מסכת עבודה זרה דף ה׳ עמוד ב׳

בלחם הקלוקל קל הוא המן ומפני שהיה נבלע בכל אבריהם ואינן יוצאין לחוץ קראוהו קלוקל ורגנו על כך והיא היתה להם טובה גדולה שלא היו צריכין לטרוח ולצאת שלש פרסאות לפנות דתניא (ברכות דף ס) כשהן נפנין אין נפנין לא לצידיהן ולא לפניהן אלא לאחריהן ומחנה ישראל ג' פרסאות היה:

אשר נתתה עמדי לשון גנאי הוא שתולה הקלקלה במתנתו של מקום והוא עשאה לו לעזר:

לא רמזה לתוכחה זו אלא לאחר מ' שנה במשנה תורה בערבות מואב אמר להם ולא נתן לכם לב לדעת שתהיו יודעים לשאול מה היה מבקש מכם [אלמא] אף משה רבינו לא נזכר לתת על לבו דבר זה עד מ' שנה:

לא קאי איניש אדעתיה דרביה לדעת סוף דעתו ותבונתו עד מ' שנה שהרי משה לא רמזה לישראל עד מ' שנה:

משלחי רגל משלחים ומשליכין רגלי יצר הרע הבא על האדם מעליהם. יצר הרע קרוי אורח כדכתיב ויבא הלך לאיש העשיר (שמואל ב י״ב:ד׳):

ומי בעינן כולי האי דחיישינן דזבין לה עובד כוכבים להאי בהמה לצורך יום אידו ג' ימים קודם לכן:

בהני ד' פרקים מחזקינן ליה לאינש דכל מאן דזבין בהמה שחיט לה ביומיה ומשום הכי קאמר אמה מכרתי לשחוט ואל תשחט אתה את הבת שאמכור משום אותו ואת בנו דביום אחד מחייב האחרון ואלו ימים א"א בלא בשר וקונין הכל:

ערב יו"ט האחרון של חג מפני שהוא יום השלמת קרבנות החג דתנן מי שלא חג וכו':

עד ארבעין שנין לא קאי איניש פירש"י שאף משה לא נזכר וא"ת אמאי כעס משה על ישראל הלא גם הוא לא נזכר וי"ל שלפי שהוא לא היה צריך לתפלה זו לא נתן לב עד מ' שנה דקם אדעתיה דרביה אבל ישראל שהיו צריכין לתפלה זו היה להם להתבונן מאותה שעה שהרי כבר חטאו בעגל ובמרגלים ור"י פי' שמשה לא הקפיד עליהם על דבר זה עד מ' שנה כי היה סבור דלסוף מ' שנה יעמדו על דעת קונם ויאמרו אתה תן ולא היה בדעתו שהיו מניחים לומר אותו משום כפיית טובה אבל כשעברו ארבעים שנה שראה שהיה להם לדעת הבין עליהם שהיו מניחין בשביל כפיית טובה ואז הוכיחם:

יצרם מסור בידם דריש ליה ממשלחי רגל דיצה"ר נקרא אורח כדכתיב ויבא הלך לאיש העשיר:

ומי בעינן כולי האי פירש רש"י וכי אדם רגיל כ"כ להעלות על לבו שמחתו וחגו דאסרת ג' ימים קודם לפי שהוא יום איד של עבודת כוכבים ונזכר שם עבודת כוכבים תדיר בפיו ואזיל ומודי והתנן בד' פרקים וכו' ומסיק התם דלאכילה שאינו טרוד לפני החג אלא על עסקי אכילה סגי בחד יומא הכא דלהקרבה שצריך לחזר אחר עסקי הקרבה בעי תלתא יומי והלכך אסור לשאת ולתת בכל עניני מקח וממכר משום דשם עבודת כוכבים שגור בפיו ואזיל ומודי:

ערב יו"ט האחרון של חג הא דלא נקט (יום) הראשון של חג לפי שהם טרודים במצות לולב וסוכה ואין להם פנאי להרבות בסעודות וי"מ דבהנך ארבעה פרקים טעמא רבה אית בהו יו"ט האחרון של חג לפי שהוא זמן בפ"ע וחלוק משלפניו תקנו להרבות בסעודה משא"כ בשביעי של פסח וגם הקרבנות שבשמיני היו בשביל ישראל וכל החג היו מקריבין נגד העובדי כוכבים וערב פסח לפי שהוא יום גאולה ויציאה לחירות ועצרת כדאמרינן בפרק אלו דברים (פסחים דף סח:) הכל מודים בעצרת דבעינן נמי לכם ור"ה מפני שהוא תחלת השנה מרבים בסעודה לעשות סימן יפה וכמה עניני' עושים בו לסימן יפה כדאמר במסכת הוריות (דף יב.) וכריתות (דף ה:):

וכדברי ר' יוסי אף עיוה"כ בגליל תימה בפ"ק דכתובות (ה. ושם ד"ה אלא) דפריך תלמודא יוה"כ שחל להיות בשני בשבת ידחה גזרה שמא ישחוט בן עוף ואמאי שביק כל הני פרקים דד"ה ופריך לדברי רבי יוסי הגלילי וי"ל דשפיר פריך אליבא דרבנן דעיקר פירכיה מבן עוף דוקא דבהמה איכא טירחא יתירה להפילה ומידכר ובפרקים אלו אינם רגילין רק בבהמות וביוה"כ רגילים בעופות ודגים ודברים קלים כדאמרינן בב"ר (פ' יא) עובדא בההוא חייטא דזבן חד נונא תריסר דינרין:

והתנן שואלין בהלכות הפסח ואע"פ שגם עתה שאין קרבן שואלין בהלכות הפסח קודם ל' יום מ"מ עיקר התקנה על הקרבן נתקנה כדאמר טעמא בפ"ק דפסחים (דף ו:) שהרי נביא עומד בפסח ראשון ומזהיר על פסח שני:

מנין למחוסר אבר וכו' פירוש להקריב לגבוה בבמה שלהן דאילו בבית המקדש אפי' בדוקין שבעין נמי אסור דכתיב ומיד בן נכר לא תקריבו ומייתי ליה ומכל החי דהזהיר הקב"ה לנח להביא מחוסר אבר בתיבה מפני שעתיד להביא מהם קרבן וא"ת הא לקמן בסמוך (עבודה זרה דף ו.) אמר דהזהירו נמי מלהביא אל התיבה זקן וסריס ולא נאסרו לבני נח ועוד קשיא דקרא גבי בהמה טמאה כתיב שהם שנים שנים דכתיב ומכל החי מכל בשר שנים מכל תביא וגו' והנהו לאו בני קרבן נינהו אף לבני נח כדמשמע פרק בתרא דזבחים (דף קטז.) וי"ל דאין לאסור אלו זקן וסריס לקרבן במה שמעטם מהבאת התיבה כיון דאיכא טעמא אחרינא דאיכא למימר דהא דמעטן הכתוב היינו לפי שאינם ראוין לקיום העולם אבל מחוסר אבר אי לאו לאסרן לקרבן למה נמעטו מלהביאם לתיבה הרי הם ראוין לקיום העולם ולבהמה טמאה ע"כ נמי לא מצי קאי דכיון דשלמים נמי לא חזו להקרבה:

מנין למחוסר אבר שאסור לבני נח יש לדקדק מלשון אסור שהוא איסור גמור ובן נח מוזהר בדבר ותימה מ"ט לא חשיב ליה בהדי ז' מצות שנצטוו ויתחייבו עליו מיתה ואין לומר משום דאזהרתיה לא כתיבא בהדיא הא מכלל הן אתה שומע לאו כדדרשינן מכל עץ הגן אכל תאכל ולא גזל ודבק באשתו ולא באשת חברו אלא י"ל דהאי קום עשה הוא דמאיש איש מרבינן שהעובדי כוכבים נודרים נדרים ונדבות כישראל ואם נדר מחוסר אבר אמרינן ליה קום והבא קרבן שלם וקום ועשה לא קחשיב והא דאמרינן פ"ק דקדושין (דף כד:) דמצרכינן מן העוף ולא כל העוף למעוטי יבשה גפה נקטע רגלה ל"ל פשיטא דמי איכא מידי דלישראל שרי ולעובד כוכבים אסור וי"ל דס"ד כיון ששאר מומין הפוסלין בבהמה הותרו בעוף כדאמרינן תמות וזכרות בבהמה ואין תמות וזכרות בעוף ובבהמה אין חילוק בין במומין בין במחוסר אבר בעוף נמי נימא כיון שהותרו המומין מחוסר אבר נמי נשתרי קמ"ל מן העוף ועוד י"ל דאי לא כתיב מן העוף לאסור מחוסר אבר לישראל הוה אמינא דבני נח משתרו והכתוב בא לאסור לישראל אע"ג דכתיב גבי בני נח כדאמר בפ' ארבע מיתות (סנהדרין דף נט.) כל מצוה שנאמרה לבני נח ולא נשנית בסיני לישראל נאמרה ולא לבני נח נשנית בסיני לזה ולזה נאמרה [וע"ע תוס' זבחים סח: ד"ה ושניסמית]:

היה לכם לומר לפני הקב"ה כיון שאמר מי יתן תאמרו אתה רבון כל העולם תן לנו לב ליראה את שמך ואף רבינו משה לא רמז להם זה הדבר אלא לאחר מ' שנה שנאמר ואולך אתכם ארבעים שנה במדבר וגו' ולא נתן ה' לכם לב לדעת וגו':

א"ר יוחנן ש"מ לא קאי איניש אדעתא דרביה עד ארבעין שנין:

פיס' שלשה ימים לפני אידיהן אסור לשאת ולתת עמהן כו' ומקשי' ומי בעינן לאיתרחוקי מינייהו כולי האי משום דחיישינן דלמא האי דזבני לעבודת כוכבים שלהן זבני והתנן בשחיטת חולין פרק אותו ואת בנו.

בארבעה פרקים בשנה המוכר בהמה לחבירו צריך להודיעו וכו' הנה יום אחד דיי לנו להכנת המועד. ופרקי' גבי יום טוב שלנו דלאכילת שלמים לעצמו הוא דקא זבין סגי ליה בחד יומא הכא דלהקרבה לעבודת כוכבים בעי ליה מכין מקמיה תלתא יומין. אי הכי טפי בעי דהא תנן שואלין בהלכות הפסח קודם לפסח ל' יום וכו' וקיימא לן דמזכירין להו לישראל כדי שיזמינו קרבנותיהן למועד. ופרקי' אנו דבעינן בהמה מנוקה מכל מום להקרבה ואפילו מדוקין שבעין בעינן ל' יום להכנה אינהו דלא חיישי משום מום אלא למחוסר אבר סגי שלשה ימים [שלשה ימים] דתנן הן ואידיהן.

גמרא, ומי בעינן כולי האי, והא תנן בארבעה פרקים בשנה וכו' תמיהא לי ומאי קושיא, דאפילו תימא דלאכילה דהשתא בעינן לה, איכא למיחש דילמא מתוך שע"ז שגורה בפיו כל תוך שלשה ימים שלפני אידו, מפני שהוא טרוד בענייני תקרובת האיד, שמא ילך ויודה מעתה בכל מה שהוא לוקח, וכטעמא דר' ישמעאל בג' דלאחריו, [ומאן הוא] דאמר דנחלוק בין טעמא דתנא קמא לטעמא דרבי ישמעאל באיסור (שלישי) [שלשה] שלפניו. וניחא לי, דאי איפשר לומר דתנא קמא משום שם ע"ז ששגורה בפיו ויודה מעתה, דאם כן בריתא דקתני (ו, ב) דאינו אסור למכור לו אלא דבר המתקיים אבל דבר שאינו מתקיים לא אמאן תרמיה, לא כתנא קמא ולא כרבי ישמעאל, דכיון דחיישינן דילמא מעתה ילך ויודה אין חלוק בין דבר המתקיים לדבר שאינו מתקיים, אלא ודאי שמע מינה דטעמא דתנא קמא משום דאזיל ומודה ביום אידו הוא, ולא אזיל ומודה אלא בדבר שהוא לפניו קיים ביום אידו.

גמרא הכא דלהקרבה בעי ג׳ ימים האי לישנא מוכח דהמקשה נמי מידע ידע דמתני להקרבה היא דאי לאו הכי הל״ל התם לאכילה והכא להקרבה אלא ודאי כדאמרן אלא דקסבר דמסתייה להקרבה נינהו דתהוי כאכילה דידן ואם כן והא דהדר פרכינן ולהקרבה מי סגי בתלתא יומי מקשה אחרינא הוא דפריך לה ודכוותא בתלמודא א״נ דמקשה קמא גופיה פריך ליה ומשום דפריך סתמא התם דלהקרב׳ משמע ליה לכולה הקרבה ואפי׳ לדידן ולהכי פריך ולהקרבה סתם בעינן תלתא יומי וגם זה נכון.

אינהו דמחוסר אבר אית להו סגי בתלתא יומי פי׳ ובעי נמי תלתא יומי כדאמרינן מעיקרא ואם תאמר הניחא לזבוני להו מידי דצריך בקור כבהמה אלא לזבוני מידי דלא צריך בקור למה לי ג׳ יומי י״ל דלא פליג רבנן כיון דכלהו מידי דהקרבה ואע״ג דפליג בין דבר המתקיי׳ לדבר שאינו מתקיים כדלקמן.

דאמר רבי אלעזר מנין למחוסר אבר שאסור לבני נח ואם תאמר זה היא כקרבן לגבוה היא ז״ל דהא פי׳ רש״י ז״ל פירושא דמילתא דמאי דהוו עבדי מעיקרא לגבוה נהגו בו אחרי כן לע״ז וכן אמרי בבראשית רבה גבי אז הוחל לקרא בשם ה'.

שנאמר מכל החי מכל בשר וק״ל דהא בסיפרא דרשינן בקרבן דידן מן העוף ולא כל העוף פרט למחוסר אבר תיפוק לי׳ מהכא דליכא מידי ולדידן שרי ולבני נח אסור י״ל דאי לא ההוא קרא הוה ליה פרשה שנאמרה לבני נח ולא נשנית בסיני דלישראל נאמרא ולא לבני נח כדאיתא פ״ד מיתות ואם תאמר למה לא מנו לה להא התם עם מצות שנצטוו בני נח י״ל דלא מנו התם אלא מידי דחייבין עליה מיתה והכא לא מחייבי אלא שהקרבן פסול.

הכא בהמה שחטן ראשי אברים שלה פי׳ לפי שהיה רצון הבורא יתברך להקריב מהן קרבן בצאתו מן התיבה וכדפרש״י ז״ל ואם תאמר והא בהאי קרא שנים מכל החי כתיב ואם כן בטמאין מיירי ומאי דכתיב בהו שבעה הוו טהורין ולקרבן כדאיתא בבראשית רבה וכדפרשי ז״ל בפירושי התורה וי״ל דאפי׳ הכי לא פליג רחמנא בדין מחוסר אבר משום לתא דטהורים דצריכי להקרבה דלא ליפסילו.

בארבעה פרקים בשנה המוכר בהמה לחברו וכבר מכר את האם או את הבת לאחר צריך להודיעו ולומר לו אמה מכרתי לשחוט בתה מכרתי לשחוט כדי שיזהר הלוקח מלשחוט היום זו של עכשו שאף האחר סתמו לשחוט היום לקחה ואותו ואת בנו נוהג בנקבות ולא בזכרים ולכך הוא תופש לשון אמה ובתה ואף המוכר מוזהר בכך שכך דרשו לא תשחטו לא תשחיטו וכן השני מוזהר אע"פ שלא שחט הוא הראשונה שכך דרשו לא תשחט לא תשחט מלשון נפעל וטעם הדבר בפרקים אלו מפני שבארבעה פרקים אלו הכל רגילין להרבות בסעודה וסתם הלוקחים לוקחים לשחיטה ושמא יבא לידי אסור שחיטה אותו ואת בנו ביום אחד ואלו הן ערב יום טוב האחרון של חג שהיו מרבין הרבה בשמחה והיו מושכים ידיהם בראשון מצד שהיו רגילים להרבות באחרון מחמת מה שהיו מקובלים שכל ימות החג מקריבין על שם האמות שבעים פרים כנגד שבעים אמות ובשמיני עצרת היו מקריבין על שם ישראל לבד ומתוך כך היו מרבים בסעודה ובשמחה וערב יום טוב הראשון של פסח שהיו מרבים קרבנות החגיגה כדי שיהיו הפסחים נאכלין על השבע והרי החגיגות היו באות אף מן הנקבות ויש בהם דין אותו ואת בנו וערב עצרת שהיו מרבים בעצרת בסעודה לכבוד התורה וערב ראש השנה שמרבין בסעודה לסימן טוב ויש בזה קצת תנאים וכבר ביארנוה במסכת חולין פרק אותו ואת בנו:

מה שאמרו שואלין בהלכות הפסח קודם לפסח שלשים יום לא סוף דבר שאלה בהלכות החג אלא כל השתדלות של צורך החג בכלל זה ר"ל שראוי להתחיל ולהשתדל בצרכי החג קודם החג שלשים יום:

מצות עשה להקריב כל הקרבנות תמימים ואם הקריב בעל מום לוקה ולא סוף דבר מחוסר אבר אלא אף מומין בלא חסרון אבר ואפילו בדוקין שבעין נפסלו וכבר התבארו מספר המומין ודיניהם במסכת בכורות:

תוס' בד"ה וכדברי רבי יוסי אף כו' וי"ל דשפיר פריך אליבא דרבנן כו' עכ"ל ודאי דלרבי יוסי נמי איכא למימר דהיו מרבים טפי בעופות בעיו"כ אלא לרבנן ניחא להו שפיר טפי דכיון דלא היו מרבים אז בבהמות ודאי דהיו מרבים בעופות משום סעודת עיו"כ כדאמרינן בב"ר ודו"ק:

רש"י ד"ה ומי בעינן כולי האי וכו' דחיישינן דזבין לה עובד כוכבים להאי בהמה וכו'. צ"ע לפי ספרי רש"י שלפנינו שהרי פי' זה הוא לפי דעת התוס' דריש מכילתא שכתבו בשם ר"ת והפירוש שלפי פירוש רש"י דמשמע מדבריו בריש מכילתין דכל מיני מקח וממכר אסורים כתבו התוס' כאן ד"ה ומי בעינן בשם דש"י ואולי נתחלפו הפירושים:

ד"ה בהני ד' פרקים וכו' ואלו הימים אי אפשר בלא בשר וכו' ר"ל בימים טובים בעצמן כגון י"ט אחרון של חג וי"ט ראשון של פסח והשאר דבימים עצמן מרבין בשמחה לא בערב י"ט אלא שבערב י"ט קונים ושוחטים לצורך מחר מלבד ערב יום הכפורים שבאותו יום בעצמו מרבים בסעודה:

תוס' ד"ה יצרם מסור בידם דריש ליה ממשלחי רגל וכו' מקשין העולם מה מוסיפין התוס' על דברי רש"י ונראה לי דהתוס' קשה להם דלפירוש רש"י לא משתמע מהאי קרא אלא שהם אינם מסורים ביד היצר הרע אבל מ"מ מנלן לדרוש שיצרם מסור בידם לכך כתבו התוס' דריש ליה ממשלחי רגל וכו' ר"ל מדכתיב לשון משלחי משמע שהם משלחים אותו לחפשי ממה שהיה תפוס ומסור בידם ומשמעות הקרא כן הוא הם משלחים לחפשי הנקרא רגל שהוא אורח כדכתיב ויבא הלך וגו' א"כ ש"מ שפיר שהוא מסור בידם וק"ל נראה לי:

ד"ה ערב יום טוב האחרון וכו' כדאמרינן בפרק אלו דברים הכל מודים בעצרת דבעינן נמי לכם כצ"ל:

ד"ה וכדברי ר' יוסי אף ערב יום הכפורים וכו' אמאי שביק כל הני פרקים וכו'. ר"ל לפרוך יום טוב אחרון של חג שחל להיות באחד בשבת או יו"ט ראשון של פסח שחל באחד בשבת וכן שאר הפרקים ניחוש שמא ישחט בשבת בן עוף לצורך היו"ט שלמחר ועיקר קושית התוס' הוא משום דסלקא אדעתן דרבנן ור"י בהא פליגי דרבנן ס"ל שבערב יוה"כ לא היו מרבים בסעודה ור' יוסי סבירא ליה שבערב יוה"כ בגליל היו מרבים בסעודה וא"כ ע"כ התם בכתובות לא שייכא קושיית המקשה דפריך מערב יוה"כ כי אם לר' יוסי דאילו לרבנן לא שייך למפרך מיניה כלל דהא אינהו סבירא להו שלא היו מרבים בסעודה כלל בערב יוה"כ ולכך הקשו התוס' אמאי שביק הני ד' פרקים שהיה לו להמקשה להקשות מהם אליבא דכ"ע ותירצו התוס' דלעולם קושית המקשה דהתם אליבא דרבנן הוא דשפיר מקשה אליבייהו משום דרבנן נמי סבירא להו שבערב יום הכפורים מרבים בסעודה אלא שסבירא להו שאין מרבים אלא בעופות ודגים ור"י סבירא ליה שהיו מרבים ג"כ בבהמות וכי תימא מכל מקום תקשה דעדיפא הוה ליה למפרך מהד' פרקים שאין בהם שום פלוגתא דכ"ע מודו בהו שהיו מרבים בהן בסעודה ולכך כתבו דעיקר פירכיה מבן עוף דוקא וכו' ובפרקים אלו אינם רגילין רק בבהמות ולכך לא היה שייך למפרך מהד' פרקים:

ד"ה מנין למחוסר אבר וכו' דאילו בבית המקדש וכו' אלא להקריב בבמה איירי ומייתי ליה וכו'. ר"ל וכן הראיה שמביא לא איירי אלא להקריב בבמה שהרי נח לא הקריב אלא בבמה:

תוס' ד"ה מנין וכו' אמרינן לו קום והבא קרבן שלם יש לעיין למה אומרים לו הבא שלם וכי מחוייב הוא בכך להביא קרבן שלם אף בנדר ואמר הרי עלי מכל מקום אין בן נח מצווה על לאו דלא יחל ועל מוצא שפתיך אלא דברוצה להקריב מחוסר אבר אומרים לו שלא יקרב אבל להביא אחרת מנין לנו:

בִּזְמַן שֶׁעוֹסְקִין בַּתּוֹרָה וּבִגְמִילוּת חֲסָדִים יִצְרָם מָסוּר בְּיָדָם וְאֵין הֵם מְסוּרִים בְּיַד יִצְרָם (ישעיה לב, כ). נראה לי בס"ד הטעם בתורה מתקנים שם הוי־ה ובגמילות חסדים מתקנים שם אדנ־י ושלוב שלהם הוא ביסוד שבו שם שד־י שמכניע היצר כמו שאמרו המפרשים ז"ל על פסוק וְהָיָה שַׁדַּ־י בְּצָרֶיךָ (איוב כב, כה) כי יצר במלואו יו"ד צד"י שי"ן ראש המלוי אותיות שד־י ובזה יובן בס"ד. אי נמי תורה אוריין תליתאי (שבת פח.) רמוזה באות שי"ן שהיא שלשה קוין וגמילות חסדים בחסד שנקודו סגו"ל שהוא שלשה יודי"ן שהם ג' ראשין דשלשה קוין של שי"ן ונמצא שניהם רמוזים באות ש שעולה מספר יצר [300] ולכך מכנעת היצר.

אֵין זְרִיעָה אֶלָּא צְדָקָה (הושע י, יב) נראה לי בס"ד הצדקה נקראת טוב [17] שמספרו י"ז והמות נקרא רעה דכתיב וְחַטָּאִים תְּרַדֵּף רָעָה (משלי יג, כא) ואם תניח אותיות י"ז בתוך אותיות 'רָעָה' יהיה צירוף 'זְרִיעָה' ותתבטל הרעה. ומה שאמר ' אֵין מַיִם אֶלָּא תּוֹרָה ' כי מלוי מַיִם כזה מ"ם יו"ד מ"ם הוא גם כן מַיִם, כן דברי תורה יוצא מהם דברי תורה כמותם הֲפָךְ בָּהּ וַהֲפָךְ בָּהּ דְּכֹלָּא בָהּ (משנה אבות ה, כב).

"מְשַׁלְּחֵי רֶגֶל הַשּׁוֹר וְהַחֲמוֹר" (ישעיה נה, א) נראה דקרי ליצר הרע דשוגג ודמזיד בשם שּׁוֹר וְחֲמוֹר וכמו שכתב רבינו מהר"ם אלשיך ז"ל בפסוק וְנָפַל שָׁמָּה שּׁוֹר אוֹ חֲמוֹר (שמות כא, לג) כי המזיד 'שּׁוֹר' שמתכוין להזיק ושוגג 'חֲמוֹר' שאינו מתכוין להזיק והנה אותיות ש"ו דְ שּׁוֹ ר ואותיות ח"מ דְ חֲמ וֹר הם אותיות 'חוֹמֵשׁ' רמז לצדקה דאמרו רבותינו ז"ל (כתובות נ.) אל יבזבז בה יותר מחומש, ורמז גם כן לתורה שהיא חמשה חומשים וזהו שנאמר 'מְשַׁלְּחֵי רֶגֶל הַשּׁוֹר וְהַחֲמוֹר' כי סוף שּׁוֹ ר וְחֲמוֹ ר שהם רגל שלהם הם אותיות 'רר' [400] שמספרם ת' רמז לכוחות הסטרא אחרא שנחלקים לארבע מאות בסוד 'וְהִנֵּה עֵשָׂו בָּא וְאַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ עִמּוֹ' כי העונות בין זדונות שהם מתייחסים לשור שמתכוין להזיק בין שגגות שהם מתייחסים לחמור שאין מתכוין להזיק כולם באים מן סטרא אחרא שרמוזה בסוף שּׁוֹ ר וְחֲמוֹ ר שהם ת' ובזכות התורה והצדקה שרמוזים באותיות חומש בשור וחמור מסתלקים כוחות הסטרא אחרא שהם ת' הרמוזים ברגלי השור והחמור. אי נמי נראה לי בס"ד אם תמלא אותיות שּׁוֹר כזה ' ש י"ן ו א "ו רי" ש ' ותקח אותיות היוצאים במבטא בלבד מלבד יודי"ן ווי"ן שאין יוצאים יהיה בידך אותיות 'שנא' זה השטן שהוא שנא ישראל וכן אותיות חֲמוֹר במלואם 'חי" ת מ" ם ו א "ו רי" ש ' כשתקח אותיות היוצאות במבטא בלבד יהיה בידך אותיות 'אשמת' נרמז כי אשמת ישראל תהיה על ראש אשר שנא את ישראל כמו שנאמר וְנָשָׂא הַשָּׂעִיר עָלָיו אֶת כָּל עֲו‍ֹנֹתָם (ויקרא טז, כב) וזהו שנאמר 'מְשַׁלְּחֵי רֶגֶל הַשּׁוֹר וְהַחֲמוֹר' רגל לאותיות המילוי הנקראים רגל של אותיות הפשוט.

לְעוֹלָם יָשִׂים אָדָם עַצְמוֹ עַל דִּבְרֵי תוֹרָה כְּשׁוֹר לָעוֹל וְכַחֲמוֹר לְמַשְּׂאוֹי (ישעיה נה, א). נראה לי בס"ד כְּשׁוֹר לָעוֹל בלימוד העיון והסברה וְכַחֲמוֹר לְמַשְּׂאוֹי בלימוד הגרסה. והא דלא נקיט פֶּרֶד, שהוא מעלי טפי למשוי ונושא יותר מחמור משום דהוא בא מכלאים לכן לא רצה לדמות בו עסק התורה של תלמיד חכם שצריך להיות נקי לשמה בלי תערובת פניה זרה. ועוד נראה לי בס"ד הטעם שעשה שני דמיונות לעסק התורה שהם לשור ולחמור והוא כי השור אם יבטל מעסק שלו שיעשה עצמו חולה אז בעליו שוחטין אותו כי חוששין שימות ונמצא בטלותו ממלאכה גורמת לו מיתה וזה מוסר לאדם שהוא בטל מן התורה ופורש ממנה לגמרי כי גורם לעצמו מיתה דכתיב בתורה כִּי הוּא חַיֶּיךָ וְאֹרֶךְ יָמֶיךָ (דברים ל, כ) וכמו שאמר רבי עקיבה לפפוס במשל השועל והדגים (ברכות סא:) ולכן לבני אדם אלו שפורשים מן התורה לגמרי נקיט להו דמיון של השור. אבל לבני אדם שאין בטלים לגמרי ורק לומדים בעצלות אלו דינם שיבואו עליהם יסורין ועוכרין אותם כמו שאמרו רבותינו ז"ל (ברכות ה.) ולאלו נקיט דמיון החמור שאם יתעצל וילך בכבידות מכים אותו בעץ ודוקרים אותו במחט כדי שילך במהרה וכן המתרשל בדברי תורה יבואו עליו יסורין וכנגד זה נקיט דמיון לחמור.