מסכת כתובות דף ק״ג עמוד ב׳

והושיבו ישיבה לעסוק בתורה:

לאחר שלשים יום של פטירתי מיד ולא תהיו עסוקין בהספד:

שמעון בני חכם הוא ולקמן פריך מאי קאמר:

חנינא בר חמא ישב בראש הישיבה:

סבור מינה משום טורח דבני כפרים דסמיכו לעיירות ואתו למספדיה כיון דחזו דקא אספדוהו בכרכין וקא אתו כולי עלמא מעיירות ומכפרים אמרי משום יקרא הוא דקאמר:

יומא דאשכבתיה יום פטירתו:

צריכא למימר דר"ג דבכור הוי נשיאה:

לך ולמטלעתך פסח היה כדאמרינן בעלמא (סוכה דף נג.) לוי אחוי קידה ואטלע:

מזומן לחיי העולם הבא תימה והלא כל ישראל יש להם חלק לעוה"ב ופירש הרב ר' מאיר כל היכא דאמר מזומן לחיי העולם הבא היינו בלא דין ובלא יסורין:

אותו היום שמת רבי בטלה קדושה שהיו קורין אותו רבינו הקדוש והא דתניא בשילהי סוטה (דף מט.) משמת ר' בטלה ענוה ויראה י"ל קדושה בכלל והרב רבי חיים כהן היה אומר אילמלי הייתי כשנפטר ר"ת הייתי מטמא לו דהאי בטלה קדושה דקאמר הכא היינו קדושת כהונה וכן מוכח מדקאמר אותו היום משמע אותו היום דוקא ותו לא ובהדיא אמר בירושלמי דמס' ברכות בפ' מי שמתו דכשמת רבי אמרו אין כהונה היום ואין נראה לרבי דכמדומה לרבי דהתם מיירי בטומאת בית הפרס דרבנן אבל טומאה דאורייתא לא:

איכא דגרסי יום שמת ר' בטלה קדושה ולא כפשוטה דא"כ הוה ליה למימר משמת ר' בטלה קדושה דכל אנהו בסוף מסכת סוטה ועוד דהתם קתני משמת ר' בטלה ענוה ויראת חטא ולא אמר קדושה. ויש גורסין בטלה כהונה והכל ענין אחד הוא דה"פ דבטלו קדושה של כהונה שע"י שנטמאו כהנים במיתתו שהכל מטמאין לנשיא וכמו שפי' הר"ן ז"ל והרא"ש ז"ל. ובירושלמי אמר בתוך יהודה נשיאה אבדין ר' ינאי אין כהונה ביו' מהו שיטמא כהן לרבו וכו' עד ר' אסי נטמאו לו תלמידיו ואכלו בשר ושתו יין אמר להן ר' מנא חדא מתרתי לא פלטה מבטן אם אבילים אתם הוה למה אכלתם בשר ושתיתם יין ואם אין אבילים אתם למה נטמאתם ע"כ:

מי שהוא זקן וחכם ובן מעלה ראוי לו להוכיח בני דורו ולהורות להם דרך ישרה וכל שכן שאם הוא חולה ומרגיש בעצמו שהוא הולך לבית עולמו ראוי לו לסדר עניניו ולחלק כתרו לבניו כפי הראוי להם לפי ענינם והוגן שלהם ולעולם יהא מניח כתרו הגדול לגדול ואפילו היה אחד משאר בניו חכם יותר ממנו הואיל ומכל מקום הגדול ראוי לכך והוא שאמר רבינו הקדוש גמליאל בני נשיא שמעון בני חכם ר"ל אב בית דין ואע"פ שהיה רבן שמעון ממלא מקומו יותר מרבן גמליאל הואיל ואף הוא היה ממלא מקומו מיהא ביראת חטא הניח לו כתרו המסוים לו וכן ראוי לו לסדר בישיבתו מי ישב בראש במקומו אחריו והוא שאמר על אחד חנניא בן חמא ישב בראש ואעפ"כ אם היה תלמיד חשוב בין שאר התלמידים גדול ממנו וראוי לכך לא יקבל זה אע"פ שהרב ייחדו לכך והוא שאמרו אעפ"כ לא קבל עליו ר' חנינא מפני שהיה ר' אפס גדול ממנו שתי שנים ומחצה אלא שמאחר שמינהו הרב אם רצה שלא להיות כפוף לו ושלא לילך לישיבתו עם שאר התלמידים אלא שיקבע ישיבה לעצמו עם תלמיד אחד עמו או שנים רשאי והוא שאמרו יתיב ר' אפס ויתיב ר' חנינא אבראי ואתא לוי ויתיב גביה ואחר שחלק כתריו לבניו לפי הראוי להם ראוי לו שימסור לכל אחד מהם דברי הנהגתו והוא שאמרו אמר להם לבני קטן אני צריך נכנס ר' שמעון אצלו ומסר לו מסורות חכמה ר"ל הדרכים שהחכם ואב בית דין ראוי להתנהג בהם ואמר להם לבני גדול אני צריך נכנס רבן גמליאל אצלו ומסר לו סדר נשיאות לומר נהוג נשיאותך ברמים וזרוק מרה בתלמידים שכל שהוא צריך להיות פרנס ומנהיג צריך שתהא אימתו מוטלת ושלא יקל בכבוד עצמו לכבוד שום אדם כמו שביארנו ענינים אלו בארכה בילדותנו בחבור התשובה ואע"פ שהיו משבחים שפלות הרוח אף במלכים כמו שאמרו את יראי י"י יכבד זה יהושפט מלך יהודה שכשהיה רואה תלמיד חכם היה עומד מכסאו ומחבקו ומנשקו וקורא לו רבי ומרי תירצו בגמרא הא בצנעא הא בפרהסיא ואם רצה לנהוג שררה בעצמו לצוות שלא להספידו במקום שאינו הגון רשאי והוא שאמרו אל תספדוני בעירות ואמרו עליה משום יקרא הוא דקאמר ובתלמוד המערב אמרו בה מפני המחלקת ונראה לי בפירושו שהכרכים יקנאו עליהם אם יהיו מספדין בפני עצמן לא יבאו בכרכים להתערב עמהם בהספד ולעולם אל ימשכו הספדו בבטול מדרש יותר משלשים יום שאין לנו יותר גדול ממשה רבינו ע"ה שנאמר ויבכו בני ישראל שלשים יום ומכל מקום רצו משלשים ואילך להספידו בשעות קבועות עד שלא יתבטלו מבית המדרש מצד ההספד עושין כל שנים עשר חדש והוא שאמרו כל תלתין יומין ספדי ביממא ובליליא מכאן ואילך ספדי ביממא וגרסי בליליא עד דספדי תריסר ירחי שתא:

ומה שנתגלגל כאן בדין כללא ר"ל עטרה של כלה אם אסור בשבת ומחשש דילמא שלפא ומחויא אם מותר ושלא נחוש לכך כבר ביארנוהו במסכת שבת פרק במה אשה נ"ט ב':

יראה מסוגיא זו שהכהנים מיטמאין לכבוד נשיא ממה שאמרו יום שמת ר' בטלה כהנה ואע"פ שגדולי הרבנים גורסין בטלה קדשה ולומר שמשמת ר' בטלה קדשה מן העולם אין נראה כך שאם כן כשאמרו במסכת שוטה מ"ט א' משמת ר' בטלה ענוה היה להם לשנות גם כן בטלה קדשה אלא ודאי מדין טומאה נאמרה והוא שאמרו בתלמוד המערב שבמסכת נזיר מהו שיטמא כהן לכבוד נשיא כד דמך ר' יהודה נשיאה אכריז ר' ינאי אין כהנה היום מהו שיטמא כהן לכבוד רבו נשמעינה מן הדה ר' ינאי זעירא דמך חמוי הוא הוה חמוי והוא הוה רביה אתא שאיל לר' יוסה ואסר ליה שמע ר' אחא אמר יטמאו לו תלמידיו ואכלו בשר ושתו יין אמר להון ר' מונא חדא מתרתי לא פלטא מנכון אם אבלים למה אכלתם בשר ושתיתם יין אם אי אתם אבילים למה נטמאתם:

בד"ה אותו היום כו' שהיו קורין אותו רבינו הקדוש כו' י"ל קדושה בכלל עכ"ל וכמסקנא דלעולם לא תיפוך וק"ל:

בא"ד והרר"ח כהן כו' היינו קדושת כהונה כו' עכ"ל דהשתא ניחא דלא חשיב התם נמי בטלה קדושה דבענין אחר איירי לענין קדושת כהונה שבאותו יום אבל בטלה ענוה ויראה דקאמר היינו מדות היראה וענוה קאמר וק"ל:

שמעון בני חכם אב"ד חנינא בר חמא ישב בראש שתמנו אותו ראש ישיבה. משום טירחא לפי שעיירות מצויות סמוכות זו לזו ואי הוו ספדי ליה רבנן דאזלי אחר מיטתו בכל עיר ועיר הוה טריחא להו מילתא אבל כרכין רחוקין זה מזה ולקמן מפרש רבי בצפורי הוה בשעת פטירתו ומקום קברו היה מוכן לו לבית שערים והוליכוהו מצפורי לבית שערים ל"א סבור מינה משום טירחא דבני כפרים דסמיכי לעיירות ואתו התם למספדיה כיון דקא חזו דקא אספדוהו בכרכים וקא אתו כולי עלמא מעיירות ומכפרים אמרי משום יקרא הוא דקאמר לפי שהיו מספידים אותו ברב עם בכרכים יותר מן העיירות ואית ספרים דכתיב בהו משום זילותא הוא דקאמר ואין הדבר ראוי לצדיק כמותו לספדו במיעוט בני אדם. רש"י ז"ל במהדורא קמא: וז"ל הראב"ד ז"ל אל תספדוני בעיירות כלומר לבני הישיבה קאמר. סבור מינה משום טירחא דעיירות כלומר כדי שלא יהא להם טורח להביא מן הכרכין חלילין ומקוננות לפי שאין מצויות בעיירות כיון דקא חזו דספדו בכרכין ואתו כ"ע למספד אמרי ש"מ משום יקרא הוה כלומר כדי שיבאו כל העולם לספדו כי יודע היה שיתקבצו שם אותו יום כלם דאי משום טירחא אדרבה יש להם טורח יותר כשעומדים חוץ לבתיהם ומביאין מזונותיהם וצערי לינה ע"כ:

ביממא ובליליא במצותו של ר' ההוא כובס דכל יומא בחלי ההוא יומא דנח נפשיה כיון ששמע כובס בת קול דאמרה הכי. רש"י במהדורא קמא: וגרסינן בירושלמי ר' נתן בשם ר' מנא מעשה נסים נעשו באותו היום ערב שבת היה ונכנסו כל העיירות להספידו ואישרוניה תמני עשרי כנסיות ואתוני' לבית שרייה ותלא לון יומא עד שהיה כל אחד ואחד מגיע לביתו וממלא לו חבית של מים ומדליק את הנר כיון ששקעה חמה קרא הגבר שריין מציקין אמרין דלמא דחלינן שבתא אתא בת קול ואמרת להון כל מי שלא נתעצל בהספידו של רבי יהא מבושר לחיי העולם הבא בר מן קצרא כיון דשמע כן סליק לאיגרא וטליק גרמי' ומית נפקת ברת קלא ואמרת ואף קצרא ע"כ. והשתא ניחא שהרג הכובס את עצמו מדעת משום דחילל שבת ולא נתעסק בהספידו ולהכי סליק לאיגרא ונפל לאגמא ומית דהיינו סקילה כדין המחלל שבת. וכן שמעתי מפי' הר' קלונימוס ז"ל בירושלים תו':

אמר לוי צריכא לומר לר' דרבן גמליאל דבכור הוא דלהוי נשיא ולמטלעתך הקפיד ר"ש והשיב לו דרך גנאי דודאי היה צריך לומר לו לפי שאני גדול ממנו בחכמה ומשום דלוי היה צולע אמר לו הכי כדאמרינן התם לוי אחוי קידה ואיטלע. רש"י ז"ל במ"ק. ונראה דמשום כבוד אביו דלא לימא דאמר מילתא יתירתא הוא דהשיב ר"ש כן וגם לא הויא מילתא דגנאי כולי האי דהא לא איטלע אלא משום דאחוי קידה דהיינו לימוד תורה כנ"ל. וקא מתמה תלמודא מאי קשיא לר"ש בר' כלומר אמאי קפיד אמילתיה דלוי הא לוי קרא קאמר ומשני מ"ה קא קפיד ר"ש דיהורם ממלא מקום אבותיו אבל ר"ג לא הוה ממלא מקום אבותיו כר"ש אחיו ורבי מ"ט עבד הכי שצוה למנותו נשיא כיון דלא הוה ממלא מקום אבותיו ומשני נהי וכו' ואית דגרסי הכי קרא קאמר ומשני משום בניו של ר"ג דלהוו נשיאים בתריה אצטריך ליה לרבי למימר. לא קבל ר' חנינא דלמניוהו ראש ישיבה מפני שהיה ר' אפס חכם. באבראי חוץ מבית המדרש לפי שלא היה רוצה להיות כפוף לו לר' אפס ויתיב לוי גבי דר' חנינא אבראי משום כבוד דר' חנינא. למיתב גביה מאבראי דאיהו לא בעי נמי למיכף ליה לר' חנינא ומתוך שראה עצמו יחידי מבחוץ הלך לו לבבל והיינו דאמרי ליה לרב במ' שבת דהוה קאי בבבל. לוי ארוך הוה. כלילא עטרה של כלה וכו' אמר רב ש"מ וכו' מיכף הוה כייף ליה ומשום כבודו דר' חנינא הוה יתיב אבראי ואלו הוה ר' אפס קיים הוה כייף ליה ולא הוה אתי להכא. כיון דאמר רבי בשעת פטירתו והא הוה ר' חייא בשעת פטירתו של ר' וליפקוד רבי עלויה דלמנוהו ראש ישיבה. קברו של ר' ארונו של רבי. הוריד על ר' דמעות איפוך אמר ר' אני ראיתי קברו של ר' חייא וכו' בטלה קדושה כדאמרינן בעלמא ר' לא הכניס ידו תחת אבנטו מעולם. רש"י במהדורא קמא: וז"ל הרא"ש ז"ל בתוספותיו בטלה קדושה שהיו קורין אותו רבינו הקדוש והיינו דתניא בשילהי סוטה משמת רבי בטלה ענוה ויראה וקדושה בכלל והר"ר חיים כהן היה אומר אלמלי הייתי כשנפטר רבי הייתי מטמא לו וכו' ובהדיא איתא בירושלמי דמס' ברכות דפ' מי שמתו כשמת רבי אמרו אין כהונה היום ולא נהירא דמוכח התם דמיירי לענין טומאת בית הפרס דרבנן אבל טומאה דאורייתא לא ורבינו נסים פי' כהנים נטמאו במיתתו שהכל חייבים לטמא לנשיא וכן פירש הראב"ד ז"ל ע"כ: סימן יפה לו בכולהו לא ידענא טעמא בר מערב שבת ומוצאי יום הכיפורים בע"ש משום דבעת מנוחה מת וקא מעייל לאלתר במנוחה וקא מינצל מחבוט הקבר. במוצאי יום הכיפורים נמחלו עונותיו ביום הכפורים וסימן יפה לו. סבר ר"ל לא אפגריה לא אבטלנו ממצות דראש הישיבה מתעסק הוא בצרכי צבור ואינו פנוי לעסוק תדיר במצות. ואריכנא מגלתא ומתקן אני קלפים לכתוב בהן ה' חומשי תורה. לא תהא כזאת שלא אמר דבר זה מעולם. אמר להם רבי לחכמים סדרי חכמים לנהוג עצמו בחכמה כאב. נהוג נשיאותך ברמים שתהא יושב בין הגדולים כעין המלך שישב במלכותו וגדולי מלכותו סביבותיו והוא מתפאר בהם וזרוק מרה אימה שתהא אימתך מוטלת עליהם כלומר לא תהא גס לתלמידים אלא עמוד בכבודך והטל אימתך עליהם. ר' מוטל בחליו בצפורי ומקום קברו קנוי ומוכן לו בבית שערים. רש"י ז"ל במהדורא קמא. וקבלה בידו שקברו בצפורי ואני זכיתי והייתי על קברו. ואפשר דאף על גב דמקום קברו קנוי לו בבית שערים לפי שנפטר בצפורי והיה ערב שבת כדאמרינן בירושלמי וכדכתיבנא לעיל לא נקבר אלא בצפורי ולא נפרש כמו שפירש רש"י במהדורא קמא לעיל גבי משום טירחא כלישנא קמא עיין לעיל:

והושיבו ישיבה לאחר שלשים יום דלא עדיפנא ממשה רבינו כו' יש לדקדק מה הוצרך רבי לצוות על ככה ניחזי היכי נהוג בנשיאים שעמדו קודם רבי דודאי לא נהגו בהם נמי אבילות יותר משלשים יום מה"ט גופא דלא עדיפו ממשה רבינו ועוד אמאי לא מייתי מקרא דאהרן דכתיב ביה נמי ויבכו אותו שלשים יום ונלע"ד משום דאיתא בפ' הניזקין מימות משה עד רבי לא מצינו תורה וגדולה במקום א' ובשביל זה רצו למיעבד ביה מילתא יתירתא להספידו יותר ואי משום דמשה גופא נמי לא אשכחן ביה יותר משלשים יום אפשר דמשום הא לא איריא דהתם משום שכינה דמיד לאחר שלשים נתייחד הדיבור ליהושע כדכתיב בהדיא ואין השכינה שורה מתוך עצבות אבל לעולם דאי לאו האי טעמא שייך למיעבד ליה נמי מלתא יתירתא כיון שהיה תורה וגדולה במקום א' מש"ה הוצרך רבי לצוות דאפ"ה אין רשאין להספידו יותר ויליף לה מקרא יתירא דכתיב במשה ויבכו אותו שלשים יום ובלא"ה הוי ידעינן לה מקרא דכתיב באהרן אע"כ דעיקר קרא לאיסורא דאין רשאי להספידו יותר משלשים יום כדאיתא בגמרא דמועד קטן מכאן ואילך אמר הקב"ה אל תהיו רחמנים יותר ממני ואיתא נמי במדרש דיהושע היה רוצה להתאבל יותר ואמר לו הקב"ה עד מתי אתה מתאבל והולך כן נ"ל ודו"ק:

שם מאי קשיא ליה הא קרא קאמר ואת הממלכה נתן ליהורם כי הוא הבכור. הא דמקשה הכא בפשיטות אע"ג דודאי עיקר מילתא דר' שמעון בר רבי דאמר צריכא לך כו' היינו משום שהיה גדול מאחיו בתורה והא מילתא לא אשכחן ביהורם מ"מ משמע להמקשה דע"כ ביהורם נמי הכי הוה מדאיצטריך למיהב טעמא כי הוא הבכור אלמא דאי לאו שהיה בכור הוי מוקי לזוטרא מקמי קשישא כיון שאחיו של יהורם היה גדול ממנו ואהא משני שפיר דנהי דאחיו של יהורם היה גדול ממנו ואפילו הכי כיון דממלא מקום אבותיו ממש הוי תו לא קפדינן במה שאחיו גדול ממנו משא"כ בר"ש בר רבי שלא היה ממלא מקומו ממש א"כ ס"ד דאזלינן בתר חכמה מי שהוא גדול כן נ"ל לכאורה והכי משמע בסוגיא בפ"ק דכריתות אלא דמל' רש"י ז"ל בד"ה ההוא ממלא מקום אבותיו לא משמע כן דמפרש ביהורם שאין באחיו גדול ממנו ולפ"ז צריך לפרש בענין אחר דהמקשה הוי סובר דודאי אחיו של יהורם גדול ממנו כיון דאשכחן דיהורם רשע הוי ומשני הש"ס דבהאי שעתא מיהא ממלא מקום אבותיו הוי וכמ"ש מהרש"א ז"ל בח"א וכן מבואר להדיא בתוס' ישנים בפ"ק דכריתות אלא דאכתי קשה להאי פירושא א"כ כי הוא הבכור למה לי לכך נ"ל לפרש בכוונת רש"י ז"ל איפכא דמה שכתב שאין באחיו של יהורם גדול ממנו היינו בחכמה ובהא הוי ממלא מקום אבותיו אבל ביראת חטא היה אחיו גדול ממנו דאשכחן ביהורם דרשע הוי ואפ"ה נתן לו המלוכה כיון שהוא בכור סגי ליה בחדא מילתא שיהא גדול מאחיו או בתורה או בחכמה וכדמסקינן נמי בר"ג גופא דבמה שממלא מקום אבותיו ביראה סגי כיון שהוא בכור אע"ג דר"ש אחיו גדול ממנו בחכמה וה"ה נמי איפכא היכא שממלא מקום אבותיו בחכמה סגי כדאשכחן ביהורם כן נראה לי נכון ודו"ק ועיין בסמוך:

שם והא הוי ר' חייא אע"ג דבסמוך משמע דר' חנינא היה בעל פילפול יותר מר' חייא וקי"ל בישיבה הלך אחר החכמה מ"מ אפשר דפשיטא לתלמודא דר' חייא הוי סיני טפי דסיני היינו מי שהוא בקי בברייתות ור"ח סידר הברייתות ובהוריות שלחו מתם הכל צריכין למרי חיטי וסיני עדיף וכ"ש הכא דר' חייא היה גדול במעשים מהאי גופא דמנצי בהדי ר' חנינא ובפ' הפועלים קאמר רבי גופא גדולים מעשה חייא ואמר ליה ר"ש בריה אפילו ממר א"ל אין ואמרי' נמי התם שהראו לר' זירא בחלום דר' חנינא תקוע אצל ר' חייא אלמא דר"ח גדול מר' חנינא ומש"ה מקשה הכא בפשיטות כן נראה לי:

תוספות בד"ה אותו היום שמת רבי בטלה קדושה שהיו קורין אותו רבינו הקדוש עכ"ל. נראה שכתבו כן לפי מאי דמשנינן איבעית אימא לא תיפוך משא"כ להאי שינויא דמשנינן איפוך לא שייך לומר כן ואפשר דאפ"ה שפיר קאמר רבי משמת רבי חייא בטלה קדושה כיון דרבי גופא אמר לר"ש בריה דגדולים מעשה חייא אפילו ממני דאף דאפשר דדרך ענוה קאמר כמו שפירש מהרש"א ז"ל בפ' הפועלים בח"א ומוכח לה מהא מילתא גופא דרבי היה גדול אף מר' יוסי מדקרי ליה רבינו הקדוש מ"מ ה"נ קאמר דרך ענוה דמשמת רבי חייא בטלה קדושה והיינו לגבי דכ"ע לבר מדידיה שלא היה רוצה לגלות כן נ"ל:

גמ' כשהיה רואה ת"ח בילקוט מלכים ב' א' סי' רכ"ד אית' תנא דבי אליהו מ"מ זכה אליהו ז"ל שהחיה את המת לפי שעשה וכו' וכשהיה רואה ב"א צדיקים היה מגפפן ומחבקן ומנשקן:

דְּלָא עֲדִיפְנָא מִמֹּשֶׁה רַבֵּנוּ, דִּכְתִיב (דברים לד, ח) "וַיִּבְכּוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מֹשֶׁה בְּעַרְבֹת מוֹאָב שְׁלֹשִׁים יוֹם". והא דהספידוהו אחר כך י"ב חודש זה ההספד עשו החכמים לבדם ולא כללות הציבור והוא לא צוה אלא על הציבור. והרב עיון יעקב ז"ל דקדק דאמאי לא קאמר גם כן מאהרן דכתיב ביה גם כן דהספידוהו שלשים יום? ואין זה דקדוק כלל, דזכר משה רבינו ע"ה שהיה גדול יותר ולמה צריך שיזכיר גם את אהרן?! ובשער הגלגולים מפורש דרבינו הקדוש היה מבחינת משה רבינו ע"ה עיין שם. ולפי זה שפיר אמר לא עדיפנא ממשה רבינו ע"ה ולכן אמרו בסנהדרין (סנהדרין לו.) מימות משה רבינו ע"ה ועד רבי לא מצינו תורה וגדולה במקום אחד.

סָלִיק לְאִיגְרָא וְנָפַל לְאַרְעָא וּמִית קשא מי התיר לו לאבד עצמו בידים? ואין לתרץ כמו שכתב מורנו הרב יוסף מטראני ז"ל שהביאו בפתח עינים, שהפיל עצמו על שחלל שבת דהוא היה עוסק במלאכה עד חצי הלילה ששקעה חמה ואיסור שבת בסקילה. דגם כן בזה לא יגהה מזור! חדא דשוגג הוה ועוד אפילו איסור שוגג ליכא כיון דבאמת לא שקעה חמה ובהיתר עבד ומה שנצטערו ישראל היינו משום חששה בעלמא ומי התיר לו לאבד עצמו בידים? וידוע דאותו כובס היה חכם גדול ובעל תורה וכנזכר בגמרא. ונראה לי בס"ד הוא לא הפיל עצמו מגג גבוה הרבה וגם נזהר היה שיפול על רגליו באופן שלא ימות ורק יהיה לו שבר רגל לכפרה על זה שלא הלך עם המלווים את רבינו הקדוש אמנם מן השמים סבבו שנפל אחורנית ונשברה מפרקתו! וטעם זה ידוע לפני הקדוש ברוך הוא וכבר נאמר על עלי (שמואל א' ד, יח) וַיִּפֹּל מֵעַל הַכִּסֵּא אֲחֹרַנִּית וַתִּשָּׁבֵר מַפְרַקְתּוֹ וַיָּמֹת, וכן קרה לו בנפילתו ונמצא הוא לא נתכוון להמית עצמו בידים.

"שִׁמְעוֹן בְּנִי חָכָם", מַאי קָאָמַר עיין מהרש"א. ונראה לי בס"ד הכי קשיא ליה אם נאמר חכם דנקיט הכא הוה על איזה מינוי וכמו שאמרו בסוף הוריות על רבי מאיר חכם לא הוה ליה לאקדומי ברישא, והכי הוה ליה למימר גמליאל בני נשיא שמעון בני חכם דודאי מינוי הנשיאות הוא גדול מכל המינויים ולכן משני הכי קאמר אף על פי ששמעון בני חכם גמליאל בני נשיא. והנה בודאי מה שאמר 'שִׁמְעוֹן בְּנִי חָכָם' עשה לו מין מינוי בזה דהא קאמר מסר לו סדרי חכמה וצריך להבין מה המינוי של חכם, דאם נאמר ראש ישיבה זה אינו דהא קאמר רבי 'חֲנִינָא בַּר חָמָא יֵשֵׁב בָּרֹאשׁ'? ונראה לי דהיה מנהגם למנות חכם על דיני איסור והיתר שיהיה הוא המורה כל הלכות איסור והיתר כמו דממנים אבית דין לדיני ממונות ולזה קורין אותו בשם 'חָכָם' בסתם.

מַאי קַשְׁיָא לֵיהּ? הָא קְרָא קָאָמַר (דברי הימים ב' כא, ג) "וְאֶת הַמַּמְלָכָה נָתַן לִיהוֹרָם כִּי הוּא הַבְּכוֹר" וכו'. מקשים אמאי לא הקשה מפסוק נביאים מלכים א' דכתיב (מלכים א' ב, כב) וְשַׁאֲלִי לוֹ אֶת הַמְּלוּכָה כִּי הוּא אָחִי הַגָּדוֹל מִמֶּנִּי? ונראה לי בס"ד התם לא אתעביד מעשה בהכי אלא אדרבה אתעביד בהפך שהמליך דוד המלך ע"ה את הקטן והכי קאמר יש צד פתחון פה לשאלה זו מה שאין כן הכא גבי יהושפט עביד מעשה רב בהכי משמע דהכי הלכתא. ואין להקשות דהוה ליה למימר פסוק מן התורה (בראשית מט, ג) רְאוּבֵן בְּכֹרִי אַתָּה כֹּחִי וְרֵאשִׁית אוֹנִי יֶתֶר שְׂאֵת וְיֶתֶר עָז ותרגם אנקלוס מפי רבי אליעזר ורבי יהושע לָךְ 'הֲוָה חָזֵי לְמִסַּב תְּלָתָא חוּלָקִין בְּכֵירוּתָא כְּהֻנְתָּא וּמַלְכוּתָא'? כיון דלא אתמר בפירושא אלא מדרשא דדרשי אין עז אלא מלכות דכתיב וְיִתֶּן עֹז לְמַלְכּוֹ (שמואל א' ב, י) לא קשיא ליה מהא.

צְרִיכָא לָךְ וּלְמִטְלָעָתָךְ קשא מטלעתיה מאן דכר שמא הכא? וחלילה לנו לחשוב שנתכוון לבזותו! ונראה לי בס"ד דאמרו בגמרא (מגילה כב:) לעולם אל יטיח אדם דברים כלפי מעלה שהרי אדם גדול הטיח דברים ואיטלע! ומנו? לוי! דהיה עצירת גשמים וגזרו תענית ולא ירדו גשמים עד שירד רבי לוי ואמר רבונו של עולם ישבת במרום ואין אתה משגיח בבניך? וירדו גשמים! ואמרו בגמרא בעבור הטחת דברים אלו נעשה לו סיבה דאחוי קידה קמיה דרבי ואטלע. וידוע דאמרו רז"ל (משנה אבות ד, יב) מורא רבך כמורא שמים. ולכן אחר שתמה לוי על רבי דהא לא אצטריך למימר כיון דקרא כתיב דנראה שתמה עליו דאשתמיט מיניה פסוק מלא, לכך חשב זה להטחת דברים וצריך לוי לבקש מחילה על זה ורמז לו זה באומרו 'צְרִיכָא לָךְ וּלְמִטְלָעָתָךְ' רמז לו כמו שנתחייבת דאטלעת בעבור הטחת דברים כן ראוי שתענש גם על זאת הפעם דגם זה נחשב להטחת דברים.

וְלָא הֲוָה לֵיהּ לְלֵוִי אִינִישׁ לְמֵיתַב גַּבֵּיהּ קשא אמאי לא יתיב לפנים עם רבי חנינא כמו שהיה יושב בחוץ עמו? ונראה לי דמנהגם היה היושב בפנים מוכרח שיהיה כפוף לראש ישיבה בכל מילי אך היושבים בחוץ אין כפופים לגדול ואין שם סדר מעלות. ועוד נראה לי דלעולם רבי לוי היה מקבל להיות כפוף לרבי חנינא לישב אצלו בפנים אך כיון דלא היה כפוף לרבי אפס דקדים והוכרח לברוח בחוץ הנה בעתה אם יכנס בפנים וישב כפוף לרבי חנינא יצא מזה זילותא לרב אפס למפרע דיאמרו בודאי לא היה חשוב מקודם אצל רבי לוי!

וְהָאָמַר רַבִּי חִיָּא אֲנִי רָאִיתִי קִבְרוֹ שֶׁל רַבִּי, וְהוֹרַדְתִּי עָלָיו דְּמָעוֹת. נראה דהוה מצי לתרץ שרבי חצב קבר לעצמו בעודו בחיים כאשר נוהגים גם עתה כמה בני אדם לעשות כן. וכן נראה קצת מדברי הברייתא דתניא רבי מוטל בצפורי ומקום מוכן לו בבית שערים וזה הקבר ראהו רבי חייא ובכה עליו מפני שעתיד רבי להקבר בו. אך תירץ לו 'אִיפּוּךְ' משום דאיכא להקשות חוץ מזה ומוכרח לתרץ שם איפוך.

פָּנָיו לְמַעְלָה סִימָן יָפֶה לוֹ נראה לי בס"ד הטעם שזה מוכח דחומרו זך ונפשה קדושה ביותר שאין להם תאוה בעולם הזה וזהו הטעם פָּנָיו לְמַעְלָה סִימָן יָפֶה לוֹ שהוא מסתכל בשרשו אשר בשמים ואינו מסתכל בארץ החמרית שהיא למטה. ועוד יובן פָּנָיו לְמַעְלָה מזליה חזי שלא יחזור לעולם הזה בגלגול וּפָּנָיו לְמַטָּה מורה להפך וּפָּנָיו כְּלַפֵּי הַכֹּתֶל מורה שאין העולם מתפעלים להביט במיתתו לחזור בתשובה וּפָּנָיו כְּלַפֵּי הָעָם מורה שמתפעלים מסיבתו לחזור בתשובה וּפָּנָיו צְהֻבִּין מורה שנגלה לעיניו נפשות צדיקים שבאו בעבורו ללוותו ולקבל פניו וחולי מעים מורה שלא ישאר פסולת תוך כריסו בקבר וזה נח לו.