מסכת עבודה זרה דף ל׳ עמוד ב׳

מכאן ואילך נתקלקל הרבה ואין בו משום גילוי:

יין תוסס יין חדש מגיתו. עד שהוא מחמיץ להיות יין קרי ליה תוסס:

השחלים קרשו"ן טרוף בכלי ושחוק ויין או מים נתונין בו:

חלא חומץ:

מיגרי בהו החומץ מתגרה ונלחם בחכן של נחשים ואין שותין בו ממנו:

כותח הבבלי חזק הוא כחומץ כדמפרש באלו עוברין (פסחים דף מב.) דיהבו ביה עיפושי פת ונסיובי דחלבא מישג"א בלע"ז:

ניקורי כמין מקום נשיכת הנחש:

טיף טיף כלי שתחת חבית שמקבל יין הנוטף:

השחלים אין בהם משום גילוי פ"ה קרשי"ן בלע"ז טרוף בכלי ושחוק ויין או מים נתונים בו וקשיא דבסוף נדרים (דף צא:) דמשמע דיש בהם משום גילוי גבי ההוא נואף הוו תחלי א"ל לא תיכול מינייהו דטעמינהו חיויא ואין לפרש שחלים דהכא היינו מאכל של גריסין כי ההיא דפ"ב (לקמן עבודה זרה סז.) דקאמר וכן היו בצפורי עושין נותנים חומץ לתוך הגריסין וקורין אותו שחלים דהתם אינו קרוי שחלים עד לאחר נתינת החומץ והכא מיירי קודם נתינת החומץ כדאמרינן ולא אמרן אלא דלית בהו חלא וי"ל דהכא ודנדרים חד הוא ודאי לפעמים במקרה טועמם נחש כי ההוא עובדא דהתם ולכך נהגו בהן בני גולה איסור:

פי תאנה אין בו משום גילוי והא דאמרינן בפ"ק דחולין (דף ט.) ראה צפור מנקר בתאנה חוששין שמא במקום נקב נקר ואסור שאני התם דאיכא ריעותא דניקורא:

לא בהמתו ולא בהמת חבירו אין לדקדק השתא בהמתו אמרת בהמת חבירו מיבעיא דזו ואצ"ל זו קתני ודרך התנא לשנותם יחד:

ומטמא טומאה חמורה בכזית ואפי' ב"ה דבעו רביעית פרק המוציא יין (שבת דף עז. ושם) גבי נבלות דקא אמר אף כשטמאו ב"ה לא טמאו אלא ברביעית הואיל ויכול לקרוש ולעמוד על כזית הכא מודו דסגי בכזית דהואיל ונאסר מטעם תקרובת מטמא בכזית כמו זבח:

ת"ר יין תוסס פי' חדש אין בו משום גילוי וכמה תסיסתו ג' ימים. שחלים דלית בהו חלא אין בהן משום גילוי ובני גולה נהגו בהן איסור ואי אית בהן חלא מיגרי בהו.

וכן כותח הבבלי אין בו משום גילוי ובני גולה נהגו בו איסור ואי אית ביה ניקורי חיישינן. מטפטף דעביד טיף טיף להדי טיף טיף אין בו משום גילוי.

פי תאנה לחה שיש בה לחלוחית אין בו משום גילוי דתניא ר' אליעזר אומר אוכל אדם ענבים ותאנים בלילה ואינו חושש שנאמר שומר פתאים ה':

אמר רב ספרא ג' מיני ארס הן של נחש בחור שוקע ואם נתגלתה חבית אף על פי ששתו ממנה ט' ולא מתו לא ישתה עשירי מעשה היה ולא מת אלא האחרון וכן באבטיח שנתגלה אכלו ממנה עשרה ולא מת אלא האחרון א"ר ירמיה זהו ארס שוקע של נחש בינוני מפעפע של זקן צף ואע"ג דבכל זמן שמזקינין מוסיפין כח זיהריה מיקלש קליש:

ת"ר מים שנתגלו הרי זה לא ישפכם לרה"ר ולא ירבץ מהן הבית ולא יגבל בהן טיט ולא ישקה מהן בהמה ולא ירחץ מהן פניו ידיו ורגליו אחרים אומרים מקום שיש בו סירטא ביניהן גב היד וגב הרגל ורומני דאפא:

א"ר יוחנן משום רבי יהודה בן בתירא שלשה יינות הן יין שראהו כי ניסך ממנו אסור בהנאה ומטמא טומאה חמורה בכזית כמת וכעבודת כוכבים.

שלשה יינות הן יין נסך פי׳ שנתנסך ודאי לעבודה זרה אסור בהנאה ומטמא טומאה חמורה פירוש שמטמא אדם וכלים במשא ואהל בכזית פירוש כעין מת דסבירא ליה כרבי יאודה בן בתירא דתקרובת ע״ז מטמא כמת מן התורה כדלקמן אבל רבנן פליגי עליה שאינו מטמא אלא מדרבנן.

יין שהחמיץ יש בו משום גלוי לפעמים שותה ממנו יין תוסס אין בו משום גלוי וכמה תסיסתו שלשה ימים:

משקין העשויים מן העשבים וכן מיני הכותח אין בהם משום גלוי והרבה נהגו בהם אסור ואם נראו בהם ניקורין יש לחוש:

אף אלו שיש בהם משום גלוי אם היה משקה מיטפטף מהם במהירות גדול עד שהוא עושה טיף טיף כנגד טיף טיף אין בהם משום גלוי שהנחש שומע קול הטפטוף ובורח:

פירות שנמצאו מנוקרין חוששין שמא בעל ארס נקרן ואסור לאכלן כמו שביארנו במסכת חולין פרק ראשון ומ"מ דוקא מנוקרין אבל מה שהוא נקוב מצד טבעו ואין שם נקור מחדש וכן אין הלחה שלהם מגלה מותרין ומפני זה אמרו בכאן פי תאנה אין בו משום גלוי וכן אוכל אדם ענבים ותאנים בלילה ואינו חושש:

משקין שנתגלו ושתו מהם הרבה בני אדם ולא נזוקו לא יהא אדם סומך על זה ששלשה מיני ארס הם של נחש בחור שוקע ושל זקן צף ושל בינוני מפעפע והולך ולפי מעוט שניו הוא שוקע יותר וא"כ פעמים שראשון לוקה פעמים שאחרון לוקה פעמים שאחד מן האמצעיים לוקין מעשה היה ושתו תשעה ולא נזוקו ושתה עשירי ומת:

אבטיח שנתבקע אף הוא יש בו משום גלוי וכן בכל הפירות הלחים:

משקין שנתגלו לא ישפכם לרשות הרבים שמא ידרוס עליהם אחד ורגלו יחפה וכן לא ירבץ בהם את הבית מטעם זה גם כן ולא יגבל בהם את הטיט ואף הבהמות ניזוקות בו ומתוך כך לא ישקה בהם את בהמתו ולא בהמת חברו ולא ירחץ בהם פניו ידיו ורגליו ואף במקומות שאין שם נקע כגון רמוני הפנים וגב היד וגב הרגל ואין צריך לומר מקומות הנקעים כגון נקבי החוטם והאזן והפה ובין אצבע לאצבע:

זה שאמרו שלא ישקה לא לבהמתו ולא לבהמת חברו בחתול שלו מיהא מותר להשקותם שאין הארס מזיק לו אדרבא אוכל הוא את הנחש כמו שהתבאר בפרק ערבי פסחים ואע"פ שמכחיש בכך חוזר הוא לבריאותו הא לשל חברו לא ישקה שהרי מכחישו ושמא קודם שישוב לבריאותו הוא צריך למכרו ונמצא מפסידו:

גמרא אפילו לבתר תלתא יומי אין בו משום יין נסך משום גילוי חיישינן כו' כצ"ל וכ"ה ברי"ף וברא"ש:

שם והוא דעביד טיף טיף להדי כו' אמר ר' ירמיה זהו שוקע כצ"ל: