מסכת נזיר דף נ״ו עמוד ב׳

מה ימי חלוטו טעון תגלחת וצפורין כדמפרש בהו קרא:

גמרו היינו ימי חלוטו:

ימי הסגרו אלו ימים שהוא מוסגר קודם שמוחלט פעמים י"ד יום ונטהר בתוך ימי הסגר שהן עולין לו אותן ימים:

אבל ימי הזב כו' שאינם טעונין תגלחת ועוד לא נטמאו בטומאת מת הרי אלו עולין לו מן המנין:

קתני מיהת לא אם אמרת כו' תאמר בימי חלוטו שאין מבטל בהן את הקודמין במאי אילימא בנזירות מועטת והא בעינן גידל שיער אלא לאו בנזירות מרובה וקתני שאין עולין לו מן המנין וקשיא לרב חסדא:

שמע מינה דמהא תיובתא ש"מ וא"ת לוקמה בנזירות חמשים יום כדלעיל הא לא אפשר דהא קתני לה דומיא דימי טומאה דמה להלן פסיקא לן דאין עולין אף כאן אין עולין:

מתני' לא תהא זו קלה מן השרץ ומה על טומאת השרץ שאין הנזיר מטמא כלום חייבין עליו משום ביאת מקדש על טומאה מן המת שהוא טעון הזאה ג' וז' אינו דין שיהו חייבין עליה משום ביאת מקדש ואף ע"פ שאין הנזיר מגלח עליה:

גמ' ור' אליעזר מר' יהושע סתמא דהיינו ר' יהושע בן חנניה הא גמר לה והא מר' יהושע בן ממל כו':

ימי ספרו לאחר שנתרפא שהוא מגלח כל שערו ומונה (כל) שבעה ימים וחוזר ומגלח ואז הוא נטהר לגמרי מנין שאותן שבעה אין עולין לו מן המנין וקצת קשה דתיתי בק"ו מנזיר בקבר ששערו ראוי לתגלחת טהרה:

שכן טעון תגלחת והוו כעין ימי טומאתו:

אבל ימי הזב והזבה וימי הסגרו של מצורע אחרי שאין טעונין תגלחת הרי אלו עולין:

אילימא בנזירות מועטת כלומר שאין לו למנות רק שלשים יום משהתחיל צרעתו עד סוף ימי נזירות והא בעי גידול שיער והיכי בעי למימר דימי חלוטו יעלו לו מן המנין לנזירותו דקתני תאמר בימי חלוטו אין מבטל בהו הקודמין ולכך יעלו והא ביום דבתחילת צרעתו לא היה לו למנות אלא שלשים יום ונתרפא וגלח בתר גילוחו צריך לחזור ולמנות שלשים יום דבבציר משלשים יום לא הוי גידול שיער:

אלא לאו בנזירות מרובה שהיה לו למנות יותר משלשים יום כשנצטרע וכי גילח לצרעתו יש לו עדיין למנות שלשים יום ואי ס"ד דאמרינן ימי צרעתו יעלו לו מן המנין הרי יש לו עדיין גידול שיער שלשים יום כעין מילתא דרב חסדא ממש וקאמר תנא קמא דלא סלקי ליה וקשה לרב חסדא:

רבי אליעזר אמר משום ר' יהושע כל טומאה מן המת שהנזיר מגלח עליה חייבין על ביאת מקדש וכל טומאה מן המת שאין הנזיר מגלח עליה - כגון גולל ודופק ואהל רובע עצמות וכלים הנוגעים במת:

לא תהא זו קלה מן השרץ דכתיב ביה בהדיא דחייבין עליה על ביאת מקדש:

ורבי אליעזר משום ר' יהושע סתם שהוא רבי יהושע בן חנניה גמיר לה והא משום ר' יהושע בן ממל גמר לה:

המשנה השלישית והכונה לבאר בה ענין השלישי והוא שאמר ר' אליעזר אומר משום ר' יהושע כל טמאה מן המת שהנזיר מגלח עליה חייבים עליה על ביאת המקדש וכל טמאה מן המת שאין הנזיר מגלח עליה אין חייבין עליה על ביאת המקדש אמר ר' מאיר לא תהא זו קלה מן השרץ אמר ר' עקיבא דנתי לפני ר' אליעזר ומה אם עצם כשעורה שאינו מטמא את אדם באהל הנזיר מגלח על מגעו ועל משאו רביעית דם שהיא מטמא את אדם באהל אינו דין שיהא הנזיר מגלח על מגעה ועל משאה אמר לי מה זה עקיבא אין דנין כן קל וחומר וכשבאתי והרציתי את הדברים לפני ר' יהושע אמר לי יפה אמרת אלא כך אמרו הלכה אמר הר"ם פי' לא תהא זו קלה מן השרץ ר"ל לא תהיה זאת מן המת אשר לא יתחייב הנזיר עליו תגלחת יותר קל מטומאת השרץ וכאשר התבאר אצלנו שטומאת שרץ חייבין עליה על ביאת מקדש כמו שבא הפסוק בו בנבלת שרץ טמא הנה איך יהיה זה מאמר ר' מאיר בלתי אמתי וכבר קדם לך בזה הפרק שהנזיר מגלח על מגע עצם כשעורה ועל משאו ואינו מגלח על רביעית דם עד היות עצם כשעורה אינו מטמא באהל ורביעית דם מטמא באהל כמו שזכרנו לפי מה שהתבאר בשני מאהלות ורצה ר' עקיבא שילמד רביעית דם בק"ו מעצם כשעורה כמו שתראה ועצם כשעורה לא בא לנו פסוק מבואר בטומאתו כמו שנתבאר באהלות ואמנם הוא הלכה והעקר אצלנו אין דנין קל וחומר מהלכה וזה ענין אשר רמז לנו ר' אליעזר והוא גם כן כונת ר' יהושע כשאמר לו יפה אמרת כל ההיקש טוב לו היה בפסוק אבל לא היה זה הדין הלכה אין דנין קל וחמר מהלכה הנה לא יחייב זה והוא אמרו אלא כך אמרו הלכה:

אמר המאירי אמר רבי אליעזר משום ר' יהושע כל טומאה מן המת שהנזיר מגלח עליה חייבים עליה משום ביאת מקדש הן לקרבן בשוגג הן לכרת במזיד וכל שאין הנזיר מגלח עליה אין חייבין עליה משום ביאת מקדש ואע"פ שאין בטומאת שרץ חלוק וכדכתיב בה או בנבלת שרץ טמא בטומאת מת מיהא מחלקין כן ומכאן נראה לגדולי המחברים שכל טומאה שאין הנזיר מגלח עליה אינה מן התורה אלא מדברי סופרים שאל"כ היאך אין חייבין בה על ביאת מקדש דבנזיר הוא דאיכא למימר מת כתיב אבל ביאת מקדש מיהא למה ולא יראה כן שאם כן היאך קראה רבי מאיר טומאה חמורה אצל השרץ שאע"פ שהן מן התורה הואיל וביאת מקדש שוה לטומאת נזיר בהבאת קרבן למדו מפי השמועה להשוותם בכך ורבי מאיר חלק לומר שאף באותה שאין הנזיר מגלח חייבין על ביאת מקדש שלא תהא טומאת השרץ הקלה חמורה ממנה ואין הלכה כמותו אלא כר' יהושע:

וכן בא רבי עקיבא לחלוק על מה שאמרו למעלה שאין הנזיר מגלח על רביעית דם לדון בו שיגלח מקל וחומר של עצם כשעורה ומה עצם כשעורה שאין לו טומאת אהל כלל נזיר מגלח על מגעו רביעית דם שיש לו בעלמא טומאת אהל אינו דין שיהא הנזיר מגלח על מגעו ואע"פ שרבי עקיבא אף באהילו אומר כן כמו שהתבאר למעלה בשמועת ששה דברים מ"מ לדברי חכמים הוא אומר כן כלומר לדידי אף באהילו מגלח אלא לדידכו במגעו מיהא יהא מגלח והשיבו רבי אליעזר בסתם אין דנין קל וחומר כן ונשען על בינתו ולא פירש לו הטעם עד שהרצה את הדברים לפני רבי יהושע ואמר יפה אמרת כלומר שקל וחומר זה ודאי קל וחומר מעליא הוא ואין עליו תשובה ואלו היתה טומאת עצם כשעורה למגע כתובה בהדיא ודאי כך היינו דנין אלא שטומאת עצם כשעורה למגע אינה אלא הלכה ואין דנין קל וחומר מהלכה ואין הלכה כרבי עקיבא אלא כמה שהשיבו לו:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ומה שנכנס תחתיה בגמ' כך הוא:

הלכה למשה מסיני שהזורע את שדהו חציו במין אחד וחציו במין שני כגון שבת וחרדל אע"פ שעשאן גרן אחד מניח פאה לכל מין ומין ואם זרעו מין אחד לגמרי ר"ל שהכל חטה שחמתית או כלה לבנה אע"פ שעשאן שתי גרנות אינו מניח אלא פאה אחת לשתיהן ואם זרעו מין אחד אלא שהם שני גוונין כגון מקצתו שחמתית ומקצתו לבנה זו תלויה בתכונת הגרן אם עשאה גרן אחד אינו מניח אלא פאה אחת ואם עשאה שתי גרנות מניח פאה לכל אחת:

ונשלם הפרק תהלה לאל:

אלא לאו בנזירות מרובה וקתני שאין עולין כמו שאמרנו על ידי נזיר בקבר. ואין אתה יכול לפרש כמו דלעיל בנזירות בת חמשים יום דיתיב עשרים ואיתילדת ביה צרעת ולא נשאר רק תגלחת שלשים עם ימי צרעתו. ומשום הכי אין עולין דלא ישייר תגלחת שלשים אחר תגלחת צרעתו דצריך שבעה עבור ימי חלוטו משום הכי לא מצי לפרושי דקתני ימי חלוטו דומיא דימי טומאתו כדקאמר לעיל כשרוצה להוכיח ימי חלוטו מימי טומאתו. וקאמר אחר כך אם אמר בימי טומאתו שאין עולין משום דמבטל הקודמים תאמר בימי חלוטו שאין מבטל הקודמים. אם כן כי היכי דימי טומאתו צריך דלאחר שנטהר שיהיה עוד שלשים כמו כן בימי חלוטו נמי הוה מיירי שישאר שלשים טהרתו ואפילו הכי אמרינן דאין עולין שמע מינה דאין עולין. תוס' חיצוניות:

מתני' שהנזיר מגלח עליה פירוש שסותר את הקודמין כגון אותן הנזכרים במשנה ראשונה. חייבין עליה כלומר קרבן אם נכנס למקדש. ושאין הנזיר מגלח עליה כגון אלו הנזכרים במשנה שנייה.

אמר ר' מאיר לא תהא זו כלומר שמטמא באהל ובמגע. קלה מן השרץ. דאינו מטמא אלא במגע ואפילו הכי חייבין עליה על ביאת מקדש כדאיתא בשבועות. שיטה:

גמ' בזורע שבת וחרדל בשנים ושלשה מקומות שחייב בפאה כו' כדאיתא במסכת פאה. יש מפרשים דסלקא דעתך דאין זה שהה (פאה) כיון שזרעו בסירוגין ופטור מן הפאה קא משמע לן. וצריך עיון כי יש לפרש בענין אחר. ואף על גב דירק פטור מן הפאה כדאמר כל שהוא אוכל ונשמר למעוטי ירק שאינו נשמר. שבת חשיב טפי ונשמר מידי דהוה אמלבנות שומים ובצלים דחייבין בפאה בפרק בא סימן:

מתני' אינו דין שיהא הנזיר מגלח על מגעה ועל משאה לעיל פרישית דלדברי ר' אלעזר קאמר אבל ר' עקיבא סבירא ליה דאף על אהליה מגלח. הרא"ש ז"ל בפירושיו: