחות, דומיא שהיה אוכל עמו על השולחן והניח לגין על הדולבקי דקתני שהוא מותר, ולגין שעל הדולבקי אינו סתום אלא פתוח כלגין שעל השולחן. וקתני נמי אם אמר לו הוי מוזג ושותה אף שעל הדולבקי אסור, חביות פתוחות אסורות סתומות מותרות, אלמא רישא אפילו בפתוחות קאמר שהוא מותר. ועוד דקתני בתוספתא (פ"ח ה"ב), פרואר שישראל וגוי כונסין לתוכו יין, אף על פי שחביות פתוחות והגוי יושב [ומשמרן] מותר, מפני שחזקת המשתמר. והא דקתני סיפא דמתניתין ואם הודיעו שהוא מפליג כדי שישתום ויסתום דמשמע דבסתומות מיירי, לאו למימרא דכולה מתניתין מיירי בסתומות, אלא הכי קאמר, ואם הודיעו שהוא מפליג אף על גב דחביות סתומות אסורות, אם יש שיעור בהפלגתו כדי שישתום ויסתום ותגוב. ועוד דכל הני עובדי דשרינן בשמעתין משום חזקת משתמר בפתוחות ודאי מיירי, דאי בסתומות אפילו בחזקת שאינו משתמר היה מותר, כיון דקיימא לן (בע"ב) כר' אליעזר דלא חייש לזיופא וכרבן שמעון בן גמליאל דלא חייש לשתומא. וכתב הרמב"ן נ"ר דמיהו משמע שיש בהן פקק של עץ, אבל בפתוחות לגמרי לא, דכיון שהן על כתפו והוא יכול ליגע בהן להדיא חיישינן דילמא נגע, ואף על גב דמתניתין סתמא קתני, משום דלאו ארח ארעא להעביר חביות ממקום למקום פתוחות לגמרי בלא פקק. והראב"ד ז"ל (ע"ב ד"ה והא) כתב דחביות פתוחות דשרינן בזמן שהם בחזקת משתמר דוקא בספינה וחנות שאין לו רשות ליגע בחביות עצמן, אבל במעביר חביות, סתומות דוקא אבל פתוחות אסורות, שהרי אפשר לפשוט ידיו לתוכה וליגע אם היא מלאה, והיינו דגרסינן בפרק ר' ישמעאל (עבודה זרה ס, א) גוי דרי כובא וישראל אזיל בהדיה, מליא אסור משום דילמא נגע, ואם חסרה היא כיון שנתעלמו עיניו ממנו אסור, משום שמא הורידה מכתפו ונגע בו ואומר לנוח מעט הוצרכתי. ותפס עליו הרמב"ן נ"ר ואמר דודאי נראין דברי הראב"ד ז"ל בטעם, אבל משמע לכאורה דכולה מתניתין בחדא גוונא מיתנייא, ורישא דנכרי שהיה מעביר, כסיפא דקתני שעל הדולבקי מותר. ועוד דגרסינן בירושלמי (ה"ד) אמר ר' שמואל מעשה בנכרי אחד שהיה מעביר עם ישראל כדי יין ממקום למקום, אתא עובדא קומי ר' אבהו ואסר, אמרי בפתוחות הוה עובדא, ואמר ר' זריקא לא סוף דבר מלאות אלא אפילו חסרות דטרף ונגע בידיה וחזר, פירוש טרף ביין בכתפו עד שהרכין החבית ונגע ביין בידו, נראה מכאן דכל היכא דיכול ליגע ביין כשהוא על כתפו כיון שנתעלם מעיניו אסור, אבל להורידה מכתפו מרתת. ואם תאמר ולהדין פירושא דמפרש דאפילו בפתוחות איירי מתניתין, כי לא הודיעו שהוא מפליג מאי הוי, והלא הגוי רואה דרך לפניו ואין שם אדם ולמה ימנע מליגע. הא מסקינן בגמרא שלא אמר להם לכו ואני אבא אחריכם ויש שם דרך אחרת שיכול לבוא עליהם דרך עקלתון, והילכך מתיירא שמא בעוד שיסלק הפקק ונגע בו יבא עליו בעליו דרך עקלתון. ולפי הענין הזה נראה שאם היו שנים או שלשה פועלים שיוכל כל אחד מהם להסתכל בדרך אשר בו יכול לבוא אסור, שהרי חזרו כל הדרכים בדרך אחד ואין יכול לבוא עליהם עוד בדרך עקלתון שלא יראו אותו בבואו.

ואם הודיעו שהוא מפליג אסור - פירש הראב"ד ז"ל ודוקא שהודיעו מקום הפלגתו, אבל אם לא הודיעו אף על פי שאמר לו לך ואני אבוא אחריך ונתעלמו עיניו ממנו מותר, משום דמרתת ואמר שמא לא ירחיק כדי שאוכל לשתום ולסתום ולנגוב, ואף על פי שלענין טהרות אמרינן שאם אמר להם לכו ואני אבוא וכו' כיון שנתעלמו עיניו טמאות, התם בחביות פתוחות או אוכלין מגולין דבהרף עין יכול ליגע בהן ואינו ניכר במגעו, אבל כאן דחביות סתומות [אינן] אסורות עד שיודיענו מקום הפלגתו. ודוקא נמי בשאמר להם אני אבוא אחריכם דסמכא דעתיה, אבל אם לא אמר להם כך, אם יש שם דרך אחרת קרובה יותר שיוכל לבוא בה קודם משיעור שתימה וסתימה ונגוב מותר, דמרתת דשמא יבוא עליהם דרך עקלתון, ואף על פי ששהה הרבה מותר, דמכל מקום מרתתי אינהו השתא אתי השתא אתי, ומימנעי ולא נגעי.

המניח יינו בקרון או בספינה והלך לו בפקונדרי - כלומר שלא ידעו באי זו דרך הלך, ופירש הראב"ד ז"ל: דנראה דמשום הכי נקט הכא והלך בפקונדרייא, לומר שלא הודיעו שהוא נכנס למדינה למרחץ, שאם הודיעו כן אף על פי שלא הודיעו באי זו דרך יבא אסור, כיון שיש שיעור בכניסת העיר ורחיצת המרחץ כדי שישתום ויסתום ותגוב. אבל כשהלך בפקונדרייא שלא ידעו הם שהלך לרחוץ, אף על פי ששהה הרבה מותר, דמרתתי השתא אתי. והא דקתני נמי בחנות יוצא ונכנס, לאו למימרא שאם שהה כדי שתימה אסור ואף על פי שלא הודיעו הפלגתו, אלא אורחא דמילתא נקט שאין דרך בעל הבית להניח חנותו לגוי ולהפליג, ויוצא ונכנס נמי דקתני, לאו למימרא שיצא ונכנס בתחלה ואחר כך יצא והפליג, אלא אפילו יצא והפליג פעם ראשונה מותר, כיון שדעת הגוי שהוא יוצא ונכנס, כלומר שלא הודיע שהוא מפליג.

גמרא - היכי דמי בחזקת משתמר וכו'. תימא מאי קא מיבעיא ליה, דהא מדקתני במתניתין ואם הודיעו שהוא מפליג אסור, אלמא משמע דחזקת משתמר הוי כשלא הודיעו שהוא מפליג. ומדברי הראב"ד ז"ל שכתב במתניתין גבי הלך בפקנדריא משמע דאיהו ז"ל מפרש לה הכי, דהשתא מספקא לן הא דקתני אם הודיעו שהוא מפליג אם הוא הפך מחזקת משתמר ולומר דכל זמן שלא הודיעו הוי בחזקת משתמר, או דילמא הא דקתני אם הודיעו שהוא מפליג קאי אחזקת משתמר, ולומר שאם הודיעו שהוא מפליג אף על גב דהניחו בחזקת משתמר אסור, וחזקת משתמר לאו היינו שלא הודיעו שהוא מפליג, אלא מילתא אחריתי היא, ומשום הכי מיבעיא בעי לה היכי דמי האי חזקת משתמר. ומדברי הרמב"ן נ"ר נראה דמפרש: מידע ידעי דלא הודיעו שהוא מפליג חזקת משתמר קרינן ליה, [אלא] דאחביות פתוחות קא מיבעיא ליה טעמא מאי, אף על פי שלא הודיעו שהוא מפליג אמאי מותרות, והלא הגוי רואה הדרך לפניו שאין שם בעלים ויכול הוא ליגע, ומסקנא בבא להם דרך עקלתון.