מסכת עבודה זרה דף ד׳ עמוד ב׳

ברטיבא באחו:

שדאי ליה השלכתיו לרעות:

סוכנת לשון מחממת:

מן השטים ועד הגלגל עד באכם אל הגלגל שהפלתי לפניכם שונאיכם:

כי רגע באפו אלמא דרגע הוי אפו:

סורייקי נוקייש לשון לע"ז כמו חוטין חוטין ולשון ישמעאל קורין לחוט סוריאק:

לאו אורח ארעא לכוין שעת זעמו:

בתלת שעי קמייתא בשעת חרון:

ויודע דעת עליון משמע מעצמו ולא בנבואה ולהכי פריך דעת בהמתו לא הוה ידע:

רגע כמימרא וא"ת מה היה יכול לומר בשעה מועטת כזאת ויש לומר היה אומר כלם והקב"ה הפכו ואמר מלך כדכתיב (במדבר כ״ג:כ״א) ותרועת מלך בו ורבי אליהו היה מפרש שאין צריך רק להתחיל קללתו באותו רגע תדע שהיה רוצה להאריך בקללתו כדאיתא בחלק (סנהדרין דף קה:) מברכותיו של אותו רשע אתה למד מה היה בלבו:

ה"ג ומנלן דרגע הוי ריתחיה שנאמר כי רגע באפו ול"ג ומנלן דרגע כמימריה דאם לא כן היכי מפיק מהאי קרא דרגע כמימריה:

בתלת שעי קמייתא פי' בשלישית כדאמרינן בסמוך בשעה שהחמה זורחת מלכי מזרח ומערב מניחים את כתריהן ודרכן של מלכים לעמוד בג' שעות כדאמרינן פ"ק דברכות (דף ט:):

שמע מינה לאו אורח ארעא לספרים דגרסי' ההוא עובד כוכבים ניחא דעובדי כוכבים לא מעלין ולא מורידין (לקמן עבודה זרה כו.) והוא שבקש לקללו להזיקו בקללתו נתכוין ולא להרגו ולא דמי להורדה לבור ואפילו לספרים דגרסי ההוא מינא אע"פ שהכופרים מורידין לבור נמי ניחא דודאי ביקש להרוג בקללתו ומ"מ קאמר בתר הכי ש"מ לאו אורח ארעא כי לא היה לו לדחוק בידי שמים ולהעניש מי שאינם רוצים להעניש אע"פ שבזמן הבית הי' מותר להרגו בידים:

כיון דאיכא צבורא דמצלי לא מדחי פי' ר"ת הא דמשמע הכא דמהני אפי' כשהצבור מתפללין במקום אחר היינו דוקא דלא מדחי אבל אינה נשמעת אלא במקום שהצבור מתפללין כדאמרינן בפ"ק דברכות (דף ו.) אין תפלתו של' אדם נשמעת אלא עם הצבור:

ומתמהינן השתא דעת בהמתו לא ידע וכו' תנא אותו היום שנתכוין בלעם לקלל את ישראל לא זעם הקב"ה שנאמר מה אקב לא קבה אל ומה אזעום לא זעם ה':

זעם הוא רגע שנא' כי רגע באפו וכתיב חבי כמעט רגע ואימת זועם בתלת שעי קמייתא כד חוורא כרבלתיה דתרנגולא ולא פיישי בה שורייקי סומקי וקאי בחדא כרעא וכו':

אמר רב יוסף לא ליצלי איניש בריש שתא צלותא דמוסף בתלת שעי קמייתא וכו':

ירושלמי א"ר יוסי בר בון רב סבר בראש השנה נברא העולם דתני בתקיעתא דבי רבי זה היום תחלת מעשיך זכרון ליום ראשון וכו':

א"ר יהושע בן לוי כל מצות שישראל עושין בעולם הזה מעידות להן לעולם הבא שנאמר יתנו עדיהן ויצדקו וגו'.

א"ר יהושע בן לוי לא עשו ישראל את העגל אלא כדי ליתן פתחון פה לבעלי תשובה כי לא היו הם אלא צדיקים כדכתיב מי יתן והיה לבבם זה להם:

אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי לא ישראל היו ראוין למעשה העגל ולא דוד היה ראוי למעשה דבת שבע שנאמר ולבי חלל בקרבי.

בפרש"י בד"ה מוספי כל השנה הן שבח כו' מלכיות זכרונות שופרות כו' עכ"ל נראה מפירושו דבתפלות ר"ה מלכיות זכרונות ושופרות תליא מלתא וק"ק לפי זה מאי פריך מתפלת שחרית דר"ה כיון דלית ביה מלכיות זכרונות ושופרות ויש ליישב ודו"ק:

"הַיּוֹם לַעֲשׂוֹתָם" וְלֹא הַיּוֹם לִיטּוֹל שָׂכָר שְׂכָרָם (דברים ז, יא) נראה לי בס"ד חלוקה זו תליא בחלוקה הראשנה שאמר 'הַיּוֹם' לַעֲשׂוֹתָם וְלֹא לְמָחָר לַעֲשׂוֹתָם, דידוע מה שאמרו המפרשים איך יהיה השכר נתון בעולם הבא דשכר בהאי עלמא ליכא, והלא כתיב בְּיוֹמוֹ תִתֵּן שְׂכָרוֹ (דברים כד, טו) ותירצו דהדין כמאן דאמר (בבא מציעא סה.) 'אין שכירות משתלמת אלא לבסוף' והסוף הוא אחר פטירת האדם שאז נעשה חפשי מן המצות. וזהו שאמר כיון ד'הַיּוֹם' לַעֲשׂוֹתָם וְלֹא לְמָחָר לַעֲשׂוֹתָם דנמצא דפטירת האדם מן עולם הזה הוא הסוף לכן 'הַיּוֹם' לַעֲשׂוֹתָם וּלְמָחָר לִיטּוֹל שְׂכָרָם ואין צריך לשלם בעולם הזה דהדין הוא 'אין שכירות משתלמת אלא לבסוף'.

בָּאוֹת וְטוֹרְפוֹת עַל פְּנֵיהֶם שֶׁל עַכּוּ"ם (דברים ד, ו) הכונה על כוחות הקדושה שנבראים ממצות ישראל שהם כמו מלאכים וכמו שכתב מהרש"א ז"ל, אך צריך להבין למה 'עַל פְּנֵיהֶם' ואין מטפחין על ראשיהם? ונראה לי בס"ד כי מידות האדם הטבעיות רשומים בשרטוטי המצח וכמו שכתב הרב חומת אנך בישעיה סימן ג' בפסוק (ישעיה ג, ט) הַכָּרַת פְּנֵיהֶם עָנְתָה בָּם וְחַטָּאתָם כִּסְדֹם הִגִּידוּ לֹא כִחֵדוּ, דהצדיק אף על פי שיש לו מדות טבעיות לרוע כאשר רשום בפנים שלו הנה הוא גובר על יצרו ומשנה ממה שרשום בפניו וכההוא עובדא דהוה באותו פלפוס עיין שם*. ולכן טופחים 'עַל פְּנֵיהֶם' על אשר לא יכלו לשנות מדות הטבעיות שרשום בפניהם מרעה לטובה כאשר עשו ישראל. ועוד נראה לי בס"ד הטעם שטופחים 'עַל פְּנֵיהֶם' כי ידוע מה שכתב הגאון השל"ה ז"ל שעשה הקדוש ברוך הוא רמז לשמו הגדול בפנים של האדם בחוטם ושתי עינים שהם דוגמת וא"ו ושני יודין שמספרם כ"ו כמנין שם הוי־ה ברוך הוא כדי שתהיה יראת ה' על פני האדם תמיד וכמו שנאמר וּלְמַעַן תִּהְיֶה יִרְאָתוֹ עַל פְּנֵיכֶם (שמות כ, טז) ולכן הם שלא היתה יראת השם על פניהם מכח זה הרמז הרמוז בצורת הפנים אבל ישראל עשו מצותיו יתברך מחמת שהיתה יראתו על פניהם לכך באים המלאכים הנבראים מן המצות וטופחים 'עַל פְּנֵיהֶם' של העכו"ם. ועוד נראה לי 'עַל פְּנֵיהֶם' רצונו לומר על אנשים החשובים שבהם. [*פירש הרב מהר"י ן' נעים ז"ל במעשה שהיה דפילוסוף גדול ראה פרצופו חכם בחכמת השרטוט ואמר שהכיר בשרטוט שיש לו מדות רעות כגון קנאה תאוה וכיוצא. והפילוסוף אמר שהאמת אתו שהמדות והטבע שלו קשה ומכוער אבל ה' חונן הדעת ובשכלו גובר על טבעו ומדותיו. וזה שאמר הַכָּרַת פְּנֵיהֶם עָנְתָה בָּם דפרצופם מעיד על רוע מעלליהם וְחַטָּאתָם כִּסְדֹם. ולא תימא דמכל מקום שכלם גובר על תכונתם לזה אומר לֹא כִחֵדוּ מעשיהם ופרצופם שוים ולא כחדו לפרצופם שקולים הם לרעה. (חומת אנך שם)]

לֹא עָשׂוּ יִשְׂרָאֵל אֶת הָעֵגֶל אֶלָּא לִיתֵּן פִּתְחוֹן פֶּה לְבַעֲלֵי תְשׁוּבָה (דברים ה, כה). נראה לי בס"ד הא דנקיט לשון זה של 'פִּתְחוֹן פֶּה' כי ידוע דתשובה עלאה היא בבינה וגם ידוע מה שאמר רבינו האר"י ז"ל שערי תפלה הם בפה שהם בסוד הבינה ולכן 'לִיתֵּן פִּתְחוֹן פֶּה' שהוא בסוד בינה לבעלי תשובה. ועוד נראה לי בס"ד דנקיט לשון 'פִּתְחוֹן פֶּה' כי בעל תשובה עיקר תיקון שלו הוא בפה כי ודוי וחרטה הם בפה ועסק התורה בפה דכתיב כִּי חַיִּים הֵם לְמֹצְאֵיהֶם (משלי ד, כב) למוציאהם בפה (עירובין נד.) ולימוד התורה בפה הוא מועיל גם כן במקום הקרבנות והפה הוא המזבח שמקריב עליו קרבנות וכן התפלה גם כן היא בפה ולזה אמר 'לִיתֵּן פִּתְחוֹן פֶּה לְבַעֲלֵי תְשׁוּבָה'. גם נרמז ב'פֶּה' [85] מספר 'לֵב אֶבֶן' [85] שהוא בגימטריא פ"ה שהחוטא לבו אטום כאבן ונפתח על ידי התשובה וכן הוא אומר וַהֲסִרֹתִי אֶת לֵב הָאֶבֶן וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב בָּשָׂר (יחזקאל לו, כו). גם על ידי תשובתו ימשך חמשה פעמים טוב לנרנח"י [לנפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה] שלו וחמשה פעמים טוב עולים מספר 'פֶּה' [17×5=85].