מסכת עבודה זרה דף ס״ב עמוד א׳

מתני' השוכר עובד כוכבים ששכר את ישראל לעשות עמו מלאכה ביין נסך להריקו מכלי אל כלי או להעביר חבית ממקום למקום. וביין נסך ממש קאמר שנתנסך לעבודת כוכבים וסתם יינן מיבעיא לן בגמרא:

שכרו לעשות עמו מלאכה אחרת כל שכרו מותר דאף על גב דאגרא דיהיב לא משום מלאכה אחרת היא. ובגמרא מפרש לה שפיר:

גמ' מקודשת אלמא איסורי הנאה דמיהן מותרין וכל שכן שכר פעולתו:

אלא הואיל ותופס את דמיו כעבודת כוכבים דכיון דנתנסך לעבודת כוכבים הרי היא כעבודת כוכבים דדמיה אסורין כדאמרן (לעיל עבודה זרה נד:) כל שאתה מהיה הימנו הרי הוא כמוהו וכי היכי דדמיו אסורין שכר פעולתו נמי אסור:

לקוט לי בו לשון מכר הוא דמשמע לקוט לי שוויו ירק:

שכרו אסור לשהותו אחר זמן הביעור אלא מתבער בשביעית:

לקוט לי ירק לשון שכירות הוא ולא לשון מכר ואין לו דמים שיתפסו בקדושת שביעית:

צד היתר מתנת חנם:

מתני' השוכר את הפועל:

מ"ט שכרו אסור מתוך השיטה משמע כי מעתה היה יודע שיין נסך תופס דמיו כעבודת כוכבים ואעפ"כ היה רוצה לדמות שכר יין נסך לדמי ערלה ולשכר שביעית אע"ג דאיכא ביין נסך תרי חומרי איסור הנאה ותופס דמיו והכי פריך מ"ט שכרו אסור נהי דתופס דמיו כעבודת כוכבים מ"מ שכרו אין בו איסור אלא מדרבנן ואינו חשוב כדמי יין נסך ומה טעם גזרו עליו אילימא משום דיין נסך גופיה אסור בהנאה מן התורה הלכך גזרו על שכרו אטו הגוף והרי ערלה וכלאי הכרם דאסורין בהנאה מן התורה ולא גזרו על הדמים אטו הגוף ואין להחמיר כאן בשכר יותר מהתם בדמים דהשתא דמים שמצינו איסורי הנאה שגם דמיהם אסורין מן התורה כמו הגוף באותן שתופסין דמיהן ואפילו הכי לא גזרו דמים אטו גוף באותן שאין תופסין דמיהם שכר שאינו אסור בשום איסור הנאה מן התורה כל שכן שלא נגזר שכר אטו הגוף ומשני אלא הואיל ותופס דמיו כעבודת כוכבים כלומר שכר בגוף לא מיחליף אבל שכר בדמים מיחליף ופריך והרי שביעית דתופסת דמיה וקאמר שכרו מותר דמשמע לגמרי ולא נתפס בקדושת שביעית ולא גזרינן שכר שביעית אטו דמי שביעית ואין לומר דשאני יין נסך דאית ביה תרי חומרי איסור הנאה ותופס דמיו דלא מיחליף שכר בדמים בתרי חומרי יותר מבחומרא אחת ומסיק א"ר אבהו א"ר יוחנן קנס הוא שקנסו בו ודאי משום גזרה לא שייך למיגזר כדפרי' דאי מטעם מיחליף הוא לא היה לנו לחלק בין פועל דיין נסך לפועל דשביעית וכן בשביעית גופיה לא היה לחלק בין חמרים לפועל אלא מטעם קנס הוא וחכמים שקנסו ראו לקנוס בחמרים יותר משום דנפיש אגרייהו וכן פועל דיין נסך משום חומרא דיין נסך כדמסיק רבא בסמוך ודוקא בשנים אלו החמירו יין נסך ושביעית לפי שתופסין דמיהן ראוי לקנוס בשכר דהוי קצת כעין דמים אבל בשאר איסורי הנאה שאין תופסין דמיהם מסתבר דלא קנסו:

והתנן מכרן וקדש בדמיהן מקודשת תימה לפי מה שפירש בקונטרס לעיל בפרק ר' ישמעאל (עבודה זרה דף נד:) דדוקא לקדש אשה התירו אבל לאיתהנויי מינייהו אסור מדרבנן אבל לאיניש אחרינא שרו אותן מעות וה"נ גבי שביעית המעות אינם אסורין לאחרים כדאמר לעיל פרק רבי ישמעאל (שם) מאי קא פריך הא דקאמר אסור במתני' היינו דוקא לפועל שאסורין הן כמו למוכר דוקא וי"ל דאסור דמתני' משמע לכ"ע מיהו תימה מאי קפריך שאני התם דהיינו בדיעבד כדמוכח בנדרים פרק השותפין (נדרים דף מז:) אבל לכתחלה אסור ומתני' לכתחלה איירי יש לומר דאסור דמתני' משמע ליה אפילו בדיעבד [וע"ע תוס' חולין ד: ד"ה מותר מיד]:

בדמיהן מקודשת משמע הא בגוף הערלה אסור לקדש וטעמא משום דלית ביה שוה פרוטה וקשה בגופה נמי איכא שוה פרוטה בשלא כדרך הנאתן או באפרן כדתנן (תמורה דף לד.) כל הנשרפין אפרן מותר וי"ל כיון שכל זמן שהוא בעין אסור למכרו מן התורה כמו כן אסור לקדש בו אשה דהוי כמו מכירה חשובה ויש בו הנאה כשמקדש את האשה דגמרינן (קידושין דף ב.) קיחה קיחה משדה עפרון וזה לא דמי לקיחה דשדה עפרון שראוי לקנות בו חפץ או לשאר הנאות:

לקוט לי ירק היום שכרו מותר פירוש דהוי כמו שכרו ללקוט מציאות שאין אלו דמי פירות שביעית וא"ת הניחא למ"ד (ב"מ דף ח.) המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו אלא למ"ד דלא קנה חבירו א"כ זה המלקט קנאם וכשנותנם לבעל הבית בדינר זה נמצא מוכר לו פירות שביעית י"ל דלא חשיב מוכר דיד פועל כיד בעה"ב דמי ועי"ל דשאני התם דאמר לא קנה חבירו עד שתבא מציאה לידו ואם ירצה המגביה יכול לזכות בה קודם שתבא לידי חבירו אבל הכא שאין המלקט מתכוין לזכות כלל לא בתחלה ולא בסוף וכשנותן לבעל הבית אז זכה בעל הבית וכי האי גוונא פי' ר"ת שילהי משילין (ביצה דף לט: בד"ה הכא) גבי מילאן ונותן לחבירו דאמר רב נחמן כרגלי מי שנתמלאו לו ואע"ג דאית ליה לרב נחמן דלא קנה חבירו כיון שלא נתכוין לזכות הוא וכשנתנה לחבירו זכה חבירו:

נמצא זה פורע חובו מפירות שביעית אומר רבינו יצחק דהסחורה שהיא אסורה בפירות שביעית היינו לקנות הרבה ביחד להוליך ממקום הזול למקום היוקר וכמו שהיו עושין אוספי שביעית שפסולין לעדות בפרק זה בורר (סנהדרין דף כו.) מטעם סחורה וכן פורע חובו מפירות שביעית שזה משתכר בפירות שביעית ולאו לאכלה קרינא ביה אבל אם הוא לוקט למכור על יד לקנות בו דבר אכילה אין דבר זו סחורה וכן שנינו פרק לולב הגזול (סוכה דף לט. ושם ד"ה וליתב) מבליע דמי אתרוג בלולב ובלא הבלעה נמי היה מותר אילמלא טעמא דאין מוסרין דמי פירות שביעית לעם הארץ אלמא מותר למכור ועוד תנן במסכת שביעית (פ"ז מ"ג) לא יהא לוקח ירקות שדה ומוכר בשוק אבל לוקט ובנו מוכר על ידו משמע דאפילו לכתחלה וא"ת תיקשי רישא לסיפא רישא אסרה לוקח למכור בשוק משמע הא לוקט מותר ואפילו בשוק והדר תני לוקט ובנו מוכר על ידו הא למכור בשוק אסור ונראה דיש במשנה ברישא טעות סופר וגרס בשניהם לוקט מיהו יש ליישב הגירסא ואשמעינן דדין לוקח ולוקט שוין דבשניהם אסור למכור בשוק ורישא תנא לוקח וה"ה לוקט וסיפא לוקט וה"ה לוקח ויש ליתן טעם למה אסור יותר בשוק שכשמעמיד חנות בשוק דומה יותר שמשתכר בפירות שביעית ואע"פ שאמרנו שאסור לפרוע חובו מפירות שביעית משום דלאו לאכלה הוא מ"מ לקדש אשה מותר אע"ג דלאו לאכלה הוא כדאמרינן פרק האיש מקדש (קידושין דף נב.) מעשה באחד שקידש חמש נשים בכלכלה של שביעית ואמרו חכמים אין האחיות מקודשות הא אחרות מקודשות וטעמא דמשום פריה ורביה אקילו ביה רבנן ומיהו יש לדחות דהתם דיעבד אבל לכתחלה אסור:

דיהיב ניהליה בצד היתר וא"ת כיון דיהיב ליה בצד היתר מאי איריא דפועלים עושין בפירות שביעית הללו אפילו היו עושין מלאכה אחרת יהיו מותרין לפרען מפירות שביעית וי"ל דוקא כשעושין המלאכה בפירות שביעית עצמן אז אינו נראה כנותן שכר מה שפורען מפירות שביעית ומשום הכי נקט עושה מלאכה בפירות שביעית והעלם לאכלם דוקא דדומה שהם של שניהם יחד לאכלה אבל עושה במלאכה אחרת יכול להיות שהוא אסור דדומה שפיר שכר מלאכה:

אילימא הואיל ויין נסך אסור בהנאה שכרו נמי אסור דכל שהנאתו אסורה אף הנאת גרימתו אסורה, והרי ערלה וכו' ואף על פי שהנאה זו היא גרמת איסור הנאה, הילכך הנאת גרמת יין נסך נמי אמאי אסורה, אלא שהיא תופסת את דמיה כע"ז, ואף על פי ששכר זה אינו דמים ליין נסך גזרו עליו מפני שנראה כמחליף.

והרי שביעית וכו', נמצא זה פורע חובו בפירות שביעית והתורה אמרה לאכלה (ויקרא כה, ו) ולא לסחורה. פירוש לאכלן בפני עצמן או למוכרן ולקנות בדמיהן דברים הנאכלים שיכולים להתבער אחר הביעור וקדושת שביעית תופסת בהן, אבל לא דבר הניתן לסחורה כגון עבדים וקרקעות או כסות וכלים, וכדתנן במסכת שביעית (פ"ח מ"ח): אין לוקחין עבדים וקרקעות ובהמה טמאה מדמי שביעית, אם לקח יאכל כנגדן. וטעמא כדאמרן דדבר הראוי לאכילה הואיל ונתפס בקדושת שביעית מותר, אבל דמים שאי אפשר לנהוג בהן קדושת שביעית, כגון חלוק, אסור שמפקיען מקדושתן. ולפרוע חובו מפירות שביעית נמי מהאי טעמא אסור, שהרי דמי פירות שביעית [אינן] נשארין בידו ואינם נתפסין והויא לה סחורה. והא דתנן בקדושין (נב, א) שמע מינה המקדש בפירות שביעית מקודשת, דיעבד קאמר. והיינו דקאמר שמע מינה, לומר דאף על פי שאסור לעשות כן מקודשת היא.

פרק חמישי פרק השוכר את הפועל לעשות עמו ביין נסך שכרו אסור אסיקנא בגמרא דקנסא דרבנן הוא דקנסו לכל שעושה מלאכה בעניני עבודה זרה ואף על גב דאמרינן בפרקא קמא ואם בנה שכרו מותר התם כשהיה עושה לא היתה עדין עבודה זרה וכדאיתא התם וכי קתני שכרו אסור כשיש בו שוה פרוטה דבפחות משוה פרוטה לא קנסו רבנן כדאיתא התם ובגמרא מוכח בההוא עובדא דאוגר ארביה לסתם יינם דשכרו אסור לכל אדם קאמ׳ ולא לפועל בלבד ומסקנא דגמרא דכי קתני ביין נסך אפי׳ סתם יינן בכלל.

גמרא מאי טעמא פירוש דקסבר דמתניתין דינא קתני אלימא הואיל דיין נסך אסור בהנאה שכרו נמי אסור פירוש דהא נמי בכלל אסור הנאה דכל שהנאתו אסורה אף הנאת גרמתו אסורה.

והרי ערלה וכלאי הכרם דאסורים בהנאה ותנן מכרן וקדש בדמיהן מקודשת פירוש וכיון דחילופיהן מותרין כל שכן שכרן וכדפר״שי ז״ל מכאן הקשו בתוספות למה שמפרש ר״שי בכל מקום דחליפין אסורין למחליף מיהת דרבנן וקידושי אשה שאני דלאו הנאה ממש היא וכדכתיבנא נמי בפרקין לעיל ואם כן מאי מקשה הכא דהא בערלה וכלאי הכרם חלופיהן אסורין למחליף ותירצו דמכל מקום מתני׳ קתני שכרו אסור אף לאחרים ואלו ערלה וכלאי הכרם דמיהן מותרים לאחרים ולפיכך אשה זו מקו׳ בהם דאי לא הא לא יהיב לה ולא מידי ועוד דהא מודינא בקדושי אשה שהנאתן מותרת למחליף ולא חמיר שכר אסור הנאה מהא דקדושין דשכרו נמי לאו הנאה ממש היא.

ואלא הואיל ותופס דמיו כעבודה זרה פי׳ דבערלה וכלאי הכרם שאין תופסין דמיהם שכרן מותר אבל בע״ז ויין נסך כשם שתופסין דמיהן כך תופסין שכרן.

והרי שביעית דתופסת דמיה ותנן האומר כו' פירוש דלקט לי בו משמע כדי שוויו והיינו מכיר׳ וחלופין ולקט לי ירק לא משמע אלא שכר לקיטה בלבד וכדפירש ר״שי ז״ל.

אמר רבי אבהו קנס הוא שקנסו חכמים בחמרין דשביעי׳ וביין נסך והא דקרי ליה קנס מפני שעושין עברה דעבודה זרה וכל אביזרהא אסור לקיימם בעולם איסור תורה ומדרבנן אף רוצה לקיימן אסור וכל שעושה בהם מלאכה הרי מקיימם וחמרין דשביעית נמי גורמין לעשות סחורה בשביעית שהוא אסור תורה וקשה אבקה של שביעית כדאיתא בפ״ק דקדושין ולפיכך קנסום. אי נמי כדאמור בירושלמי בפירות עברה היא מתניתין ופירש הר״מבן ז״ל בפירות שביעית לאחר הביעור.

נמצא זה פורע חובו מפירות שביעית והתורה אמרה לאכלה ולא לסחורה פ׳ לאכלן בפני עצמן או למכרן ולקנות בהן דברים הנאכלין שיכולין להתבער בזמן הביעור שבאלו קדושת שביעית תופסת אבל לא דבר שאינו נאכל אלא שנתן לסחורה כגון בהמה טמאה ועבדי׳ ובגדים ושאר מטלטלין דעלמא וכדתנן במסכת שביעית אין לוקחין עבדים וקרקעות ובהמה טמאה מדמי׳ שביעית ואם לקח יאכל כנגדם. וכשפורע חובו מפירות שביעית סחורה היא זו שהרי דמי פירות שביעית נשארין בידו ואינם נתפסין והויא לה סחורה והא דאמרינן בפ״ק דקדושין וש״מ המקדש בפירות שביעית מקודשת התם בדיעבד לשון מורי הר״שבא נ״ר.

השוכר את הפועל וכו' כונת הפרק להשלים ענין החלק הרביעי באסורי יין נסך ויתגלגלו בו קצת ענינים שבשאר אסורין ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לששה חלקים הראשון באיסור הנאת יין נסך ושכרו ודמיו השני בדין תערובת יין נסך וסתם יינן השלישי בהשלמת עניני ביאור נכרי שנתיחד אצל היין אם ברשות ישראל אם בדרך אחרת הרביעי בתערובת שאר איסורי הנאה החמישי בהכשר כלי הגת הששי בהכשר כלים האסורים בשאר איסורין מצד גיעולי גוים וטבילתם זהו שרש הפרק דרך כלל אלא שיבאו בו דברים על ידי גלגול כמו שיתבאר:

והמשנה הראשונה ממנו תכוין לבאר שכמו שיין נסך אסור בהנאה כך שכרו אסור והוא שאמר השוכר את הפועל לעשות עמו עמו ביין נסך שכרו אסור שכרו לעשות עמו מלאכה אחרת אע"פ שאמר לו העבר לי חבית של יין נסך ממקום למקום שכרו מותר השוכר את החמור להביא עליו יין נסך שכרה אסור שכרה לישב עליה אע"פ שהניח לגינו עליה שכרו מותר אמר הר"ם אמרו קנס הוא שקנסו ביין נסך ומן הידוע ברוב שהשוכר בהמה לרכוב בה יתן עליה צידה לדרכו שהוא כאלו שכר ממנו לרכוב בו ולשאת בו יין נסך ויהיה שכרו אסור הודיענו שאין הדבר כן אבל שכרה מותר כיון שלא נתברר לו לשאת יין נסך:

אמר המאירי השוכר את הפועל וכו' פירוש גוי ששכר את הפועל ישראל לעשות מלאכה ביין נסך הן להריקו מכלי לכלי הן להביאו ממקום למקום או לדרוך ענביו משהתחיל לימשך או כל כיוצא בזה שכרו אסור בהנאה אבל אם שכרו לעשות מלאכה אחרת כגון להוליך חביות של שמן ונתערבה ביניהם חבית של יין שכרו מותר פירוש שכר הנופל כנגד חביות של שמן ומ"מ שכר הנופל כנגד חבית של יין אסור ופי' בגמ' דוקא בששכר האיסור לעצמו כגון שאמר לו העבר לי מאה חביות חבית חבית בפרוטה שנמצא שכר כל חבית לעצמו והוא מעביר לו כמה שירצה ומניח את השאר אבל אם הותנה השכר בכלל אחד כגון שאמר לו העבר לי מאה חביות במאה פרוטות והיתה זו של יין ביניהם הרי זה כמי שקיבל מלאכה שאפשר לגוי לעכב כל השכר עד שישלים כל מלאכתו ונמצאת זאת של יין נסך מעכבת את הכל ולפיכך הכל אסור והולכת הנאה לים המלח אין מועיל בכך אע"פ שגדולי המפרשים כתבו כן שהרי כל השכר מוטל על כל אחת מהן והילכך הכל אסור אע"פ שישנה לשכירות מתחלה ועד סוף וזוכה על כל אחת בשעתה שאין הדבר דומה למה שאמרנו בגוף ע"ז שאם בנה שכרו מותר ומטעם זה שישנה לשכירות מתחלה ועד סוף כמו שביארנו בפרק ראשון י"ט ב' שהרי לשם אין שם ע"ז עליה עד שתגמר כלה כמו שביארנו שם אבל זה שיש עליו שם יין נסך פרוטה זו הואיל וכלן תלויות בה אוסרת את כלן ומ"מ בפחות משוה פרוטה הכל מותר כגון מאה חביות בחמשים פרוטות והיתה שם אחת של יין נסך ואע"פ שבע"ז אף בפחות משוה פרוטה נאסרת דוקא במוכרה ונהנה מדמיה כמו שכתבנו בפרק ראשון:

זו שאמרנו שזו מעכבת על הכל יש באין בה מכח הדין והוא לדעת מי שאמר בבבא מציעא בפרק השוכר את האומנין ע"ו ב' שמין מה שעתיד להעשות כמו שיתבאר שם והלכה כדבריו ויש אומרים שאף לדעת חכמים החולקים עמו כן מ"מ פעמים שכל השכירות תלוי בחבית אחת כגון דבר האבד וכמו שאמרו שם שוכר עליהם כדי שכרם ויראה כן שאין הדבר מוכיח לעכב אחת על כלן אלא בדרכים אלו הואיל ופסקנו ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף:

השוכר את החמור ר"ל גוי השוכר חמורו של ישראל להביא עליו יין נסך שכרו אסור ואם שכרו לרכוב עליה או למשא אחר והניח הגוי לגינו של יין נסך עליה מותר ואע"פ שמן הדין רשאי השוכר להניח לגינו על החמור כמו שיתבאר במקומו והיה לנו לאסור מ"מ אם לא הניח אי אפשר לו לומר שינכה לו מן השכר על שלא הניח שם לגינו והילכך אין דין הנחת הלגין בא מצד השכר כלל:

זהו ביאור המשנה וכולה על הצד שביארנוה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הם:

ערלה וכלאי הכרם אע"פ שאסורין בהנאה שכרן מותר ר"ל שאם נשכר ללקט בערלה או לנכש בכלאי הכרם או לאיזו מלאכה שכרו מותר ולא עוד אלא שאם מכרן דמיהם מותרין שאין תופסין את דמיהם כבר אמרו מכרן וקדש בדמיהן מקודשת אבל ע"ז ויין נסך תופשין את דמיהם:

פירות שביעית אף הם תופשין את דמיהם על הדרך שהתבאר ואע"פ שדמיו נתפשים לקדושת שביעית שכרו מיהא מותר כיצד אמר לפועל הילך דינר ולקט לי ירק היום אין זה הדינר מחיר הירק אלא שכר לקיטה ומתוך כך אותו הדינר מותר לזה כתורת חולין לעשות ממנו מה שירצה אבל אם אמר לקט לי בו ירק היום הרי זה כאומר לו תן לי בדינר זה ירק והרי זה כמוכר פירות שביעית לפיכך אותו הדינר נתפש לקדושת שביעית שלא להוציאו אלא לדברים שפירות שביעית מותרין להוציאן כגון לאכילה ושתיה וסיכה וחברותיהן וכן שיצטרך לבערו בשעת הבעור א"כ מה נשתנה יין נסך ששכרו אסור שאם מפני איסור הנאה שבו הרי ערלה וכלאי הכרם איסורי הנאה הם ושכרן מותר ואם מפני שתופס את דמיו הרי שביעית תופסת דמיה ושכרה מותר הא מ"מ אין איסור זה מדברי סופרים והחמירו מתוך חומרת יין נסך ובתלמוד המערב הפליגו בחומרא זו שאפילו נתן לו קרקע או בהמה בשכרו אע"פ שאמרו בקרקע ובהמה שאע"פ שעשאן גוף ע"ז כגון שהשתחוה להם ועבדם לא נאסרו מ"מ קבלם בשכר יין נסך נאסרו בהנאה:

בד"ה והתנן מכרן כו' והכי נמי גבי שביעית המעות אינם אסירין לאחרים כדאמר לעיל בפר"י כו' עכ"ל לא מצאתיו בפרק רבי ישמעאל והוא דבר תמוה דודאי דמיהן נתפסין בקדושת שביעית מן התורה מדכתיב קודש תהיה וגו' ואין חילוק בין לו בין לאחרים ושכרן ודאי מותר לגמרי אף לו כדמסיק בשמעתין חוץ מבחמרין משום קנסא וצ"ע:

בא"ד טעמא דאין מוסרין דמי פירות כו' דומה יותר שמשתכר כו' כצ"ל:

גמ' אמר אביי לעולם יהבינן שכר מפירות שביעית אביי לא שייך דליפלוג אר"י דאמר קנס קנסו חכמים בחמרין אלא דאמר דמהא ליכא למשמע מינה דאיכא לשנויי דיהבינן ליה שכר מפירות שביעית וכו':

רש"י ד"ה שכרו לעשות עמו מלאכה אחרת וכו' אע"ג דאגרא דיהיב לא משום מלאכה אחרת. ע"כ דר"ל דכל האגרא אינו משום מלאכה אחרת שהרי יש בו משום יי"נ ועי' בגמרא:

תוס' ד"ה והתנן מכרן וקידש בדמיהן וכו' ה"ג גבי שביעית וכו' כדאמר לעיל וכו'. דברי התוס' הללו א"א לישב דע"כ דאסורים גבי שביעית הוי פירושו שהן בקדושת שביעית ומ"ל הוא ומ"ל אחרים דכיון שהדמים נתפסים בשביעית גם צריכין לנהוג בהן קדושת שביעית כדמשמע בהדיא לקמן בעובדא דר' ינאי דיזפי פירות שביעית וכו' ופשוט הוא גם לא נזכר מזה לעיל בפרק ר' ישמעאל וק"ל וצ"ע:

תוס' ד"ה השוכר וכו' וקאמר שכרו מותר דמשמע לגמרי לא הבנתי דמה צריך למשמעות הא א"א לפרש בענין אחר דהא ברישא דקתני שכרו אסור זהו חליפי שביעית היינו דאסור ליהנות ממנו שלא בקדושת שביעית א"כ בסיפא דתני שכרו מותר ע"כ דלגמרי מותר:

בא"ד (בסופו) מסתבר דלא קנסו תמוה לי במה נסתפקו בזה הא פשיטא דאין ללמוד שאר איסורין מיין נסך דהרי קתני מכרן וקידש בדמיהן מקודשת הרי דהחליפין מותר לאחרים מכ"ש שכרו וצ"ע:

ד"ה נמצא וכו' דמשום פריה ורביה אקילו להדיא איתא בירושלמי ספ"ח משביעית אר"י זאת אומרת שאסור ליקח אשה מדמי שביעית וצ"ע: