מסכת עבודה זרה דף ל״ט עמוד א׳

התם ידיע ממשו שהרי מטבילין בו והרוטב נאכל והיין נאכל עמו:

הכא לא ידיע ממשן שאין אוכלין הרוטב אלא הירק ולא הכניסו הירק לתוכו אלא להתקיים:

הרי זה מותר גרסינן:

קירבי דגים שומנן:

עוברן הן ביצים של דגים:

מפלוסא ואספמיא ואין דגים טמאים מצויין שם:

צחנתא חילק:

דבב נהרא דבב שם הנהר:

התם ידיע ממשו וא"ת תקשי ליה קנקנים דלא ידיע ממשן ואסר ר"מ וי"ל דהתם כיון דנפלט היין מן הקנקנים בשל ישראל הוה כמו בעין וידיע ממשן אבל יין לתוך הכבשים לא ידיע ממשן שמתבטל היין בכבשים ולמאי דפרישית לעיל דלא אסר רבי מאיר קנקנים ניחא:

אין לו עכשיו ועתיד ליגדל לאחר זמן אומר ר"י דדריש אין לו עיין לו כלומר עיין עליו אם יש לו עכשיו או עתיד ליגדל לאחר זמן והכי דרשינן ביבמות (דף כב:) ובן אין לו עיין לו:

וסימניך טמא טהור טהור טמא לכאורה לא קא יהיב האי סימנא אלא להני תרי מיני אחמרא ואתורא אבל אשאר מינין לא דהא בפ"ב דקידושין (דף מא.) אמר רבא מלח שיבוטא והוא עז של ים כדאמר בפ' הפרה (ב"ק דף נה.) הנהיג בעיזא ושבוטא מאי:

ה"ג רש"י שפר נונא שרי קדש נונא אסור וסימניך קדש לה' ואיכא דאמרי קבר נונא אסור וסימניך קברי עובדי כוכבים - ור"ח גרס איפכא שפר נונא אסור קדש נונא שרי וסימניך (ירמיהו ב׳:ג׳) קדש ישראל לה' כלומר השם התירו לעמו ואיכא דאמרי קבר נונא שרי וסימניך קברי עובדי כוכבים אינם מטמאין באהל כלומר אינו טמא וכן משמע בסמוך דמייתי ההיא עובדא דאייתי ההוא נונא דדמי לשפר נונא בתר עובדי דההוא דדמי לחיפושא ולצלופחא דדגים טמאים הם משמע דשפר נונא נמי דג טמא הוא:

אגב חורפיה דחילתיתא ה"ל כנותן טעם לשבח וא"ת דלסגי ליה בקליפה כדאמר (חולין דף ח:) גבי שחטה בסכין טריפה וי"ל דחורפיה דחילתיתא בלע טפי ולא סגי בקליפה וי"מ כמו כן דבצל וקפלוט שנחתך בסכין של עובדי כוכבים דלא סגי ליה בקליפה דאגב חורפיה בלע טפי ושמעתי בשם הר"ם דחילתיתא דוקא דחריף טפי ולא בצל וקפלוט:

אמר רב חבי"ת בחותם אחד אסור פרש"י לפי שדמיהן יקרים והר"ר אפרים בר דוד היה אומר הטעם משום דאיתיה לאיסורא בעיניה אבל חמפ"ג אינו אלא תערובת אבל אין לומר הטעם משום יוקר שהרי מורייס דמיה יקרים מיין ואין נראה לר' יהודה דהא ודאי דאיכא הרבה מקומות שהיין יוקר יותר כדאמר לעיל (עבודה זרה דף לד:) קיסתא דמורייס בלומא קיסתא דחמרא בד' לומי לכך נראה לו יותר טעם רש"י דפי' משום יוקר וכן משמע בסמוך דקאמר מ"ש גבינה דלא טרח ומזייף כו' וכן גבי פת דאי איכא גביה כי האי לא טרח ומזייף:

והחילק פי' מין דגים קטנים שמו חילק ואמר רב היא סולתנית והיא דג טהור ומפני מה אסורה מפני שערבונה עולה עמה. פי' דגים טמאים מעורבים בה ועולין עמה:

ירושלמי אמר ר' יוחנן היא חילק היא טרית טרופה:

ת"ר דגים שאין להן עכשיו קשקשין ועתידין ליגדל לאחר זמן כגון הסולתנית והעפיץ. או דגים שיש להן עכשיו ועתידין להשירן בשעה שעולין מן הים כגון אקינס ואפונס וכספתיאוס ואסיפתיאוס ואטונס. אלו כולם שמות של מיני דגים בלשון יון הן וכולן מותרין הן. הואיל וקשקשין נמצאין בהן בין בתחלה בין בסוף. מכריז ר' אבהו בקסרי קרבי דגים ועוברן נקחין מכל אדם.

חזקתן אינן באין אלא מפילוסא ואספמיא שמות של מקומות. כי הא דאמר אביי צחנתא דבב נהרא שריא. ואסיקנא מאי טעמא טינא דבנהרא לא מרבי דג טמא.

והאידנא דשפכי בה נהר (נתן) [גוזן] ונהר גומדא אסירא דאמרינן הני מנהר (נתן) [גוזא] ונהר גומדא אתו. מיכן שרא ר' אבהו דסבר טינא דפילוס ואספמיא נמי לא מרבי דג טמא משום הכי קרבי דגים ועובריהן של אותו מקום כולן מותרין.

אמר אביי חמרא דימא שרי תורא דימא אסיר וסימנך טמא דארעא שרי בימא. דשרי בארעא אסיר בימא.

אמר רב אשי שפר נונא שרי קדש נונא אסיר אלו הם שמות דגים ידועים. וסימן קדש לה'. כלומר מי ששמו קדש (וחולין) אסור. איכא דאמרי קבר נונא אסיר. וסימן קברי עובדי כוכבים טמאין. ר' עקיבא חפיה לההוא דג דהוה דמי לחיפושא בדיקולא. פי' חיככו לאותו הדג בכפיפה חדשה ומצא בו קשקשין וטהרו.

וכן רב אשי העביר גבו של אותו דג שהיה דומה לשפרנונא על כיור של חרש וראה בו קשקשין וטהרו. ור' אמי החזיק אותו דג שהיה דומה לצלופחא בשמשא דיומא וחזא ביה צמחי ושרייה. נתברר כי אלו חיפושא ושפרנונא וצלופחא כולם דגים טהורים הן.

אמר רב חבי"ת אסור בחותם אחד, חמפ"ג מותר בחותם אחד וכו' ושמואל אומר בי"ת אסור בחותם אחד, מח"ג מותר בחותם אחד וכו'. ומפרשי לה כולהו רבוותא ז"ל לההיא בישראל החשוד, וממקומו הוא מוכרע, דתניא התם אין לוקחין ימ"ח מח"ג אלא מן המומחה, דאלמא כל אותן שמועות מחמת חשד ישראל החשוד הן, לא במפקיד אצל עו"ג דוקא, והילכך אף במפקיד אצל ישראל החשוד חוששין לחליפי איסור, וצריך חותם בתוך חותם בכל שיש לחוש לאיסורי תורה כחבי"ת. ואף על פי שסתם יינן אינו אלא מדרבנן החמירו בו כשל תורה, משום דחיבת ניסוך עליהם וטרחי ומזייפי חותם אחד, ובשל דברים בחותם אחד כחמפ"ג. (תוה"ב בית רביעי שער ב').

התם ידיע ממשו וטעמו כבר פירשתיו לעיל.

ואף על גב דאמר מר נותן טעם לפגם מותר הכא אגב חורפ׳ דחלתית׳ מחליה פי׳ מחליה ליה סכינא דסכין לשון נקבה הוא בכל התלמוד אי נמי מחליה ליה שמנוניתא ונוסחי איכא דגרסי הכי בהדיא ויש מקשי מכאן על מה שכתב ר״י בפ״ק דחולין על ענין השוחט בסכין של גוים דרב אמר קולף שהקשו לו לר״י דהא סתם כליהם של גוים אינם בני יומן והוה ליה נותן טעם לפגם שהוא מותר ולמה ליה קלוף או הדחה ותירץ דהתם בסכין בן יומו אי נמי דכי אמרינן דכלים שאינן בני יומן נותני׳ טעם לפגם באסור בלוע אבל סתם סכין יש בו איסור בעין שאין דרך לקנחו בפרסא או לשכשכו במים היטב ונשאר בו תמיד שמנינות הנדבק ולפי זה קשיא שמעתין למה ליה טעמא דחורפא דחלתיתא תיפוק ליה דהוא גופיה נותן טעם לפגם והרב רבינו יונה ז״ל תירץ וכן מצאתיה בתוספות דשאני הכא דסתם חנוני מקנח הוא אפילו סכינו ואין בו אסור בעין ואיכ׳ למידק דאם איתא דהכא משום איסור בלוע שאינו בן יומו הוא הרי כשנפגם בעודו בלוע יצא מכלל איסור וכי הדרא ומחליה ליה אגב חורפא דחלתיתא מאי הוי הרי זה כמבשם נבלה סרוחה או מבשם את העפר דשוב אינו חוזר וניעור ועוד היאך אפשר שהבליעה הזאת הפגומה תהא מאליה לחלתיתא לכך פירש רבינו הר״א הלוי ז״ל לדעת ר״י ז״ל דהכא לאיסור בעין שעל פני הסכין חששו אלא כי שמא היינו סבורים דכל שמנונית בחלתית מפגם פגים ליה ושאין שום שומן נאות לו וכענין שאמרו לקמן גבי דבש וכחומץ לתוך הגריסין שאפי׳ הוא בעין פוגמו בתערובתו ואעפ״י שכל אחד בפני עצמו משובח לכך הוצרכו לומר שזה אינו דאגב חורפא דחלתיתא מוחליה ליה שמנינותא וזה נראה לי טעם נכון.

וכן חצר שמוכרין בה תכלת יפה פרש׳ רבינו מאיר הלוי ז״ל שזה מדבר בפונדק שמביאין מן העולם תכלת למכור שם והורגלו תמיד למכור שם תכלת כשר שמעמידין אותה בחזקתה דאלו בחצר דעלמא אם עדין יושביה הראשונים עליה פשיטא דהיינו רישא ואם דרים שם אחרים אמאי בחזקתה וכי חצר גורמת אלא ודאי כדאמרן.

גרסת כל הספרים חבי״ת סימן אסור בחותם אחד ואעפ״י שפסק רב לעיל כרבי אלעזר דשרי בחותם אחד כבר תירץ ר״ת ז״ל דהכא בישראל חשוד דומיא דכולה סוגין ונפקא מינה למטהר יינו של גוים דהוה ליה כחשוד לענין זה אי נמי דהכא רב הלכה למעשה אתא לאשמועינן ושמענו בשם הר״י ז״ל שהוציא יין מן החבית ואמ׳ דחב״ת גרסינן וטעם ההפרש שנתנו בין חבית לחמפ״ג פר״שי ז״ל לפי שהבשר והתכלת דמיו יקרים וטרח לזייף ועל היין לנסכו ואין טעמו מחוור שגם בחמפ״ג יש שדמיו יקרים כגון אבל הטעם מפורש בירושלמי לפי שהחבית איסורו מגופו כלומר שאילו החליפוהו הוא עצמו אסור והחמפ״ג אין איסורו אלא מפני חשש תערובת. ואם תאמר והלא החלב של גוים אינו אסור אלא מפני חשש תערובת דאילו חלב טהור בטמא מינכר דטהור חיוור וטמא ירוק יש לומר שלכך הקשו ממנו דמאי שנא חלב ומאי שנא גבינה ואם תאמר והלא הפת איסורו מגופו יש לומר דכיון דאיסורו קל מדבריהם הקילו בו מה שאין כן ביין דאסמכוה על מאי דכתיב יין נסיכם.

ושמואל אמר כו׳ יש גורסין בדשמואל פת למאי ניחוש לה כו׳ עד מאי איכא כי הדדי לא מחליף ולא גרסי לא טרח ומזייף ופירשו בו דדשמואל פליג בפת עליה דרב וסבירא ליה דפת לא מחליף ליה גוי ואפילו חותם אחד אינו צריך. והקשה עליהם הר״מבן ז״ל דאם כן הוה ליה למימר להדיא ושמואל אמר פת אינו צריך חותם לכך הנכון כגירסת הספרים והיא גירסת רש״י דגרסי לא טרח ומזייף כלומר לא טרח ומזייף ואפילו למאן דגרסי לא מחליף כך יש לפרש דלא מחליף בחותם אחד וכל שכן אי גרסי לא טרח ומחליף.

כבר ביארנו במשנה על הטרית טרופה ועל החילק שטעם איסורן מחשש תערובת דגים טמאים ואין אנו צריכים לבאר בכאן סימני דגים טמאים שכבר נתפרשו בתורה וכבר ביארנו במסכת חולין שהקשקשת הוא הסימן המובהק ובלבד שתמצא במקומות שבארנו שם וצריך שתדע שיש הרבה מיני דגים שאין להם קשקשת עכשו ועתידים להביא לאחר זמן וכן שהיתה להם והשירוה בשעה שעלו מן הים כל שנודע כן מותרים ואין להרהר בהתרם כלל:

עיר שאין בה דגה אלא מן הנהר ומוחזק באותו נהר שאינו מעלה דגים טמאים לסבת זכות קרקעיתו מחמת שאין שם טיט וכן נודע שאין נהרות אחרים נשפכים לתוך אותו נהר דגים הקטנים הנמצאים שם שלא העלו עדין קשקשת והוא החילק שהוזכר במשנה או קרבי דגים ועובריהם שנימוחו או שאין אלו בקיאים בסימניהם על הדרך שהתבאר ענינם למטה סומכין על חזקת הנהר להתירם ובזמנים הללו אין לסמוך על זה שמא אין אנו בקיאים או שמא מים שממקומות אחרים נשפכים לשם ולא נודע לנו:

הרבה מיני דגים שקשקשת שלהם דקה עד מאד ואינה נכרת נזדמן לו דג ולא הכיר בו קשקשת וקנחו בסמרטוט ונמצא קשקשים בסמרטוט או שהיה דג מקרטע ומפרכס והניחו בתוך כלי חרש ונמצא קשקשים בכלי מותר וכל ספק שיולד לו בענינים אלו אל יקל ראשו בהם עד שיתברר לו כדי שלא יבא לידי מכשול ולא יאונה לצדיק כל און:

כבר ביארנו במשנה על קורט של חלתית שהוא אסור וכן בארנו שם טעם איסורו אלא שאנו צריכים לבאר בו ענין אחר והוא שקורטי חלתית נקחים לסחורה ולהרויח ומי שקונה לסחורה קונה כל שמוצא ממין שהוא רוצה ואינו מדקדק בכשרותו אא"כ הוא חבר או כדומה לו לפיכך קורטי חלתית לא סוף דבר שאין נקחין מן הגוי אלא אף מישראל עם הארץ או חשוד למכור דבר שאינו מתוקן שאינו קפיד על לפני עור וכן הדין בתכלת שחשודין למכור קלא אילן בחזקת תכלת עד שיקבל זה דברי חברות בפני שלשה חברים שמקבלין אותו ומלמדין אותו דברי חברות להזהר בטמאות וטהרות ולעשר וכל כיוצא בזה על הדרך שהתבאר בבכורות ואשת חבר ובתו ועבדו הכנעני ובני ביתו הרי הם כחבר ואפילו מת החבר הרי הם בחזקתם עד שיחשדו ואפילו נישאו האלמנה והבת לעם הארץ ונמכר העבד לעם הארץ אין צריכים לקבל דברי חברות וכן לענין מעשרות להחזיק תבואתם במתוקנות וכן לענין טהרות שלא להחזיקן בטמאות וכן חצר שמוכרין בה תכלת הרי היא בחזקתה עד שתפסל אבל אשת עם הארץ או בתו שנשאו לחבר וכן עבדו שנמכר לחבר צריכים לקבל דברי חברות:

בד"ה אמר רב חבית כו' דאיתיה לאיסורא בעיניה אבל חמפ"ג אינו אלא תערובת כו' עכ"ל איסור חלב אינו ג"כ אלא משום תערובת מיהו הא דחי ליה תלמודא ומפיק חלב ועייל חתיכות אך קשה בפת מאי איסור תערובת איכא הא איסורא הוא משום חתנות ויש ליישב דהני איסורא בעיניה דקחשיב חבית הוי איסורא דאורייתא אבל איסורא דפת דאינו אלא איסור דרבנן משום חתנות לא הוה אלא כמו איסור תערובת וק"ל: