כבר ידעת שבמדבר היו שלש מחנות הראשון מחנה ישראל והוא ד' דגלים והשני לפנים הימנו מחנה לויה והוא סביב למשכן והשלישי לפנים הימנו מחנה שכינה והוא מפתח אהל מועד ולפנים וכנגדן בבית עולמים כל שמפתח ירושלם עד הר הבית נקרא מחנה ישראל וכל שמפתח הר הבית עד פתח העזרה שהוא שער ניקנור מחנה לויה אלא שדרך מעלה הגבילו בו מקומות קדושים זה מזה והם החיל ועזרת נשים ושער ניקנור עצמו מכלל מחנה לויה הוא ומפתח העזרה ולפנים מחנה שכינה וכן ידעת שהמצורע והזב וטמא מת טעונין שלוח שנא' וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש ומ"מ אין דינם שוה אלא המצורע שלוחו חוץ לשלש מחנות ואין ישיבתו אלא מפתח ירושלם ולחוץ זב וזבה ונדה ויולדת חוץ לשתי מחנות ומקום ישיבתם בכל העיר מפתח הר הבית ולחוץ טמא מת נכנס בכל הר הבית עד החיל ואפילו מת עצמו שנאמר ויקח משה את עצמות יוסף עמו עמו במחיצתו ר"ל במחנה לויה מעתה מהו שנאמר בזב בשמיני שלו ובא לפני ה' אל פתח אהל מועד מפני שכבר טבל בשביעי והעריב שמשו ומביא קרבנותיו בשמיני ומביאן עד שער ניקנור אחר שטבל והעריב שמשו אבל אינו נכנס מפתח העזרה ולפנים שהרי מחוסר כפורים אסור בביאת מקדש כטבול יום וכמו שאמרו טמא יהיה לרבות טבול יום עוד טומאתו בו לרבות מחוסר כפורים ומ"מ כשטבל ולא העריב שמשו עדין הוא כזב ואינו נכנס אף להר הבית ולא סוף דבר בטבול יום של שלש ראיות שהוא מחוסר כפורים אחר הערב שמשו אלא אף טבול יום של שתי ראיות אבל נזיר שניטמא נכנס במחנה לויה עד החיל שהרי טמא מת נכנס בהר הבית כמו שביארנו ומ"מ מן החיל ולפנים אינו נכנס עד שיטבול וכשטבל נכנס בחיל ולא בעזרת נשים וכשהעריב שמשו נכנס בכל מקום שהטהור נכנס שלא נאמר דין מחוסר כפורים אלא בארבעה מחוסרי כפרה שהם זב וזבה ויולדת ומצורע שקרבנותיהם באים לכפרה אבל נזיר אין טומאתו באה לכפרה שטמא מת בעלמא אינו טעון קרבן ואין קרבנו בא אלא למנות נזירותו בטהרה והרי הוא כאוכל חלב שמביא קרבנו בעזרה עצמה:
ולענין ביאור עיקר הדברים כמו שפירשו בתוספות דחבריה דרב נתן היו אומרין שאף טבול יום של שתי ראיות כזב הוא שלא ליכנס במחנה לויה ואף על פי שהמקרא בבעל שלש ראיות הוא מ"מ בבעל שלש לא היו צריכין לומר כן דבריתא היא בהדיא אלא ילפי משלש ראיות לשתים להיותו כזב שלא ליכנס במחנה לויה אף על פי שטבול יום של קרי מותר בו כמו שיתבאר במסכת תמיד ושאל אביי אחר שהם מפרשים אהל מועד מחנה לויה ללמוד ממנה אף לזב בעל שתי ראיות בנזיר טמא נמי דכתיב ביה אהל מועד מאי אמריתו ביה דודאי אף בטומאתו נכנס במחנה לויה וודאי ראוי להחמיר בו כזב בעל שתי ראיות הואיל ואין בזב בעל שתים חסרון קרבן אלא אמר אביי טבול יום דזב ר"ל של שתי ראיות לאו כזב ובריתא דאימתי הוא בא דוקא בשל שלש ולא ילפי מיניה של שתים וכל שכן נזיר שאין מחמירין בו יותר מזב בעל שתים שהנזיר עם חסרון קרבנו והזב שאין בו חסרון קרבן בכדאי הם לדונם כאחת ואהל מועד דנזיר פירושו העזרה עצמה ואהל מועד דהכא לאו כאהל מועד דהכא וחזר בעל התלמוד ושאל אם אהל מועד האמור בזב בעל שלש פירושו במחנה לויה וכדחזינא דאפילו אביי מודי בהא מ"מ היכי קרי ליה אהל מועד ותירץ למימרא ר"ל לאשמועינן דאיתקש מחנה לויה למחנה שכינה שלא ליכנס בה מחוסר כפורים:
המשנה הרביעית והכונה בה בענין החלק השלישי והרביעי והוא שאמר תגלחת טהרה כיצד היה מביא שלש בהמות חטאת ועולה ושלמים ושוחט את השלמים ומגלח עליהן דברי ר' יהודה ר' אלעזר אומר לא היה מגלח אלא על החטאת שהחטאת קודמת בכל מקום ואם גלח על אחת משלשתן יצא אמר הר"ם ענין מגלח עליהן שתהיה תגלחתו אחר השחיטה והלכה כר' יהודה:
אמר המאירי תגלחת טהרה כיצד ר"ל כשמנה נזירותו בטהרה והשלימו מביא שלש בהמות כבש לעולה וכבשה לחטאת ואיל לשלמים ומפרש בכל אחת זו לעולה וזה לחטאת וזה לשלמים אלא שמ"מ אם לא פירש כל שהביא שלשתן מקריבין כפי הראוי כמו שיתבאר בסמוך שהרי ניכרים הם שהכבשים הזכר לעולה שאינה באה אלא זכר והנקבה חטאת והאיל שלמים ושוחט את השלמים ר"ל תחלה ואף על פי שבכל מקום חטאת קודמת בזו שלמים עיקר ששערו משתלח תחת דוד של שלמים ומגלח עליהן ר"ל אחר שחיטתן דברי רבי יהודה רבי אליעזר אומר לא היה מגלח אלא על החטאת שהחטאת קודמת בכל מקום ואפילו חטאת העוף לעולת בהמה וכדכתיב והקריב את אשר לחטאת ראשונה זה בנה אב וכו' והלכך שוחט את החטאת תחלה ואחר כך העולה ואחר כך השלמים וכן הלכה ואחר כך מגלח ר"ל אחר שחיטת שלשתן ואם גלח על אחת משלשתן ר"ל אחר החטאת או אחר העולה יצא וכן הלכה:
משנה רשב"ג אומר הביא שלש בהמות ולא פירש הראויה לחטאת תקרב חטאת לעולה תקרב עולה לשלמים תקרב שלמים היה נוטל שער ראש נזרו ומשלח תחת הדוד אם גלח במדינה לא היה משלח תחת הדוד בד"א בתגלחת הטהרה אבל בתגלחת הטומאה לא היה משלח תחת הדוד ר' מאיר אומר הכל משלחים תחת הדוד חוץ מן הטמא שבמדינה בלבד היה מבשל את השלמים או שולקן וכהן נוטל את הזרוע בשלה מן האיל וחלת מצה אחת מן הסל ורקיק מצה אחד ונותנין על כפי הנזיר ומניפן ואחר כך הותר הנזיר לשתות ביין ולטמא למתים ר' שמעון אומר כיון שנזרק עליו אחד מן הדמים הותר הנזיר לשתות ביין ולטמא למתים אמר הר"ם כבר ידעת לשון התורה בקרבנות נזיר שהוא כבש לעולה וכבשה לחטאת ואיל לשלמים ותורת הנזיר שיגלח פתח אהל מועד לפי שבו בא הפסוק בנזיר טהור ור' מאיר יאמר שנזיר טמא גם כן כאשר טמא גלח פתח אוהל מועד ישליך שערו גם כן על האש אשר תחת זבחי שלמים זולתי נזיר טהור שגלח פתח אוהל מועד שנעשה אהל מועד כמצותו וזה אשר אמר הכהן תחת זבחי השלמים ואם השליך תחת החטאת יצא ומאמר רשב"ג אמת ואין הלכה כר' שמעון:
אמר המאירי רשב"ג אומר הביא שלש בהמות ולא פי' זו לחטאת וכו' אלא שהביאם ואמר אלו לנזירותי דיו שממילא הקדושה חלה כל אחת על הראוי לה שהרי הדבר ניכר לעין אי זו ראויה לחטאת ואיזו לעולה ואיזו לשלמים ואין קריאת השם מעכבת בהן וכן הלכה:
היה נוטל וכו' כלומר שאחר שחיטת הקרבנות והגלוח מבשל את השלמים ויתבאר בגמרא שמן הרוטב היה נותן על השער ומשליך השער תחת הדוד של שלמים וכן הלכה ואם שלח תחת דוד של אשם יצא שאלו בגמרא ואשם בנזיר טהור מי איכא דהא הכא בתגלחת טהרה קיימינן ופירשה שאם היה נזיר טמא משלחו תחת דוד האשם וזו אינה הלכה כמו שיתבאר בסמוך ואם גלח במדינה יצא דאף על גב דכתיב וגלח הנזיר פתח אהל מועד דהיינו בעזרה ממש פירשו בגמ' שאי אפשר לומר כן שאם כן דרך בזיון הוא והתורה אמרה לא תעלה במעלות וכו' כל שכן דרך בזיון וכן שאם יגלח בפתח היה צריך להביא שערו תחת האש ונמצא שחסר לקיחה והבאה תחת הדוד ונתינה באור אלא לא בא הכתוב אלא ללמד שאחר שחיטת השלמים יגלח וזהו שאמרו בגמרא וגלח הנזיר פתח אהל מועד בשלמים הכתוב מדבר כלומר שיגלח אחר שחיטת השלמים שנאמר בהם פתח אהל מועד ולא שיהא הגלוח לשם וכן הלכה אלא שאם גלח אחר אחד יצא כמו שביארנו וכן דרשו בו שלא יגלח עד שיהא פתח העזרה פתוח וכן הלכה ואינו מגלח אלא בעזרת נשים בלשכת נזירים שבה בקרן מזרחית דרומית ושם היו מבשלים את השלמים ומגלח סמוך לדוד ונותן באש ונמצא שאינו מחוסר הבאה ואם גלח במדינה ר"ל בירושלם יצא ובתוספות גורסין שאם גלח במדינה לא היה משלח ר"ל תחת הדוד כלומר שלא מצינו שלוח אלא למגלח בעזרה ר"ל בעזרת נשים דלהכי אהני פתח אהל מועד ומ"מ אנו גורסים משלח כלומר שאפילו גלח במדינה משלחו תחת הדוד ואין נמנעין מחסרון הבאה הואיל ומ"מ ראוי היה לגלח סמוך לדוד וכן הלכה וכן שחסרון הבאה אינו מעכב שהרי אפילו נתן תחת החטאת יצא:
במה דברים אמורים בתגלחת טהרה אבל בתגלחת טומאה לא היה משלח ר"ל תחת דוד של אשם ששער נזיר טמא לא היה צריך גלוח במקום שבמקדש ולא השלכה על האש אלא יגלח במדינה או במקדש ר"ל במקום שאפשר לו לטמא מת ליכנס ושערו נקבר ואפרו אסור כדאיתא בסוף תמורה וכן הלכה ומ"מ אם גלח במקדש ונתנו תחת דוד האשם יצא ורבי מאיר אומר הכל משלחין תחת הדוד אם טהור בשל שלמים ואם טמא בשל אשם חוץ מטמא שבמדינה ר"ל שגלח במדינה הא אם גלח במקדש משלח ואין הלכה כן אלא שבדיעבד יצא כמו שביארנו:
היה מבשל וכו' ר"ל אחר שנתנם להתבשל ונתן שערו תחת הדוד כשנגמר בשולן אי שליקתן שהשליקה מועלת בהן כבישול נוטל כהן זרוע בשלה מן האיל של שלמים וכבר ידעת שמביא היה הנזיר עם האיל של שלמים סל של עשר חלות ושל עשר רקיקין והכל מצה ועכשו נוטל עם הזרוע חלה ורקיק ונותן על כפי הנזיר או הנזירה ומניפן והוא הדין שמניף חזה ושוק והאמורין וכדכתיב והניף אותם תנופה וכו' על חזה התנופה ועל שוק התרומה וכל שכן באמורין אלא שלא חש להזכיר אלא מה שנתחדש בזה על שאר שלמים ואחר כך הותר לשתות יין וליטמא למתים רבי שמעון אומר כיון שנזרק עליו אחד מן הדמים הותר לשתות יין וליטמא למתים אף על פי שלא גלח ולא הביא שאר הקרבנות ושלא הניף שדברים אלו כלם למצוה ולא לעכב וכן הלכה ולאפוקי מדרבי אליעזר שהיה אומר תגלחת מעכבא:
משנה גלח על הזבח ונמצא פסול תגלחתו פסולה וזבחיו לא עלו לו גלח על החטאת שלא לשמה ואחר כך הביא את קרבנותיו לשמה תגלחתו פסולה וזבחיו לא עלו לו גלח על העולה ועל השלמים שלא לשמן ואחר כך הביא קרבנותיו לשמן תגלחתו פסולה וזבחיו לא עלו ר' שמעון אומר אותו הזבח לא עלה לו ושאר כל הזבחים עלו לו אם גלח על אחת משלשתן ונמצא אחד מהם כשר תגלחתו כשרה ויביא שאר הזבחים אמר הר"ם כבר קדם לך אמרו אם גלח על אחד משלשתן יצא וכבר זכרנו בפסחים ואנחנו נשלים באור זה בתחלת זבחים שמנהגנו שמהפסדי קדשים שיכוין בו אצל השחיטה חלוף מה שהוא זה שנשחט וזהו הענין אשר יקראו אותו שלא לשמו ואין הלכה כר' שמעון:
אמר המאירי אחר כך בא לבאר ענין החלק הרביעי ואמר שאם גלח על הזבח ר"ל על השלמים ונמצא פסול ר"ל שנמצא בעל מום תגלחתו פסולה והרי הוא כנתגלח בתוך נזירותו שסותר ל' יום כמו שביארנו ומונה שלשים ומביא קרבנותיו שאף הזבחים לא עלו שהרי אין הקרבן כלום ונמצא מגלח קודם הקרבן ואין גלוח שקודם קרבן כלום והוא הדין אם גלח אחר החטאת או אחר העולה ונמצא פסול שאף שאר הזבחים שהקריב אחר הגלוח אין עולין לו שלא נראו להביאם והוא שאמר אחר כן גלח על החטאת שלא לשמה ר"ל לא סוף דבר בבעל מום אלא אף אם נשחט החטאת שלא לשמה ואחר כך הביא עולתו ושלמיו לשמן אף זה תגלחתו פסולה וזבחיו לא עלו לו ולא עוד אלא אף בעולה או שלמים שנשחטו שלא לשמן כיון שלא עלו לבעלים לשם חובה נעשה כמגלח בלא דמים ועל זו חלק ר' שמעון לומר שאותו הזבח לא עלו לו אבל שאר הזבחים עלו לו ואין תגלחתו פסולה מפני שהוא סובר נזיר שגלח על שלמי נדבה יצא והלכך כששחט עולה או שלמים שלא לשמן הוו להו נדבה והתגלחת כשרה אלא שאותו הזבח לא עלה אבל שאר הזבחים עלו לו אבל כשנמצא באחד מהם מום או חטאת שנשחט שלא לשמו מודה ר' שמעון שתגלחתו פסולה ומ"מ אף בעולה או שלמים אין הלכה כרבי שמעון:
גלח על שלשתן ר"ל שגלח סתם ולא ייחד על אי זה מהם אלא שדעתו לגלח על אי זה שימצא מהם כשר ונמצא אחד מהם כשר והשנים פסולים יצא שהרי כל שגלח על אחד משלשתן יצא ויחזור ויביא שאר זבחים כהלכתן שהרי מ"מ הגלוח נעשה כראוי וכן הלכה:
משנה מי שנזרק עליו אחד מן הדמים ונטמא ר' אליעזר אומר סתר את הכל וחכמים אומרים יביא שאר קרבנות ויטהר מעשה במרים התדמרית שנזרק עליה אחד מן הדמים ובאו ואמרו לה על בתה שהיא מסכנת והלכה ומצאתה שמתה אמרו חכמים תביא שאר קרבנות ותטהר אמר הר"ם הלא קדם לך בפרק שלישי שר' אליעזר יסבור שנטמא אחר מלאת סותר ז' ימים הנה אמרו הנה סותר את הכל לא ירצה בו ימי הנזירות ואמנם ירצה בו סותר כל הקרבנות ויפסידם כלם ויצטרך קרבנות שלמי' אחר שלמות שבעה ימי סתירה וחכמים אומרים שהוא מביא שאר קרבנות ואין הלכה כר' אליעזר וממה שראוי שתדעהו מאמר התוספתא נזיר שכלו ימיו אסור לגלח ולשתות יין ולטמא למתים ואם גלח או שתה יין או נטמא סופג את הארבעים ר"ל שיהיו דיני נזירות נשארים שיגלח תגלחת טהרה לפי מה שהתבאר בזה הפרק:
אמר המאירי מי שנזרק עליו אחד מן הדמים ונטמא ר"ל קודם שיגלח רבי אליעזר אומר סתר את הכל פירוש לא סתירת המנין שהרי אף קודם קרבן הוא סובר שכל שנטמא ביום הבאת קרבנות ר"ל אחר מלאת אינו סותר אלא שבעה אלא סתירת קרבן קא אמר שכשיטהר יחזור ויביא אף אותו קרבן שנזרק דמו קודם שנטמא שמאחר שהוא סובר תגלחת מעכבת כל שנטמא קודם גלוח ואף כשנזרקו כל הדמים הוא אומר כן כל שנטמא קודם גלוח אלא דמשום רבנן נקיט לה הכי שהם סוברים שכל שנזרק אחד מן הדמים וניטמא אינו סותר כלום אלא יביא שאר קרבנותיו לכשיטהר והוא מותר מ"מ הואיל ונזרק עליו אחד מן הדמים וכן הלכה:
זהו ביאור המשנה ופסק שלה ומה שנכנס תחתיה בגמרא ממה שלא ביארנוהו במשנה כך הוא:
