מסכת עבודה זרה דף כ׳ עמוד א׳

לא תתן להם חן שלא יאמר כמה עובד כוכבים זה נאה:

ה"ג אם כן לכתוב לא תחונם בקריאתו מלא דמשמע לשון חנינה והוא חן:

מאי לא תחנם חסר קרי ביה לא תחנם לשון חניית קרקע:

תניא נמי דכולהו ילפי מהאי קרא לא תתן להם חנייה מדלא כתיב תחונם קרי ביה תחנם. לא תתן להם חן קרי ביה לא תחונם לשון חנינה והיינו חן. מתנת חנם קרי ביה לא תחינם לשון חנם:

לגר אשר בשעריך גר תושב שקבל עליו שבע מצות שנצטוו בני נח ונבילה מותרת לו ואתה מצווה להחיותו דכתיב בגר ותושב וחי עמך (ויקרא כ״ה:ל״ה):

ת"ל או מכור וקאי אגר דלעיל מיניה לגר תתננה ואכלה או מכור:

לעובד כוכבים בנתינה מנין ת"ל תתננה או מכור לנכרי ודרוש לתרוייהו אנכרי דאי לדברים ככתבן אתא דלעובד כוכבים אסור לתתנה הכי איבעי ליה למכתב תתננה ואכלה לגר אשר בשעריך או מכור לנכרי דלא מצי לאוקומי קרייה דנתינה אנכרי:

ולעובד כוכבים במכירה אבל בחנם אסור ליתן לו שום מתנה:

דאמר קרא לא תחנם לא תתן להם חנייה בקרקע דריש נמי מהאי קרא בסמוך שלא ליתן להם חן ושלא ליתן להם מתנת חנם וסתמא דמלתא מיירי בכולהו עובדי כוכבים וכן משמע בסוגיין בסמוך וקשה דהאי לא תחנם בשבע אומות דוקא כתיב דכתיב (דברים ז׳:א׳) ונשל גוים רבים מפניך החתי וגו' וכתיב לא תכרות להם ברית ולא תחנם ולא תתחתן בם ובפרק הערל (יבמות דף עו.) מוקמינן ליה בשבע אומות דבגירותן לית להו חתנות וכתיב עוד בתריה בתך לא תתן לבנו ואמרינן בספ"ק דיבמות (דף יז.) ובסוף האומר בקידושין (דף סח: ושם) דלרבנן דלא דרשי כי יסיר לרבות כל המסירין לא ילפינן מהאי קרא שאר אומות למימר דלא תפסי בהו קדושין דהא האי קרא בז' אומות כתיב וכן לא תחיה כל נשמה וי"ל דודאי בכל הנך קראי איכא טעמא רבה דלא מצינן לאוקמינן אלא בז' אומות ולא תחיה כל נשמה ליכא לאוקמי בשאר אומות דבהדיא כתיב בהו והיולך למס ועבדוך וכן כי יסיר לרבנן דלא דרשי טעמא דקרא סברא הוא לאוקמי בשבע אומות דמסירי טפי וכן לא תתחתן ליכא לאוקמי אלא בשבע אומות שהרי כל שאר אומות מותרין לבא בקהל בגירותן חוץ מאותם שאסר הכתוב מצרי עמוני ומואבי אבל מתנת חנם ונתינת חן וחנייה אין שום טעם לחלק בין שאר עובדי כוכבים לז' עממים מיהו קשיא דכריתת ברית שכתוב אצל לא תחנם אי בשאר אומות איירי הכתיב (מלכים א ה׳:כ״ו) גבי שלמה וחירם מלך צור ויכרתו ברית שניהם ועוד דמשמע כל שאר אומות לא הוזהרו על כריתת ברית דהא בגבעונים כתיב (יהושע ט׳:ז׳) בקרבי אתה יושב ואיך אכרות לך ברית משמע הא בשאר אומות מותר וי"ל דלא תכרות ברית נמי לא קאי אלא בשבע אומות וטעמא רבה איכא ועניינא דקרא נמי מוכח דכתיב ונשל גוים רבים ועצומים ממך מפניך החרם תחרימם לא תכרות להם ברית ואיכא למימר דכיון דבשעת כיבוש קיימי בלא תחיה שלא בשעת כיבוש קיימי באיסור כריתות ברית אי נמי משום דאדוקי בעבודת כוכבים טפי אבל שאר אומות לא:

אחד גר ואחד עובד כוכבים בין במכירה בין בנתינה הכא משמע דלכ"ע איכא למדרש תתננה ומכור אדלעיל מיניה ואדבתריה ואפילו רבי יהודה לא פליג אלא משום או וה"נ דרשינן פרק איזהו נשך (ב"מ דף סא.) את כספך לא תתן לו בנשך ובמרבית לא תתן אכלך דשדינן בנשך ובמרבית אכסף דלקמיה ואאכלך דלבתריה וקשה מ"ש מההיא דפרק קמא דקדושין (דף לב:) גבי מפני שיבה תקום והדרת פני זקן דלא שדינן תקום והדרת אשיבה ואזקן ויש לומר דהתם לא שייך והדרת גבי מפני ולא שייך נמי תקום גבי פני וקל להבין ואין להקשות מאותן מקראות שאין להם הכרע (יומא דף נב:) והסימן מהם מ"ם שו"א פירוש מחר משוקדים שאת ארור וקם אמאי לא אמרינן דקיימי אתרוייהו דהתם לא שייך פירושו בזה כמו בזה שאם עונה שאת אאם תיטיב יהיה שאת לשון נשיאות עון ואם עונה אאם לא תיטיב יהיה שאת לשון פורענות כמו נשא אשא להם וכן ארור אפם כי עז אם אפם מוסב לארור אינו מקלל אלא אפם ואם אפם מוסב על כי עז נמצא מקללם וכן וקם אי קאי אהעם נראה שיזנו אחרי אלהי נכר ואי קאי אהנך שכב וגו' רמז לתחיית המתים וצ"ע ממשוקדים וממחר ואין לשם שום חלוק משמעות ובירושלמי מוסיף פסוק ששי שאין לו הכרע בני יעקב באו מן השדה כשמעם או כשמעם ויתעצבו ולשם יש חילוק משמעות דאי כשמעם קאי אבאו משמע שבאו בלא עת ואי כשמעם קאי אויתעצבו א"כ באו בעתם ולאחר שבאו כשמעם אז ויתעצבו:

רבי יהודה אומר דברים ככתבן תימה לר' יהודה למה לי לא תחנם לאסור מתנת חנם ותיפוק לי' מהכא וי"ל דלא תחנם אצטריך ליתן בו לאו והאי דהכא נמי איצטריך לעשה אי נמי איכא למימר דהאי דהכא איצטריך לגלות על נתינה דגר שהיא מתנה ממש ולא נתינה בדמים והקשה ריב"ם דהכא אסר מתנת חנם לעובד כוכבים לר' יהודה ובפרק כל שעה (פסחים דף כב. ושם ד"ה ור') מוקמינן ההיא דשולח אדם ירך לעובד כוכבים כר' יהודה ותירץ רבי דבתוספתא תניא גבי מילתיה דר' יהודה דהכא בעובד כוכבים המכירו מותר מפני שהוא כמוכרו לו והא דאמרי' בפרק הדר (עירובין דף סד:) דא"ל לההוא עובד כוכבים טול גלוסקין מאילעא ואע"פ שלא היה מכירו כדמשמע התם שאני התם שהיה מתלוה עמו בדרך וא"ת למאן דאסר וכי לית ליה ההיא דמפרנסין עניי עובדי כוכבים עם עניי ישראל מפני דרכי שלום וי"ל דדרכי שלום אין זו מתנת חנם וא"ת ולמאן דשרי וכי לית ליה ההיא דהעובדי כוכבים ורועי בהמה דקה לא מעלין ולא מורידין וי"ל דקרא מיירי שאינו מחיה באותה מתנה כי אף אם לא יתן לו כלום לא ימות:

ורבי מאיר ההוא איצטריך דלקדום נתינה דגר למכירה דעובד כוכבים וא"ת וכי אם יש לו לאדם חפץ למכור יתננו לגר קודם שימכרנו לעובד כוכבים והלא אפי' לישראל אינו מצוה על כך וי"ל דדוקא נבילה שאינו שוה אלא דבר מועט לישראל שלא היו עובדי כוכבים מצויים ביניהם ולגר היא שוה הרבה כשאר בשר:

להקדים לא צריך קרא וא"ת כיון דמסברא יש לנו להקדים נתינה דגר למכירה דעובד כוכבים למה נכתבה נתינה דגר כלל מכ"ש ממכירה דעובד כוכבים ידעינן ליה וי"ל דאי לא כתיב נתינה דגר הוה אמינא דאסור ליתן לו נבילות כדי שיתן לב להתגייר לגמרי:

הרואה בריות טובות אומר כו' בירושלמי אומר אפי' גמל נאה סוס נאה חמור נאה אומר ברוך שככה לו בעולמו:

מתני' אין מוכרין להן במחובר לקרקע [גמ'] מנא לן שנאמר לא תחנם ש"מ לא תתן להם חנייה בקרקע וש"מ לא תתן להם חן. אסור לישראל לומר עובד כוכבים זה נאה הוא או עובדת כוכבים אבל נזדמן לו בקרן זוית שלא במתכוין וראה ורוצה לאודיי ולומר ברוך שככה לו בעולמו כדרך שאומר על האילנות שפיר דמי. אבל לתת לעובד כוכבים מתנה בחנם תנאי היא ור' מאיר מתיר ור' יהודה אוסר דתניא לא תאכלו כל נבילה לגר אשר בשעריך וגו' אחד הגר ואחד העובד כוכבי' בין במכירה בין בנתינה.

ר"י אומר דברים ככתבן לגר בנתינה ולעובד כוכבים במכירה כדכתיב או מכור לנכרי:

גמרא גירסת רשי ז״ל אם כן לימא קרא לא תחונם פירוש בוי״ו דהשתא משמע לשון חן ולא לשון חניה ובאידך אמרינן לימא קרא לא תחינם פי׳ בי״וד דמשמע לשון חנם ולא לשון חניה הילכך כתב לא תחנם חסר וי״ו וי״וד דמשמע כולהו ובכי הא דכ״ע דרשינן מקרא ומסורת כיון דלא סתרי אהדדי ולא הוי אלא גלוי מילתא בעלמא ויש גירסאות אחרות וזאת הנכונה ואוקימנא להא מתני דאסר מתנות חנם מלא תחנם כרבי יאודה דדריש לה מנבלה וקשה תרי קראי למה לי ויש לומר דאי לא קרא דנבלה לא הוה דרשינן לא תחנם למתנת חנם אלא לאידך דרשינן הילכך איצטריך קרא דנבלה ואי מקרא דנבלה לחוד לא הוה ביה אזהרה להכי כתב לא תחנם ללאו.

ולענין פסק הלכה פסק רבינו מאיר הלוי ז״ל הלכה כר׳ יאודה דרבי מאיר ורבי יאודה הלכה כר׳ יאודה ואי משום דתנן סתמא כרבי מאיר דקתני אבל מוכר הוא משיקוץ הא עלמנת לקוץ לא כדפרישית במתני׳ ההיא לאו סתמא היא כיון דבמתני׳ גופא איכא פלוגתא והכי אמרינן ביבמות בהדיא דכל היכא דאיכא במתני׳ פלוגתא כלל לא חשיב סתמא וכן פסק רבי׳ משה ז״ל בפרק עשירי מהלכות ע״ז וליכא למימר בהא הלכה כרבי מאיר בגזרותיו דהכא לא פליגי בגזרה אלא בעיקר טעמא דמר סבר משהי לה ומר סבר לא משהינן לה אבל רבינו אלפסי ז״ל כתב בהלכותיו והלכה כרבי מאיר דסתם מתניתין כותיה פי׳ מדתנן מוכר הוא משיקוץ וכיון דבהא סתם לן כר׳ מאיר כל שכן בבהמה דמסתבר טעמיה דרבי מאיר טפי כדאיתא בגמרא דטפי איכא למיחש בה לאשהויי שזהו טעמו של ר׳ מאיר בשחיטה בדאידך כדאיתא בגמרא בהדיא ולא בא לדון בו משום גזרה כדסבר ר׳ אפרים ז״ל וכי תימא והיכי חשיבא סתמא כיון דאית בה פלוגתא אומר רבינו נר״ו דכל כי האי לא חשיב ודאי סתם משנה מכל מקום אית לן למימר הכא כדאמרינן בעלמא ראה ר׳ דבריו של רבי מאיר ושנאן בלשון חכמים כדאיתא התם נמי בחולין וכיון שראה ר׳ דבריו של ר״ש במחובר לקרקע ושנאו בלשון חכמים מכלל דהלכתא כוותיה באילן וכל דכן בבהמה ועוד דבבהמה נמי ראה דבריו וסתם כמוהו ושנאו בלשון חכמים דקתני ובכל מקום אין מוכרין להם בהמה גסה ולא חלק בדבר להתיר על מנם לשחוט הילכך כר״מ קיימא לן וכן הכריע רבי׳ הגדול הר״מבן ז״ל.

כבר ידעת כמה החמירה תורה להרחיק עובדי האלילים מארצנו ומגבולנו ומבינותינו ובכמה מקומות האריכה להזהירנו להתרחק ממעשיהם מכאן אמרו לא תחנם לא תתן להם חן ר"ל לשבח ענינם ומעשיהם ואפילו יפי צורתם ותבניתם וכן דרשו מכאן שלא נתן להם חנייה בקרקע כדי שלא להתמיד ישיבתם בינותינו וכן דרשו ממנו שלא ליתן להם מתנת חנם שלא לגזלה למי שאנו חייבים לה ביותר כגון גר תושב והוא בן נח הגמור לקיים שבע מצות כמו שאמרה תורה לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה או מכור לנכרי ומ"מ פי' בתוספתא דוקא לגוי שאין מכירו או שהיה עובר ממקום למקום אבל אם היה שכנו או חברו מותר שהוא כמוכרן לו הא כל שהוא מן האומות הגדורות בדרכי הדתות ושמודות באלהות אין ספק שאף בשאין מכירו מותר וראוי וכבר אמרו שולח אדם ירך לנכרי:

אע"פ שאסור לספר בשבח תבניתם ויפי צורתם על הצד שביארנו ראה גוי מאותם שהזכרנו והוא נאה מותר לו לשבח על יפיו מי שעשאו באיזה לשון שירצה כעין דבר זה אמרו הרואה בריות טובות ואילנות טובות אומר ברוך שככה לו בעולמו מ"מ בנקבה אסור לאדם להסתכל בה שמא מתוך כך יבא להרהר בהרהורי עבירה מכאן אמרו ונשמרת מכל דבר רע שלא יסתכל אדם באשה נאה ואפילו פנויה ובאשת איש אפילו מכוערת ולא בבגדי צבע אשה הידועה לו ר"ל שהוא מכיר שהם שלה שמאחר שהוא מכירה ושהם בגדי צבעונין שמיפין את האשה בלבישתם הרי הוא מצייר בלבו כאלו היא לבושה בהן ובא לידי הרהור ואפילו היו חדשים שלא לבשתם לעולם ולא בזכר ונקבה של בהמות וחיות ועופות בשעה שנזקקים זה לזה:

בפרש"י בד"ה להקדים נתינה כו' ולהכי אתא או למשמע כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה אחד גר כו' אם אפם מוסב לארור כו' ואם אפם מוסב על כי עז כו' עכ"ל מדבריהם נראה דמלת אפם אין לו הכרע ולא משמע הכי דמלת ארור נקט התלמוד במלתיה ככל אינך דנקיט וכפרש"י והתוס' בפרק הוציאו לו דמלת ארור אין [לו] הכרע אי קאי אשור דלקמיה שור של ארור דהיינו שכם שהוא מארור כנען או קאי אאפם כי עז שקלל אפם ע"ש ודברי התוס' דהכא צ"ע וק"ל:

בד"ה ר"י אומר כו' והאי דהכא נמי איצטריך לעשה כו' עכ"ל דהיינו מכירה ולא נתינה ולאו הבא מכלל עשה [עשה] הוא וק"ל:

גמ' ואכתי מבעי ליה דהכי אמר רחמנא לא תתן להם מתנת חנם א"כ לימא קרא לא תחינם וכו' מקשין העולם ואכתי מנא לן למדרש מהאי כל הני תלתא דרשות לא תתן להם חן וחנייה בקרקע ומתנה של חנם דלמא אימא לך דלא אתי אלא לתרתי דהיינו חן ומתנת חנם דאי לחן לחודי' לכתוב לא תחונם מלא בוי"ו ואי למתנת חנם לחוד לכתוב לא תחינם מלא ביו"ד ומדכתב חסר ש"מ תרוייהו חן ומתנת חנם אבל חנייה בקרקע מנא לן ונראה לישב קצת דדייק לה מדקרינן תחנם דאי לא אתי אלא לתרתי א"כ לקרי' לא תחונם בחולם לשון חן מאי אמרת דהא לא אתא אלא לחן א"כ לכתוב מלא בוי"ו אלא ודאי אתי נמי למדרש מיניה לשון חינם ולחינם לא מצית למימר דא"כ נכתוב מלא ביו"ד אלא ש"מ תרתי או נקרא ליה תחנם בחירק לשון חנם מאי אמרת דהא דלא אתי אלא לחנם לחוד וא"כ לכתוב לא תחינם מלא ביו"ד אלא ודאי מדקרינן ליה תחנם ש"מ למדרש מיניה לכולהו אתי ודו"ק:

תוס' ד"ה דאמר קרא לא תחנם וכו' דלא תחיה כל נשמה ליכא לאוקמי בשאר עובדי כוכבים וכצ"ל וכן כי יסיר לרבנן דלא דרשי טעמא דקרא וכו' ר"ל דלר"ש דדריש טעמא דקרא א"כ האי כי יסיר קרא יתירה הוא דהא אפי' אי לא כתיב קרא הוה דרשינן טעמיה הכי ול"ל דכתבי' אלא לרבות כל המסירים דהיינו שאר עובדי כוכבים אבל לרבנן דלא דרשי טעמא דקרא ואיצטריך קרא למכתב טעמא ולאו קרא יתירה הוא א"כ סברא הוא לאוקמיה (לשאר) לשבעה אומות דוקא דמסירי טפי וכו':

ד"ה אחד גר ואחד עובד כוכבים וכו' וכן ארור אפם כי עז אם אפם מוסב לארור וכו' דברי התוס' תמוהים דהא לא קאמר דאפם אין לו הכרע אלא ארור אין לו הכרע ואינהו מפרשי ההכרע על תיבת אפם אבל ביומא דף נ"ב שם בתוס' ד"ה שאת משוקדים כתבו בלשון אחד וזה לשונם שם וכן ארור אי קאי אשור או קאי אשכם שהיה כנען דכתיב ארור כנען ואי קאי אאפם אז קילל אפם וכו' ור"ל דאפשר דקאי אלעיל מיניה וה"ק וברצונם עקרו שור ארור:

תוס' ד"ה דאמר וכו' שהרי כל שאר האומות מותרים עי' טורי אבן מגילה דף יד ע"ב ד"ה דאגיירה:

"לֹא תְחָנֵּם" לֹא תִּתֵּן לָהֶם חֵן (דברים ז, ב) נראה לי בס"ד תואר 'אָדָם אַתֶּם' (יחזקאל לד, לא) ואמרו רבותינו ז"ל (יבמות סא.) אתם קרויים אדם ואין עכו"ם קרויים אדם, ותואר 'אֶחָד' לא נתנו אלא לישראל דכתיב (וכן בתואר של אחד כתיב) (שמואל ב' ז, כג) וּמִי כְעַמְּךָ כְּיִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ, ושני תוארים אלו 'אָדָם אֶחָד' [58] המה עולים 'חֵן' [58] וזהו שאמר 'לֹא תִּתֵּן לָהֶם חֵן' רמז לשני תוארים אלו של אָדָם ושל אֶחָד. ובזה פרשתי רמז הכתוב (קהלת ז, כח) 'אָדָם אֶחָד מֵאֶלֶף מָצָאתִי' כי ישראל שזכו לשני תוארים של אָדָם ושל אֶחָד היינו מפני שקבלו התורה שרמוזה באל"ף כמו שאמרו (שבת קד.) אלף חכמה אלף בינה, וכן אלף לשון לימוד כמו 'וַאֲאַלֶּפְךָ חָכְמָה' (איוב לג, לג) וכן 'אַלּוּפִי וּמְיֻדָּעִי' (תהלים נה, יד) וזהו שאמר ' אָדָם אֶחָד ' תוארים אלו מחמת ' אֶלֶף ' היא התורה ' מָצָאתִי ' אותם.

וְאַף רַבִּי עֲקִיבָא רָאָה אֵשֶׁת טוּרָנוּסְרוֹפוּס הָרָשָׁע וכו' (תהלים קד, כד) קשא מאי פריך מהא והלא לא דבר בפיו כלום אלא רק בכה? ונראה דבכיתו שבכה על 'הַאי שׁוּפְרָא בָּלֵי עַפְרָא וְרַב' נמצא הוא משבח היופי שלה עכשיו ואף על גב דהוא ראה שאחר כך תתגייר ותהיה ישראלית ונמצא הוא נותן שבח לישראלית יש לומר כיון דעתה לא רצה לגלות לה למה שחק, ורק א"ל טעם הבכיה דבכי על האי שופרא נמצא משבח את יופיה בפניה בעודה גויה והרי הוא נותן חן לה.