מסכת עבודה זרה דף נ״ד עמוד ב׳

ואלא מכלים של בית המקדש שהזניחם אחז:

איתסרו להו גזרו עליהם חזקיה וסיעתו איסור עולם אף להדיוט דקתני גנזום ולא אמרינן ליפרקו וליפקו לחולין:

חפר בו בורות לעבודת כוכבים אסרה אף להדיוט:

לא אסרן להדיוט אפי' הן שלו:

חליפין החליפן בעבודת כוכבים שהיתה לו עבודת כוכבים והחליפה לעובד כוכבים בבהמתו:

הוא כי חרם הוא:

למעוטי ערלה והכי משמע הוא תופס את דמיו כדאמרן כל שאתה מהיה אבל ערלה היא אסורה בכל מקום שהיא אבל דמיה אינה תופסת לאסרן ואם מכרן וקידש בדמיהן מקודשת דלא מיתפסי באיסורא וממונא הוא אע"ג דאיהו אסור לאתהנויי מינייהו מיהו ההיא הנאה מטיא לה על ידי ערלה אבל איהי לא מערלה קא מטיא ליה ודוקא קידושי אשה אבל איתהנויי מינייהו מדרבנן אסור:

שני כתובין הבאין כאחד לתפוס דמיהן באיסורן אע"פ שהן אסורין בכ"מ שהן:

מכרן וקדש בדמיהן מקודשת פי' רש"י ודוקא קדושי אשה אבל איתהנויי אסור מדרבנן ויש ליתן טעם ולחלק שאין האשה דומה כל כך לחליפי הדמים אי נמי משום פריה ורביה לא גזרו רבנן [ועי' תוס' חולין ד: ד"ה מותר]:

משום דהויא עבודת כוכבים ושביעית שני כתובין הבאים כאחד תימה הא אין שניהם שוין דעבודת כוכבים חליפי חליפין אסורין עד סוף כל העולם ובשביעית דוקא אחרון נתפס והשאר מותרין ואם כן אי הוי כתיב חד לא אתי חבריה מיניה [ועי' תוספות קדושין נה. ד"ה ושני]:

אמרו משמיה דר' יוחנן אע"פ שאמרו המשתחוה לקרקע עולם לא אסרו חפר בו לשום עבודת כוכבים בורות שיחין ומערות אסרו וכן אע"פ שאמרו המשתחוה לבעלי חיים לא אסרם עשאן חליפין לעבודת כוכבים פירוש נתנם ולקח בחילופם עבודת כוכבים אסרם ר' ישמעאל בר' יוסי ורבנן פליגי חד אמר בחליפין אסורין חליפי חליפין מותרין שנאמר הוא הוא ולא חליפי חליפין וחד אמר אפי' חליפי חליפין אסורין שנאמר והיית חרם כמוהו כל שאתה מהיה מהן הרי הן כמוהו כו' הויא עבודת כוכבים ושביעית שני כתובין הבאין כאחד כו' כתיב הכא והיית חרם וכתיב בשביעית תהיה בהוויתה תהא כל שאתה מהיה ממנה הרי הוא כמוה כו' וכבר פירשנוה במס' קדושין ובזולתה ואסיק' ואידך קסבר שני כתובין הבאין כאחד מלמדין אלא למ"ד מלמדין מאי איכא למימר הם רבי ישמעאל בר' יוסי ורבנן דפרשין פלוגתייהו בהא מילתא בהדיא:

מתני' שאלו הזקנים ברומא אם אין רצונו בעבודת כוכבים מפני מה אינו מבטלה אמרו להן אילו לדבר כו'.

ת"ר שאלו פילוסופין הזקנים ברומא אם אין רצונו בעבודת כוכבים מפני מה אינו מבטלה אמרו להן אילו לדבר שאין העולם צריך לו היו עובדין הרי הוא מבטלה הרי הן עובדין לחמה ולבנה לכוכבים ומזלות שהעולם צריך להן יאבד עולמו מפני השוטים כו' וכן הגוזל שדה וזרעה דין הוא שלא תצמח וכן הבא על אשת חברו דין הוא שלא תתעבר ממנו אלא העולם נוהג כמנהגו ושוטים שקלקלו עתידין ליתן את הדין והיינו דאמר ריש לקיש לא דיין לרשעים שעושין סלע שלי פומבי פירוש כגון שמערבין נחשת בכסף לעשות סלע גדולה כדגרסינן בב"ב עתיר נכסין עתיר פומבי דבר הנראה גדול אלא שמטריחין אותי כדכתיב הוגעתם ה' בדבריכם:

שאל פילוסוף את ר"ג כתיב כי ה' אלהיך אש אוכלה מפני מה מתקנא בעובדיה ואינו מתקנא בה אמר לו משל למלך שהיה לו בן ואותו הבן גידל כלב והעלה שם הכלב בשם אביו וכשנשבע א"ל חיי כלב אבא אביו על מי יש לו לכעוס על בנו או על הכלב הוי אומר על בנו א"ל כלב אתה קורא לעבודת כוכבים והלא יש בה ממש שפעם אחת נפלה דליקה ונשרפה כל העיר ואותה עבודת כוכבים לא נשרפה א"ל משל למלך שסרחה עליו עיר ובא להשחיתה החיים משחית ולא המתים כו' ועוד שאלו אגריפס שר צבא כו' א"ל זונן לר' עקיבא לבי ולבך יודע שעבודת כוכבים אין בה ממש והא חזינן דאזלו בה שבורין וחוזרין שלימים.

הכא נמי כיון שעשה בה מעשה אסרה כתב הראב"ד ז"ל דאף על גב דכלים דאחז אינה ראיה אלא לאסור לגבוה, אף על פי כן הרי הוא נאסר במעשה אפילו להדיוט, דהא איפליגו בהא מילתא דאדם אוסר דבר שאינו שלו במעשה בשחיטת חולין (חולין מ, א–ב), ואותיבו תיובתא (שם מא, א) למאן דאמר אין אדם אוסר אפילו על ידי מעשה ממתניתין דתנן המטמא והמדמע והמנסך, אלמא אפילו על דהדיוט קא איירינן. והכי נמי מוכחא הא דאמרינן היתה בהמת חברו רבוצה וכו', ושחט בה סימן אחד אסרה, ואי דוקא לגבוה מאי אריא כי שחט לשם ע"ז, כי שחט להדיוט נמי פסולה לקרבן, שהרי נעשית בעלת מום וטרפה אלא ודאי אפילו להדיוט נמי אמרינן דאסרה. והרמב"ם ז"ל כתב בהלכות ע"ז פרק ח (ה"א) שאינה נאסרת אפילו במעשה להדיוט, ונראין דברי רבנו הראב"ד ז"ל.

הא דאמרינן כגון שנסך לה יין בין קרניה לומר דמעשה זה חשבינן מעשה לאוסרה אף על גב דלא עביד מעשה בגופה ממש, נראה דדוקא בבעלי חיים הוא דאמרינן הכין דבמעשה זה מתסרי, אבל קרקע ומחובר לקרקע לא מתסר אלא במעשה בגופן. והראיה דלא אמרו בקרקע נסך לה יין עליה אסורה, אלא חפר בה בורות שיחין ומערות, ובמשנת כל הצלמים (מח, א) נמי גבי אילן לא אמר נסך לו יין בין ענפיו אלא גדעו ופסלו, כן נראה לי.

חפר בה בורות שיחין ומערות אסרה פירוש ואפילו להדיוט. וכתב הראב"ד ז"ל: דדוקא שחפר והשתחוה אבל לא השתחוה לא, דאפילו למאן דאמר (נא, ב) ע"ז של נכרי אסורה מיד, הני מילי בתלוש ומשלו, אבל קרקע עולם או דבר שאינו שלו לא מיתסר להדיוט אלא על ידי מעשה ועבודה. ופירש חפר בה בורות שיחין ומערות לשם ע"ז, לחוש בה שימצאו שם [מים] לעובדיה. ואיכא מאן דמפרש כגון שחפר והשתחוה לבור אסרו לבור לבדו, ואם חפרה כולה לבורות והשתחוה לבורות אסר את כולם, ולאו משום מעשה אלא משום דאיכא תפיסת ידי אדם. ולדברי מי שפירש כך אפילו לא השתחוה נמי מתסרי. והשיב עליהם הראב"ד ז"ל היכי דאמי, אי להשתחוות לאויר הבור הוא חופר, אויר הבור אין בו מששא ולא תפיסת ידי אדם, וכותלי הבור למה יאסרו, אם להשתחוות לכותלי הבור חפרו למה יאסרו, והלא בהן לא היתה תפיסת ידי אדם שהכותלים ממילא נעשו בחפירת אמצעיתו של בור, דבור אינו אלא בחפירה לבדה בלא בנין, כדתניא (בבא בתרא סד, א) בור בחפירה דות בבנין. וכתב גם כן הוא ז"ל דלפי פירושו אם סתם את חלל הבור הרי זה בטל, שהרי נסתלקו (מעכשיו) [מעשיו] ומותר, מדאמרינן לענין גדעו ופסולו (מח, א) נוטל מה שהחליף והשאר מותר.

אעפ״י שאמרו המשתחוה לקרקע עולם לא אסרה חפר בה בורות שחין ומערות אסרה. פר״שי ז״ל חפר בה בורות לעבודה זרה אסרה אף להדיוט עד כאן וכן פירש הר״אבד ז״ל דדוקא שחפר בה בורות לשם עבודה זרה לחשבה שימצאו שם מים לעבודיה וקשיא לן דהא משמע דחפירה זו כדי שיהא בה תפיסת ידי אדם היא באה ולאפוקי לקרקע עולם מדין מחובר ואם כן למה לי לשם עבודה זרה והא נפקא ליה מדין מחובר ולא הויא לה דומיא להר תדע דהא באבני הר שנדלדלו איכא מאן דאמר אסורות ואף על גב דלא הוה בהו מעשה לשם עבודה זרה מאן דאמר מותרות משום דבעינן תפיס׳ ידי אדם וליכא ויש לתרץ דכל שהדבר הנעבד נתלש לגמרי ודאי אסור אף על פי שלא נתלש לשם עבודה זרה כיון דהשתחוה לו בתלוש אבל בזו שעדין קרקע עולם מחוברת כתחילתה וחפירת בור אינו מעשה אלא למקום הבור דלית ביה מששה אלא אוירא בעלמ׳ לא מתסרה בהשתחוה משום מעשה שעשה במקצתו אלא בשעשה אותו מעשה לשם עבודה זרה ועל דעת לאסור הקרקע כולו שעשאו נעבד וכדאמרי רבנן באילן שנטעו ולבסוף עבדו דעיקרו מותר כיון שלא נטעו מתחילה לכך וכן נכון שאם לא כן אין לך קרקע עולם שאינו נאסר שהרי יש כמה בורות וסדנה דארעא חד הוא והא דאמרינן דכי חפר בה בורות שיחין ומערות אסרה פירושו שאסרה כולה ואפילו קרקע עולם הנשאר שעשאו נעבד דאילו למקום הבור הרי (יש)[אין] בו ממש אלא ודאי לקרקע עולם הנשאר קאמר והכין מוכח בפרק נגמר [הדין] דאמרינן התם קבריה דרב הוו שקלי מיניה עפרא לאישתא בת יומא אתו לקמיה דשמואל אמר להו יאות הן עבדין קרקע עולם היא ואינה נאסרת ואותבינן עלה מדתניא החוצב קבר לאביו והלך וקברו במקום אחר הרי זה לא נקבר שם בו עולמית ופרקינן דהתם בקבר של בנין אלמא קבר דחפירה אפילו חללו ומקומו דחשבינן ליה קרק׳ עולם שאינה נאסרת וכל שלא נאסר הקרקע אף חללו אינו נאסר והא דאמרינן שאם חפר בה בורות שיחין ומערות אסרה הרישא קאי לומר שאסרה בהשתחוה בשחזר והשתחוה לה דהשתא חשיב כמשתחוה לדבר תלוש ליאסר אפילו להדיוט כל מה שהשתחוה לו אבל אם לא חזר והשתחוה לא הא ודאי לא מתסר משום חפיר׳ שחפר לשם עבודה זרה ואפילו למאן דאמר דעבודה זרה אסורה מיד הני מילי בתלוש אבל זו שהיתה מחוברת וחפירה זו עשאה תלוש להיות ראויה ליאסר לא מתסרא עד שתעבד לדברי הכל וכן כתב הר״אבד ז״ל וכן עיקר. ונראה דהא גמרא גמירי לה בענין עבודה זרה דכשעשה מעשה כזה במקצתו שיאסר כולו דהא גבי ההיא דקבר לא אהניא חפירה ליאסר ואף על פי שנעשה לשם קבר אמר רחמנא אלהיהם על ההרים ולא ההרים אלהיהם בשלא עשו בה מעשה לשם עבודה זרה והתורה העידה שלא עשו כן וכדכתיבנא לעיל ומדברי רבותינו ז״ל שכתבנו לעיל נראה דכל שעשה בקרקע עולם מעשה לשם עבודה זרה והשתחוה לו נאסר אף על פי שאינו שלו למאן דאמר אדם אוסר דבר שאינו שלו על ידי מעשה אלא שלדעת הר״אבד ז״ל הוא דבר של רבים אינו נאסר אף על פי שעשה בו מעשה ולדעת הר״מבן ז״ל אף הוא נאסר ולדרך זו אפשר לומר כי לכך הביאוה לזו בכאן גבי שמעת׳ דלעיל ללמוד שאף קרקע עולם שאינו שלו נאסר בשחפר בו בורות שיחין ומערות לשם עבודה זרה.

שאם מכרן וקדש בדמיהן מקודשת כבר כתבתיה במקומ׳ בס״ד דמכרן קתני בדוקא שלכתחי אסור למוכרן ואפילו מדאוריתא אבל קדש לאו דוקא אלא אף לכתחיל׳ רשאי לקדש בהם ולעשות כל צרכיו מן הטעם שאמרו בירושלמי לפי שאינם דמיהן ולא כדברי ר״שי ז״ל שכתב דהקדש דוקא ודוקא בקדושי אשה דהוא עצמו אסר ליהנות בהן בשום הנאה אחרת משום קנסא דרבנן ובמקומה הארכתי בה וגם בפ״ק דחולין בס״ד.

דהוו עבודה זרה ושביעית שני כתובים הבאים כאחד הקשו בתוספות היאך הם באים כא׳ דהא משמע שאינם שוין דאלו שביעית דכולי עלמא פרי עצמו ואחרון אסורין בלבד והאמצעיים מותרים ואפילו חלפן בראשוני׳ ואילו בעבודה זרה אינו כן וכשיש כאן חליפי חליפין חליפין מותרים וחליפי חליפין אלא דלמר חליפין ראשוני׳ אסורים לעולם וכל השאר מותרים ולמר כולם אסורים ראשון ואחרון ואמצעיים ויש דוחין דלגבי מה שתופסים דמיהן דרך כלל שני כתובים הבאים כאחד הם ואין זה מספיק דלעולם לא חשיבי באים כאחד אלא כשהם שוים בדינם שאילו נכתב אחד מהם היה למד חברו ממנו שנכתב בו ויש דוחין דעבודה זרה שפיר ילפא משביעית ואפי׳ למה שנתחדש בה משום חומרא דע״ז לומר שיהו כל הויותיה אסורים אז שלא יהא כח פדיון והתיר לדמיה הראשונים כלל וגם זה דחוק והדבר צריכה תלמוד וכן העלוה בתוס׳ בגמרא ואפשר דהא דאמרינן ואידך קסבר שני כתובים הבאים כאחד מלמדין דילמ׳ משום דסבירא ליה כרבי יאודה דהיכי שביק רבנן ואמר כר׳ יאוד׳ אלא משום דלא חשיב להו באים כאחד והכי קאמר קסבר שני כתובים הבאים כאחד כאלו מלמדין.

המשתחוה לקרקע עולם לא אסרה אם בשלו להדיוט ואם בשל חברו אף לגבוה חפר בה בורות שיחין ומערות אסרה אף להדיוט ואף בשל חברו או פירושה בשחפר והשתחוה הא לא השתחוה לא שאע"פ שע"ז של נכרי אסורה מיד דוקא בתלוש ובשלו אבל מחובר ובעל חיים ושאינו שלו אינו נאסר אלא במעשה גוף עבודה חזר וסתמן ר"ל אותם הבורות יראה לגדולי המפרשים שזהו בטולם:

יש בדברים אלו ר"ל במחובר ובעל חיים שטות אחרות לקצת מפרשים שלא לאסור לעולם אף על ידי מעשה ועבודה אלא לגבוה וממה שבסוגיא זו הביאוה מכלים של אחז דדוקא לגבוה ומ"מ אינו נראה שאם כן מאי איריא שחט סימן אחד לע"ז אף שחטה לעצמו כן וכן שבשני של חולין מ' ב' נחלקו באיסור של חברו על ידי מעשה והקשה למי שאמר שאינו אוסר ממשנת המטמא והמדמע והמנסך אלא דלענין הדיוט פליגי וכן נחלקו בקצת סברות אחרות בענינים אלו מצד בלבול סוגיות ומה שכתבתי יראה עיקר לפי מה שבררנו מתוך דברי כלם:

אע"פ שאמרו המשתחוה לבעל חיים לא נאסר להדיוט עשאן חליפין לע"ז נאסרו כיצד היתה לו לישראל ע"ז והחליפה לגוי נאסרה ואפילו חליפי חליפין אסורין ר"ל אם חזר והחליף בהמה או בדמים או בדבר אחר וכן כתבו גדולי המחברים וגדולי הדורות שלפנינו פסקו שחלפי חליפין מותרין ומביאים ראיה ממה שנאמר כאן שהסובר שחלפי חליפין אסורין יש לו לומר ששני כתובין הבאים כאחד מלמדין ובכל התלמוד אנו נמשכין לומר שאין מלמדין ואין זו ראיה שהרי אינו אלא כעין משא ומתן ודרך מחקר ומ"מ פשוט לנו בע"ז והיית חרם כמהו כל שאתה מהיה ממנו הרי הוא כמהו:

כשם שע"ז תופסת דמיה כך פירות שביעית תופשין דמיהם ולא כקדש שתופש את דמיו ויוצא לחולין כמו שידעת בפודה את ההקדש שיצא ההקדש לחולין ונתפשו הדמים תחתיו אלא המוכר פירות שביעית הרי הן בקדושתן ביד הלוקח והדמים נתפשין לאותה קדשה ביד המוכר ומ"מ אם החליף אחרון אחרון נתפש בקדושת שביעית כיצד לקח בדמים אלו בשר יצאו הדמים לחולין ונכנס הבשר בקדושת שביעית החליף בשר ביין יצא בשר ונכנס יין החליף יין בפת יצא יין ונכנס פת וכן לעולם פרי עצמו בקדושתו ואחרון המוחלף נתפש בקדושתו לכל דיני שביעית:

ערלה וכלאי הכרם אע"פ שאסורין בהנאה אם עבר ומכרן אין תופשין את דמיהם ואם קדש בדמיהם הרי זו מקודשת וכן הדין בכל אסורי הנאה שעבר ומכרן חוץ מע"ז כמו שיתבאר במקומו ופירות שביעית עצמן המקדש בהם הרי זו מקודשת ואין צריך לומר בחליפיהן:

המשנה השביעית והם דברים נמשכים דרך ספור שלא להרהר בקיום ע"ז בראות האדם ארך קיומה [והוא שאמר] שאלו את הזקנים ברומי אם אין רצונו של הקב"ה בע"ז מפני מה אינו מבטלה אמרו להם אלו לדבר שאין צורך לעולם היו עובדים היה מבטלה אלא הרי הם עובדים לחמה וללבנה ולכוכבים ולמזלות יאבד עולמו מפני השוטים אמרו להם אם כן יאבד דבר שאין צורך לעולם בו ויקיים דבר שצורך לעולם בו אמרו להם אף אנו מחזקין ידי עובדיהם של אלו שאומרים תדעו שהם אלוהות שהרי אלו בטלו ואלו לא בטלו אמר הר"ם ממה שאתה צריך לידע כי הפילוסופים על השלמות אינם מאמינים הצלמים ר"ל הטלסמאות אבל מלעיגין מהם ומאותם שחושבים שיש להם פעולה וביאור זה יארך ואמנם אני אומר זה לפי שאני יודע שרוב בני אדם נפתים בהם פתוי גדול מאד ובדברים דומים להם ומחשבין שיש להם ענינים אמתיים ואין הדבר כן עד כי הטובים החסידים מבני דתנו חושבים שהם דברים אמתיים אלא שהן אסורין מצד התורה בלבד ואינם יודעים שהם דברים בטלים כוזבים ונצטוינו בתורה שלא לעשותם כמו שהזהירה על הכזב והם דברים שנתברר להם פרסום גדול אצל האמות ועיקר זה באומה הנקראת צאב"ה והיא האומה שיצא אברהם אבינו ע"ה מביניהם וחלק על טעותם וסברתם המקולקלת כמה שנתן האלהים בלבו מן החכמה והיו מגדלים ומכבדים הכוכבים ומיחסין להם פעלות שאינן להם והם שכתבו ספרים בדיני הכוכבים והכשוף וההשבעות והמזלות הרוחניות ודבור הכוכבים והשדים והגדת העתידות ועונן ומנחש על רוב מיניהם ושאלת המתים והרבה מכיוצא בזה שדברה התורה האמתית הרבה עליהם והכריתה אותם והם עיקר ע"ז וענפיה וזה שהכזב הראשון גזרת הכוכבים שנתברר במופת בחכמת הטבע בטול הקדמותיו הראשונות באמרם הכוכב פלוני והוא הפך הכוכב הפלוני עם היות הגלגל שלו גוף אחד מתדמה החלקים אין בו שנוי ולא כזב ושתי הקדמות אלו הם עמודי גזרת הכוכבים אשר בהתברר בטולם כמו שנתברר בטלו חלקיה עד סופם אח"כ הרכיבו כזב שלישי על אלה השנים והוא ע"ז ואמרו שצורה זו הנעשית במזל צומח כך ועל המצב הפלוני כשיקוטר בדבר פלוני ויתפללו לו בדברים וישתחוו לו הוא יסיר רעת דבר פלוני ודברים אלו עשו לפי שבימים הראשונים קבצו בני המדינות ופתו המון עמי הארץ ואמרו להם כי הצלחת ארצותיכם ועניניכם כשתעשו אלו הצורות ושתתקבצו לבתיהם וכבדו אלו הזקנים שיודעים סודותיהם ובזה קמה המלכות וחשבו שאותו הדבר אמת והיו אומרים אלה דברי כוכב פלוני ואלה דברי מזל פלוני והיו מגדלין אותו ועושים מאמרו והיו מאמינים בו כמו שאנו מאמינים בנביאים ע"ה מן השלמות והחסידות הלא תראה היאך קראם הכתוב נביאי הבעל ונביאי האשרה אח"כ באו חלושי הדעת ומצאו אותם הדברים ואותם הספרים וחשבו שהם אמת ולא ידעו שהם כזבים שנעשו בזמן מן הזמנים לתועלת שעה אמר הנביא אל תיראו מהם כי לא ירעו וגם היטב אין אותם וכבר בארו החכמים שכל מה שיהיה מהם מפעלות אלה הצלמים הוא בדרך מקרה ומיחסים אותו להם וזה ענין פילוסופי ברור וכמו כן מצאתי לחכמים שעוררו על הכוכבים שהם נוהגין דרך המעונן והמנחש לא שהם סבה כמו שחושבים האצטגנינין אמרו לא תנחשו כגון אלה המנחשים בחלדה ובעופות ובכוכבים וזהו דעת הפילוסוף בהם ואלה הדברים כלם שבדאו הצאבים אין מהם בפילוסופית מן דבר קטן או גדול וכבר הארכתי אני בכאן יש בו מקום תועלת ותקון אמונה לפי ששגעון בני האדם בכוכבים והצלמים ר"ל הטלאסם אינו דבר מועט וכבר יצאו בה מן התורה פעם אחת בשביל מה שהיו מאמינים מאמתתם:

אמר המאירי שאלו את הזקנים ברומי אם אין רצונו של הקב"ה בע"ז מפני מה אינו מבטלה והשיבו להם שאלמלא היו עובדים לדבר שאין לעולם צורך בו כגון אשרות ואבנים היה מבטלה אלא שהם עובדים לחמה ולבנה לכוכבים ולמזלות יאבד את עולמו מפני שוטים הללו אמרו להם א"כ יאבד את שאין צורך בו כגון אשרות ואבנים וכיוצא באלו וענו את הכסילים כאולתם שאם כן ידי עובדי דברים שיש בהם צורך מתחזקים בכך בראותם בטול האחרים ושלהם מתקיים:

זהו ביאור המשנה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר:

בפרש"י בד"ה [למעוטי ערלה וכו'] ואם מכרן וקידש כו' לאתהנויי מינייהו מיהו ההיא הנאה מטיא (לה) [ליה] ע"י כו' קא מטיא (ליה) [לה] ודוקא כו' כצ"ל:

רש"י ד"ה למעוטי ערלה וכו' ואם מכרם וקידש בדמיהן מקודשת וכו' וממונא הוא אע"ג דאיהו אסור לאתהנויי מינייהו מיהו ההיא הנאה מטיא ליה ע"י ערלה אבל איהי לא מערלה קא מטיא לה וכו' כצ"ל. ור"ל כיון שאין הדמים נתפסים באיסור א"כ הדמים לא מקרי איסורי הנאה אלא ממונא הן ולכך האשה מקודשת שהרי היא מותרת ליהנות מהדמים שקדשה בהם ואף על גב דאיהו ר"ל המוכר בעצמו אילו היו הדמים נשארו בידו היה אסור ליהנות מהן מדרבנן אף על גב שאין נתפסות מן התורה היינו משום כיון דההיא מטיא ליה מכל מקום על ידי ערלה ולכך אסור ליהנות מהן מדרבנן אבל איהי לא מערלה מטיא לה ולכך היא מותרת ליהנות מהדמים וכיון שהיא מותרת ליהנות מהן ממונא הן לה ומיקדשא שפיר בהן וכ"ת כיון דאיהו אסור ליהנות מהדמים א"כ היאך היא מקודשת והא הוא מקבל הנאה בזה מהדמים שהרי הוא קונה בהם האשה ובקידושין עצמן הוא נהנה מהדמים לכך קאמר רש"י ודוקא קידושי אשה וכו' ר"ל אע"ג דשאר הנאות אסור איהו ליהנות מהדמים קידושי אשה התירו לו משום פריה ורביה או משום דאין האשה דומה כ"כ לחליפי הדמים כמו שכתבו התוס' בעמוד זה ועיין לקמן בתוס' ריש פרק השוכר:

תוס' ד"ה משום דהוו עבודת כוכבים ושביעית וכו' תימה הא אין שניהם שוים דעבודת כוכבים חליפי חליפין אסורים וכו'. ר"ל כי לא מוקמינן הוא אעבודת כוכבים א"כ ממילא הוה עבודת כוכבים חליפי חליפין אסורין עד סוף כל העולם משום דכתיב והיית חרם כמוהו כל מה שאתה מהוה ממנו מה שאין כן גבי שביעית א"כ לא הוו שני כתובים ושפיר אצטריך הוא למעוטי ערלה ומ"ט דמ"ד דערלה וכלאי הכרם לא צריכי קרא ומוקי הוא למעוטי חליפי חליפין דעבודת כוכבים וק"ל:

כֶּלֶב אַתָּה קוֹרֵא אוֹתָהּ? מֵת אַתָּה קוֹרֵא אוֹתָה? אִם כֵּן יְאַבְּדֶנָּה מִן הָעוֹלָם. פירוש כיון שאתה קורא אותה 'כֶּלֶב' נמצא יש בה הנאה במקצת כי הכלב עושין בו שמוש ואיך 'מֵת אַתָּה קוֹרֵא אוֹתָה' בתמיהא, כי המת אין ממנו הנאה של כלום כלל ועיקר ולפי דבריך שהיא כמו מת אם כן יאבדנה מן העולם כדי שלא יעבדו אותה.