מסכת נזיר דף נ״ו עמוד ב׳

המשנה השלישית והכונה לבאר בה ענין השלישי והוא שאמר ר' אליעזר אומר משום ר' יהושע כל טמאה מן המת שהנזיר מגלח עליה חייבים עליה על ביאת המקדש וכל טמאה מן המת שאין הנזיר מגלח עליה אין חייבין עליה על ביאת המקדש אמר ר' מאיר לא תהא זו קלה מן השרץ אמר ר' עקיבא דנתי לפני ר' אליעזר ומה אם עצם כשעורה שאינו מטמא את אדם באהל הנזיר מגלח על מגעו ועל משאו רביעית דם שהיא מטמא את אדם באהל אינו דין שיהא הנזיר מגלח על מגעה ועל משאה אמר לי מה זה עקיבא אין דנין כן קל וחומר וכשבאתי והרציתי את הדברים לפני ר' יהושע אמר לי יפה אמרת אלא כך אמרו הלכה אמר הר"ם פי' לא תהא זו קלה מן השרץ ר"ל לא תהיה זאת מן המת אשר לא יתחייב הנזיר עליו תגלחת יותר קל מטומאת השרץ וכאשר התבאר אצלנו שטומאת שרץ חייבין עליה על ביאת מקדש כמו שבא הפסוק בו בנבלת שרץ טמא הנה איך יהיה זה מאמר ר' מאיר בלתי אמתי וכבר קדם לך בזה הפרק שהנזיר מגלח על מגע עצם כשעורה ועל משאו ואינו מגלח על רביעית דם עד היות עצם כשעורה אינו מטמא באהל ורביעית דם מטמא באהל כמו שזכרנו לפי מה שהתבאר בשני מאהלות ורצה ר' עקיבא שילמד רביעית דם בק"ו מעצם כשעורה כמו שתראה ועצם כשעורה לא בא לנו פסוק מבואר בטומאתו כמו שנתבאר באהלות ואמנם הוא הלכה והעקר אצלנו אין דנין קל וחומר מהלכה וזה ענין אשר רמז לנו ר' אליעזר והוא גם כן כונת ר' יהושע כשאמר לו יפה אמרת כל ההיקש טוב לו היה בפסוק אבל לא היה זה הדין הלכה אין דנין קל וחמר מהלכה הנה לא יחייב זה והוא אמרו אלא כך אמרו הלכה:

אמר המאירי אמר רבי אליעזר משום ר' יהושע כל טומאה מן המת שהנזיר מגלח עליה חייבים עליה משום ביאת מקדש הן לקרבן בשוגג הן לכרת במזיד וכל שאין הנזיר מגלח עליה אין חייבין עליה משום ביאת מקדש ואע"פ שאין בטומאת שרץ חלוק וכדכתיב בה או בנבלת שרץ טמא בטומאת מת מיהא מחלקין כן ומכאן נראה לגדולי המחברים שכל טומאה שאין הנזיר מגלח עליה אינה מן התורה אלא מדברי סופרים שאל"כ היאך אין חייבין בה על ביאת מקדש דבנזיר הוא דאיכא למימר מת כתיב אבל ביאת מקדש מיהא למה ולא יראה כן שאם כן היאך קראה רבי מאיר טומאה חמורה אצל השרץ שאע"פ שהן מן התורה הואיל וביאת מקדש שוה לטומאת נזיר בהבאת קרבן למדו מפי השמועה להשוותם בכך ורבי מאיר חלק לומר שאף באותה שאין הנזיר מגלח חייבין על ביאת מקדש שלא תהא טומאת השרץ הקלה חמורה ממנה ואין הלכה כמותו אלא כר' יהושע:

וכן בא רבי עקיבא לחלוק על מה שאמרו למעלה שאין הנזיר מגלח על רביעית דם לדון בו שיגלח מקל וחומר של עצם כשעורה ומה עצם כשעורה שאין לו טומאת אהל כלל נזיר מגלח על מגעו רביעית דם שיש לו בעלמא טומאת אהל אינו דין שיהא הנזיר מגלח על מגעו ואע"פ שרבי עקיבא אף באהילו אומר כן כמו שהתבאר למעלה בשמועת ששה דברים מ"מ לדברי חכמים הוא אומר כן כלומר לדידי אף באהילו מגלח אלא לדידכו במגעו מיהא יהא מגלח והשיבו רבי אליעזר בסתם אין דנין קל וחומר כן ונשען על בינתו ולא פירש לו הטעם עד שהרצה את הדברים לפני רבי יהושע ואמר יפה אמרת כלומר שקל וחומר זה ודאי קל וחומר מעליא הוא ואין עליו תשובה ואלו היתה טומאת עצם כשעורה למגע כתובה בהדיא ודאי כך היינו דנין אלא שטומאת עצם כשעורה למגע אינה אלא הלכה ואין דנין קל וחומר מהלכה ואין הלכה כרבי עקיבא אלא כמה שהשיבו לו:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ומה שנכנס תחתיה בגמ' כך הוא:

הלכה למשה מסיני שהזורע את שדהו חציו במין אחד וחציו במין שני כגון שבת וחרדל אע"פ שעשאן גרן אחד מניח פאה לכל מין ומין ואם זרעו מין אחד לגמרי ר"ל שהכל חטה שחמתית או כלה לבנה אע"פ שעשאן שתי גרנות אינו מניח אלא פאה אחת לשתיהן ואם זרעו מין אחד אלא שהם שני גוונין כגון מקצתו שחמתית ומקצתו לבנה זו תלויה בתכונת הגרן אם עשאה גרן אחד אינו מניח אלא פאה אחת ואם עשאה שתי גרנות מניח פאה לכל אחת:

ונשלם הפרק תהלה לאל: