מסכת נזיר דף ס״ה עמוד ב׳

אמר רבא בדק ופנה בדק ומצא מת ופינהו ממקומו כדתנן נוטלו ואת תפוסתו:

בדק ופנה נמי לשני כדתנן מצא שנים נוטלן ואת תפוסתן ולבתר הכי בדק ואשכח שמצא שלישי לא מפני ליה גבי הנך קמאי:

ולא הנך תרי מפני להון גבי חד דמחזקינן בשכונת קברות:

ה"ג אמר רבא כיון שניתנה רשות לפנותן מפני להו ולישוינהו שכונת קברות אמר ר"ל עילא מצאו וטיהרו את א"י בדק מכ' אמה ולא מצא מאי אמר רב מנשיא בר ירמיה אמר רב ששת שכונת קברות - וה"פ אמר רבא כיון שניתנה רשות לפנות להן כשמצא את השנים כדתנן מצא שנים נוטלן ואת תפוסתן מפני להו להאי ג' ואמאי מפני להו לישוינהו שכונת קברות שיחזרו למקומן ויחזיקו לאותו מקום כאילו עדיין יש שם מערות אחרות סביבותיו ולא יכנסו עושי טהרות לשם כדי שלא יאהילו על הטומאה:

אמר ר"ל עילא כלומר כשניתנה רשות לפנות בשלא מצא אלא אחד ושנים כי הדר ומצא להך שלישי מפני להו גבייהו כדי לטהר את המקום הזה שלא להחזיקו שיש מערות סביבותיה שיהו כהנים ועושי פסח מותרים להלך לשם:

קתני בודק ממנו ולהלן ואם בדק ולא מצא מאי מי אמרינן כיון דלא מצא אלא הנך ג' אתרמויי אתרמי דאיתקבור להכא ולא קנו מקומן או דלמא כיון דג' הן מחזקינן ליה בשכונת קברות ואסור לפנותן:

אמר רב מנשיא אמר רב ה"ז שכונת קברות מ"ט אמר רב ר"ל עילא מצאו וטיהרו את א"י - צלע של מתים מצאו דמתרגמינן (בראשית ב) צלע עילא:

וטהרו את א"י כלומר אע"פ שאין כאן אלא הללו ג' קברים אמרינן זו היא שכונת קברות של עיר ושאר סביבות העיר טהור:

אמר רבא בדק ומצא גם השני ופנה בדק ואשכח ובדק עוד ומצא ג' לא [האי] מפני לגבי ב' דאיגלאי מילתא שבמתכוון קברוהו כדי (לא) לישאר [שם] ולא הני תרי מפנה לגבי חד א"צ שיפנה שנים ויחזיר לגבי חד אצל השלישי למקום שהיה בו קבר ואית דגרסי הכא ומשוי להו שכונת קברות פי' שיהיה בודק משם ולהלן עשרים אמה:

איכא דאמרי כיון שניתן רשות לפנות שכבר פינה קודם שידע ששלשה הם אף השלישי מפנה למקום שירצה דבאחד לא נתקן שכונת קברות וקצת קשה אם הלכה היא ושמא כל זה מן ההלכה: ולישוינהו שכונת קברות ומשני אמר ר"ש בן לקיש עילא מצאו וטיהרו כל א"י ואין להחזיק טומאה ולהחמיר:

בדק מכ' אמה ולא מצא מאי דלאחד מן הרוחות מי אמרי' כי היכי דלרוח זה לא מצא לא יהא זה זקוק לבדוק לשאר הרוחות מדברות זו ליכא או לא:

אמר רב משרשיא שכונת קברות כלומר שכונת קברות של שלשה שנמצאו כבר יש לו אבל לא יצטרך יותר לבדוק מאי טעמא עילא מצאו וטיהרו את א"י אית דמפרשי בדק ולא מצא מאי מהו שיהא לחפור בעומק עד שיגיע לסלע לבתולה:

כל ספק נגעים בתחילה עד שלא נזקק לטומאה טהור דאוקמיה אחזקתיה ובמסכת נגעים (פ"ה מ"ד) מפרש כיצד שנים שבאו אצל כהן בזה בהרת כגריס ובזה בהרת כסלע לסוף שבוע בזה כסלע ובזה כסלע ואינו יודע [איזה מהן] פשה טהור:

משנזקק לטומאה התם מפרש כיצד שנים באו אצל כהן בזה כסלע ובזה כגריס לסוף שבוע בזה כסלע ועוד ובזה [כסלע] ועוד טמאין לסוף בזה ובזה כסלע ואינו יודע איזה מהם כיהה שניהם טמאים עד שיחזיק לשניהם להיות כגרים דכל חד אוקמיה בחזקת טומאה:

מנא הני מילי דעד שלא נזקק לטומאה ספק נגעים להקל אמר קרא לטהרו (אומר) הואיל דפתח הכתוב בטהרה תחילה:

אי הכי אפי' משנזקק לטומאה נמי דהא לא איצטריך קרא לעד שלא נזקק לטומאה דתיפוק ליה לאוקמיה אחזקתיה אלא לנזקק לטומאה פר"ת: אלא אי איתמר דרב (הונא) אדר' יהושע איתמר דמטהר אפילו נזקק לטומאה אבל מתני' [דהכא] נאמר בין נזקק בין לא נזקק מסברא דאוקמיה אחזקתיה:

המשנה הרביעית והכונה בה בענין החלק הרביעי והוא שאמר המכה את חברו (ועמדוהו) [ואמדוהו] למיתה הקל ממה שהיה לאחר מיכן הכביד ומת חייב ר' נחמיה פוטר שרגלים לדבר כל ספק נגעים בתחלה טהור עד שלא נזקק לטומאה משנזקק לטומאה ספיקו טמא אמר הר"ם מבואר הוא ספק נגעים בסוף פרק ממסכת נגעים שתבקש זה המקום צר לבאר אותו מכונת המסכתא וכן בפרק השני מזבין יתבארו אלו הדרכים השבעה:

אמר המאירי כבר ידעת שהמכה את חברו בדבר הראוי להמית ובדרך הראוי להמית על הדרך שהתבארו במקומן אם אמדוהו לחיים נותן חמישה דברים ופטור ואפילו אירע שחלה והכביד ומת פטור הואיל ומתחלה אמדוהו לחיים ואם אמדוהו למיתה חובשין אותו וממתינין לזה המוכה אם מת נהרג ואם נתרפא לגמרי משלם חמשה דברים ומתירין אותו ובא עכשו לבאר במשנה זו שאם אמדוהו למיתה תחלה ואחר כך היקל מחליו עד שאמדוהו לחיים ואח"כ הכביד ומת חייב ואין אומרין שרגלים לדבר שלא מת מחמת אותה מכה אחר שהיקל אדרבה הואיל ולא נתרפא הימנה מכל וכל ודאי מאותה מכה מת ור' נחמיה פוטר ואין הלכה כמותו אלא כתנא קמא:

כל ספק נגעים בתחלה טהור עד שלא נזקק לטומאה ר"ל קודם שהוחלט לטומאה שמעמידין אותו על חזקתו ופירשו הענין בחמישי של נגעים כגון שנים שבאו אצל כהן בזה בהרת כגריס ובזה בהרת כסלע והסגירן ובסוף שבוע בזה כסלע ובזה כסלע ואין ידוע באי זה מהן פשת אפי' היו שתיהן באיש אחד וממה נפשך הרי פשה בו נגע וראוי להחליטו טהור כך דרשו בתורת כהנים וטמא הכהן את הנגע את הודאי הוא מטמא ולא את הספק ואין צריך לומר אם שני הנגעים בשני אנשים ומ"מ כל ספק הבא משנזקק לטומאה טמא ופירשו שם הענין כגון שבאו שנים אצל כהן בזה בהרת כגריס ובזה בהרת כסלע בסוף שבוע פשו שתיהן בזו כגריס ועוד ובזו כסלע ועוד והחליטם חזרו שניהם להיות כסלע שנמצא שהלך הפשיון מאחד מהם הואיל ואין ידוע אי זהו שניהם בטומאתם עד שיחזרו שתיהן לכגריס שנאמר וטהרו הכהן את הודאי הוא מטהר ולא את הספק:

ומ"מ זו שאמרו כל ספק לא כלן דוקא אלא על הרוב נאמר ומ"מ יש מהן שספיקן טמא אף משלא נזקק לטומאה והוא במה שידעת על מה שאמרו ששער לבן סימן טומאה דוקא בשקדמה בהרת לשער אבל אם קדם שער לבהרת אינו סימן טומאה וכל שהוא ספק אי זה קדם הרי זה טמא:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר שלא ביארנוהו:

המשנה החמישית והכונה בה בענין החלק הרביעי כשלפניה והוא שאמר בשבעה דרכים בודקים את הזב עד שלא נזקק לטומאה במאכל ובמשתה ובמשא ובקפיצה ובחולי ובמראה ובהרהור משנזקק לטומאה אין בודקין אותו אנסו וספיקו ושכבת זרעו טמאים שרגלים לדבר אמר הר"ם בפרק שני מזבין יתבארו אלו הדרכים השבעה וענין אמרו ספקו ושכבת זרעו טמאין שאנחנו לא נאמר אם ראה ראיה אחר שכבת זרע מחמת שכבת זרע ראה שנאמר בתחלת הראיה וזהו ענין אמתי שאין ספק בה ובמסכת זבים יתבארו אלו העקרים כלם והלכה כחכמים:

אמר המאירי בשבעה דרכים בודקין את הזב עד שלא נזקק לטומאה וכו' כבר ביארנו בכמה מקומות שראיית הקרי אין בה אלא טומאת ערב אבל הזיבה טעונה שבעה נקיים וכן ביארנו בראשון של מגלה ובהרבה מקומות שהזיבה כל שראה הימנה שלש ראיות הן ביום אחד הן בשני ימים הן בשלשה ימים רצופים כל שלא הפסיק יום אחד בין הראיות נעשה זב גמור אף להיותו טעון קרבן ר"ל שאע"פ שספר שבעה וטבל והעריב שמשו אינו נכנס למקדש ולא אוכל בקדשים עד שיביא קרבנותיו בשמיני ואם לא ראה אלא שתים נעשה זב לטומאה ר"ל לטמא משכב ומושב וכן לספירת שבעה נקיים ולהיותו טעון מים חיים אבל אינו טעון קרבן אלא סופר שבעה וטובל ומעריב שמשו ונכנס למקדש או אוכל קדשים ואם לא ראה אלא אחת עדין אינו זב כלל אלא הרי הוא כקרי בעלמא ואינו טמא אלא טומאת ערב ובמסכת נדה פרק כותיים ביארנו שהקרי הוא היוצא בקושי האבר ובהנאה ואינו נגרר אלא שהוא דבק ומתקשר ולבן הרבה כלובן ביצה שאינה מוזרת וזיבה היא באה מדרך חולי ויוצאה שלא בקושי האבר ואין יציאתו דרך הנאה והוא נגרר ויוצא כבצק של שעורים ודוהה כלובן ביצה המוזרת ולפעמים היא באה דרך סבה ושלא מחמת חולי גמור וכל שהוא כן אע"פ שראייתו בסימני זיבה אינה זיבה כלל אלא קרי בעלמא ואע"פ שזיבת האשה כל דם הבא בימי זיבה אפי' מחמת אונס הוא דם זיבה ונעשית בשלש ראיות שבשלשה ימים זבה גדולה אלא א"כ בא מחמת קשוי של לידה על הדרך שביארנו במקומו באיש מיהא כל שמחמת שום אונס אינה זיבה שכך נדרש עליו מבשרו ולא מחמת אנסו ובא עכשו לבאר במשנה זו שסיבות אלו צריך לבדקם בשבעה דרכים שכל אחד מאלו גורם לזיבה והם במאכל ובמשתה במשא ובקפיצה בחולי במראה ובהרהור ופירושן במאכל ובמשתה שאכל או שתה יותר מדאי או שאכל או שתה כשיעור הראוי אלא שהם דברים המביאים לידי שכבת זרע כגון בשר שמן ויין ישן וכיוצא באלו על הדרך שהם מפורשים בשני של זבים ומשא ר"ל אם נשא משא כבד בקפיצה ר"ל אם קפץ קפיצה גדולה ממקום למקום ובכלל אלו אם הוכה על גבו או חלה מצד אחר ומתוך חולשת כחותיו ורפיון עצביו אירע לו כך בחולי ר"ל חולי הזיבה בעצמו במראה ר"ל שראה אשה ונתאוה לה לשעתו בהרהור ר"ל שהרהר בעסקי ביאה בלא ראייה אם באשה ידועה או בשאינה ידועה שכל אלו גורמות למי שטבעו קרוב בכך לבא לידי זיבה ומ"מ התבאר בתוספתא של מסכת זבים שסבות אלו חלוקות בדיניהם שסבות המראה והרהור תולין בכל ראיות שתראה בהן מעת לעת כדין ראיית קרי שתולין בה כל ראיה הבאה אחריה מעת לעת אבל שאר הסבות תולין בהן כל זמן שהוא מצטער מאותו משא וקפיצה או החולי או המאכל והמשתה הא שאר סיבות כגון שינה ורכיבה ושחוק ודומיהן אין משגיחין בהם כל עיקר ואח"כ ביאר שבדיקות אלו אינן אלא עד שלא נזקק לטומאה והוא קודם ראיית השתיים אבל משנזקק לטומאה ר"ל שכבר ראה שתים בלא סיבה ונזקק לטומאה ר"ל שנעשה זב לטומאה אין צריך בדיקה לשלישית שאף כשיראנה בלא סיבה נעשה בה זב אף לקרבן שנאמר והזב את זובו לזכר ולנקבה בראיה שלישית הוקשה לנקבה שמטמאה אף באונס כמו שביארנו ואף הראשונה אינה צריכה בדיקה מחמת עצמה אלא מחמת השלישית והשניה צריכה בדיקה מחמת עצמה ומחמת השלישית וכיצד הוא הדין ראה ראייה ראשונה בין בסיבה בין בלא סיבה טמא טומאת ערב לבד ולא משום זיבה כלל ומעתה אינה צריכה בדיקה מחמת עצמה וכן לא מחמת השניה שכל שראה את השניה בלא סיבה אע"פ שהראשונה היתה בסיבה הרי הוא זב לטומאה הואיל ואותה שנעשה בה זב בא שלא בסיבה ואם היתה השניה בסיבה אינו זב לטומאה אפי' היתה הראשונה בלא סיבה אלא שמ"מ צריכה בדיקה מחמת השלישית שאין טעינת קרבן אלא כשהשלישית באה אחר שתים הבאות בלא סיבה נמצאת הראשונה צריכה בדיקה מחמת השלישית והשניה מחמת עצמה לטומאה ומחמת השלישית לקרבן והשלישית אינה צריכה בדיקה כלל שמאחר שראה השתים הראשונות בלא סיבה אף כשראה השלישית בסיבה נעשה זב אף לקרבן למדת שמשנזקק לטומאה אין בודקין אותו כלל:

אנסו וספיקו ושכבת זרעו טמאין פי' אנסו הוא חוזר למה שאמר שמשנזקק לטומאה אנסו טמא ר"ל ראיית האונס מטמאתו כמו שביארנו ואח"כ אמר וספיקו כלומר לא סוף דבר שראה זיבה בודאי אלא שראתהו מחמת סיבה אלא אף ספיקו ופירשו בגמרא לא תימא ספק חזא ספק לא חזא כגון שראה זוב בבגדו ולא ידע אם משניה אם משלישית שזו ודאי אינה מזקיקתו לקרבן אלא שבודאי ראה פעם שלישית אלא שהוא מסופק אם הוא קרי או זיבה או שראה זוב וקרי בבגדו ולא ידע אם ראיית הזב לחודה אם נתערבה שכבת זרעו עמה שאלו נתערבה שכבת זרע עמה דינה כקרי כמו שהתבאר בפרק המפלת שאינה סותרת אלא יום אחד כקרי ואמר שאף בזו טמא ועל זו הוא אומר שרגלים לדבר כלומר הואיל ונזקק לטומאה רגלים לדבר שזיבה ראה בלא עירוב שכבת זרע ואח"כ ביאר שכבת זרעו טמא ופירשו בגמרא לא סוף דבר במגע שאף בטהור כן אלא אף במשא מה שאין כן בטהור וכן פירשוה שאין תולין בה כלומר שאע"פ שאמרו ברואה קרי שכל זיבה הבאה אחר הקרי בתוך מעת לעת תולין בה דוקא עד שלא נזקק לטומאה הא משנזקק לטומאה לא אלא הרי הוא כשאר הסבות לתלות בה עד שלא נזקק לטומאה ולא משנזקק אפי' היתה הראיה סמוכה לקרי אלא אומרין הואיל ונזקק לטומאה הזיבה החלישתו וזיבתו ניעורה ולא שבאה מחמת הקרי אבל קודם שנזקק לטומאה הואיל והזיבה לא החלישתו עדין דנין בה שלא באה אלא מחמת הקרי ומפני שהיה ראוי לתלות בזו אף משנזקק לטומאה יותר מן האחרות הוצרך ללמדה ולענין המשא מיהא יש פוסקים ששכבת זרע מטמא במשא שאי אפשר לו בלא צחצוחי זיבה ויש אומרים שלא נאמרה אלא בקרי הבא אחר הזיבה בסמוך לה הא משהרחיק את הראיה לא:

אמר ריש לקיש עילה מצאו וטהרו את ארץ ישראל בעלילה מועטת ובסברא קטנה טהרו ארץ ישראל משום כהנים ועושי טהרות. והכא נמי כיון שברשות פינה השנים התירו גם לפנות השלישי ולא דמי לקבר הידוע דאסור לפנותו דאין כאן ידיעה ודאית:

בדק עשרים אמה ולא מצא בתוך עשרים שום מת. מי אמרינן לא בדק שפיר וצריך עוד לבדוק עד קרקע בתולה. אמר רב הרי זו שכונת קברות ואין לטמא אלא שלושה הראשונים שמצא ואין צריך לבדוק עוד. וקשה לי דבפרק ששה עשר דאהלות בתר הך משנה תנן הבודק בודק אמה ומניח אמה עד שהוא מגיע לסלע או לקרקע בתולה אלמא תחלה צריך לבדוק עד קרקע בתולה. ועוד דלשון הרי זו שכונת קברות לא משמע כהאי פירושא. עוד מפרש בדק עשרים אמה ולא מצא מהו שנצריכנו לבדוק עוד עשרים אמה מרוח אחרת. מי אמרינן כיון דלא אשכח מהך גיסא אידך גיסא נמי ליכא או דילמא צריך מיהא לבדוק. הרי זו שכונת קברות ואין צריך עוד לבדוק. וגם על פירוש זה קשה לי דלדברי המפרשים שאין צריך לבדוק רק מרגלי המת ואידך ליכא למיבעי מידי. ולדברי המפרשים שאין היכר ברגלי המת פשיטא דצריך לבדוק משני צדדין דהי מינייהו מפקת ואמאי פשט ליה דאין צריך. ועוד דהרי זו שכונת קברות לא משמע גם כפירוש זה. ונראה לי לפרש בדק ולא מצא מאי. ומבעיא ליה אם מותר לפנות אלו שלשה מכאן דקודם בדיקה חיישינן שמא מערות היו כאן מתוקנים לקברים. וכיון שבדק ולא מצא הוברר הדבר שאין כאן שכונת קברות דאין דרך לקבור אלא במקום המיוחד לקברים הרבה. הרי זו שכונת קברות נפשט לו דכיון דשלשה הם מחזקינן להו בשכונת קברות אף על פי שלא מצא יותר. ולא גרסינן הכא מאי טעמא אמר ריש לקיש עילה מצאו וכו'. הרא"ש ז"ל בפירושיו:

מתני' כל ספק נגעים בתחלה כלומר קודם שנראה לכהן טהור עד שלא נזקק לטומאה. כלומר שעדיין לא הוחזק בטמא כגון אדם שהוא טהור ונולד לו נגע ונעשה בו שער לבן בבהרת ואין ידוע מי קדם. טהור דאוקמיה אחזקה דטהרה. ומשנזקק לטומאה ספקו טמא. פירוש מאחר שטמאו הכהן והסגירו ובסוף הסגר ראשון לא נודע בודאי אם פשה אלא בעיניו עמד מחזקינן ליה כטמא. וכן אם הוא ספק אם בהרת קודמת לשער לבן וטמא או אם שער לבן קודם לבהרת וטהור אם בתחלה הוא מטהרינן ליה דאמרינן שער לבן קדם דחזקת טהור טהור. אבל משנזקק לטומאה אפילו ספק מחלטינן ליה כאלו הוא ודאי. ואגב גררא דטומאת התהום דאמרינן ביה שחזקת טמא טמא וחזקת טהור טהור אייתי האי משנה של נגעים ואותה של זב ואותה דהמכה את חבירו. וא"ת כיון שהוזקק לטומאה והוא טמא מן הראשון אמאי צריך לטמאו מן השני. יש לומר נפקה מינה דכשיתרפא מן הראשון יהיה טמא מחמת שני. שיטה: והתוספות חיצוניות כתבו וזה לשונן. עד שלא נזקק. כגון אדם שהיה טהור בלא נגע ונולד לו שער לבן או בהרת ואין ידוע מי קדם טהור דאוקמינן אחזקה דטהרה. משנזקק שהיה טמא מקודם לכן מחמת נגע אחר ונולד בהרת ושער לבן ואין ידוע מי קדם טמא דאוקמינן אחזקיה קמא. ונפקא מינה שאף כשירפא מן הראשון יהיה טמא מחמת שני כן פירש הרב. ומיהו במסכת נגעים בתחלה טהור עד שלא נזקק לטומאה כיצד. שנים שבאו אצל כהן בזה בהרת כגרים ובזה בהרת כסלע בסוף שבוע בזה כסלע ובזה כסלע ואין ידוע אי זה מהם פשתה. שאחד הוטמא והאחד עמד בעיניו. טהור בין באדם אחד בין בשני בני אדם טהור. ומפיק ליה מקרא בתורת כהנים וטמא אותו אותו ודאי הוא מטמא ואינו מטמא את הספק. משנזקק לטומאה ספיקו טמא כיצד שנים שבאו אצל כהן בזה בהרת כגריס ובזה בהרת כסלע לסוף שבוע בזה כסלע ועוד ובזה כסלע ועוד שניהם טמאים ואף על פי שחזרו להיות כסלע וכסלע. פירוש שאם היו מכירים אותו שהיה בו מתחלה כסלע היה טהור שהרי חזר ועמד בעיניו וכל הפסיון הלך לו. ומיהו מכל מקום כיון שאותו שהיה בו כגריס עדיין טמא שעדיין יש בו מן הפסיון הלכך מספק שניהם טמאים עד שיחזרו להיות כגריס. וזהו שאמרו משנזקק לטומאה טמא. ומפיק ליה בתורת כהנים מקרא אחרת וטהר אותו את הודאי הוא מטהר ואינו מטהר את הספק. הילכך גם כאן טוב לפרש כמו שמפורש במשנה ולא מיירי כלל הכא בספק דשער לבן. ובפרק רביעי הוי פלוגתא דר' יהושע אומר כהה וקתני בתר הכי כל ספק נגעים טהור חוץ מזה ועוד אחד ואיזה זה שהיתה כו'. עד כאן:

גמרא מנא הני מילי דספק נגעים להקל. הואיל ופתח בו הכתוב בטהרה תחלה מזה יש ללמוד דכל ספק מקילינן ביה לטהרו. אי הכי. דמהך קרא ילפת לה אפילו נזקק לטומאה נמי דגזרת הכתוב היא. אלא כי אתמר דרב יהודה אהא איתמר והך קרא אתא לדרשא אחרינא. והא דמפלגי במתניתין בין נזקק לטומאה ובין לא נזקק מקראי דתנא קמא דדריש ליה כדפרישית במתניתין.

אם בהרת קדמה לשער לבן טמא דכתיב והיא הפכה שער לבן דבעינן שהבהרת מהפכתו ללבן. ספק טמא ור' יהושע אומר כהה. פירוש טהור כמו והנה כהה הנגע. ודלמא כהה וטמא. כלומר מאי טעמא דר' יהושע דמטהר דילמא ראוי להיות טמא. והוי כמו מנא הני מילי אלא שלשון נזיר משונה. הרא"ש ז"ל בפירושיו:

הכי גרסינן ור' יהושע קיהה ולא גרסינן ור' יהושע אומר כהה דאם כן היכי בעי מאי כהה פשיטא דר' יהושע בעי למימר טהור כמו כהה הנגע דלפלוגי אתנא קמא דאמר טמא אתא. ועוד מאי פריך ודילמא כהה טמא. אלא גרסינן ור' יהושע קיהה כלומר איסף והביא ראיות הרבה כמו אקהו אקהייתא בנהרדעא לשון אסיפה. ולכך בעי מאי קיהה כלומר למה הביא ראיות לטהר או לטמא. אמר רבא קיהה וטיהר. ולחלוק על תנא קמא בא. ופריך ודילמא קיהה וטימא. איסף והביא ראיות לדברי תנא קמא. אמר רב יהודה אמר רב אמר קרא לטהרו וכו'. הרב עזריאל ז"ל: ובתוספות חיצוניות כתבו וזה לשונם. לא גרסינן קיהה אלא כיהה כלומר לגער בתלמידיו כמו ולא כהה בהם דבני עלי. ויש מפרשים קיהה כלומר קיהל התלמידים לעמוד למנין על הדבר. ובעי מאי כהה כלומר מה גער לתלמידים או לענין מה קיהל התלמידים לטמא או לטהר:

אבל לא גרסינן כיהה דמאי בעי דודאי כיהה לשון טהרה ומיהו קשה דהכא מסיק טעמא דר' יהושע מקרא ופרק המדיר מוכח מינה דר' יהושע אזיל בתר חזקת הגוף. ותו קשה לטעמא דהתם דאם כן אמאי מטמאין חכמים הא אזלי טפי בתר חזקת הגוף מדר' יהושע ואפילו היכא דאיכא חזקת דממון. ופירש ר"ח דאי לאו קרא מטעם חזקה לא הייתי מטהר בריעותא גדולה כמו שער לבן דשער לבן בא על ידי חלישות הבשר ויש הוכחה שמחמת הנגע בא. ואי לרבא דליכא אלא חזקה לא נוקי בספק שער לבן כדפרישנא ונוקי לאידך ספקות שאין בהן ריעותא. אבל השתא דאית ליה חוקה שאר ספק לא צריך קרא אם כן על כרחין לספק שער לבן אתא:

ותנא קמא לא דריש קרא הילכך לא מוקי חזקה בספק שער לבן ומזה יש ליישב הא דפריך ואימא כיהה וטמא ליה לרבא וכיהה דאמר ר' יהושע גופיה מטהר ודאי. ופריך מנא ליה דילמא ר' יהושע מטמא מספק ורבנן מטמאי ודאי. ומסיק אמר קרא לטהרו או לטמאו טומאה ודאית או טהרה ודאית וטומאה ודאית ליכא למימר דאם כן היינו תנא קמא אם כן על כרחין טהרה ודאית. ותוספות תירצו בענין אחר דודאי אי ליכא אלא חזקה לא מטהרינן אלא בלא נזקק שהוא בחזקת טהרה אבל נזקק לא. קא משמע לן דרב יהודה אפילו נזקק כדמשמע הכא דר' יהודה מיירי אף בנזקק: ואי לאו חזקה נמי לא הוה מוקמינן קרא אלא בשלא נזקק אבל כיון דאית ליה לא צריך קרא וכי אתא קרא לנזקק. ולא נהירא דלפירוש המשנה גם לא נזקק יש לו חזקת טומאה דאחד פשה וטמא ודאי. על כן נראה יותר כפירוש רב יהודה שפירשתי. עד כאן: