מסכת עבודה זרה דף ל״ח עמוד א׳

מדרבנן שלא יהא ישראל רגיל אצלו במאכל ובמשתה ויאכילנו דבר טמא:

דגים קטנים וארדי ודייסי אין נאכלין חיין ואין עולין על שולחן מלכים ללישנא קמא יש בהן משום בישולי עובדי כוכבים ללישנא בתרא שרו:

ארדי בולי"ץ:

מלוחין נאכלין כמות שהן מחמת מלחן:

כסא דהרסנא טיגן במורייס שומן דגים עם קמח:

הרסנא עיקר ואותו מורייס נאכל כמות שהוא חי ושרי:

קמ"ל קימחא עיקר ויש בו משום בישולי עובדי כוכבים שהקמח אינו נאכל חי:

כל החגבים שבאגם שנחרכו ונתבשלו מחמת האור. חגב אינו טעון שחיטה:

אלא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא פרש"י דרבנן גזור משום דחייש שמא יאכילנו דברים טמאים ויותר היה נראה לפרש הטעם משום חתנות וכן פ"ה במתני' אומר הר"ר אברהם ב"ר דוד דודאי שלקות אסרו חכמים כשהעובד כוכבים מבשלם בביתו אבל כשהוא מבשל בביתו של ישראל אין לחוש לא לחתנות ולא לשמא יאכילנו דברים טמאים ולא הודה לו ר"ת דודאי כיון שהעובד כוכבים מבשל לא חלקו כלל חכמים בין רשות הישראל לרשות העובד כוכבים כי לעולם יש לחוש שמא לא יזהר גם בביתו של ישראל כמו בביתו של עובד כוכבים:

איכא בינייהו דגים קטנים וארדי ודייסא פי' שאינם נאכלים חיים ואין עולין על שולחן מלכים ואור"ת דמדנקט הני ולא נקט דבש וגבינה שעולין על שולחן מלכים ונאכלים חיים ש"מ דבעי למנקט דברים שנעשה בהם לשון אחרון מוסף על הראשון ולהקל עליו דאפילו אינו נאכל חי כיון שאינו עולה לית ביה משום בישולי עובדי כוכבים ולכן פסק ר"ת דהלכתא כהני תרי לישני ואי איכא חד מינייהו או נאכל חי או אינו עולה אין בו משום בישולי עובדי כוכבים דבשל סופרים הלך אחר המיקל וראיה מדאמרינן לקמן בשמעתין (עבודה זרה לח ע"ב) גבי משחא שליקא וכן גבי דבש בסתם התלמוד (לקמן עבודה זרה לט:) אי משום בישולי עובדי כוכבים נאכל כמות שהוא חי הוא פירוש ולא שייך ביה בישולי עובדי כוכבים אע"ג דעולה על שולחן מלכים הוי וגם ר' יוחנן עבד לקמן (עבודה זרה דף נט. ע"ש) עובדא להיתר גבי תורמוסא דשלקי עובדי כוכבים ואכלו ישראל דאסר רשב"ל וא"ל רבי יוחנן אדמקטורך עלך זיל הדר דכל שאינו עולה על שולחן מלכים אין בו משום בישולי עובדי כוכבים ואע"ג דתורמוס אינו נאכל כמו שהוא חי:

דגים קטנים מלוחים אין בהם משום בישולי עובדי כוכבים פי' אם בישלן עובד כוכבים אחרי שמלחן ישראל שרו כיון שקודם בישולם היו נאכלים מחמת מלחם אמר רב יוסף ואם צלאן סומך עליהם משום עירובי תבשילין ולא גרס עובד כוכבים עד ואי עבדינהו עובד כוכבים כסא דהרסנא כפר"ח והשתא ניחא דלא תקשי לקמן דר' יוחנן דאסר דג מליח וביצה צלויה דהתם מיירי במלחו עובד כוכבים והכא מיירי במלחו ישראל ודגים קטנים מלוחים נאכלין כמו שהם חיים אומר רבי יהודה דמדקאמר מלוחים דמשמע שאין מלוחים אסירי א"כ צ"ל דמיירי בגדולים קצת שעולים לפעמים על שולחן מלכים דאי לא תימא הכי תקשי לן להא דאמר איכא בינייהו דגים קטנים פי' דלמ"ד נאכל כמו שהוא חי יש בו משום בישולי עובדי כוכבים ולמ"ד אינו עולה דגים קטנים אין בו משום בישולי עובדי כוכבים והלכתא כתרוייהו לקולא וא"כ אמאי נקט מלוחים אפילו אין מלוחים נמי:

קא משמע לן קימחא עיקר מכאן היה ר"ת מתיר קנוי"ש ואובליא"ש של עובדי כוכבים לאותם שאין נזהרים מפת של עובדי כוכבים דלמאי ניחוש אי משום דם ביצים רוב ביצים שלנו אין בהם דם ואי משום ביצי עוף טמא הרי אינם מצויים בינינו ואי משום בישולי עובדי כוכבים קימחא עיקר והוי כמו פת [וע"ע תוס' חולין סד. ד"ה סימנין ותוס' ביצה טז: ד"ה קמ"ל]:

לעולם דלא ידיע הי טמא והי טהור משמע הא אי הוה ידיע הי טהור הוה שרי ומכאן ראיה להתיר חגבים בלא שחיטה ועוד ראיה דעופות לא הוצרכו שחיטה. אלא מפני שהוטלו בין בהמה לדגים והלכך לפטרן בולא כלום א"א שכבר הוקשו לבהמה משמע הא לאו הכי פטירי משום דהוקשו לדגים וכל שכן חגבים שהוזכרו אחר דגים כדתנא בתוספתא וכל נפש חיה הרומשת במים אלו דגים ולכל הנפש השורצת על הארץ אלו חגבים ועוד תניא בתוספתא אוכל אדם חגבים בין חיין בין מתין ואינו חושש וא"ת וחיין היכי שרו הא איכא בל תשקצו דאמרינן ס"פ ר' עקיבא (שבת דף צ:) רב חזייה לרב כהנא דקא מעבר שושיבא אפומיה א"ל שקליה דלא לימרו קא אכל ליה וקא עבר משום בל תשקצו וי"ל דהא דשרי בתוספתא חיין היינו היכא שחתך ממנו אבר אחד ורחצו היטב דליכא בל תשקצו באותו אבר [עי' תוס' חולין סו. ד"ה במאי ותוס' שבת צ: ד"ה דלא]:

קא משמע לן לשרורי מנא קא מיכוין ואע"ג דאמרינן בפ' כלל גדול (שבת דף עד: ושם ע"ש) האי מאן דשדי סיכתא לאתונא חייב משום מבשל היינו לענין שבת דאע"ג דלשרורי מנא קא מיכוין מ"מ הוא מבשל קצת וגם לאותו בישול גרוע הוא מתכוין וגבי שבת החמירו להחשיבו אבל לענין בישולי עובדי כוכבים לא חשיב ואינו (חייב) עד שיתכוין לבישול גמור:

אבל החמין והקליות שלהן והקמחין והסלתות שלהן כולן מותרין כר' שמואל בר יצחק דאמר משום רב כל הנאכל כמות שהוא בחי אין בו משום בשולי עובדי כוכבים. בסורא מתנו הכי. בפומבדיתא מתנו לה הא דרב כל שאינו עולה על שלחן מלכים לאכול בו את הפת אין בו משום בשולי עובדי כוכבים.

איכא בינייהו דגים קטנים וארדי ודייסא דהני כגון דגים קטנים וארדי אינן נאכלין בחי ונאכלין בפת. ודייסא נאכלת בחי ואינה נאכלת בפת כו'. כותח של עובדי כוכבים מותר ולא חיישינן לפת שיש בו. שאין פת עובדי כוכבים אסורה באכילה אי לא משום חתנות. אבל לכותח שרי דתני ר' חייא לחם האפוי לכותח העשויה כלמודים פטורה מן החלה.

אמר רב אסי אמר רב דגים קטנים מלוחים אין בהם משום בשולי עובדי כוכבים. אמר רב יוסף אם צלאן עובד כוכבים סומך עליהן משום ערובי תבשילין. ואי עבדינהו עובד כוכבים כסא דהרסנא קמחא עיקר ולא הרסנא ולפיכך אסירי.

אמר רב ברונא אמר רב עובד כוכבים שהצית אור באגם כל חגבים שנצלו מחמת האור ולא ידעי אי טמא ואי טהור כולן אסורין ולא מיבעיא עובד כוכבים אלא אפילו ישראל שהצית האור באגם אסור.

ומעשה שהיה בעובד כוכבים אחד היה אבל משום בשולי עובדי כוכבים בהאי גוונא לא אסירי דהא א"ר יוחנן עובד כוכבים (שהרדיך) [דחריך] רישא שרי למיכל ישראל מינה אפילו מריש אוניה. אלמא לעבורי שער קא מיכיון ולא לבשולי. הכא נמי לגלויי אגם קא מיכוין. דייק רבינא מהא דא"ר יוחנן עובד כוכבים (שהרדיך) [שחרך] רישא פי' שהבהב ראש כבש להעביר שערה שרי למיכל מריש אוניה שמתבשל לפי שעה עובד כוכבים דשדא סיכתא לאתונא וקבר בה ישראל קרא ונתבשלה שרי. פי' מי שנתן יתידות של עץ לייבשם לנעצן בספינות כמו מסמרים. ואמרינן פשיטא מהו דתימא לבשולי אותן היתידות קא מיכוין. וכיון שכוונתו לשום בישול בעלמא האי קרא שנתבשלה בכבשן אסורה. קמ"ל לשרורי. פי' לחזקם קא מיכוין ולא לבישול. סוגיין דשמעתא עובד כוכבים שלקח בשר מישראל ונתנו ע"ג האור אם נתבשל כמאכל בן דרוסאי אסור אע"פ שגמרו ביד ישראל אבל אם לא נתבשל כמאכל בן דרוסאי מותר.

ותניא מניח ישראל בשר ע"ג גחלים ובא עובד כוכבים ומהפך בו עד שיבוא מביהכ"נ או מביהמ"ד ואינו חושש. והני מילי דליכא חשש דלמא חליף ליה:

אמר רב שמואל בר יצחק אמר רב, כל שנאכל כמות שהוא חי אין בו משום בישולי נכרים, בסורא מתני הכי, בפומבדיתא מתנו א"ר שמואל בר רב יצחק [אמר רב], כל שאינו עולה על שלחן מלכים לאכול בו את הפת אין בו משום בשולי עו"ג, מאי בינייהו, איכא בינייהו דגים קטנים ארדי ודייסא. פירוש: דגים קטנים וארדי אין נאכלין כמות שהן חיין ואינן עולין על שלחן מלכים ללפת את הפת, הילכך למאן דכאיל כל שנאכל כמות שהוא חי, הני יש בהן משום בישולי עו"ג, אבל למאן דכאיל כל שאין עולה על שלחן מלכים לאכול בו את הפת הני אינן עולין, והילכך אין בהן משום בישולי עו"ג, וההפך בדייסא שהיא נאכל כמות שהיא חיה ועולה על שולחן מלכים, והילכך למאן דכאיל כל שנאכל כמות שהוא חי, דייסא נאכלת כמות שהיא חיה ואין בה משום בישולי עו"ג, ולמאן דכאיל כל שאינו עולה, דייסא עולה ויש בה משום בישולי נכרים, וכן כתבו ר"ח והראב"ד ז"ל דחטים, שנאכלים הן כמות שהן חיין, וכן מצאתי בירושלמי מפורש: מוטלייה ופנקדיסין וקובסיות וקליות והמין שלהן הרי אלו מותרין, ניחא כולהון שהן יכולין להשרות ולהדר לכמות שהן, קליות מה, א"ר יוסי ב"ר בון בשם רב, כל אוכל שהוא נאכל כמות שהוא חי אין בו משום בישולי נכרים, אלא דקשיא לי דבכולהו נוסחאי הכי אית בהו, כל שאינו עולה על שלחן מלכים ללפת את הפת, וכן בהלכות הרב אלפסי ז"ל, ואם כן היאך איפשר לומר דדייסא עולה על שולחן מלכים ללפת, ולא אמרינן בעלמא (ביצה טז, א) הני בבלאי טפשאי דאכלי נהמא בנהמא. ויש לי לומר דלא אמרו ללפת את הפת אלא דוקא במיני לפתן, כלומר, שאין בכל מיני ליפתן משום בישולי נכרים אלא במיני לפתן החשובים, שעולין מחמת חשיבותן על שולחן מלכים ללפת את הפת, לפי שאין קירוב הדעת אלא בהם, אבל מאכלין הנאכלין בתורת מאכל ולא בתורת לפתן לא בעינן שעולים על שלחן מלכים ללפת, אלא כל שעולין על שולחן מלכים לאכול יש בהם משום בישולי עו"ג, והילכך דייסא נמי שפיר סלקא למלכים ואסירא אליבא דפומבדיתאי דאמרי כל שאינו עולה על שולחן מלכים. ולענין פסק הלכה: פסק רבינו תם ז"ל (ספר הישר חה"ח סי' תשכא) כתרין לישני להקל, דכל שאינו עולה על שולחן מלכים אין בו משום בישולי נכרים, וכל שנאכל כמות שהוא חי אין בו משום בישולי עו"ג, דפומבדיתאי אוסופי היתר אלישנא דסוראי, והילכך אין איסור בישולי נכרים אלא בדבר חשוב שעולה על שולחן מלכים, והוא שאינו נאכל כמות שהוא חי ובישולו של נכרים הכשירו לאכילה. וכן נראה שפסק ר"ח ז"ל שכתב התם גבי דבש (לט, ב) ומדחזינן ברוב הגמרא דמוקים להו בנאכל כמות שהוא חי אין בו משום בישולי עו"ג, שמע מינה דהאי לישנא דוקא. מיהו כיון דחזינן באידך פירקין דפירש ואמר דר' יוחנן כאידך לישנא סבירא ליה, כל שאינו על שלחן מלכים לאכול בו את הפת, הילכך בעינן תרי לישני. עד כאן לשון הרב ז"ל, והא דר' יוחנן דכתב הרב ז"ל איתא בפרק ר' ישמעאל, דגרסינן התם (נט, א) ר' הונא בר אבאאיקלע לבי גבלא, חזא תרמוסא דשלקי ליה נכרים ואכלי ליה ישראל, ולא אמר להו ולא מידי, אתא לקמיה דר' יוחנן, אמר ליה, צא והכריז על תרמוסן משום בישולי נכרים, ופריש התם דטעמא דר' יוחנן לפי שאינן בני תורה, ואקשינן הא בני תורה שרו והאמר רב שמואל בר יצחק אמר רב כל שנאכל כמות שהוא חי אין בו משום בישולי נכרים, הא אינו נאכל, יש בו משום בישולי נכרים, ופרקינן ר' יוחנן כאידך לישנא דרב סבירא ליה, דאמר רב שמואל בר יצחק אמר רב, כל שאינו על שולחן מלכים לאכול בו את הפת אין בו משום בישולי נכרים, וטעמא דאינן בני תורה, הא ישנן בני תורה שרי. וכן פסק הרמב"ם ז"ל (הל' מאכלות אסורות פי"ז הי"ד והט"ו) וזה לשונו: "לא גזרו אלא על שאינו נאכל כמות שהוא חי, כגון דג ובשר וביצה וירקות, במה דברים אמורים בדבר שהוא עולה על שולחן מלכים לאכול בו את הפת כגון בשר ודגים וביצה, אבל דבר שאינו עולה על שולחן מלכים לאכול בו את הפת, כגון תרמוסין ששלקו אותם נכרים, אף על פי שאין נאכלין חיין הרי אלו מותרין", עד כאן. והא דאמר רב אסי אמר רב דגים קטנים מלוחין אין בהם משום בישולי נכרים דמשמע טעמא דמלוחין הא שאינן מלוחין יש בהן משום בישולי נכרים ואף על פי שאינן עולין על שולחן מלכים לאכול בהן את הפת כדאיתא בגמרא וכדכתיבנא לעיל, לא קשיא, דאיפשר דמלוחין עולין הן על שולחן מלכים מחמת מלחן, ואי נמי אין עולין ורב אסי כאידך לישנא סבירא ליה, אפילו הכי אנן לא קיימא לן הכי מדמשמע מההיא דתרמוסא דפרק ר' ישמעאל, דגמרא כאידך לישנא דפומבדיתאי סבירא ליה, מדמוקי טעמא דר' יוחנן בהיפך וכדכתב ר"ח, וקיימא לן כלישנא דגמרא. והרב אלפסי ז"ל שכתבה לההיא דרב אסי אמר רב איפשר דסבירא ליה כלישנא קמא, דאמרינן דמחמת מלחן עולין על שולחן מלכים, ואפילו הכי כיון דנאכלין חיין מחמת מלחן אין בשולן קרוי בישולי עו"ג. והרמב"ן ז"ל כתב: מחוורתא דפסקה כלישנא דסוראי, דבעיין ופשטין באהיני שליקי כוותייהו". פירוש לדבריו, דגרסינן התם (לח, ב): בעו מיניה מרב אסי, הני אהיני שלקי דארמאי מאי, פירוש תמרים שלוקים, אמר להו חוליי לא קא מיבעיא לן דודאי שרו, מרירי לא קא מיבעיא לן דודאי אסירי כי קא מיבעי לן בי מיצעי מאי, אמר להו מאי איבעיא להו, דרב אסר ומנו לוי, וסבור הרב ז"ל דאהיני מרירי ובי מצעי אינן עולין על שלחן מלכים, ואפילו הכי איבעיא להו מציעאי מאי ופשיט להו לוי דבין מרירי בין בי מצעי אסירי, לפי שאינן נאכלין להדיא כמות שהן חיין. ואין ראיית רבינו מחוורת בעיני, דבין הני ובין הני כל שמתקן ע"י האש עולין הן על שולחן מלכים (תוה"ב שם).

אמר רב אסי אמר רב, דגים קטנים מלוחין אין בהן משום בישולי נכרים. כלומר, אם בשלחן נכרי, לפי שהן נאכלין כמו שהן חיין. ואיכא מאן דאמר דהא דרב אסי אתיא כסוראי דמתנו כל שנאכל כמו שהוא חי אין בו משום בישולי נכרים, דהא משמע דדוקא מלוחים הוא דאין בהן משום בישולי נכרים, הא שאינן מלוחין יש בהן משום בישולי עו"ג, ואע"ג דאינן עולין על שולחן מלכים כדאמרן לעיל. ולאו ראיה היא דאיפשר דמחמת מלחן עולין הן על שולחן מלכים להטעים, וקטנים בעלמא שאינם מלוחין הן שאינן עולין על שולחן מלכים (תוה"ב שם).

מהו דתימא הרסנא עיקר, קמ"ל וכו' ושמעינן מהכא, כל היכא דמערב דברים שאין בהם משום בישולי נכרים ונתבשלו על ידי נכרי הולכין אחר עיקרו של תבשיל, אם עיקרו מדברים שיש בהן משום בישולי נכרים אסור, ואם עיקרו מדברים שאין בהן משום בישולי נכרים מותר, לעולם מניחין את הטפלה והולכין אחר העיקר, ולפיכך כתב הרב בעל התרומות ז"ל בשם רבינו יצחק ז"ל (סי' כ"ז ד"ה והא) שאותן אובלייש של נכרים שמערבין בהם ביצים במקום שנהגו לאכול פת של נכרים מותרות, שהביצים טפלה הן לפת (תוה"ב שם).

תניא נמי הכי, מניח ישראל בשר על גבי גחלים ובא נכרי ומהפך בו עד שיבוא ישראל מבית הכנסת או מבית המדרש ואינו חושש. והיכא דהניח ישראל על גבי גחלים ובא נכרי והפך בו, ואינו יודע אם סלקו מעל גבי האור והחזירו אם לאו, מסתברא דאין חוששין לכך, חדא דספקא דרבנן הוא ולקולא, ועוד דמה הנאה יש לו לנכרי בסלוקו ובחזרתו. ועוד שמעינן לה מדתניא: (ישראל שהניח) [מניח ישראל] בשר על גבי גחלים ובא נכרי (והפך) [ומהפך] בו עד שיבוא מבית הכנסת או מבית המדרש ואינו חושש, וכן (אשה ששפתה) [שופתת אשה] קדרה על גבי כירה ובאת נכרית ומגיסה בה עד שתבוא מן השוק או מבית המרחץ ואינה חוששת. וסתמא דמילתא בשאין שם שומר שידע אם סלקו מעל גבי האש היא מתניתא. וגם ר"ח ז"ל כן פירש, וזה לשונו: והני מילי היכא דליכא חשש דילמא חליף לה, כגון שיש עליה שומר שלא תחליף לה, או שסגרה הדלת עליה ונעלה בפניה כראוי שלא תוכל לצאת ולהביא דבר האסור ולהחליף, וכגון שיודעת שאין אתה בבית שום דבר אסור, אלמא כל היכא דליכא למיחש לחלופי, לא חיישינן דילמא שקיל לה נכרי מעל האור ומחזירה (תוה"ב שם).

איכא בינייהו דגים קטנים וארדי ודיסא פירש ר״ח ז״ל דדגים קטנים וארדי אינם נאכלים כמות שהם חיים ואין עולין על שלחן מלכים הילכך ללישנא קמא יש בו משום בשולי גוים וללישנ׳ בתרא אין בו משום בשולי גוים ובדייסא הדבר בהפך שנאכל כמות שהוא חי דהא חטין חזו לכוס כדאיתא בברכות ועולים על שלחן מלכים וללישנא קמא אין בו משו׳ בשולי גוים וללישנא בתרא יש בו משום בשולי גוים וקשה טובא היאך נוכל לומר דדייסא עולה על שלחן מלכים ללפת בו את הפת לגירסא דידן או לאכול בו את הפת לגירסת רבינו אלפסי ז״ל דהא אפילו הדיוט אינו מלפת בו וכדאמרי׳ בעלמא בבלאי טפשאי דאכלי נהמא בנהמא ויש שהיו מתרצין דאדרבא כיון דאפילו הדיוט אין מלפת בו את הפת אין בו משום בשולי גוים הני מילי בדברים שאחרים מלפתין בו את הפת אבל דברים שאין אחרים מלפתין אלא שאוכלים אותן בפני עצמן כגון דייסא גם הוא עולה על שלחן מלכים כן ויש בו משום בשולי גוים ואין זה מספיק בעיני דסוף סוף כיון דקבלה דנהרדעא הוא שכל שעולה על שלחן מלכים ללפת בו את הפת מה ענין דייסא לכאן לכך הנכון שאף דייסא אינו נאכל כמות שהוא חי ואינו עולה על שלחן מלכים וללישנא קמא יש בו משום בשולי גוים וללישנא בתרא אין בו משום בשולי גוים דאף על גב דחיטים חזו לכוס אנן אכילה כמות שהוא חי בעינן והא דלא נקטינן נמי לאידך גיסא שום דבר שעולה על שלחן מלכים ונאכל כמות שהוא חי ונימא דללישנא בתרא יש בו משום בשולי גוים ולא ללישנא קמא אפשר היה לומר דחדא מינייהו נקט.

וממאי דנקטינן לאידך גיסא שמעינן להא אלא שאין זה מתחוור דלנקוט תלמודא דאיכא ביניהו תלת מילי לחדא גיסא ולא לנקוט מידי לאידך גיסא אבל המתחוור בזה דתלמודא סבירא ליה דלישנא קמא פליג הלישנא בתרא אבל לישנא בתרא לא פליג הלישנא קמא ומודה הוא דכל שנאכל כמות שהוא חי שלא על ידי הדחק אין בו משום בשולי גוים אלא שבא להוסיף שאף כל שאינו נאכל כמות שהוא חי אם אינו עולה על שלחן מלכים ללפת בו את הפת אין בו משו׳ בשולי גוים והלכתא כלישנא בתרא דהא רבי יוחנן סבירא ליה הכי לקמן במכלתין הילכך אפילו ללישנא קמא דלית ליה לרבי הכי רב ורבי יוחנן הלכה כרבי יוחנן כל שכן דלפום לישנא בתרא רב ורבי יוחנן לא פליגי ומיהו הא דאמרי׳ בסמוך דאמר רב איתי אמר רב דגים קטנים מלוחים אין בהם משום בשולי גוים כלישנא קמא אזיל דאילו ללישנא בתרא אפילו אינם מלוחים נמי דהא דגים קטנים אין עולים על שלחן מלכים כדאמרינן הכא להדיא או אפשר דכשהם מלוחים עולים על שלחן מלכים מחמת מתוק מלחן ואפילו הכי אין בהם משום בשולי גוים לפי שנאכלים כמות שהם חיים ולזה הביא רבינו אלפסי ז״ל מימרא דרב אתי ולאו למיפסק׳ הלכתא כלישנא קמא וכן עיקר.

ואם צלאן גוי סומך עליהן פי׳ דאף על גב דלענין בשולי גוים לא אחשבוה לבשול משום דלית ביה משום חתנות לענין עירוב ושאר דברים בשול הוא מהו דתימא הרסנא עיקר קא משמע לן קימחא עיקר: ושמעינן מינה דכל שמעורב מדברים שמקצתם יש בהם משום בשולי גוים ומקצתם אין בהם שאין הולכין אחר שם התבשיל אלא אחר עיקר התבשיל מעתה אותן פאלאדאש אין הולכין אחר הלחם אלא אחר הבשר והדג שבהם והוי יודע דכל מאכל שעיקרו לרפואה כמו האל מעג'ונין אין בו משום בשולי גוים שאין זה בכלל אוכל ושלקות וכל שנאסר משום בשולי גוים אומר מורי הר״שבא נר״ו שגם הכלים נאסרין עמו כשאר איסורין דרבנן דהא בלעי איסורא אבל מורי הר״אה ז״ל היה אומ׳ דכיון דהקלו כמה דברים משום בשולי גוים שלא היתה הגזירה אלא בעיקר התבשיל ולא בבליעתו דגריע טובא מדבר שאינו עולה על שלחן מלכים וטעמא דמסתבר הוא ומיהו בכל שאפשר בהגעלה טוב הוא להגעילם וכן נחלקו בענין בשול גויה שהיא שפחה בבית ישראל ומבשלת לו בביתו יש אומרים דכל שכן שצריך להתרחק משום חתנות ויש אומרים שלא גזרו אלא בשל גוים ולא בגוי שכבשתו והבו דלא לוסיף הוא וכן נהגו רבים וגדולים בארץ צרפת וראוי להחמיר.

אלמא לעבורי שער קא מכוין מקצת רבותי למדו מכאן ראיה לדברי ר״ח ז״ל שכתב שתבשיל שנתבשל ביד גוי כמאכל בן דרוסאי יש בו משום בשולי גוים אף על גב דאותובי בסלתא ובא ישראל וגמרו דכשם שאילו נתבשל ביד ישראל כמאכל בן דרוסאי חשוב כמבושל ושוב אין בו משום בשולי גוי׳ הוא הדין כשהיה תחלחו ביד גוי כמבושל חשוב ומה שאמרו לקמן דכל שתחלתו או גמרו ביד ישראל אין בו משום בשולי גוים ההיא בדלא אותביה בסלתא בנתים כמסקנא דסוגיין דבסמוך ותדע לך דהא גוי דחריך רישא לא נעשה ריש אוניה יותר ממאכל בן דרוסאי ואותביה ישראל בסלתא והדר בשליה ואפי׳ הכי לא שרינן ליה אלא משום דגוי לעבורי שער מכוין וכן למד מכאן מ״ו הר״שבא נר״ו ולא ירדתי לסוף ראיתו דדילמא כי אצטריך הכא לטעמא דלעבורו שער מכוין כשבא ישראל לאוכלו בחרוך זה בלבד וכן הסכים מורי הר״א הלוי ז״ל על ידי וכן דעת רוב הפוסקים דכל שגמרו ביד ישראל לעולם מותר אפילו היכא דתחלתו ביד גוי כמאכל בן דרוסאי ואותביה בסלתא והדר בשליה וכן עיקר.

וקבר בה ישראל קרא מעיקרא פי׳ דאילו קברה בתר דעבד גוי נורא פשיטא דמותר ואף על גב דידע ביה גוי דכיון דישראל אנחיה בנורא בשול ישראל הוא שאין עשיית האש מעלה ומוריד בבשולי גוים אלא הכל הולך אחר ההופך באש או אחר המהפך או המגיס וכדאיתא בסמוך לא חשבו עשיית מאש למלאכה אלא בפת בלבד כדאיתא לקמן בסמוך.

קמ״לן דלשרורי מנא מכוין פר״שי ז״ל שאין בכלים משום בשול ואינו נכון דהא בפרק כלל גדול אמרינן האי מאן דשדה סכנתא לאתונא חייב משום מבשל ואמרי׳ פשיטא מהו דתימא לשרורי מנא מכוין קא משמע לן דלבשולי מנה מכוין אלא כך הוא העיקר דודאי בהאי סכנתא רטיבא תרוייהו איתנהו בשולי מנא ושרורי מנא וכדאמרינן התם דמרפא רפי מעיקרא והדר קמיט ורפוי ראשון הוא הבשול והתם לענין שבת מלאכת מחשבת אסרה תורה ונמצא מתחייב על הבשול שאי אפשר זולתו אבל בכאן הקילו לענין בשולי גוים ואין הולכין אלא אחר עיקר הכונה שהיא לשרורי מנא והכי פירושו מהו דתימא דבבשולי מנה חשיב עיקר הכונה קא משמע לן דלשרורי מנא עיקר הכונה וכן פירשו בתוספות ז״ל ורבינו הר״מבן ז״ל.

ואגב אורחין שמעינן מהכא דכל שנתכוון גוי לשום בשול שלו אעפ״י שלא נתכוון לבשול של ישראל היה יודע בו שיש בו משום בשולי גוים.

מהו דתימא קרובי בשול מילתא קא משמע לן היה נרא׳ דהכי קאמר קא משמע לן ודלאו מילתא היא אבל קשה הדבר דהא בעלמא קיימא לן בקרובי עבדא עבדא ועוד קשה דאמרינן בסמוך אבעיא להו הניח גוי והפך ישראל מהו אמר רב נחמן קל וחומר גמרו ביד גוי שרי גמרו ביד ישראל מבעיא ומאי קל וחומר דאדרבא כיון דקרובי בשולה לאו מילתא היא כשתחלתו ביד גוי וגמרו ביד ישר׳ אסור דקרובי בשולה דעבד ישראל לאו מלתא היא לכך הנכון דהכי פירושו מהו דתימא קרובי בשולה מילתא היא כדאמרינן בעלמא דקרובי עבדה עבדה קא משמע לן דאף על גב דמילתא היא בכאן הקילו לענין בשולי גוים לדון אחר תחלתו והשתא אמרינן שפיר בסמוך גמרו ביד גוי שרי דהקילו בה לומר דקרובי בשולה לא ליהוי מלתא גמרו ביד ישראל כל שכן דשרי דהא משורת הדין קרובי בשולה בשולה. וכן פירש רבינו הר״מבן ז״ל.

כבר ביארנו במשנה שהשלקות של גוים אסורין מדברי סופרים ר"ל דבר המותר שבשלו גוי בביתנו או בפנינו ובכלים שלנו ואע"פ שאין בו חשש איסור אסור משום בשולי גוים כדי שלא להתערב ביניהם יותר מדאי עד שיהא שם חשש בנותיהם צריך שתדע שלא נאמר כן בכל הדברים וכיצד הם פרטים שבענינים אלו תדע שבגמרא נאמרו בזה שתי לשונות הראשון כל שנאכל כמות שהוא חי אין בו משום בשולי גוים והשני כל שאינו עולה על שולחן מלכים ללפת בו את הפת אין בו משום בשולי גוים ואמרו על זה איכא בינייהו דגים קטנים ארדי ודייסא ופירשו בה גדולי הרבנים ששלשתן אין נאכלין חיין וללשון ראשון יש בהם משום בשולי גוים אלא שאין עולין על שלחן מלכים ומתוך כך ללשון אחרון אין בהם משום בשולי גוים ואע"פ שהחטים ראויים לכוס קודם עשיית הדייסא ונמצא שנאכל כמות שהוא חי אין קורין נאכל כמות שהוא חי אא"כ היא אכילה הרגילה לבני אדם אע"פ שאינה עיקר אכילת אותו הדבר ומ"מ בתלמוד המערב בסוגיא זו אמרו בחטים ועשאן קליות שמותרות מדין נאכל כמות שהוא חי ולא הוצרך להתירן מטעם שלא נשתנו מברייתן ר"ל שלא נשתנית צורתו בכך כמו שהוזכר טעם התר זה בסוגיא זו ואע"פ שביצה צלויה נאסרה אע"פ שלא נשתנית צורתה בזו שאני הואיל ואינה ראויה חיה לשום אכילה אא"כ לדרך רפואה ומ"מ י"מ לא נשתנו מברייתן שאי אפשר להחזירם לקדמותם וקליות אפשר להחזירם כבתחלה ע"י שרייה וסוף הדברים הרי נכללו בתלמוד המערב חטין בכלל נאכל כמות שהוא חי ומתוך כך פירשו בדגים קטנים וארדי כמו שפרשנו ובדייסא פירשו בהפך שהם נאכלים חיים וללשון ראשון אין בהם משום בשולי גוים אבל עולים הם על שלחן מלכים וללשון אחרון יש בהם משום בשולי גוים ואע"פ שעליה ללפת אמרו ודייסא אינה ראויה למלכים ללפת שהרי אמרו בבלאי טפשאי דאכלי נהמא בנהמא נראה לי שעל ידי תערובות וסמים מכשירין אותה ומ"מ היא עקר או שמא לא נאמר ללפת אלא לרבותא כלומר אף ללפת וכל שכן כשהיא עולה לאכילה לעצמה:

ולענין פסק יש פוסקים כלשון ראשון וממה שאמרו בסמוך דגים קטנים מלוחים אין בהם משום בשולי גוים כלומר שנאכלים הם בלא דבר אחר מחמת מלחן הא שאינן מלוחים יש בהם משום בשולי גוים אע"פ שאין עולים על שלחן מלכים ויש פוסקין כלשון אחרון וממה שר' יוחנן סובר כן במסכת זו פרק ר' ישמעאל וביבמות פרק החולץ ושמועת דגים קטנים לדעת לשון ראשון נאמרה ואע"פ שנאמרה בשם רב הרי רב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן ורוב מפרשים מסכימים לפסוק בשניהם לקולא שהרי התרנו את הדבש מדין נאכל חי כלשון ראשון אע"פ שעולה על שלחן מלכים ולא עוד אלא שאף דגים קטנים מלוחים הם מפרשים שעולים הם על שלחן מלכים מחמת מלחם לחדד תאות המאכל ואחר שכן וראינו לר' יוחנן שמקל במה שאינו עולה על שלחן מלכים כלשון אחרון נראה שהלכה בשניהם להקל וכן פסקוה אחרוני הרבנים ומובהקים שבגאונים וגדולי המחברים ואחר שכן כל שהוא נאכל כמות שהוא חי אכילה הרגילה אע"פ שאין עיקר אכילתו בכך אין בו משום בשולי גוים אע"פ שעולה על שלחן מלכים וכן כל דבר שאינו עולה על שלחן מלכים מצד פחיתותו הן לאכלו על ידי עצמו הן ללפת בו את הפת אע"פ שאינו נאכל כמות שהוא חי אין בו משום בשולי גוים מעתה דגים קטנים והכמהין אע"פ שאין נאכלין כשהן חיין הואיל ואין עולין על שלחן מלכים אין בו משום בשולי גוים הדייסא והקליות אע"פ שעולים על שלחן מלכים הואיל ונאכלין כשהם חיין אין בו משום בשולי גוים ויש מי שפירש בהם שאין נאכלים כמות שהם חיים ושאין עולים על שלחן מלכים מפני שהם גורסים כל שאין עולים על שלחן מלכים ללפת בו את הפת ודייסא אינה בכלל זה שהרי נאמר על הבבליים בבלאי טפשאי דאכלי נהמא בנהמא הרי שקראם טפשים על שהיו אוכלים פת ודייסא ומ"מ אנו מפרשים בין לאכול על ידי עצמו בין ללפת ואין גורסים בה ללפת בו וכו' ואף למה שגורסו אנו מפרשים בה אף ללפת וכל לאכילה לעצמו ודייסא עולה על שלחן מלכים לאכלה על ידי עצמה וכן נראה לנו מתלמוד המערב כמו שביארנו:

דגים קטנים שמלחן ישראל ובשלן גוי אין בהם משום בשולי גוים וי"מ באלו שעולים הם על שלחן מלכים מחמת מלחן ואעפ"כ הואיל ונמלחות נאכלים כמו שהם חיים הם ואין בהם משום בשולי וכל שכן למי שמפרש בהם שאין עולים שהרי אף כשאינם מלוחים התרנו מחמת שאינם עולים כמו שביארנו ואין צריך לומר שאם מלחן הגוי בהכשר שאין מליחתו אוסרה אע"פ שמכשירתו לאכלה שמא תאמר אחר שמלחן מכשירן לאכול תהא מליחתו כבשול מ"מ אין המליחה אוסרת שאין שם קרוב הדעת ולא עוד אלא אפילו מלחן תחלה ואח"כ צלאן אין בהם משום בשולי גוים הואיל והוכשרו הוכשרו ולענין ערובי תבשילין שאנו צריכין לדבר המבושל או צלי אם צלאן גוי סומך עליהם משום ערובי תבשילין כמו שביארנו במסכת יום טוב שבשולו או צלייתו קרוי בשול לענין עירוב אע"פ שלענין איסור בשול אינו קרוי בשול דזיל הכא לקולא וזיל הכא לקולא:

עשה בהם הגוי כותח הנעשה בקמח ומוריס וקורין לו כסא דהרסנא הרי הקמח עיקר ויש בו משום בשולי גוים וכן הדין לכל מאכל שהוא נעשה מעורב מדברים שיש בהם משום בשולי גוים עם דברים שאין בהם משום בשולי גוים שהולכים אחר העיקר ומאחר שכן אף לענין עירוב אין סומכין עליו דתבשיל הראוי בעינן:

דג גדול מליח שמלחו ישראל ואח"כ בשלו גוי יראה שאין זה נאכל כמות שהוא חי ואסור ומלחו גוי מיהא מותר שהרי דג גדול אינו נאכל חי במליחתו ואף מליחתו אינה אוסרת כמו שבארנו ומלחו ישראל וצלאו גוי או בשלו שאסרנו נראה לגדולי המפרשים שזהו מחלקת חזקיה ור' יוחנן שנחלקו למטה בדג מליח חזקיה שרי ור' יוחנן אוסר חזקיה שרי מפני שסובר שנאכל חי ור' יוחנן אוסר שמחמת גדלו אין נאכל חי ואנו פוסקין כר' יוחנן מפני שדבריו כדעת רב אסי בשם רב שהתיר בקטנים מלוחים אלמא דבגדולים נאסר והרבה פוסקים שאין בהם משום בשולי גוים כדין דג קטן מליח ומפני שחזקיה רבו של ר' יוחנן וראשון נראה יותר וגדולי הרבנים מפרשים במחלקת חזקיה ור' יוחנן דעת אחרת והוא אם מליחתו מכשרת אם לאו ואין הדברים נראין כלל וי"מ אותה מחשש מליחתם עם דגים טמאים ואינו נראה שמאחר שהוזכר יחד עם ביצה צלויה ודאי מדין בשולי גוים נאמרה הא למליחה עם הטמאים אין חוששים לדעתנו כמו שיתבאר למטה בסוגיא הבאה על המשנה השמינית:

דברים שאין רגילות אכילתם כשהם חיים אע"פ שעל ידי הדחק נאכלין כן לקצת סבות כבר בארנו שיש בהם משום בשולי גוים וכן דבר שהאוכל נבלע בתוך קליפתו ומתבשל עם הקליפה אע"פ שאין הקליפה נאכלת יש בה מ"מ משום בשולי גוים שאם לא כן תהא ביצה מותרת מטעם זה:

תמרים המתוקים הרי הם נאכלים כמות שהם חיים והילכך בשלן גוי מותרין אבל תמרים שאינם ראויים כלל אלא בבשול וכן האמצעיים שאינם ראויים בלא בשול אלא על ידי הדחק יש בהם משום בשולי גוים:

כבר בארנו למעלה בשם גאוני הראשונים בכותח של גוים שמותר אע"פ שפת מעורבת בו ואפילו בפת האסור שמאחר שאיסורו משום חתנות לא נאסר על ידי כותח ואין אנו צריכין לכך מצד בשולי גוים שהרי ביארנו שכל מה שמותר לנו בשלהם אין בו משום בשולי גוים אלא שיש לה מקום בפת האסור שלהם וקצת רבנים כתבו שאם אפה הגוי בביתנו בשר או דגים בטפילה של בצק שמאחר שמה שבתוכן עקר ויש בו משום בשולי גוים אף הבצק אסור אע"פ שהוא מותר בפת של גוים ואף זו אין אנו צריכין לה שאף הבצק הואיל ושלנו היא יש בו משום בשולי גוים אלא שיש לה מקום בבצק שלהם ודגים שלנו:

בד"ה איכא בינייהו כו' זיל הדר דכל שאינו עולה על כו' עכ"ל כצ"ל וכל הך מלתא דאסר רשב"ל וא"ל ר"י אדמקטורך כו' ליתא בהך עובדא ע"ש:

בד"ה דגים קטנים כו' ואם צלאן סומך כו' ול"ג עובד כוכבים כו' עכ"ל פירוש לדבריהם כיון דעד השתא נמי בצלאן עובד כוכבים ומליחת ישראל קמיירי מאי ואם צלאן עובד כוכבים ועוד כיון דרב אסי אשמועינן כבר דאין בו משום בישולי עובדי כוכבים ושרי לאכול אמאי לא מערבין ביה ואי משום דסד"א דבעי תבשיל וזה אינו קרוי בישול כיון דנאכל כבר מחמת מלחן ואשמועינן רב יוסף דאפ"ה מיקרי תבשיל הך רבותא ליכא נפקותא מידי בין צלאן עובד כוכבים בין צלאן ישראל אבל גבי כסא דהרסנא דמשום איסור בישול עובדי כוכבים נגעו ביה שפיר גרסינן ואי עבדינהו עובד כוכבים כו' וק"ל:

ד"ה איכא בינייהו דגים קטנים וכו' ואמר ליה ר"י אדמקטורך עלך זיל הדר דכל שאינו עולה על שלחן מלכים וכו' כצ"ל: