מסכת עבודה זרה דף ע״א עמוד ב׳

אי דקא כייל ורמי למנא דישראל הכי נמי - לקצת המפרשים שפירשו שם בפרק (הזהב) [המוכר את הספינה] (ב"ב פה, ב) דמשיכה בכליו של מוכר אינה קונה מפני שלא הזיזן ממקומן ומרשות בעלים, צריכין אנו לפרש כאן דישראל זה הקנה לו כליו כדי שיקנה יין בתוכו, ומשום הכי אמרינן אי דכאיל ורמי במנא דישראל הכי נמי שהיה קונה הגוי במשיכה, אבל לדעת שאר החכמים שפירשו דמשיכה בכליו של מוכר קנה לוקח, אין אנו צריכין להקנאתו של כלי, וזה הנכון ושמועתינו זו מסייעתן, דאם איתא דמשיכה בכליו של מוכר אינה קונה הגבהה נמי אינה קונה דאף בהגבהה לא זזו הפירות ממקומן, והילכך אף היא לא תיקני להם, ואם כן אדמהדר אמימר לתרוצי מילתא דרב אליביה ואוקמה בכליו של גוי ואיכא עכבת יין אפומא דמנא, לוקמה בדמשך בכליו ממש של ישראל דאף על גב דמשכיה או אפילו אגבהיה לא קניא עד דנגע ביה ומוריק ליה בכליו שלו, ומקמי דשקיל דמי הוה ליה יין נסך, הילכך מדלא אוקמה בהכי שמע מינה דבין בהגבהה בין במשיכה בכליו של מוכר קנה לוקח.

הכא במאי עסקינן דקא כאיל למנא דגוי - פירוש ויש בו עכבת יין בקרקעיתו של כלי כדאוקימנא לה בסיפא, והילכך נאסר כלו בהנאה לדברי רב דלית ליה כרבן שמעון בן גמליאל, ומשום הכי בעינן נתינה תחלה שכבר קנאו במעותיו עד שלא נאסר. והוא הדין שהיה יכול להקשות כאן כמאן דלא כרבן שמעון בן גמליאל כמו שהקשה לבסוף, אלא דעדיפא מינה אקשי ליה השתא. ואין לפרשה בשאין בכלי עכבת יין ומשום איסור של כלי עצמו, דכלי עצמו אינו אוסר יין הכנוס בתוכו בהנאה, כדתנן (כט, ב) נאדות הגוים וקנקניהם ויין ישראל כנוס בתוכם אסורין ואין איסורן איסור הנאה. עוד נראה, דהכא ליכא לאקשויי מידי, דכל דכאיל במנא דגוי משכשך ליה גוי מכי הוי במנא דידיה, והכין מוכחא שמעתא.

סוף סוף מכי מטי אוירא דמנא קניה - פירוש משום הגבהה, דקא סלקא דעתך השתא דמנח בידיה דגוי, וכדמהדר ליה אי מנח בידיה דגוי הכי נמי, הכא במאי עסקינן דמנח אארעא. כתב הראב"ד ז"ל ואי קשיא לך הא דגרסינן במסכת גיטין (עט, ב) שתי קופות זו לפנים מזו פנימית שלה וחצונה שלו וזרקו לה, אף על פי שהגיע לאויר פנימית אינה מגורשת, מאי טעמא דהא לא נח, ומקשינן הא נח מאי הוי, כליו של לוקח ברשות מוכר הוא, ומתרץ לה חצונה בקופה שאין לה שולים עסקינן, אלמא אויר כלי לא קני עד שינוח בו, ואיכא למימר דשאני גט דמידי דמנטר בעינן דומיא דידה, ובאויר כלי לא מינטר שאין מחיצות כלי עשויות לשמור מאוירן, אבל לענין קנייה מדמטא לאויר כליו קנה, וגט נמי מדמטא לאויר חצרה דמנטרא מגורשת. ובכל מקום אויר רשות כרשות דמי, לבד משבת דפליגי רבי ורבנן (שבת ד, א–ב) בקלוטה כמו שהונחה דאפילו תוך שלשה צריך הנחה על גבי משהו לדעת רבן, והתם היינו טעמא דגמרינן לה ממשכן דהויא עקירה והנחה ממש, עד כאן.

הלוקח גרוטאות וכו' ואי סלקא דעתך משיכה בגוי קונה אמאי יחזיר וכו' - והשתא סלקא דעתין דמקשה דסיפא דקתני אם משנתן מעות משך יוליך הנאה לים המלח משום נתינת המעות הוא דקנו, ומשך דקתני לאו דוקא, אלא איידי דתני רישא משך תנא סיפא נמי משך ולאו דוקא. ובמסכת בכורות (יג, ב) מוחלפת השטה דהתם מייתי לה להא שמעתא לתיובתא דאידך גיסא ודייק מסיפא דמעות אינם קונות מדקתני משך. וכתב הרמב"ן נ"ר דיש לומר דהכא והתם דעתיה דמקשה דליבעי משיכה ומעות לגוי ובחדא מנייהו גרידא לא [קנה], ופריך הכא למאן דאמר משיכה לחודה קניא, והתם פריך למאן דאית ליה מעות לחודייהו קנו, והאי מקשה לא דריש מה עמיתך בחדא אף גוי בחדא, ולדעתיה סיפא דקתני אם משנתן מעות משך דוקא קתני משך דאיכא תרתי נתינת מעות ומשיכה.

המוכר יינו לנכרי, פסק עד שלא (נתן) [מדד] דמיו מותרין - נראה שרש"י ז"ל מפרשה בשמדד הישראל, ולפירושו דמיו מותרין אפילו בדכאיל ורמי למנא דגוי, ואפילו עכבת יין בקרקעית כלי הגוי, לפי שהאויר כליו קונה לו כדאמרי לעיל, וכגון דקאי בידיה דגוי או בחצרו של גוי, ואפילו קאי (בכליו) [בחצרו] של ישראל וכליו של לוקח ברשות מוכר לא קנה לוקח, דמיו מותרין, דהא קיימא לן כרשב"ג (עד, א) דיין ביין ימכר כלו לגוים חוץ מדמי יין נסך שבו. אבל ר"ח ז"ל והראב"ד ז"ל נראה שפירשוה בשמדד הגוי לעצמו, ולדידהו דוקא בשמשך הגוי היין בעוד שהוא בכליו של ישראל, דאי לא משך בכליו של ישראל ודמי נמי לא יהיב, מכי מדדיה אינסיך ליה כוליה, דמוריק אורוקי בכוונה אוסר אפילו בהנאה כדברי הראב"ד ז"ל ומקצת חכמים ז"ל כמו שכתבנו למעלה בפרק ר' ישמעאל בעובדא דר' יוחנן בר ארזא ור' יוסי בר נהוראי, וכן כתב רש"י ז"ל (ס, א ד"ה חמרא) גבי גוי אדנא וישראל אכובא חמרא אסור אפילו בהנאה, וכן מצאתי בתשובותיו. וכן כתב כאן ר"ח ז"ל דכיון דקודם המדידה משך דמיו מותרין. ואף על גב דאי אפשר למדידה בלא הגבהה לא קנה, וכדאמרינן בפרק המוכר את הספינה (ב"ב פד, ב), מדד ולא משך לא קנה, וטעמא דמילתא משום דמדידה זו אינה לדעת קניה אלא לצורך שניהם לידע כמה מדות יש בו. ומיהו פלוגתא היא התם דרב אמי ורב אשי גבי מדד ונתן לתוך קופתו, וכן כתב שם הראב"ד ז"ל. ולפי מקצת חכמים שכתבו דכחו של גוי אפילו בכוונה אינו אוסר בהנאה, אפילו כשמדד הגוי קודם משיכה דמיו מותרים בדיעבד, ולהדין סברא סיפא דקתני מדד עד שלא פסק דמיו אסורין, משום מגעו של גוי ממש קאמר, דסתמא דמילתא גוי מכי רמי יין במניא שקיל מניה ונגע ביה, ולפירושו של רש"י ז"ל שפירשה בשמדד הישראל ונותן לכליו של גוי הכי נמי מפרשינן לה לסיפא דברייתא כדפרישית.