הרי הוא אומר ויזר על פני המים — דליכא למיחש לזבל. והאי דלא השליכו לים שלם לא נתכוין אלא לבדקן כסוטות שהמים בודקין אותם שחטאו והורגים אותם כדאמרי' התם (יומא סו:) זיבח וקיטר בסייף גיפף ונישק באסכרה שמח בלבו בהדרוקן:
הסירה מגבירה — השפילה ממלכות:
מפלצת — לקמן מפרש:
וידק וישרף בנחל קדרון — ולא חייש לזבל. מוידק קא מותיב:
אלו ואלו — דמים החיצונים ודמים הפנימיים ששיריהן נשפכין על יסוד מזבח החיצון והן יורדין מן היסוד לרצפה:
ומתערבין באמה — סילון של מים שהיה בעזרה:
לגננים — לזבל גנותיהן:
ומועלין בהם — לאו קרבן מעילה קאמר דאין מעילה בדם קדשים כדאמרינן בפרק הוציאו לו אלא אסור ליהנות מהן אלא בדמים:
מקומות מקומות יש בו — ויש מגדל ויש שאינו מגדל:
מפליא ליצנותא — ליצנות מופלא כדתני רב יוסף:
וכתת נחש הנחושת — כי בימים ההמה בית ישראל מקטרין לו אלמא עבודת כוכבים הוה וכתיב וכתת:
ואין אדם אוסר — אותן שהקטירו לו לא היו יכולין לאסרו שאין בהן כח להקצותו לעבודת כוכבים:
דכתותי נמי לא צריך — דמותר ליהנות ממנו:
עמד וכיתתו — לפרסומי מילתא:
דזרויי — לשון זורה לרוח:
כדמתרגם — תזרם תזרינון ורוח תשאם ורוחא תטלטלינון אלמא וישאם לשון זירוי וטלטול:
אמרו לו הרי הוא אומר — בדברי הימים ויאמר דוד וישרפו ומדלא כתב בחד קרא וישרפם וישאם ש"מ לאו תרוייהו כדקאמרת ששרפם ואח"כ זורה לרוח:
אלא וישאם ממש — נטלם עמו ונהנה מהם ומתחלה אמר לעבדיו לשרפן כדמפרש ואזיל. מוישרפו לא מצי לאותבינהו לרבנן דכל זמן שאין נדוקין ע"י כתישה אינו נעשה זבל:
קשו קראי אהדדי — וישרפו משמע אסור בהנאה וישאם משמע נהנה מהם:
קודם שבא איתי — וביטלה אמר דוד לשרפם:
עטרת מלכם — בבני עמון קאי ועבודת כוכבים שלהם מלכם שמה על שם מלוכה כדכתיב (מלכים א י״א:ז׳) ולמולך שקוץ בני עמון והאי עטרת מלכם בעבודת כוכבים קאמר:
ובא איתי וביטלה — והדר וישאם דוד. איתי הגתי עובד כוכבים היה:
היכי מצי מנח לה — והלא כבד ששים מנה הוה ומאד היא כבידה וקרא כתיב ותהי על ראש דוד:
אר"י — האי ותהי על ראש דוד לאו דמנח לה אלא הכי קאמר חשובה וראויה לדוד שעשוי למדת ראשו והולמתו כדלקמן:
אבן שואבת — דרך אותה האבן להגביה המתכת ולתלותה באויר:
דהות דריא לה — שהיתה נושאת לעטרה ומגביהתה:
ששוה ככר זהב — והיינו משקלה ככר זהב שקולה היא כככר זהב:
זאת היתה לי — עדות עטרה זו מעידה עלי שאני הגון למלכות:
הולמתו — ויושבת בראשו יפה ומכוונת למדת ראשו:
מקום תפילין — חריץ שבראשו למעלה מן הפדחת מקום שמוחו של תינוק רופס:
מקום יש בראשו דראוי להניח שם ב' תפילין — שרחב החריץ מקום כרך שני רצועות והיא היתה נוחה בחצי רחבו:
ויוציאו את בן המלך — ביואש כתיב בבן אמציה שהחביאה אותו אחותו כשהרגה עתליה את כל זרע המלוכה וכשגדל הוציאוהו ונתנו עליו הנזר לעדות שהוא מזרע המלוכה:
אמר רב יהודה שביקש להולמו — ואף על גב דאמר רב יהודה לעיל ראויה היתה לנוח אבל אנוחי לא מנח לה מיהו חדא שעתא בדקי ליה בגויה אם הגון הוא למלכות:
דכתיב ויעש לו — דמשמע שהיו משונים:
רבותייהו — דהנך חמשים איש:
נטולי טחול — הטחול מכביד:
וחקוקי כפות הרגלים — נטל הבשר מן העצם ולא היו מרגישים בקוצים ובברקנים:
