מסכת נזיר דף מ״ט עמוד ב׳

המשנה השנית והכונה בה בענין החלק השני והוא שאמר על אלו טמאות הנזיר מגלח על המת ועל כזית מן המת ועל כזית נצל על מלא תרווד רקב על השדרה ועל הגלגלת על אבר מן המת ועל אבר מן החי שיש עליהן בשר כראוי על חצי קב עצמות ועל חצי לוג דם על מגען ועל משאן ועל אהילן על עצם כשעורה על מגעו ועל משאו ועל אהילו על אלו הנזיר מגלח ומזה בשלישי ובשביעי וסותר את הקודמים ואינו מתחיל למנות עד שיטהר ויביא שאר קרבנו אמר הר"ם פי' אמרו על המת לא ירצה בו כלל המת לפי שזה מבואר ואמנם ירצה בו רוב גדלו במנין כשיעור ואם לא יהיה בו רובע עצמות הנה הם יטמאו הנזיר באהל ויתחייבו עליו התגלחת לפי שהעצמות אשר הם רוב בנינו של מת או רוב מנינו ואפילו לא יהיה בו רובע הקב הנה הוא ג"כ יטמא באהל כמו שהתבאר בשני ממסכת אהלות ואם היו העצמות אין בה לא רוב מנין ולא רוב בנין והיו בהן חצי קב הנה הנזיר מגלח על אהלו וניצל היא הליחה הנגרת מן המתים כאשר נעופש הבשר ויגיר ולוקח בו ורקב הוא אפר המת אשר ישאר ממנו כאשר תאבד הלחות כלו וזה הרקב אשר יטמא באהל לא יהיה אלא במת שנקבר ערום בארון של מתכת או של אבן והדומה לו ויהיה המת בכללו ר"ל שיהיה נקבר שלם לא נחסר ממנו אבר ואמר מת שחסר אין לו רקב ולא שכונת קברות ולא תבוסה ותרווד הוא כף והנה התבאר בי"ז מכלים שהיא כף גדולה ושעורה מלא חפניו ושדרה היא החוליות אשר הם בגב בכללו וגלגלת קדרת הראש כל אחד מהם ביחוד וחצי קב הוא ב' לוגין וחצי לוג הוא רביעית וכבר ביארנו שיעור הרביעית וזה כלו כבר התבאר בשני ממסכת אהלות שהיא תטמא באהל במגע ובמשא ואינו מטמא באהל ובארנו סבת זה וראייתו ואמרו בתחלת זאת ההלכה על אלו נזיר מגלח למעוטי סככות ופרעות אשר יתבאר אחר זה ואמר עד שיטהר ירצה בו עד שיעריב שמשו מאחר הטבילה אשר יטבול אחר שלישי ורביעי:

אמר המאירי על אלו טמאות הנזיר מגלח על המת ושאלו בגמרא מת מאי קמ"ל השתא על כזית מן המת מגלח על המת עצמו לא כל שכן וא"ת המת אע"פ שאין בו כזית בשר אף זו פשוטה היא שאף על אבר אחד אף על פי שאין בו כזית בשר מגלח כמו שנבאר בסמוך כל שכן על כל המת אלא שפירשוהו על הנפל שלא נתקשרו איבריו בגידין אע"פ שאין בכלו כזית שהייתי סבור לומר שעדיין אינו בכלל בריה ואעפ"כ מגלח עליה אי נמי על רוב בנינו ר"ל שתי ירכים ושוק אחד או שתי שוקים וירך אחד שכל הבנין הוא השוקים והירכים והצלעות עם השדרה או רוב מנינו ר"ל קכ"ה עצמות אף על פי שאין בהם רובע קב עצמות ולא שום בשר הואיל ומ"מ לא נדקדקו העצמות אלא שעומדים בעינם ולשון זה ר"ל רובע קב לא בא בדקדוק שהדבר מוכיח שאלו היה שם רובע קב עצמות היה מגלח אף בלא רוב בנין ורוב מנין וזה אינו אלא בחצי קב אלא שמתוך שלענין אהל נשנית ברובע קב תפשוה כן דרך שיטפא והיה להם לשנות כאן אע"פ שאין בהם חצי קב ועל כזית מן המת ר"ל בשר המת אף על פי שאינו אבר שאלו היה אבר שלם אף בפחות מכזית כגון אלו העצמות הדקים כן כמו שנבאר אלא שהבשר אינו מטמא אלא בכזית ופירשו בה הן לח הן יבש:

ועל כזית נצל ר"ל בשר שנימוח ונעשה ליחה ונתקרשה שמאחר שנתקרשה בידוע שהיא מבשרו אבל כל שלא קרש אין דנין עליו שהוא כבשר אלא כיחו וניעו:

ועל מלא תרוד רקב ומתוך שלא הזכיר בתרוד זה ר"ל כף אם היא כף גדולה או קטנה נחלקו בגמרא בשיעורה שלדעת חזקיה שיעורה כמלא פיסת היד ולדעת ר' יוחנן מלא חפניו ופסקו גדולי המחברים כר' יוחנן וענין רקב הוא מת שהרקיבו עצמותיו בקבר ונעשו רקב ואמר שאותו רקב מטמא את הנזיר להזקיקו גלוח כמלא חפנים:

ועל השדרה והגולגולת ר"ל שדרה או גולגולת ופירושן בשדרה שלימה או גולגולת שלימה אבל אם חסרו הרי הן כשאר עצמות שלא לגלח הנזיר עליהן ושיעור חסרונן בשדרה חוליא אחת ובגולגולת כסלע:

ועל אבר מן המת או אבר מן החי שיש עליהן בשר כראוי ר"ל אף על פי שאין בו כזית בשר הואיל ונשאר שם בשר בכדי שאלו היה חי היה בו בכדי להעלות ארוכה:

ועל חצי קב עצמות אף על פי שאין בהם לא רוב בנין ולא מנין:

ועל חצי לוג דם אבל על רביעית אינו מגלח ואמר על כל אלו שהנזיר מגלח עליהן הן במשאן הן במגען הן באהילן ואע"פ שמלא תרוד רקב אינו מטמא במגע הואיל ואי אפשר ליגע בכלו הרי אין המדה שוה בין גלוח נזיר לטמאות של תרומה וקדשים שהרי לתרומה וקדשים רביעית דם ורובע עצמות מטמא ובנזיר דוקא חצי לוג וחצי קב ושמא ברקב החמירו בנזיר אף במגע ומ"מ גדולי המחברים פסקו שכלל זה לא נשנה בדיוק והיה צריך לפרוט ממנו מלא תרוד רקב שלא לגלח אלא באהילו ומשאו אבל לא במגעו ופירש אחר כך בעצם כשעורה שידוע בו לענין טומאת תרומה וקדשים שמטמא במגע ובמשא ולא באהל וכן הדין בכל עצמות המת שאין בהם שדרה שלמה או גולגולת שלמה או רוב בנין או רוב מנין או רבע קב עצמות לתרומה וקדשים וחצי קב לענין גלוח שכל אלו אין כאן טומאת אהל לא לתרומה וקדשים ולא לגלוח נזיר אבל יש בהם טומאת מגע אף לגלוח נזיר וכלל בכל מה שהוזכר שכל שהם באים ממת אחד מגלח ומזה שלישי ושביעי וסותר את הקודמין ואינו מתחיל למנות עד שיטהר ופירשו בגמרא שיעריב שמשו אחר הטבילה ויביא קרבנותיו בשמיני ומתחיל למנות ממנו וכדעת חכמים שאמרו שאין נזירות הטהרה חל עד השמיני כמו שביארנו במה שקדם:

משנה אבל הסככות והפרעות ובית הפרס וארץ העמים והגולל והדופק ורביעית דם ואהל ורובע עצמות וכלים הנוגעים במת בימי ספרו ובימי גמרו על אלו אין הנזיר מגלח ומזה בשלישי וברביעי ואינו סותר את הקודמים ומתחיל מונה מיד וקרבן אין לו באמת ימי הזב והזבה וימי הסגרו של מצורע הרי אלו עולים לו אמר הר"ם פי' סככות צללים ר"ל האילנות אשר יעשו צל על הארץ כאשר תהיה טמאה תחת השרץ שלו ובא הנזיר תחת זה השרש ופרעות האבנים והעצים היוצאים מן הכותל ומה שדומה לזה כאשר היה תחתיהם טומאה ועבר הנזיר תחתם ובית הפרס הוא שדה שנחרש בה קבר ונתערבו עצמותיו בכלל העפר לפי מה שהתבאר בסוף מסכת אהלות וגולל משקוף הקבר ודופק דופני הקבר ויתבאר לך במסכת אהלות שהכלים שנוגעים במת מי שיגע בהם יטמא טומאת שבעה וכן יתבאר בשני מאהלות שבית הפרס וארץ העמים מטמאין במגען ובמשאן ושרביעית דם תטמא במגע ובמשא ושגולל ודופק מטמאין במגע ובאהל ואין מטמאין במשא ולשון התורה בטומאת הקבר או בעצם או בקבר יטמא שבעת ימים אבל עם היותו שבאר ואמר ומזה בשלישי ובשביעי לא תחייבהו תגלחת ויפלו הימים הקודמים בלתי טמאות מיוחדות והם שיהיו מראש המת לאמרו וכי ימות מת עליו וכי יטמא לנפש וטמא את ראש נזרו ואמ' ואהל ר"ל כי כאשר נגע באהל המת או כאשר האהיל על רוב עצמות והוא ענין אמרו רובע עצמות עוד זכר ימי ספירו וימי גמרו של מצורע לפי שהם גם כן יפלו מה שלפניו כמו הטומאה אבל ישלים ימי הנזירות אחר שלמות ז' ימי הטומאה אשר יטמא במת ובכזית מן המת ומה שמנה עמו ולשון התורה במצורע כאשר נרפא מהצרעת שיגלח כמו שזכרנו וישאר שבעה ימים אחר הגלוח והטהרה והוא אמרו ויצא מחוץ לאהלו שבעת ימים ואחר זה יביא קרבנותיו ואלו השבעה ימים יקראו ימי ספירו וימי הצרעת אשר היה בו מוחלט והוא ימי החלטו תשלם מימי חלטו ר"ל שלמות טומאתו ויאמר שימי ספירו גם כן וימי חלוטו לא תמנה מימי הנזירות כמו שלא ימנה לו ימי טומאת מת כאשר נטמא באחד מאלו הפנים שהנזיר מגלח עליהם אולם המצורע שיצטרך להסגר כמו שבאר הפסוק והסגירו שבעת ימים וכבר היה ההסגר שבועות כמו שאמ' והסגירו שבעת ימים שנית הנה אלו ימי ההסגר עולין לו וימנה מימי הנזירות וכן הזב והזבה אורך ימי טומאתם וימי הספירה גם כן המיוחדת המחוייבת להם אחר הפסקת הזיבות אבל עולין מן המנין וזה הלכה למשה מסיני כמו שאמ' באמרו ימי הזב:

אמר המאירי הסככות והם ענפים שבאילן המיסך על הארץ שיש ספק טומאה תחתיו וכן אבנים הפרועות ר"ל יתדות היוצאות מן הגדר ויש תחתיהם ספק טומאה על הדרך שביארנו ספקות שבהם בתחלת מועד קטן ובית הפרס והוא שביארנו ענינו בכדי הצורך באחרון של חגיגה ועל ארץ העמים ר"ל בגושה שגזרו בו טומאה לשרוף עליה תרומה או קדשים במגעה ולתלות אף באוירה כמו שביארנו גם כן באחרון של חגיגה והגולל והדופק על הדרך שביארנו ענינם בשלישי של ברכות ורביעית דם אף במגעו ואהילן של רוב עצמות שאין בהם רוב בנין או רוב מנין אף על פי שמגלח במגען כמו שביארנו אף בעצם כשעורה וכן על אבר מן החי או מן המת שאין עליהם בשר כראוי וכן בכלים שנגעו במת אף בכלי מתכות שנאמר בהם חרב כחלל לטומאת שבעה במגעם כל אלו אף על פי שהוא טמא בהם טומאת שבעה ושמזה עליהם שלישי ושביעי כל אחת כדינה ר"ל עצם כשעורה ואבר מן החי ואבר מן המת שאין עליהם בשר כראוי ושדרה וגולגולת שחסרו במגע ובמשא וסככות ופרעות באהל וכן כלם כל אחת כדינה מ"מ אין הנזיר מגלח עליהן ולא סותר את הקודמין ולא מביא קרבנות וכן ימי חלוטו אם נצטרע בתוך נזירותו וימי ספירו לכשנרפא אינו מגלח עליהן ואינו סותר ולא מביא קרבן וכן אינו מזה בהן שלישי ושביעי והא דקאמר מזה וכו' על השאר הוא נאמר ואחר כך הוא אומר שמתחיל ומונה מיד ר"ל שימי הטומאה מיהא אין עולין לו לימי הנזירות אבל תכף ששלמו ימי טומאה וטהר מתחיל להשלמת מנין הנזירות ומ"מ כלים הנוגעים במת והם של עץ לשיטתנו אין הנוגע בהם טמא אלא לטומאת ערב ואין בהם הזאה ועולין לו ומ"מ לשיטת גדולי המחברים אף אלו בטומאת שבעה ואעפ"כ הם מפרשים שבנזיר אין בהם הזאה ויש מפרשים שאין נגיעת כלים בטומאת שבעה אלא בחבורי אדם בכלים וכלים במת וקרבן אין לו ר"ל שאינו חייב קרבן על הדרך שהתבאר אבל ימי הסגרו עולין לו למנין ימי הנזירות וכן ימי זיבה הן באיש הן באשה ואין צריך לומר בשאר הטמאות:

זהו ביאור המשנה וכלה על הדרך שכתבנו ופסקנו הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' אלו הן: