מסכת עבודה זרה דף ע״ב עמוד א׳

ומאי לא ניתן להישבון הא לא שייך ביה הישבון דכיון דעובד כוכבים לא קנייה דישראל היא:

אינה בתורת הישבון כלומר ה"נ קאמר אינה בתורת שום גזילה דעובד כוכבים דכל היכא דאיתא דמרה היא. וה"ה לשוה פרוטה והאי דנקט פחות לאשמועינן דנהרג עליה:

אלא ש"מ משיכה קונה הלכך קניה קמא והדר קניה האי ונהרג על שגזל. ולא ניתן להישבון דרישא דוקא פחות משוה פרוטה דישראל מחיל ולא מיחייב עובד כוכבים לאהדורה:

לך מזביננא לה וקנו מיניה בקנין:

והא לא פסק ראשון דמים ולא סמכא דעתיה אקנין דסבר אם ירצה לחזור ירבה עליו בדמים:

דמיו אסורין אלמא לא קניה משיכה משום דלא פסק קודם לכן הלכך קנין נמי לא מהני:

ה"ג מאי הוי עלה מאי הוי עלה כדאמרן קמא בלשון בעיא ובתרא בלשון תימה:

דלמא מהכא לא פשטינן לקנין דעלמא והכא משום חומרא דיין נסך שאני דאחמירו רבנן למימר דלא קניא משיכה בלא פיסוק אבל בעלמא קני:

ומאי לא ניתן להישבון פ"ה דלא שייך ביה הישבון וכל היכא דאיתיה ברשותיה דישראל איתיה ותימה הרי ישראל נמי לא קנה הגזילה ואפ"ה איתיה בתורת הישבון דכתיב והשיב הגזילה ונראה דה"פ מאחר שאין חיוב בה רק משום צערא דישראל אמאי הוצרך לומר ולא ניתן להישבון פשיטא וליכא מ"ד שתהא השבה שייכא ביה וא"ת למאי דפרשי' לעיל דקאמר דמשיכה קונה בעובד כוכבים לכולי עלמא היכא דליכא זוזי כגון במציאה ובמתנה מאי פריך ומאי מייתי ראיה מגזל למקח וממכר וי"ל דס"ל דאי אינה קונה בעובד כוכבים במקח אף בגזל נמי לא תקנה דלא דמיא למציאה ומתנה דבהיתירא אתי לידיה אבל גזל דבאיסורא אתי לידיה אי לא מהני משיכה במקח לא מהני אף בגזל:

ההוא גברא דאמר ליה [לחבריה] אי מזבנינא לה לדידך מזבנינא לה וכו' אסיקנא דלא קנה, מדלא פסק דלא סמכא דעתיה, אבל פסק דסמכא דעתיה קנה קמא. וכתב רבנו האיי גאון בספר המקח (שער לז) כגון שקנו מן המוכר ואמר ליה הקניתיך בדמים כך וכך מעכשיו ולכשארצה למוכרה, והקרקע עומד ביד הלוקח, כי האי גוונא קני ואי לא לא קני, ואפילו בדפסק נמי אסקא רב יעקב מנהר פקוד דאי משכח לזבונה לאיניש אחרינא ביותר ממה שפסק עם הראשון דשני קנה ראשון לא קנה, דאמרינן האי זוזי אנסוה.

וזוזי אנסוה דקאמרינן הכא פירש הר"מ: דכי היכי דאי אנסוה לזבוני לאיניש אחרינא בעל כרחו לא קנה קמא, דאונסא לא מסיק איניש אדעתיה עד דמקבל עליה בפירוש כל אונסא דמתיליד, האי נמי דאמר ליה להאי דמזבין ליה שקליה במאה לא אסיק אדעתיה דמצי לזבונה לאיניש אחרינא במאה ועשרים, דאי אסיק אדעתיה הכי לא הוה מזבין לה ניהליה במאה, אבל ודאי אי אמר ליה בפירוש אי מזבנינא לה לעולם בכמה דמזבנינא לה לדידך מזבנינא לה במאה קנה קמא, דהוה ליה כמאן דמקבל עליה כל אונסא דמתיליד. וכתב הראב"ד ז"ל דלא אמרינן זוזי אנסוה אלא היכא דלא בעי ליה האיך למיתן ליה טפי, אבל היכא דבעי למיתן כדמשכח מאידך האי לאו אונסא הוא, ואי מזבנינא לאחרינא בטפי ולא אמלוך בקמא, ובתר הכי שמע קמא ובעי למיתן ליה כי האיך מפיק ליה מניה, דהא כל כמה דלא אימליך בקמא לאו אנוס. וזה תימה, דהא מילתא פסיקתא קאמרינן קנה קמא ולא קנה קמא, ואם איתא דכל היכא דבעי לאוסופי קמא [כמה] דיהיב ביה תניינא קנה לה, לא הוה לן למימר לא קנה, דודאי קנה וביה בעי לאימלוכי, והכין הוה ליה למימר בדמים הללו לא קנה קמא. ועוד הקשה לו הרמב"ן נ"ר דכיון שממכרן הראשון אינו עומד מוכר הוא לכל מי שירצה בתוספת דמים. והיכא דלא פסק לו דמים ידועים אלא שתלו שניהם פסק דמים בשומת אחרים קנה, דכל כמה (דאין המוכר) [דהמוכר] יכול להעלותן לו כמה שירצה, ואפילו יותר מכדי שווייה, לא סמכא דעתיה עד שיפסוק עמו דמים ידועים, אבל כשתולין דעתן בדעת אחרים והם ישומו אותה בשוויה סמכא דעתם והרי היא קנויה לו, וכדאמרינן כדשימי בי תלתא, כדאמרי בי תלתא, וכולה כדאיתא הכי.

נטל משפך וכו' אם יש בו עכבת יין יש גורסין עכבת בכ״ף, כלומר שיש גומא במשפך שמתעכב שם היין האסור ואוסר את השאר הנשפך עליו אחר כך. ויש שגורסין עקב בקו״ף, ופירוש לכלוך, וכן נראה מן הירושלמי (ה״י) דתמן אמרי כמה דתימר קרא "עקבה מדם" (הושע ו, ח), והיינו טופח על מנת להטפיח. ואסור דקתני הכא יש מי שפירש אסור בהנאה, וכן פירש הראב״ד ז״ל, דאלו בשתיה אפילו ליכא בדפני הכלי מיין האסור כדי להטפיח, אלא שנשתמשו בו אחר שעמד שם יין אסור בלא הדחה, הרי זה אסור בשתיה, אלא ודאי כי קתני מתניתין אם יש בו עכבת יין אסור, [בהנאה] קאמר. וכתב הרמב״ן נ״ר דיש לתמוה על הרי״ף ז״ל למה כתבה, דהא קיימא לן (עד, א) כרשב״ג בכל תערובת סתם יינן שמוכרו כלו לגוים חוץ מדמי יין נסך שבו, וכאן אין בו דמים של יין נסך כלל. ותירץ הוא נ״ר דיש לומר דכל שנפל יין נסך לבור ואפילו טפה אחת הכל נאסר בהנאה, עד שיפרש חוץ מדמי יין נסך שבו, או יוליך פרוטה לים המלח. ואינו מחוור בעיני כלל מדאמרינן לעיל (עבודה זרה עא, ב) הכא במאי עסקינן דאיכא עכבת יין אפומא דמנא, ואקשינן כמאן דלא כרבן שמעון בן גמליאל, ואם איתא מאי קושיא דהתם הלא אמרינן חוץ מדמי יין נסך שבו, אלא לא שנא. ולי נראה דסתם יין נסך דכולה מתניתין ביין נסך גמור קא מיירי, וראיה לדבר דהא בריש פרקין (עבודה זרה סב, ב) גבי מתניתין דהשוכר את הפועל לעשות עמו ביין נסך, איבעיא להו שכרו לסתם יינן מהו, אלמא סתם יין נסך דקתני בכולה מתניתין ביין נסך גמור קא מיירי, דאי לא מאי קא מיבעיא ליה, ומאן פלג ליה דליבעי סתם יינן מאי, ויותר מזה אני כותב למטה גבי משנת יין נסך שנפל לבור (עג, א ד״ה יין נסך אסור), ומשום הכי כתבה רבנו זצ״ל בהלכותיו, דודאי יינן קאמר רב נחמן (עד, א) דיין ביין אסור, כן נראה לי, וכן נראה מדברי רבנו תם ז״ל דהכין סבירא ליה דכולה מתניתין ביין נסך גמור קא מיירי, כמו שאנו עתידין לכתוב בעזרת השם יתברך (עג, א ד״ה יין נסך אסור). ויש מפרשים דכל דבר שאין מכניסו לקיום ועמד בו יין של אסור לפי שעה אם נתיבש הכלי אינו צריך הדחה, לפי שכבר יבשה לחלוחית היין שבפניו והיא כלה לגמרי מאליה, ומתניתין דקתני אם יש בו עכבת יין אסור ליאסר בשתיה קאמר. והראשון נראה לי עיקר דהא משפך נגוב בעינן.

אמר רב הונא הנצוק לטומאה ולטהרה לא הוי חבור, לענין יין נסך הוי חבור, אמר ליה רב נחמן לרב הונא מנא לך הא וכו'. כתב ר"ח ז"ל ואף על גב [דלא מסתייעא] רב הונא מהני מתניתין קיימא לן כוותיה, דליכא מאן דפליג עליה, דרב נחמן לא פליג עליה אלא אמר ליה מנא לך האי סברא, דילמא אית בידיה מתניתא ואגמרא ניהליה ולא חלק עליה, וכן פסק הרי"ף ז"ל בהלכותיו, וכן כתב רש"י ז"ל בפרושיו (ע"ב ד"ה קטופי) ובתשובותיו (סי' קכט), וכן כתב הראב"ד ז"ל בפירושיו. ואף על גב דאמרינן בדתני ר' חייא (ע"ב) נצוק תיבעי לך, לא דחינן מימרא דרב הונא משום ספיקא דר' חייא, דמאי דאיבעיא להו לקמאי בתר פשטוה בתראי, ורב חסדא נמי לכאורה משמע דהכין סבירא ליה, מדאמר (ע"ב) להו להנהו סבוותא, כי כייליתו חמרא לגוים קטיפו קטופי. וליכא למימר דרב חסדא לכתחלה קאמר דצריכין להזהר כיון דאיבעיא ליה (לרב הונא) [לר' חייא] ולא איפשיטא ליה לא להיתר ולא לאיסור איהו נמי איסתפקא ליה ולכתחלה, הא ליכא למימר, כיון דלא אתפרש הכין בגמרא לא סמכינן אהאי שינוייא למישרי ניצוק בדיעבד. והרב בעל המאור ז"ל (כח, א בדפי הרי"ף) כתב דדעתו נוטה להתירו בדיעבד, דהא קיימא לן (ע, ב) דטהרות עדיפי מיין נסך, ואמרינן דנצוק אינו חבור לא לטומאה ולא לטהרה, כל שכן שיש לנו לומר ביין נסך שאין הנצוק חבור בו ולהתירו בדיעבד. ועוד דרב הונא ורב נחמן אפליגו בהא מילתא, מדאמר ליה רב נחמן לרב הונא מנא לך, וכיון דאיפליגו בהא מילתא הוה ליה ספק ובדרבנן הלך אחר המיקל. ועוד דמאי דאיבעיא להו לדר' חייא מסייעא ליה לרב נחמן. ומיהו אנן הא כתבינן דמהא ליכא ראיה לדחויה מימריה דרב הונא, דרב נחמן לא פליג עליה כלל. אבל מקצת רבותינו הצרפתים ז"ל סבירא להו דאפילו רב הונא לא פשיטא ליה דהוי חבור והביאו ראיה לדבר זה מדדייקינן בפרק ר' ישמעאל (עבודה זרה נו, ב) גבי הא דאמר רב הונא התם לא שנו אלא [שלא] החזיר גרגותני לגת וכו', גרגותני גופה במאי מיתסרא בניצוק שמע מינה ניצוק חבור, ודחינן כדאמר ר' חייא בשפחסתו צלוחיתו, הכא נמי שפחסתו בורו, ואם איתא דפשיטא ליה לרב הונא, הא אמר רב הונא ניצוק חבור, אלמא משמע דרב הונא לא פשיטא ליה, אלא דבעי למידק מרישא דמתניתין דהנצוק והקטפרס וכו' דלענין יין נסך ליהוי חבור, ורב נחמן דייק מסיפא דלא הוי חבור, וסלקא כספיקא, דממתניתין ליכא למשמע מינה, והיינו דלא אהדר ליה רב הונא לרב נחמן אנא סברא דנפשאי קאמינא. ומיהו אין קושיא זו שהקשו רבותינו הצרפתים כדאי לדחות קבלתן של גאונים ז"ל, דדילמא הא דדייקינן התם שמעת מינה ניצוק חבור הכי קאמר, שמעת מינה מיהא דסבירא ליה לרב הונא דנצוק חבור ליין נסך, ואי הכי מאי קא משמע לן הא אמרה חדא זימנא. וסוף דבר, אין לזוז מקבלתן של ראשונים ז"ל.

אינו בתורת השבון פר״שי ז״ל שום גזלה דגוי אינה בתורת השבון דכל היכא דאיתא ברשותא דמרא היא דלא קנייה ויש מפרשים אינה בתורת השבון דלא מתקן להויא בחזרה דומיא דישראל והכין מתפרש אפי׳ המסקנא דגוי קונה במשיכה ונכון הוא אלא סיפא אמאי פי׳ דהא ודאי אפילו לגבי גוי ליכא לחיוביה מיתה כל היכא דלא קני ליה דהא לא חשיבא גזלה אלא לאו שמע מינה משיכה בגוי קונה וכן הלכה.

כתב רבינו הר״מבן ז״ל וכיון דק״ל הכי המוכר יינו לנכרי לא צריך לאקדומיה ומשקל זוזיה מיניה דכיון דמשכיה קנייה ויין נסך לא הוי למיסר בהנאה עד דנגע בגת ואי נמי איכא עכבת יין הפומא דמנא הא קיימא לן כרבן שמעון בן גמליאל דאפילו יין ביין ימכר כולו לגוים חוץ מדמי איסור שבו.

ואיכא למידק דהא בדיעבד הוא דשרי רבן שמעון ן׳ גמליאל ויש לומר דאין הכי נמי כשנתערב בשלנו אבל הכא שמתערב בכליו של גוי ודעתו להוליכו ועל דעת כן מודד אפילו לכתחילה מותר והכי ריהטא סוגיין דאמרינן ואי ס״ד משיכה בגוי קונה כו׳ כלומר ולמה לי לאקדומיה זוזיה ומהדרינן דמשום הכי מקדים זוזי משום דרמי למנא דגוי וזמנין דאיכא עכבת יין הפומא דמנא וס״ל דלא כרבן שמעון בן גמליאל דאלמא כל היכא דס״ל כרבן שמעון בן גמליאל לא צריך להקדומיה זוזי ואפילו לכתחילה והיינו מטעמא דאמרן כנ״ל לפי דברי רבינו ז״ל ומיהו טוב הדבר לאקדומיה ומישקל זוזי מינייהו כל היכא דאיכא עכבת יין הפומא דמנא אבל משום יין דבארעיתא דמנא לית לן למיחש דמכי מטי האוירא דמנא קנייה או בהגבה אי נקיט ליה בידיה או מדין כליו אף על גב דמנח הארעא דהא ק״ל דכליו של לוקח ברשות מוכר קנה לוקח ונראה דמסתמא לית לן למיחש לעכבת יין הפומא דמנח דהא לא שכיח הילכך ליתא לדרב ושלא כדברי הגאון ז״ל שכתב בספר המקח דהלכתא כרב ואפילו בדיעבד דמיו אסורים אם לא הקדים ונטל וזה בודאי אינו בשום ענין מכיון דק״ל כרבן שמעון ן׳ גמליאל וכן תפס עליו רבי׳ הר״מבן ז״ל.

לדידך מזבננא לך פרש״י ז״ל וקנו מידו וכן בדין דאי לא במאי קני ולא שיקנו מידו שימכור באותה שעה דההוא קנין דברים הוא ועוד היכי אמרינן קנה קמא אלא שקנו מידו שהוא מוכרה לו מעתה ואם תאמר והא אסמכתא היא יש לומר בדאמר ליה מעכשיו אי נמי דליכא אסמיתא אלא באומר אם לא עשיתי כדפרישנא בדוכתא.

משך ממנו חמריו כו׳ כבר מפורשת במקומה בפ׳ הספינה בסיעתא דשמיא.

האי זוזי אנסוה פירש ר״שי ז״ל זה שנתן לו מאה ועשרים אנסיה למוכרה וכל כמה דלא יהבי ליה כולי האי לא הוי דעתיה לזבונא ואיהו אי מזבננא לא מדעתאי ואמר לה והאי לא מדעתיה זבנא אלא על כרחיה עכ״ל. ולפי זה הפירוש שהוא הנכון אף על גב דיהיב ליה קמא מאה ועשרים או יותר לא קנה דהא לא נתקיים התנאי לזבוניה מדעתיה וכן כתב רבינו הר״מבן ז״ל ושלא כדברי הר״אבד ז״ל ומיהו כתב רבינו הר״מבן ז״ל דודאי אי אמר ליה בפירוש אי מזבננא לה (מדעתאי) לעולם בכמה דמזבננא לה לדידך מזבננא לה במאה קנה קמא דהוה ליה כמאן דמקבל עליה כל אונסא דמתיליד עכ״ל. ולמדנו מן המעשה הזה לפי פירוש ר״שי ז״ל ורבי׳ הר״מבן ז״ל דכל דמתני ואמר אי עבידנא כך וכך שדי קנויה לך או חייב אני לך מאה דלא מחייב אלא היכא דעבר על תנאיה ומדעתיה לגמרי בלא שום צד אונסא ואפילו כי האי אונסא דאנסוה זוזיה בעלמא עד דלתני בהדיא.

כדשיימי בי תילתא כו׳ אפי׳ תרי מיגו תילתא פי׳ כשומת בית דין ואף על גב דקיימא לן דכל דלא פסק זוזי לא גמר והקנה התם הוא בשמכר סתם דמוכר סבר שמא יזלזל לוקח דמיו הרבה ולוקח סבר שיעל׳ הרבה אבל בשמכר לפי מה שיפסקו אחרים גמרי ומקנו. וכל מאי דאמרינן תרי מגו תלתא וכן כל מאי דאזלינן בתר רובא דוקא כשהיה שם המיעוט ואמר דעתו וכדברירנא במסכת סנהדרין.

אמר כדשיימי בי תילתא ואתו בי תילתא ושיימנהו כו׳ ק״ל דאי בדשיימוה קמאי בברירת שניהם או מדעתם מאי טעמא דרב פפא ואי בדשיימוה שלא מדעתו מאי טעמא דרב הונא בריה דרב יהושע ויש לומר דלעולם בשלא שמוה בברירתו לפי שלא היה רוצה לברור וחברו ברר שלשה לפניו ולא מיחה ורב פפא סבר דאפי׳ הכי דינא דמעכב ורב הונא סבר דכיון שסירב בתחילתו שלא לבא לברור ולא מיחה בברירתו של זה אין לו לחזור ולברור על הספק שאינו הולך אלא בעקפין ומדקאמר דילמ׳ קמאי קים להו משמע דכל היכא דחזינן ודאי דאידך קים להו אפילו רב הונא בריה דרב יהושע מודה דדינא קאמר כיון שלא נעשית הברירה ראשונה לדעתו אבל נעשית לדעתו שוב אין שומעים לו מכיון דשמוה אבל אם עדין לא שמוה ודאי חוזר בו וישומו אותו אידך דידעינן ודאי דקים להו טפי כנ״ל.

מי שהתנה עם חברו שכל זמן שיעלה בדעתו למכור קרקע פלוני הוא מוכרה לו והקנהו זה בקנין ולא קנין דברים ר"ל שאמכרנה לך שזה אינו כלום כמו שיתבאר במקומו אלא שכתב לו הרי היא קנויה לך מעכשו לכשאמכרנה מ"מ הואיל ולא פסק בכמה אין דעתו של אחד מהם סומכת על אותן הדברים ומוכרה למי שירצה:

מלוה שרצה להפרע מן הלוה ומשך מדעת הלוה חמריו ופועליו טעונין פירות והכניסם לתוך ביתו שניהם יכולין לחזור שלא קנה עדין משיכה אין כאן שאין קנין משיכה בבני אדם ופירות כל זמן שהם עליה לא קנאם הילכך אפילו פסק בכמה וקבלם קודם משיכה זו לא קנה ומ"מ אם פרקן והכניסן לתוך ביתו אם פסק תחלה ואח"כ משך ומדד קנה ואין שניהם יכולין לחזור ואפילו לא משך רשותו קנה לו אבל אם משך ומדד קודם פסיקה לא קנה שאין דעתו של אחד מהם סומכת בכך:

מי שהתנה עם חברו שכל זמן שיעלה בדעתו למכור קרקע פלוני הרי הוא מוכרה לו במאה דינרין והקנהו בקנין הראוי והוא שכתב לו הרי היא קנויה לך במאה דינרין מעכשו ולכשאמכרנה ולאחר זמן מכרן לאחר במאה ועשרים קנה השני לא היתה כונתו אלא כל זמן שיעלה בדעתו למכרה וזה לא היה דעתו למכרה ולא מכר אלא מפני שנתוסף לו על שוויה ומ"מ אם מכרה במאה קנה הראשון וכן אם התנה הרי היא מכורה לך מעכשו ולכשאמכרנה בכמה שאמכרנה קנה ראשון וכן אם קבל עליו כל אונס הבא גדולי המפרשים סוברים בזה שמכרה במאה ועשרים שאם אמר הראשון הריני נותן כמו שאתה מוצא ממנה שקנה הראשון ואין הדברים נראין לא חל קנינו אלא על אותו הצד ומ"מ אף לדעתם אם נמלך בו ולא רצה ליתן הופקע כחו:

התנה עמו למכרה לו כל זמן שימכרנה ולא פסק לו דמים בשעת הקנאה אלא שאמר בדמים שישומו אותה שלשה בני אדם בוררין שלשה והולכין אחר שומת השנים שכונתו להיותם כבית דין ואם אמר עד שיאמרו שלשה ולא הזכיר לשון שומא אין הדבר כלום עד שיסכימו השלשה אמר כמו שישומו ארבעה הואיל והוציאם מכלל שלשה דעתו להסכמת כלם וכל שכן אם אמר עד שיאמרו ארבעה אמר עד שישומו שלשה או עד שיאמרו שלשה וכן בארבעה ולא בררום בשעת התנאי ובשעת המעשה בררום וגמרו שומתם ופרסמוה ואמר אחד מהם יבאו שלשה אחרים וישומו אין בידם לעכב אע"פ שלא התנו עליהם בפרט הואיל ומ"מ ביררום בשעת השומא ואע"פ שהוא טוען שיבאו אחרים הבקיאים יותר שאינו יודע איזה בקי בשומא ביותר ולא סוף דבר בפרסמוה או בגמרו את שומתם אלא אף משנבררו ומ"מ יראה שאם הדבר ברור על אחרים שבקיאים יותר שאפשר לו לטעון כך אם לא התנה ודברים אלו כלם במעכשו ובקנין:

המשנה השביעית והכונה בה השלמת ביאור עניני החלק השני בדין תערובת יין נסך וסתם יינן ובדין נצוק בפרט ואמר על זה נטל את המשפך ומדד לתוך צלוחיתו של נכרי וחזר ומדד לתוך צלוחיתו של ישראל אם יש בו עכבת יין אסור המערה מכלי לכלי את שעירה ממנו מותר את שעירה לתוכו אסור אמר הר"ם ועכבת יין שישאר במשפך ואותו היין נראה והמערה מכלי אל כלי הוא שיצוק ישראל מכליו לתוך הכלי שביד הגוי והוא הדין בכלי הגוי עצמו כשיש בו יין נסך ואפי' הוא בארץ והסלון המחבר את הכלים בעת יציקתו והוא הנקרא נצוק אסור ועל זה ההקש תאסר היין אשר בכלי העליון מצד הנצוק כיון ששמנוהו חבור לענין יין נסך וכן הוא ולפי' צוו שיהיה ענין היציקה כמו שאבאר והוא שיצוק ויגביה ידו קודם שיגע הדבר שהוא יוצק אל הכלי התחתון אח"כ יצוק פעם שנית כמו בראשונה או יהיה יוצק כמו שזורקין במזרק והוא אמרם למוכרי היין קטפו קטופי או נפדו נפודי ועל זה הדרך יהיה המערה ממנו מותר:

אמר המאירי נטל משפך ומדד לתוך צלוחיתו של נכרי נטלו ומדד לתוך צלוחיתו של ישראל אם יש בו עכבת יין אסור צריך שתדע שאע"פ שלא נתברר עדין נצוק אם הוא אוסר אם לאו הואיל וסוף הדברים כן שהוא אוסר כמו שיתבאר אנו מפרשים משנה זו על דעת פסק באיסור נצוק ומשפך הוא כלי שבאמצעיתו מריקין היין מכליו של מוכר לכליו של לוקח ונטל זה את המשפך ומדד לתוך צלוחיתו של נכרי שבו יין נסך והרי נאסר מה שבמשפך משום נצוק ואינו צריך להעמידה בשפחסתו צלוחיתו ר"ל שנהפכה ועלה יין שבתוכו וצף על המשפך שאף בלא פחיסה זו נאסר מה שבמשפך משום נצוק ונאסר אף בהנאה שהנצוק ליין נסך גמור נאסר אף בהנאה כמו שיתבאר ומ"מ כלי שביד ישראל מותר שהרי בר נצוק הוא ובר נצוק מותר כמו שהתבאר ואח"כ נטל את המשפך ומדד לתוך צלוחיתו של ישראל אם יש עכבת יין במשפך ר"ל שיש גומא בשולי המשפך שנתעכב בה מעט יין הרי נאסר יין זה שבצליחותו של ישראל הלוקח בתערובת אותה טפה שירדה לשם ובתלמוד המערב גורסין עקבת יין ומפרשים בה שם מלשון עקבה מדם ר"ל לכלוך יין ויראה מלשון זה אע"פ שאין שם יין ממש הואיל והוא טופח ונתערבה טפיחתו ומ"מ פי' בה דוקא בטופח בכדי להטפיח ואסור שאמרו פי' בו גדולי המפרשים בהנאה שאלו בשתיה אף בטופח שלא להטפיח נאסר כל שעבר יין בכלי האסור אחר שלא הכשירו כראוי לו ואפילו ניגב לגמרי שאף כלי שאין מכניסו לקיום שעמד בו יין אסור לשעתו ואף נגב לגמרי אינו כהודח וכל כלי שנאסר יינו נאסר הוא עמו ולא דברו בכאן מעתה אלא באיסור הנאה והוא שכשחזר ומדד במשפך זה הרי נתערבה עכבת יין שבו ביין זה שבצלוחית ואסרו ומ"מ סתם יינו הוא שהרי משום נצוק באסר אלא שאותה עכבה שבמשפך אף בהנאה נאסרה הואיל והוצק ליין נסך אבל מ"מ חזרה היא לסתם יינן וימכר כלו חוץ מדמי יין נסך שבו ואם אין שם עכבת יין מרבה או שאין שם טופח להטפיח אין לו דמים ומותר הכל או שמא מ"מ צריך לפרש חוץ מדמי יין נסך שבו כמו שהתבאר לדעת קצת שאם היה יין נסך גמור היה אוסר את הכל ואין לו תקנה ומאחר שכן אף כאן אע"פ שאין בו דמים מתוך חומרא של יין נסך ודאי צריך לפרש חוץ מדמי יין נסך שבו ושישליך פרוטה לים המלח וי"מ משנה זו לאיסור שתיה והוא שהם סוברים שכל כלי שאין מכניסו לקיום אם נגב אינו צריך הדחה שכבר יבשה לחלוחית שבו ועברה ונגובו הוא הדחתו והוצרכה משנה זו לעכבת יין או בטופח בכדי להטפיח לאסור שתיה וחכמי האחרונים חולקים בזו שהרי משפך לנגוב הוא צריך כמו שיתבאר וכל שהוא צריך נגוב ר"ל במים ואפר אם עבר בו יין אף כשהוא בלא שום לחלוחית אסור שלא התירו ביבש אף בדיעבד אלא בכלי שאינו צריך אלא הדחה וא"כ הואיל ומשפך צריך נגוב שהרי מכלי הוא אף ביבש אסור בשתיה ולא הצריכו טופח להטפיח אלא להנאה ומ"מ לדעתי אין זה כלום שלא נאמר במשפך שצריך נגוב אלא בשל גוי או של ישראל ונשתמש בו גוי בשעת הגתות שהיין חריף וחם אבל זה של ישראל הוא ואין הגוי משתמש בו בשעת הגתות שהרי במכירת יין אנו עסוקים ואין יין נמכר מן הסתם בשעת הגתות ונשאר דינו ככלי שאין מכניסו לקיום שדיו בהדחה וכל שהוא יבש אף לשתיה מותר ועוד שלא נאמר דין נגוב במשפך אף בשעת הגתות אלא בשיין האסור מצד עצמו עובר בתוכו אבל זה לא עבר בתוכו יין האסור מצד עצמו אלא יין שנאסר מחמת נצוק וכל כיוצא בזה דינו ככלי שאין מכניסו לקיום שדיו בהדחה והוא שכתבו בו גדולי המפרשים שמשנתנו לאיסור הנאה נאמרה שאלו בשתיה אף בלא טופח נאסר אחר שלא הודח ומפני שהם סוברים שאף בכלי שאין מכניסו לקיום אם נשתמש בו בלא הדחה אף ביבש היין אסור ואע"פ שאין נראה כן מ"מ למדנו מדבריהם שמשפך זה דיו בהדחה ואין דינו ככלי הגת אלא כשאר כלים שאין מכניסן לקיום כך נראה לי והדברים ברורים:

וי"מ שעכבת יין באות הכ"ף הוא קל מעקבת יין באות הקו"ף שעכבת יין פירושו כל שנתעכב שם יין אע"פ שנתיבש לשם ומצד מה שנאמר במשנתנו אם יש בו עכבת יין וכו' ואי בלח אפילו בלא עכבת יין בעי הדחה וכדאמרינן בההוא גוי דאשתכח במעצרתא אי איכא טופח להטפיח בעי הדחה ונגוב ואי ליכא אלא טופח סגי ליה בהדחה אלא ביבשה מיירי ועקבת יין פירושו בלחה ואם מדד לתוך צלוחיתו של נכרי והיה שם סתם יינן ונשארה עכבת יין במשפך אין אותה עכבה אסורה בהנאה שהנצוק לסתם יינן מותר בהנאה כמו שביארנו וכשחזר ומדד לתוך צלוחיתו של נכרי ונתערבה אותה עכבה לשם מותר כלו בהנאה ואין צריך לפרוט חוץ מדמי האיסור וכן כל שצלוחית של נכרי טופחת אבל אם היתה נגובה לגמרי והריקו בה דרך משפך או הוציאו מיין החבית עליו אם צלוחית זו אין מכניסו לקיום לדעת האומרים בשאין מכניסו לקיום שנגובו הוא הוא הדחתו מותר ולדעת האחרים אסור וכן אם הוציא בכלים שמכניסן לקיום לדברי הכל ואע"פ שנגבו ואפילו הודחו כל שלא הוכשרו כתקנן וכן כתבוה גדולי המפרשים בתשובת שאלה אלא שיש חולקים כמו שיתבאר ושמא תאמר אחר שאיסור הנצוק אינו אלא משום ערוב איזה דבר תחשוב בו לערוב אפשר בכדי מה שאדם משער אלו נשתמש בו בחמין כמה יין יקבל טעם בפליטה זו אלו היתה בשאינו מינו המערה מכלי אל כלי את שערה ממנו מותר ואת שערה לתוכו אסור פי' בגמ' לדעת פסק ישראל המערה מכלי שיש בו יין כשר לכלי שיש בה יין אסור שהיה לנו לאסור יין שבכלי העליון משום נצוק אלא שנזדרז זה המערה וקודם שהגיע ראש הקלוח זה לנגיעת יין האסור הפסיק ראשו העליון באצבעו מכלי שהיה מערה ממנו או שהשפיל את הכלי לאחוריו והפסיק קלוחו ונמצא קלוח זה בשעה שנתחבר ליין האסור כבר נפסק מיין שבכלי והלכך את שבכלי העליון מותר ואותו הקלוח היוצא עם מה שנתערה לתוך כלי של גוי נאסר:

זהו ביאור המשנה וכולה על הצד שבארנוה הלכה היא ומה שנכנס תחתיה בגמרא כך הוא:

בד"ה ומאי לא ניתן כו' אמאי הוצרך לומר ולא ניתן להישבון פשיטא דליכא מ"ד כו' עכ"ל פי' מלתא דפשיטא היא דא"צ להשיב כיון דלא שייכא השבה ומשני דה"נ קאמר דלא שייך ביה השבה והא לאו מלתא דפשיטא היא וק"ל:

בפרש"י בד"ה עד שלא פסק כלומר כל זמן שלא פסק עכ"ל לכאורה מפירושו הא פסק אח"כ אף כל זמן שהן עלייהו אינו יכול לחזור וכן נראה מפירושו שכתב בסמוך אבל מדד ופסק או פסק ומדד קניא ליה ביתו כו' אבל קשה מה שייך קניית ביתו על ידי מדידה כל זמן שלא פרקן וכ"כ בהדיא התוס' פרק הספינה דאפילו מדד ופסק נמי שניהם יכולין לחזור כיון דעדיין לא פרקן כו' עיין שם ונראה לפירושו דלא שייך מדידה כל זמן שהן עלייהו אלא בהנחה לרשותו וכן נראה מפרשב"ם שם והשתא ה"ק בין פסק עד שלא מדד שלא הונחו מעולם לרשותו ובין מדד שהונחו ואחר כך פסק או פסק ואחר כך מדד והונחו לרשותו קניא ליה ביתו בלא משיכה ובפרקן והכניסן לביתו דבלאו מדידה הונחו לרשותו בפסיקה לחוד אין שניהם יכולין לחזור:

בד"ה הנצוק קלוח צנור כו' ובד"ה ולא לטהרה כו' ונצוק או קטפרס או משקה כו' כצ"ל: