מסכת כתובות דף ס״ה עמוד א׳

הא דאמרינן כגון דאורחיה דידיה ולאו אורחא דידה - פירש רש"י ז"ל: שדרך בני משפחתו לישן על גבי כרים וכסתות ואין דרך בני משפחתה בכך, וכן נראה מדברי רבנו אלפסי ז"ל שלא כתבה כלל, כלומר, דאין הלכה כחד מינייהו, דהא קיימא לן (לעיל כתובות מח, א) דעולה עמו, וכיון דאורחיה דידיה אפילו לדידה יהבין. ויש מי שפירש, דלא אמרו עולה עמו אלא כשהיא עמו, ואינו מחוור כלל. והראב"ד ז"ל פירש: דכר וכסת יתירא קאמר, אבל לדידה ודאי יהבין משום דקיימא לן דעולה עמו, והא דאוקמה באורחיה דידיה ולא אורחיה דידה, משום דבאורחה בכך ודאי יהבין לה כר וכסת יתירא משום לתא דידיה, דזימנין סגיאין דמתרמו ליה הכין דאתי בין השמשות ולא מייתי כר וכסת לדידיה ושקיל דידה ומגני לה על ארעא, אבל בדאין אורחא דידה לא חיישינן להכי. ואינו מחוור בעיני, דכיון דבמתניתין לא תנן כר וכסת דמשמע דלא יהבינן לה כלל, ועלה תניא פלוגתא דרבנן ור' נתן אי נותנין לה כר וכסת אי לא, על כרחך בכר וכסת דידה אפליגו ולא בכר וכסת יתירא, דאם איתא, הוה ליה לפרושי בהדיא. אי נמי בעל הגמרא דתני ברייתא גבי מתניתין הוה להו לפרושי. ועוד דאי בכר יתירא היכי מקשו הכי להדיא אי דאורחא דידה מאי טעמא דרבנן, ומנא לך דיהבי לה יתירא משום לתא דידה, ואי מעיקרא הוו מיירי בכר וכסתות דידיה והשתא אהדר לה דביתירא קאמר, כל שכן דהוה ליה לפרושי. ועוד, דבתוספתא (פ"ה ה"ז) נמי הכי משמע דבדידה היא. והרמב"ן נ"ר פירש, אורחא דידה ואורחיה דידיה, דהכי רגילה, ולא דרך משפחתו ומשפחתה קאמר, דבההיא הא קיימא לן דעולה עמו, אבל כשאין דרך משפחתה ומשפחתו אלא שהוא רגיל בכך, ובכי הא לא אמרינן עולה עמו. ואין הלשון מיושב בכך. ועוד, דתמוהא לי, אפילו הכי למה נותן לה כר וכסת לישכב עליהם, כיון דאינה רגילה לא בבית אביה ולא בבית בעלה, וכי מפני שהוא בא בין השמשות לפעמים מעלים לה ליתן כר וכסת שתישן היא עליהם כל ימות החול, ונותנים לה לישכב, היא עליהם משמע. ועוד, משום חששא דזימנין אתי בין השמשות ושקיל מפץ או מחצלת דידה ומגני לה על ארעא, לא הוה ליה למיתן לה אלא מפץ ומחצלת, דאי לא מייתי, גני הוא במפץ יתירא וגניא היא אדידה. ונראה לי דהכי פירושא, כגון דאורחיה דידיה, כלומר, דרך בנות משפחתו, ולא אורחה דידה אין דרך בנות משפחתה, כמו שפירש רש"י ז"ל, וכיון שכן כשהוא עני אין מחייבין אותו לחזר וליתן לה כר וכסת, דאלו הוה אורחא דידה הוו מחייבי ליה משום דאינה יורדת עמו לעולם אלא מחזר בעיר וטרח ומייתי לה, אבל כשאין לה אלא מצד עליתו של בעל, אין מחייבין אותו ליתן לה כל שהוא עני, והלכך לתנא קמא אינו נותן לה כלל, ואי משום שהוא דרכו ושוכב לעולם על כר וכסת, כי אתי מייתי ליה בהדיה. ולר' נתן יהיב לה, משום דזימנין דאתי בין השמשות, וכי לא משכח כר וכסת, אפילו מנח בהדה מפץ יתירא שקיל דידה נמי וגני על תרוויהון דליהוו ליה תרוויהון ככר וכסת, וכיון שהוא צריך להניח אצלה כר וכסת משום ליתיה, גניא איהי עלייהו כל אימת דלא אתי ליה, משום דכיון דמנחי התם ואיהי סלקא בהדיה, כי איתנייהו מיהא גניא עלייהו, והכין משמע בתוספתא, דתניא התם (פ"ה, ה"ז), יין אין לה שאין נשותיהן של עניים שותים יין, כר אין לה שאין נשותיהן של עניים ישנות על כר, מותר מזונות שלו ומותר בלאות שלה, העשיר עולה עמו העני אין יורדת עמו, אלמא לאו משום רגילותה ורגילותו הוא, ולאו כר יתירה קאמר, אלא משום שאין דרכן של נשותיהן של עניים לישן על כר וכסת, וכשאין דרכה, הא דרכה בכך אינה יורדת עמו אף על פי שהעני. וגרסינן נמי בירושלמי(פ"ה, ה"ו) כר אין לה שאין נשי העניים ישנות על הכר. אלא דאכתי קשיא אלישנא דגמרא. דקאמר זימנין דמיתרמי בין השמשות ולא מצית מייתי להו לדידך ושקלת להו לדידי, דמשמע דידי דומיא דידך, דאלמא איהי נמי כר וכסת יש לה כדברי הראב"ד ז"ל, דאי לא, הוה ליה למימר לא מייתית לדידך ושקלת למפץ דידי, וצריך עיון.