מסכת עבודה זרה דף ל״ה עמוד א׳

מכלל דאיסורי הנאה כי עולה וה"ה לשור הנסקל שרי פרשייהו:

דברי דודיך דברי סופרים:

מיינה עיקר תורה שבכתב:

חשוק שפתותיך כדמתרגמינן וחשוקיהם וכבושיהן:

ואל תבהל להשיב ואל תדקדק להקשות לו:

גזרה חדשה מקרוב גזרו על הגבינה:

ואין מפקפקין בה ואין מפרשין טעמה כדמפרש ואזיל מפקפקין לשון חטיטה בדבר סתום לפשפשו ובלע"ז פוריי"ר כמו (סוכה דף טו.) מפקפק ונוטל אחת מבינתיים:

לא מגלו טעמא למה גזרו עליו:

יש ספרים שרומזים המשנה השיאו לדבר אחר ופריך וליהדר ליה משום דליתיה לאיסורא בעיניה דהא מורייס לרבנן לא אסרו בהנאה משום דליתיה לאיסורא בעיניה ומשני הכא כיון דאוקומי קא מוקים כמאן דאיתיה לאיסורא בעיניה דמי ור"ח הזכיר גירסא זו בפירושיו:

השיאו לשון משיאו עצה ואית דגרסי השיאו ונפרש הטעו לשון השיאני:

שחבירו מוכיח עליו לריח שמניך כו' סמיך אסיפיה דקרא על כן עלמות אהבוך:

מאי שנא האי קרא דשייליה ומסיק מרישא דקרא ירושלמי אם להפליגו נתכוין הוה לו להפליגו בדברים אחרים בה' מקראות שבתורה שהסימן ממ"ש א"ו מחר משוקדים שאת ארור וקם א"ר אילא דברים שמשיקין עליהם את הפה שנאמר ישקני מנשיקות פיהו ר"ש בר חגי בשם ר' שמואל בר נחמני כבשים ללבושך וגו' כבשים כתיב הא כיצד בשעה שתלמידיך קטנים כבוש לפניהם ד"ת הגדילו ונעשו כעתודים גלה להם רזי תורה וקתני התם דר' ישמעאל קטן היה באותה שעה ומסייע להדא דתני ר"ש בן יוחי ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם מה הסימן הזאת אינה נגלית לכל בריה ובריה כך אין לך רשות לשקע עצמך על ד"ת אלא בפני אדם כשר ונראה כי זהו טעם תלמוד שלנו דקאמר בסמוך כי גזרי גזירתא במערבא כו' אלא שאינו מפרשו כאן היטב ואומר מורי הר"ר אלחנן שזהו מה שיסד הקליר בפרשת פרה אדומה אין להרהר על מה נחקקה שכולם נתנו בנשיקה לשון משיקין עליהם את הפה:

משום ניקור תימה לקמן דמסקינן טעמא דחלב דבעינן ישראל רואהו דחיישינן לעירוב חלב טמא תיפוק ליה משום גילוי וי"ל דאין ה"נ אלא טעמא פסיקא ליה נקט הכא בשאין ישראל רואהו דמערב אבל טעמא דגילוי זמנין דלא שייך כגון שמצא העובד כוכבים יוצא ממקום שחולב שם דכיון שכל שעה תופסו בידו ליכא למיחש לניקורא וא"ת מפני מה אסרו משום גילוי יותר ממים ודבש למאן דאית ליה באלו טריפות (חולין דף מט:) דשייך בהו גילוי וי"ל דבכל המשקים אע"ג דלא קפדי אגלויא משום נקורא אמנקיותא מיהא קפדי אבל גבי חלב מתוך שרוב פעמים אינו נאכל בעין וגם מסננין אותו אמנקיותא נמי לא קפדי ומסננת אינו מועיל כלום לארס כדאמר בהגוזל בתרא (ב"ק דף קטו:) דלא מהני מסננת היכא דטרקיה פי' שערבבו:

ישן תשתרי תימה לישני גזרה ישן אטו חדש כדמשני לעיל (עבודה זרה דף לא:) גבי שכר וי"ל דהתם איכא למיגזר דלא מינכר כולי האי בין ישן לחדש כמו גבי גבינה:

לפי שא"א בלא צחצוחי חלב פ"ה בין גומות של גבינה נשאר מן החלב ודלמא עריב ביה חלב טמא וקשה דא"כ ה"ל לר' ירמיה למימר אלא כיון דהדר ביה משנויא קמא ועוד דאטו מי חיישינן דעובד כוכבים שוטה הוה שעירב בו חלב טמא אע"פ שהוא יודע שאינו עומד לכן פר"ת דקאי אמאי דהוה פריך יבשה תשתרי ומשני דאפי' כשהוא נראה ישן לעולם נשאר הארס בתוך לחלוחית הגבינה ביני אטפי ור"י הביא ראיה מן הירושלמי לדברי ר"ת דקאמר חלב העובד כוכבים למה אסור משום גלוי ויעמיד א"ר שמואל בר רב יצחק מפני ארס הנתון בין הנקבים ופי' ויעמיד ויבשנה ומשני מפני ארס הנתון כו' וקושיא שניה קיימא אגבינה כלומר גבינה שיעשו מיהא תישתרי דארס הוא אינו מניחו ליבש ומסיק מפני ארס הנתון בין הנקבים כמו שמתרץ בתלמודנו אבל אין לפרש כפירוש הר"ר אלחנן דקאי אחלב והכי פריך למה אסרוהו משום גלוי יעמידנו ואם יש בו ארס לא יעמוד דהכי מקשה התלמוד גבי חלב טמא בסמוך דליתיה דהא לא מצינו בשום מקום שיניח חלב להקפות בשביל ארס הנתון בו:

מפני שמעמידין אותה בעור קיבת נבלה וא"ת מאי איריא נבלה אפי' שחוטה נמי אסורה משום בשר בחלב וי"ל דדוקא נקט נבלה דאז איכא בה איסורא דאורייתא אבל בשחוטה משום בשר בחלב ליכא איסורא דאורייתא דצונן בצונן הוא ואע"ג דאוקומי קא מוקים אינו אסור אלא מדרבנן:

אלא אמרו לא נהנין ולא מועלין והא עולה איסורי הנאה הן אלמא איסורי הנאה פרשן מותר והדר תני ליה מפני שמעמידין אותה בקיבת עגלי עבודת כוכבים. ואמר ליה א"כ למה לא אסרוה בהנאה. אלמא איסורי הנאה פרשן שרי.

ועגלי עבודת כוכבים פרשן אסור ולמה לא אסרוה בהנאה משום דליתא לאיסורא בעיניה לא אסרוה בהנאה. הכא נמי בגבינה נמי ליתא לאיסורא בעיניה.

אמר ליה שאני הכא דכיון דאיסורא הוא דקא מוקים לה חשיב וכמאן דאיתיה בעיניה דמי אמאי לא אסרוה בהנאה:

השיאו לדבר אחר וכו' ירושלמי מפני מה לא גילה לו אם להפליגו נתכוין היה לו להשיאו באלו שאין להן הכרע כגון שאת ארור מחר משוקדים וקם כו'. א"ר יוחנן מפני שבקרוב אסרוה (וישמע) [ור' ישמעאל] תלמיד קטן [היה] באותה שעה. ואין מגלין להן רזי תורה עד שיגדלו. וכר' שמעון בן יוחאי. דתניא ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם. מה השימה. פי' המציאה אינה נגלית לכל בריה כך אין לך רשות לשקע את עצמך בדברי תורה. אלא לפני תלמידים הגונים כשרים. ודאתן עלה קרא מאי פירושיה כו':

ירושלמי דודים דברי סופרים יין דברי תורה. טובים דודיך מיין. חביבין דברי סופרים מדברי תורה. תדע שהרי ר' טרפון אילו לא קרא קרית שמע לא היה עובר אלא בעשה. ומפני שעבר על דברי חכמים נתחייב מיתה. על שם ופורץ גדר ישכנו נחש. ותנן נמי האומר אין תפלין לעבור על ד"ת פטור. [חמשה] טוטפת להוסיף על דברי סופרים חייב.

א"ל (ר') ישמעאל חשוק שפתותיך ואל תהא נבהל להשיב ומאי טעמא א"ר יוחנן גזירה חדשה היתה משום ניקור. וכד גזרי גזירה במערבא לא מגלו טעמא עד תריסר ירחי שתא. עד דתפשוט בכל ישראל.

דחיישי דלמא איכא מאן דלא סבירא ליה ואתי לזלזולי בה.

מגדף בה רבי אבהו אלא מעתה יבשה שאין בה חשש ניקור תשתרי ופריק ר' ירמיה לפי שאי אפשר לה בלא צחצוחי חלב. וכיון דאיכא לחלוחית זיהרא האי.

שמואל אמר מפני שמעמידין אותה בעור קיבת נבלה והקשה הרב ר' יוסף בן מג"ש ז"ל מאי שנא נבלה דנקט, אפילו עור קיבת שחוטה נמי משום בשר בחלב. ועוד היכי מיתסרא בכל שהוא, ליבעי נתינת טעם וכדתנן בחולין (קטז, ב) המעמיד בעור קיבה, אם יש בה בנותן טעם הרי זו אסורה. וניחא ליה דאי משום בשר בחלב לא הוה מיתסרא אלא בנתינת טעם, משום דכיון דתרוויהו דהיתירא נינהו ואינן נאסרות אלא על ידי תערובתן בעינן נותן טעם, דדרך נותן טעם בישול אסרה תורה, אבל נבלה דאיסורא, כיון דאוקומי קא מוקים חשיב ליה כאילו בעיניה ולא בטיל. והראב"ד ז"ל תירץ דלבשר בחלב לא חיישינן, דאפילו ודאי דרבנן הוא, דצונן בצונן מדאורייתא שרי ורבנן הוא דגזרו, והויא לה ספיקא דרבנן ולקולא. ודקא קשיא לך מאי טעמא לא אזלינן ביה בנותן טעם, לא קשיא, דכל דבר של נכרים לא הלכו בו חכמים אחר נותן טעם ואין מטעימין אותן לקפילא, אלא כיון דשכיח בהו טעמא אוסרין אותם לעולם כדי שלא יפרוצו, שהרי למאן דאמר מפני שמחליקין פניה בשומן חזיר אין אנו הולכין בה אחר נותן טעם, וכן בשמן של עו"ג למאן דאמר משום זליפתן של כלים אסורין (לו, א), וכן בקורט של חלתית (לט, א), אלמא כל דבר של עו"ג לא הלכו בו חכמים אחר נותן טעם (תוה"ב שם).

ישמעאל אחי היאך אתה קורא כו' מפורש יפה בפי׳ רש״י ז״ל.

גירסת ר״שי ז״ל אלא אמר רבי ירמיה לפי שאי אפשר לה בלא צחצוחי חלב. ופי׳ הוא ז״ל דטעמא לאו משום נקורי אלא מפני שמצחצחין פניה בחלב שלהם ויש בו תערובת חלב טמא וקאי ביני אטיפי והקשו עליו ז״ל דכיון דאיסורא משום חשש חלב טמא הוה ליה לומר כן בפירוש ולאו קושיא היא דכיון דכל חלב שלהם אסור מפני חשש זה סתמו כפירושו ור׳ תם ור״ח ז״ל לא גרסי אלא ותשלום האוקמתא הראשונה היא דלעולם משום ביקורי ודקאמרת יבישתא שרי לא קשיא שלא אמרי שאין הארס מניחו ליבש אלא כשנתערב בגבינה אבל הכא שלאחר שנעשית הגבינה צחצחה פניה בחלב מגולה הא ודאי שפיר מניחו ליבש כך פירש ר ״ת וכן אמרו בירוש׳ למה הוא אסור משום גלוי ויעמיד אמר רב שמואל בר רב יצחק מפני הארס הנתון בין הנקבים.

מפני שמעמידין אותה בעור קיבת נבלה הקשה הרא״ם ז״ל אפילו בעור קיבת שחוטה נמי הרי הוא אסור משום בשר בחלב כדתניא המעמיד בעור מהקיבת אם יש בו בנותן טעם הרי זה אסור ותירץ דהתם בדיהיב טעמא דאע״ג דאוקומי מוקים דרך בישול אסרה תורה אבל דכשהוא בעור קיבת נבלה לא בעינן טעמא כיון דאוקומי מוקים והראב״ד ז״ל תיריץ דאי משום חשש עור קיבת שחיטה לא היינו אוסרין על הספק כיון דאפילו ודאי איסורא דרבנן הוא דהא צונן בצונן הוא ואין זה מספיק לפי מה ששמענו שהמעמידו בעור הקיבת מרתיחו בתחילה ואחר כך מעמידו וקמא עיקר ועוד יש לומר דאין הכי נמי אלא דקשטא דמילתא נקט דסתם עור קיבה שלהם נבלה היא וכדאמרינן בסמוך.

וחלב הכנוס בתוך הקיבה הרי הוא כפרש ואפילו בעודה לחה ויש חולקים לומר שאינה כפרש אלא בזמן שראויה להעמיד והוא אחר שנתקרשה ולא אמרו בכהן שדעתו יפה ששורפה חיה בעודה לחה אלא מפני שאינה נדונת כגוף הבהמה אלא כחלב הכנוס בתוך כלי אחר ויש בזו דעת שלישית לגדולי המפרשים לומר שאף לאחר שנתקרשה אין לה דין פרש ולא נאמר בה מה שנאמר אלא מפני שאינה נדונת כגוף הבהמה כמו שבארנו בדעת שניה חלב זה שבשלו בעורו לדעת ראשון מותר אפילו בעודו לח ומה שאמרו קיבה שבשלה בחלבה אסור אין הלכה כן ולדעת שני אסור אא"כ נקרש ומה שאמרו אסור דוקא בלח ולדעת שלישי אף לאחר שנקרש אסור ועיקר הדברים להתיר את הכל וכבר ביארנו ענין זה יפה במסכת חולין פרק כל הבשר:

אף לענין העמדה וחבוץ לדעת ראשון מעמידן בחלב זה בין של שחוטה בין של נבלה בין של שחיטת נכרי בין כשרה שינקה מן הטרפה בין טרפה שינקה מן הכשרה אע"פ שלא נקרש מכל וכל שמ"מ לח הגמור אינו ראוי להעמיד ולדעת שניה כל שלא נקרשה מכל וכל אין מעמידין בה בכשרה שינקה מן הטרפה שהרי הוא כחלב המניקה אבל בטרפה שינקה מן הכשרה מותר ולדעת שלישית אף לאחר שנקרשה כן וכבר ביארנו ענין זה במסכת חולין ופסק מוחלט בידינו כדעת ראשון להתיר העמדה בכל קיבה:

גבנת הגוים לפי מה שכתבנו אין בה איסור העמדה בקיבה ומ"מ הרבה טעמים הוזכרו כאן באיסורה ואחד מהם מפני שמעמידין אותה בעור קיבת נבלה ואין לדון את העור כפרש בעלמא אלא כבשר הגמור ושמא תאמר ומה הפרש בזו בין נבלה לשחוטה והרי אף כשמעמיד בעור השחוטה נמצאת העמדתו באסור בשר בחלב ואם מפני שאין בה נותן טעם אף בנבלה היאך נאסרה בלא נתינת טעם והלא במסכת חולין קט"ז א' אמרו המעמיד בעור קיבת נבלה בנותן טעם ותירצו חכמי ספרד שאלו חבץ בעור שחוטה שאיסורה משום בשר בחלב הואיל ושניהם היתר בפני עצמם ולא נאסרו אלא על ידי תערובתם לא יאסר אלא בנתינת טעם וסתם העמדה בעור אין בה בכדי נתינת טעם אבל בנבלה הואיל והיא איסור בעצמה אין צריך לנתינת טעם שכל המעמיד בדבר האסור מצד עצמו הואיל והעמיד אסר שכל דבר המעמיד הרי הוא כאלו הוא בעינו ויש אומרים שהדין כן אף בשחוטה שאין שום מעמיד צריך טעם ולא דברו בנבלה אלא בהוה שאין אצל הגוים שחוטה ומ"מ חכמי הראשונים שבקדמונינו פירשו שאין אסור בגבנת הגוים מטעם בשר בחלב שהרי אף ודאו צונן בצונן הוא וכן שאין כאן דרך בשול ונמצא שאין אסור זה אלא מדברי סופרים ומאחר שודאי האיסור מדרבנן והדבר ספק אם הועמד בו אם לאו הרי זה ספק סופרים וספק חכמים להקל ומתוך כך גזרו איסורו משום נבלה שהוא ספק תורה ושמא תאמר בנבלה היאך לא הוצרכה לנתינת טעם אע"פ שתירוץ גאוני ספרד נכון הוא מ"מ תדע שעיקר איסורם כך היה וכל שנמנו לאסרם בשל גוים הואיל והדבר מצוי אסרוהו אף שלא בנתינת טעם כדי להרחיק מן העברה שהרי אחד מטעמי האיסור שהוזכרו בה בסוגיא הוא החלקת פניה בשומן חזיר ואע"פ שכיוצא בזה אמרו בפסח שאם סכו בשמן של תרומה אם חבורת של כהנים יאכל ואם של ישראל יקלוף את החיצון והיה לנו לומר בכאן גם כן שיספיק בקליפה עד שמתוך כך פי' חכמי הדור שלא נאמר דין ששים במה שהמבטל גוי וכן הבטל משל גוי אלא שאין אנו צריכין לכך שבאותם שהוזכרו מ"מ כך היה האיסור וכך היתה הגזרה אבל במה שלא הוזכר אין דנין כן מ"מ יש מי שאומר שחששא זו מפני הבקעים שנכנס לשם השומן ואין להם מקום בקליפה:

הרי למדת שני טעמים באיסור גבנה אסור העמדה בעור קיבה ואחד החלקת פניה בשומן חזיר ועוד הוזכר בה טעם אחר בגמ' תחלה בשם ר' יהושע בן לוי משום נקור ר"ל שמא החלב שממנו נעשית הגבנה שתה בה נחש או נקר בגבנה בעודה לחה ושאלו בה א"כ יבשה תשתרי כלומר דהא קימא לן בארס נחש שאם הוא בדבר שאינו ראוי להתיבש כגון מים ויין ושכר אינו מניחו להתישן ואם הוא דבר הראוי להתיבש אינו מניחו להתיבש אלא מפסידו וא"כ יבשה תשתרי אע"פ שאינה ישנה כל כך ולא שאל ישנה תשתרי שלא היו רגילים בגבנה ישנה וגדולי הרבנים גורסים אח"כ אלא אמר ר' ירמיה לפי שאי אפשר בלא צחצוחי חלב ופי' בו שטעם אחר הוא כלומר שהלך טעמו של ר' יהושע בן לוי שאמר משום נקור וטעם האסור מצד שאי אפשר בלא צחצוחי חלב כלומר שהאיסור מצד חלב טמא ואע"פ שאינו עומד אי אפשר שלא ישאר ממנה בתוך הגבנה צחצוחי חלב טמא ואף ביבשה שכל יבשה הנזכר בדבריהם פירושה יבשה קצת שישנה לגמרי עד שיכלה כל הלחות לא היו רגילים בה ולשטה זו הרי אלו שני טעמים אחד משום נקור ובלחה ואחד משום חלב טמא אלא שיש להקשות כשהקשה לו יבשה תשתרי ישיבנו גזרה יבשה אטו לחה שהרי למעלה בשכר של גוים לדעת האוסרו משום גלוי שאלו בה ישן תשתרי ותירצו בה גזרה ישן אטו חדש ועוד שאם כן היה לו להזכיר משום צחצוחי חלב טמא ולא צחצוחי חלב לבד ועוד שהרי למטה באיסור חלב שחלבו גוי שאלו למאי ניחוש לה אי לאחלופי טהור חיור טמא ירוק אי לאערובי הא לא קאי ונשאר בנסיובי ותירץ אי לגבינה בעי לה הכי נמי דשרי ר"ל בנסיון העמדה הכא דבעי לה לכמכא ר"ל ליתנה בתוך הכתח והוא הדין לשתותה והקשה ולשקול מנה קלי ונוקים ר"ל מעט ויעמידנה ואם עמדה יכיר שהיא טהורה ויתיר את הנשארת ותירץ כיון דבטהור נמי איכא נסיובי ליכא למיקם עלה דמילתא ואמרו אח"כ השתא דאתית להכי אף בבעי לה לגבנה אסור דאיכא דקאי ביני נטפי כלומר ואין בדיקה בהעמדה שאותו חלב טמא עומד בין נקבי הגבנה ולא שאל בה יבשה תשתרי שאינו עסוק אלא בחלב ומ"מ לפירוש זה הרי חלב וגבנה טעם אחד הוא ולמה נשתנה הלשון זה באי אפשר בלא צחצוחי חלב וזה בדקאי ביני נטפי ועוד מה הוצרכו לטעם זה לאסור הגבנה אחר שכבר נאסר החלב אלא ודאי אף במקום שלא נאסר החלב וכגון שאין שם דבר טמא נאסרה הגבנה ואם כן אין הגבנה נאסרת מחשש חלב טמא ועוד לגבנה מיהא שעשאה הגוי לעצמו מה יש לחוש לחלב טמא ומה מועיל לו והא לא קאי ואע"פ שאמרו שם לגבנה נמי איכא דקאי ביני נטפי ההיא בשחלבו למכרה בחלב וזה בא ולוקחה לגבנה אבל גבנה שעשאה הגוי למה נותן בה חלב טמא אלא ודאי עיקר הדברים שאין גורסין כאן אלא והגירסא הנכונה אמר ר' ירמיה לפי שאי אפשר בלא צחצוחי חלב ואין זה טעם אחר לאיסור הגבנה אלא על טעם נקור הוא חוזר כלומר זו שהקשת יבשה תשתרי טיפי חלב נשארים שם והארס עמד לו בהם ואחר שהוא עומד בעצמו בתוך הגומות אינו מפסיד וזו היא גרסת ראשוני הגאונים ופירושם ועדין יש לדון למה שנה הלשון ולא אמר דקאי ביני נטפי אלא שאחרוני הרבנים מפרשים בגרסא זו אי אפשר בלא צחצוחי חלב כלומר שיצחצחו פני הגבנה בחלב שנתגלה שכך הוא דרכם להחלקת פניה ולא אמרו אין מניחה להתיבש אלא כשמתערב בתוך הגבנה ומתוך כך טעם האיסור משום נקור ואף בתלמוד המערב הוסיפו לפרש שאף טעם חלב משום גלוי הוא ונסח דבריהם חלב גוי למה נאסר משום גלוי והקשה שם ויעמיד כלומר ונתיר את הגבנה ביבשה קצת שהרי אין מניחו ליבש ותירץ מפני הארס הנתון בין הנקבים וזה מוכיח כפירוש הראשונים אלא שאחרוני הרבנים מפרשים לשטתם כלומר בנקבי פניה ולא נתערב הארס בגבנה עצמה ונמצא שעמד טעמו של ר' יהושע בן לוי באסור הגבנה עד שרבים פסקו כמותו אחר שר' ירמיה העמידה ושכתוב בכללי הגאונים הלכה כר' יהושע בן לוי בכל מקום וכן בתלמוד המערב מעיד כן אף באיסור חלב ומ"מ גדולי הפוסקים כתבו במסכת חולין טעם העמדתה בעור קיבת נבלה ובגמ' פי' עוד טעמים אחרים אחד מפני שמעמידין אותה בחומץ ואחד מפני שמעמידין אותה בשרף ערלה אלא שנדחו טעמים אלו והעלו בסוגיא שלא באו באיסורה מטעם חומץ ושרף ערלה אע"פ שאפשר להעמידה באלו שאם כן אף בהנאה אסרוה ואע"פ שאין האיסור בעין שהרי כל המעמיד הרי הוא כאלו בעינו כמו שביארנו ונמצא שאם נודע שהועמדה בשרף ערלה ובחומץ שאסורה בהנאה וכבר שמענו בישראל שהיה עושה גבנים בבית הגוי והעמיד הגוי בקמח בפניו ושאל לו היאך מעמידין בקמח ונודע לו ששרו חטים ביין נסך בגת ויבשן וטחנן ואותו קמח מעמיד והורו בה קצת חכמים לאיסור הנאה אלא שחכמי בדירש התירוה באכילה מדין זה וזה גורם שאף קמח החטים מסייע בכך ולדעת זה אף המעמידים בעור קיבה נוהגים לכתוש העור עם הפרש והרי הוא זה וזה גורם וכן שהפרש גורם גדול יותר מן העור ומותר:

גמרא דליתא לאיסורא בעיניה אמרי כו' רב נחמן בר יצחק אמר כו' כצ"ל:

תוס' ד"ה משום ניקור וכו' יותר ממים ושכר למאן דאית כו' דשייך בהו כו' עכ"ל דבריהם תמוהים דבמים ליכא פלוגתא התם כלל אלא דלכ"ע יש בו משום גילוי ובשכר לא הוזכר שם פלוגתא כלל אבל לעיל בפרקין פליגי אמוראי בשכר אי גזרו בו משום גילוי וכבר תירצו התוספות שם למאן דאית ליה נמי הכא בגבינות משום גילוי לא פסיקא ליה בשכר למיתני משום איסור גילוי ע"ש וע"כ נ"ל להגיה בתוספות דכצ"ל יותר ממים ודבש למאן כו' דשייך ביה גילוי כו' והשתא ממים קשיא להו לכ"ע למה לא אסרו לשתות מים מעובד כוכבים משום גילוי ומדבש קשיא להו למאן דאית ליה התם באלו טרפות דשייך ביה גילוי וק"ל:

בד"ה לפי שאי אפשר בלא כו' ויעמיד אר"ש בר רב יצחק מפני ארס הנתון בין הנקבים ופי' ויעמיד ויבשנה ומשני כו' כפירוש הרר"א דקאי אחלב עובד כוכבים והכי פריך כו' עכ"ל כצ"ל ופי' לדבריהם קושיא ראשונה היא חלב העובד כוכבים למה כו' וקושיא שניה היא ויעמיד אר"ש כו' ור"ל ויעמיד ויבשנה וקאי אגבינה דתשתרי דנשקול מיניה קלי ונקום וארס אינו מניח לו להעמיד ואהא קשיא להו דליתא דלא מצינו כו' וק"ל:

בד"ה חדא קתני כו' כדפריך לעיל שלא כפרש"י שהרי כו' עכ"ל כצ"ל:

ד"ה מאי שנא וכו' מה הפגימה הזאת וכו' בירושלמי שלנו גורס שם מה הסימא הזאת וכו':

ד"ה משום ניקור וכו' וא"ת מפני מה אסרו משום גילוי יותר ממים ודבש וכו' כצ"ל ועי' פרק אלו טריפות (חולין דף מ"ט:)

ד"ה לפי שא"א וכו' ויעמיד א"ר שמואל בר יצחק מפני ארס הניתן בין הנקבים פי' ויעמיד ויבשנה וכו' כצ"ל וקושיא שניה וכו'. ר"ל הא דפריך ויעמיד ויבשנה לא קאי אחלב אלא אגבינות אבל אין לפרש כפירוש הר"ר אלחנן דקאי אחלב והכי פריך וכו' כצ"ל:

ד"ה חדא קתני וכו' תימה לפי מה שפירש ר"ת וכו' שאותו שהוא קרוש לא נאסר מעולם וכו' צ"ע בדברי התוס' הללו דשם פ' כל הבשר (חולין דף קט"ז) בתוס' ד"ה הכי גרסינן ברוב ספרים משמע שם דאפילו למשנה אחרונה אסור חלב הצלול מכלל דלמשנה ראשונה דהיינו קודם חזרה אסור אפילו הקרוש וע"ש:

בא"ד וליכא למיחש נמי משום עירוב חלב טמא כדפרישית לעיל וכו' הלשון מגומגם וכוונתו כדפרישית לעיל בפירוש רש"י דכיון דאינו עומד ליכא למיחש לעובד כוכבים שוטה לערב בו חלב טמא:

רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, עֲרֵבִים עָלַי דִּבְרֵי דּוֹדִים, יוֹתֵר מִיֵּינָהּ שֶׁל תּוֹרָה (שיר השירים א, ב). כינה התורה בשם יַיִן יען כי היין כל מה שיתיישן יותר ישובח יותר וכן הענין בתורה אך לדברי סופרם קרי להו 'דִּבְרֵי דּוֹדִים' כי הם כמו דדים המניקין את הולד וזנים אותו וחי בהם והכי קאמר אף על פי שדברי תורה דומין ליין שישובח היין יותר ודברי סופרים הם חדשים לגבי דברי תורה עם כל זה ערבים עלי דברי סופרים יותר מיינה של תורה.