מסכת נזיר דף כ׳ עמוד א׳

וב"ה סברי משום אוירא גזרו וחמירא טומאתה ומשום הכי צריכה דתיהוי כבתחלה:

לא דכ"ע משום גושה גזרו דקילא טומאה והאי דאמרו לה דתיהדר לנזירותה קנסא בעלמא הוא דקנסוה:

איבעיא להו הא דא"ר יהודה דלא היתה נזירה אלא י"ד בשנטמאת קאמר:

ואליבא דב"ש דכשעלתה לארץ והיתה עושה ל' יום כב"ש נטמאת בטומאת מת וסתרה את הכל ועשתה ז' שנים אחרים כבתחלה:

או דלמא שלא נטמאת אלא בשביל שבאת בארץ העמים ועלתה לא"י עשתה ז' שנים כבתחלה ואליבא דב"ה:

ת"ש עלתה לארץ ואי ס"ד כו' ואי ס"ד כשנטמאת ואליבא דב"ש אי הכי י"ד שנה ול' יום מיבעיא ליה שהרי בתוך ל' נטמאת וסתרה כל שלמפרע ז' שנה ול' יום א"כ ז' שנים ול' יום היה לה למנות תחתיהן אלא מדלא תני הכי אלא י"ד שנה ש"מ דבלא נטמאת מיירי ר' יהודה ואליבא דב"ה. ע"א איבעיא להו הא דא"ר יהודה לא היתה נזירה אלא י"ד שנה כשנטמאת עוד טומאה אחרת בסוף שבעה ראשונים אבל לא יום מלאת ועדיין יש לה יום אחד או ב' מן הז' שנים ולבסוף ז' שנים עלתה לארץ ומנתה ז' שנים אחרות שהרי סותרת ז' שנים ראשונים לד"ה דהא נטמאת הרי י"ד שנה ולהכי לא אמרי ב"ש דצריכה למנות ל' יום בארץ דהא סגי לה באותן ז' שנים שהיא מונה בארץ תא שמע עלתה לארץ כו' ואי ס"ד כשנטמאת ואליבא דב"ש דנטמאת בסוף ז' ראשונים וחזרה ונטמאת בסוף י"ד כדאמר ת"ק אי הכי י"ד שנה ול' יום איבעי ליה לרבי יהודה למימר דכיון שנטמאת בסוף י"ד דיום מלאת היתה צריכה למנות עוד ל' דהא ס"ל דכי נטמאת ביום מלאת מונה ל' תניא נמי הכי דלר' יהודה אית ליה דכי נטמאת ביום מלאת מונה ל' וכיון דס"ל הכי ודאי הא דא"ר יהודה לא היתה נזירה אלא י"ד שנה בשלא נטמאת וקא פליג אתנא קמא דסבירא ליה לרבי יהודה דלא נטמאת כלל אלא לסוף שבע שנים עלתה לארץ והורוה שתהא נזירה עוד שבע שנים. ובלשון הזה דן ר"א ב"ר יצחק הלוי לפני רבינו וקבלה (כ"ל ז"ה גליו"ן):

כת אחת אחד אומר שתי שנים קיבל עליו נזירות ואחד אומר חמש שנים:

שב"ש אומרים נחלקה העדות הואיל ואין שם ב' עדים על ב' שנים:

לימא בהא קמיפלגי דב"ש סברי ארץ העמים משום גושא גזרו וב"ה סברי משום אוירא גזרו - אית ספרים דגרסי הכי דב"ש סברי ארץ העמים משום גושא גזרו עליה ולא על אוירא ומותר ליכנס בה בשידה תיבה ומגדל וב"ה סברי אפילו על אוירא גזרו ומש"ה החמירו לסתור הכל וקשה לגירסא זו דמאי טעמא דב"ש דנהי דלא גזרו כי אם משום גושא מ"מ לסתור הכל מידי דהוה אבית הקברות דאינו מטמא באויר ואפ"ה סותר הכל לכן נראה דגרסינן איפכא ב"ש סברי משום אוירא גזרו והחמירו בארץ העמים וב"ה סברי משום גושא גזרו וא"ת והשתא נמי מאי טעמא דב"ש אטו משום דהחמירו בה יותר מקבר לא יסתור אלא ל' וי"ל דאין הכי נמי דכיון דהחמירו בה לגזור על אוירא גלוי לכל דאותה טומאה אינה אלא מדרבנן ולכך סגי לן דיסתור שלשים יום דלא מיחלפא בטומאה דאורייתא וב"ה סברי משום גושא גזרו וכיון דדינה כקבר צריך שיסתור הכל ומשום דמיחלפא ארץ העמים בקברות וכענין סברא זו איכא בפ' כהן גדול (לקמן נזיר דף נד:) דקאמר אי משום אוירא ל"ל הזאה אבל אי משום גושא ניחא דטעמא דהזאה כשאר טומאות ולפ"ז ה"ג לא דכ"ע משום אוירא גזרו ולכך ניחא לב"ש דלא קניס אלא ל' יום וב"ה סברי אע"ג דגלוי לכל דטומאה דרבנן הוא ואינה כשאר אהל קנסינן ליה בתחילת נזירות ובקנסא הוא דפליגי:

בשנטמאת ואליבא דב"ש [אמר] רבי יהודה דהוצרכה למנות ל' יום בא"י ונטמאה בסוף ל' יום בא"י ומנתה עוד ז' שנים שהרי הוצרכה לסתור כל נזירות ונמצא דלר' יהודה היתה י"ד שנים ול' יום והיינו דוקא לב"ש דאין צריך למנות בא"י רק ל' יום לבד דאי לב"ה זקוקה לחזור ולמנות בא"י ז' שנים אחרים אי נטמאת בסוף מנין כנטמאת דלעיל היה כך שנטמאה בסוף מנין של הארץ וא"כ היתה צריכה להא נזירות כ"א שנה או דלמא בשלא נטמאת ודר' יהודה אליבא דב"ה דוקא דלב"ש לא הוצרכה לי"ד שנים ובז' שנים ול' יום סגי:

תא שמע עלתה לא"י וכו' ואי ס"ד בנטמאת ואליבא דב"ש אי הכי ר' יהודה אומר לא היתה נזירה אלא י"ד שנה י"ד שנה ול' יום מיבעי ליה - ולא גרסינן מה שכתוב בספרים ועוד מתניתין וא"ת ודלמא ל' יום היו מובלעים בז' שנים הראשונים כגון שעשתה בחו"ל ז' שנים חסר חדש ושלשים יום דקנסא בארץ [הרי] ז' שנים ולא יותר ונטמאה בסוף ל' יום של הקנס ועשתה עוד ז' שנים הרי י"ד בין הכל ועוד קשה למה לו להאריך דברי ת"ק לא יביא אלא דברי ר' יהודה לדקדק מהם וי"ל דמש"ה מייתי דברי ת"ק לאוכוחי דלת"ק לא מיירי בהבלעה דקתני ולבסוף שבע שנים נטמאת ונמצאת נזירה כ"א שנה (ול' יום) [א"כ] גם דברי ר' יהודה לא מיירי בהבלעה וא"כ י"ד שנים ושלשים יום מיבעי ליה:

מי שהיו שתי כתי עדים מעידות אותו אלו מעידין שנדר שני נזירות ואלו מעידין שנדר חמש נחלקה עדותן - ואין כאן נזירות כלל וא"ת היכי דמי אם שתק הנודר שתיקה כהודאה דמיא וי"ל שהנודר מכחיש כל אחת ואחת דאי מודה לאחת למה לא יהיה כהודאתו א"נ באומר איני יודע והשתא צריך לידון לפי העדות א"נ כששותק ובאו שתי הכיתות יחד דלא הוי שתיקותיה כהודאה דלאו מודה הוא דאמר מה לי להכחישן הא שתיהן מכחישין זה את זה וב"ה אומרים יש בכלל חמש שתים [ומונה] ב' דהוי כאילו אמרו שתיהן שתים נדרת:

מתניתין דקתני דפליגי ב"ש וב"ה בשתי כתי עדות [דלא כהאי] תנא דר' ישמעאל:

אמר רב הכל מודים במונה שנחלקה העדות לרבי ישמעאל דאמר דפליגי בית שמאי ובית הלל בכת אחת היינו כשאומר אחד שתים ואחד אומר חמש אבל אם מונה כדמסיק ואזיל נחלקה העדות:

מאי קאמר כלומר והיכי דמי מונה דקאמר אילימא דקא מכחשי אהדדי להדיא כדקאמר חמש ולא שתים כו' פשיטא דנחלקה עדותן ומאי קא משמע לן רב אלא אחד אומר אחת ושתים ואחד אומר שלש וארבע וחמש ואינם מכחישים בפירוש זה את זה וקמ"ל רב דכיון דכל חד וחד נחת למניינא שזה אינו אומר שתים בבת אחת אלא אומר אחת ושתים וזה ג' וארבע וה' ולא אחת ושתים כאילו אמר לא אחת ושתים נדר אלא של שלש וארבע וה' וזה שאמר אחת ושתים כאילו אומר ולא נדר שלש וארבע וחמש:

המשנה החמישית והכונה בה בענין החלק הרביעי והוא שאמר מי שהיו שתי כתי עדים מעידות אותו אלו מעידות שנזר שתים ואלו מעידים שנזר חמש בית שמאי אומרים נחלקה העדות אין כן נזירות וב"ה אומרים יש בכלל חמש שתים שיהא נזיר שתים אמר הר"ם פי' זה מבואר וכבר ידעת שנזירות שלשים יום:

אמר המאירי מי שהיו שני כתי עדים מעידין אותו שנזר אלא שכת אחת מעידתו שנזר שתי שנים וכת אחת מעידתו שנזר חמש והוא שותק או אינו זכור או מכחישם בית שמאי אומרין נחלקה עדותם כלומר ואין כאן עדות ובית הלל אומרים יש בכלל חמש שתים ויהא נזיר שתים שהרי כלם מודים בשתים ואפילו היו מכחישות זו את זו ר"ל שזו אומרת שתים ולא חמש וזו אומרת חמש ולא שתים והרי שתי כתי עדים המכחישות זו את זו התבאר בדיני ממונות שזו באה בפני עצמה ומעידה וזו באה בפני עצמה ומעידה הא כת אחת שאחד ממנה מעיד על שתים ואחד על שלש אינו כלום שהרי אין כאן כת אחת בעדות אחת ואין צריך לומר במכחישות זו את זו ואף על פי שבדיני ממונות אחד אומר מנה ואחד אומר מאתים חייב במנה שיש בכלל מאתים מנה בדין זה אינו כן ואע"פ שבגמרא אמרו לדעת ר' ישמעאל שאף בכת אחת נחלקו בית הלל לומר שיש בכלל חמש שתים יחידאה היא וסתם משנה עדיף ומ"מ יש פוסקים כן ומזו של דיני ממונות וכן שר' ישמעאל אמר ולשיטה זו אנו צריכים לברר מה שנאמר בגמרא על זו (שלש שר' ישמעאל) אמר רב הכל מודים במונה שנחלקה עדותם ושאלו בה מאי קאמר אלימא זה אומר חמש ולא שתים וזה אומר שתים ולא חמש הא קא מכחשי אהדדי כלומר ופשיטה היא שאין עדותם כלום ויראה לי מכאן שאף בדיני ממונות כל שבכת אחת שאחד אומר מנה ולא מאתים ואחד אומר מאתים ולא מנה לבד אינו כלום אלא שיש לחוש ולומר שזה שאמר חמש ולא שתים אפשר בלא שום הזכרת שתים אבל במאתים אי אפשר למנין מאתים אלא אחר מנין מנה:

ונשוב לדברינו והוא שפרשו דבריו אחד אומר שנדר אחת שתים ואחד אומר שנדר שלש ארבע חמש שנמצא שאין זה בכלל זה והרי הוא כאלו אמר האחד אני שמעתי ראשונה ושניה ולא עוד והשני אמר אני שמעתי שלישית ורביעית וחמישית ושאל בה השתא יש לומר חמירתא אמר קילתא לא אמר ואין גורסין חמירתא אמר רב אלא חמירתא אמר כלומר אותו העד הלא בתמיה אלא דרך שאלה כלומר שמא אין זו הכחשה ואותן שהוצרכו לו ר"ל שלא אמרן חברו קאמר ר"ל שלש ארבע חמש והן הקרויות חמירתא כלומר שהן צריכות למוד קילתא לא קאמר ר"ל אותם שלא הוצרכו לו והם אותן שהזכירן חברו ואין זה אלא כמוסיף על דבריו של חברו כלומר אלו שהזכרת נדר ועוד שלש כלומר ואף זו אינה הכחשה ויש בכלל חמש שתים במערבא אמרי אין הכחשה במונה כלומר כל שמזכירין את השנים דרך מנין אין חלוק שהזכרה השנים קרוי הכחשה אלא אינו מכוין אלא להוסיף על דברי הראשון ויש בכלל חמש שתים ואם כן בין במונה בין שלא במונה יש בכלל חמש שתים ובתלמוד המערב שברביעי של סנהדרין מצאנוה בהפך שבמונה יש בכלל חמש שתים ובשאינו מונה נחלקו והוא שאמרו שם רב אמר בכולל נחלקו אבל בפורט כל עמא מודו יש בכלל חמש שתים ר' יונה אמר במונה נחלקו אבל בכולל כל עמא מודו נחלקה העדות כולל אהן דאמ' תרתין ואהן דאמ' חמש פורט אהן אמ' חדא ואהן אמר תלת ארבע חמש ונראין הדברים שזו וזו אין דנין אותם בהכחשה ומ"מ יש גירסא בפירושי גדולי הרבנים שנוטה לדברי תלמוד המערב והוא שגורסין אמר רב הכל מודים במונה שיש בכלל חמש שתים ואפילו בכת אחת וכו' עד אלא אחד אומר אחת שתים וכו' פשיטא דודאי הואיל ונחתי למנינא אין אחרון אלא כמוסיף על דבריו של ראשון דהשתא חמירתא ר"ל אותן שהוצרכו להוסיף קאמר קילתא לא קאמר בתמיה כלומר לא כל שכן שנכללו בדבריו אותם שהוזכרו על ידי חברו ובמערבא אמרי לה נמי הכי אלא דאמרי לה בהאי לישנא אין הכחשה במונה וכשנאמר דרך מנין אפי' בבת אחת יש בכלל חמש שתים ומ"מ אף שלא כדרך מנין הלכה כבית הלל ויש גירסאות אחרות אלא שאינן מתישבות כל כך ואף זו שהבאנו בשם תלמוד המערב לא הוזכרה שם על כת אחת אלא על שתי כתי עדים וזו לענין פסק כבר ביארנו שיש בכלל חמש שתים על כל פנים ולא נפל הספק אלא בכת אחת ואף בזו יראה לפסוק שכל שאין בניהם הכחשה ברורה יש בכלל חמש שתים:

זהו ביאור המשנה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר שלא ביארנוהו:

ונשלם הפרק תהלה לאל:

מי שאמר הריני נזיר ושמע חברו ואמר ואני וכו' זה הפרק יכלול קצת עניני החלק הראשון בענין דין התפסה שבנזירותו ורוב עניני החלק השלישי בדין אשה שנדרה בנזירות על אי זה צד בעלה מיפר לה ובאי זה זמן ובכללו על אי זה צד האדם מדיר את בנו בנזיר ועל אי זה צד אפשר לאחרים למחות וכל שביטל הנזירות והופרשו הקרבנות מה יעשה מהם וכן על אי זה צד אדם מביא קרבנות נזירות של אביו ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לארבעה חלקים הראשון בדין התפסת נזירות השני בדין אשה שנדרה בנזיר השלישי בדין מדיר את בנו בנזיר הרביעי בדין גלוח על נזירות האב זהו שורש הפרק דרך כלל אלא שיבאו בו דברים שלא מן הכונה על ידי גלגול כענין סוגית התלמוד על הדרך שקדם:

איבעיא להו בשנטמאת ואליבא דבית שמאי והכי קאמר ליה ר' יהודה לתנא קמא ודאי אמת היה שנטמאת בסוף נזירותה ואפילו הכי לא היתה נזירה אלא ארבע עשרה שנה דהורו לה כבית שמאי להיות נזירה שלשים יום ונטמאת בסוף שלושים יום והוצרכה להיות בנזירות עוד שבע שנים. או דילמא בשלא נטמאת ואליבא דבית הלל ולא פליג ר' יהודה אתנא קמא אלא בעיקר המעשה שר' יהודה אומר שכך היה המעשה שלא נטמאת. אבל אם נטמאת היתה צריכה להיות נזירה אחד ועשרים שנה. תא שמע עלתה לארץ ישראל כו'. לא היה צריך להביא כל זאת המשנה אלא שרוצה לדקדק דכי היכי דלתנא קמא נטמאת בסוף ימי נזירותה הכי נמי לר' יהודה. הילכך פריך אי סלקא דעתך כשנטמאת ואליבא דבית שמאי אם כן נטמאת בסוף ל' יום של נזירות ארץ ישראל אם כן י"ד שנה ול' יום מיבעי ליה. ואית ספרים דגרסי י"ד שנה שלושים יום מיבעי ליה דתניא ר' יהודה אומר משום ר' אליעזר זאת תורת הנזיר ביום מלאת אמרה תורה נטמא ביום מלאת תן לו תורת נזיר. ואי סלקא דעתך כשנטמאת ואליבא דבית שמאי כיון דנטמאת בסוף שלשים לא היתה צריכה להיות נזירה אלא שלושים יום. הרא"ש ז"ל בפירושיו. וכן פירש הרב עזריאל ו"ל וז"ל: איבעיא להו בשנטמא ואליבא דבית שמאי. הא דקאמר ר' יהודה לא היתה נזירה אלא י"ד בשנטמאה קאמר כדמיירי תנא קמא דקאמר נטמאה בסוף נזירות ארץ ישראל והיתה נזירה אחת ועשרים שנה. וקמהדר ר' יהודה ודאי נטמאת בסוף נזירות ארץ ישראל ולא היתה נזירה אלא י"ד שנה ושלשים יום דארץ ישראל כבית שמאי ואז נטמאה והתחילה למנות ז' שנים. או דילמא בשלא נטמאה איירי ר' יהודה ואליבא דבית הלל דאמרי נזיר בתחלה. תא שמע עלתה לארץ ולסוף שבעה שנים נטמאה ונמצאת כו'. ואי סלקא דעתך בשנטמאה איירי ר' יהודה ואליבא דבית שמאי אם כן כי היכי דלתנא קמא נטמאה לסוף מנין ארץ ישראל לר' יהודה נמי נטמאה בסוף שלושים דהיינו מנין ארץ ישראל לבית שמאי. אי הכי י"ד שנה ושלשים יום מיבעי ליה. לא היה צריך לאתויי רישא דמתניתין דהכא דמיד מצי למפרך י"ד ושלשים יום מיבעי ליה. אלא לרווחא דמלתא נקטיה כדאשכחן גבי שבת עלה דההיא דבירית. ויש ספרים דגרסי שבע ושלשים מיבעי ליה דתני ר' יהודה משום ר' אליעזר זאת תורת הנזיר ביום מלאת ימי נזרו נטמא יום מלאת תן לו תורת נזיר. וצריך לפרש פירוש על הסוגיא. וברוב ספרים גרסינן שלשים מיבעי ליה. ואלו גרס חד אלא שמן השבע פשיטא ליה ולא הזכירם. הרב עזריאל ז"ל. ונראה לי דפירוש גרסת שבע ושלשים אם כן גרס שלשים הוי פירושו כפירוש הרא"ש ז"ל לגרסת שלשים ותו לא. איבעיא להו הא דתנן ר' יהודא אומר לא היתה נזירה אלא י"ד שנה כשנטמאת קאמר ואליבא דבית שמאי. פירוש דאית ליה לר' יהודה שאף י"ד שנה לא היתה נזירה כי אם על ידי שנטמאה דסבירא ליה לר' יהודה כבית שמאי דאמרי דכי עלתה לארץ אינה צריכה למנות אלא שלשים. ונטמאה לסוף שלשים יום בארץ. ועכשו סותרת ומונה עוד שבע שנים שהרי הוצרכה לסתור כל נזירותה כיון שנטמאת. ונמצא דלר' יהודה היתה נזירה י"ד שנים ושלשים יום. דאף על גב דאין צריך לבית שמאי אלא למנות שלשים מכל מקום כי נטמאת צריכה למנות כל השבע שנים דהשלשים יום של ארץ ישראל שהם משום קנס היו כמו סוף נזירות של חוצה לארץ. והיינו דוקא אליבא דבית שמאי דאין צריכה למנות בארץ אלא שלשים יום. דאי לבית הלל דאמרי נזיר בתחלה הרי צריכה היא לחזור ולמנות בארץ שבע שנים אחרות ואם נטמאת בסוף המנין שמנתה בארץ אם כן היתה נזירה אחד ועשרים שנה. או דילמא כשלא נטמאת היתה נזירה י"ד ואליבא דבית הלל. פירוש אליבא דבית הלל דוקא דאמרי נזיר בתחלה נמצא כי כשנכנסה לארץ לא הוצרכה למנות אלא שלשים יום נמצא שלא היתה נזירה אלא שבע שנים ושלשים יום. ויש מפרשים כשנטמאת ולבית שמאי כלומר אפילו לבית שמאי והוא הדין לבית הלל אפילו לבית הלל דמיירי כשנטמאת בתחלת נזיריות של ארץ ישראל שלא סתרה אלא שני ימים או שלשה דהשתא אף על גב דנטמאת ליכא אלא י"ד. או בשלא נטמאת ולבית הלל דוקא כדפרישנא. תא שמע עלתה לארץ כו'. ר' יהודה אומר לא היתה נזירות אלא י"ד שנה ואי סלקא דעתך בשנטמאת ואליבא דבית שמאי האי י"ד שנה ושלשים יום מיבעי ליה. פירוש דהא נטמאת ביום אחרון של שלשים יום משנכנסה בארץ נמצא כי מנתה שלשים יום משום קנס ואם נטמאת לסוף השלשים יום בארץ סותרת כל נזירותה אפילו לבית שמאי כיון דנטמאת שהרי אנו רואים שאלו נזירות חוצה לארץ נמשך עד סוף שלשים. ונמצא שהיא סותרת כל הנזירות הראשונה והוו להו י"ד שנים ושלשים יום. אלא שמע מינה מתניתין בשלא נטמאת מיירי ואליבא דבית הלל דאמרי נזיר בתחלה: תניא נמי הכי ר' יהודה אומר משום ר' אליעזר זאת תורת הנזיר ביום מלאת ימי נזרו התורה אמרה נטמא ביום מלאת תן לו תורת נזיר. פירוש דהיינו שלשים יום. ותימה מאי תניא נמי הכי. לפיכך יש גורסין כך ואי סלקא דעתך כשנטמאת ואליבא דבית שמאי האי י"ד שנה שלשים יום מיבעי ליה דתניא ר' יהודה משום ר' אליעזר אומר כו'. פירוש ובמשנתנו ביום מלאת נטמאת כדקתני לסוף שבעה נטמאת ואם כן לא היה לה לסתור אלא שלשים יום בלבד בתורת סתם נזיר:

מתני' מי שהיו שתי כתי עדים מעידין אותו אלו מעידין שנדר שתים שקבל עליו שתי נזיריות ואלו מעידין שנדר חמש. באותה שעה שאתם אומרים שנדר שתים אנו אומרים שנדר חמש. הרא"ש ז"ל בפירושיו:

בית שמאי אומרים נחלקה עדותן שמכחישות זו את זו ואין כאן נזיר כלל. אבל כת ביחד מעידה נדרת כך אפילו הוא מכחישה אין בידו להכחישה על פיו. הר' עזריאל ז"ל:

ובית הלל אומרים יש בכלל חמש שתים ויהא נזיר שתים ודאי בכת אחת אפילו בית הלל מודו דנחלקה עדותן שהאחד אמת והאחד משקר הרי אין שם אלא עד אחד אמיתי. תוספי הרא"ש ז"ל:

גמרא ובית הלל אומרים יש בכלל חמש שתים ושניהם מעידין על שתים ולתנא דמתניתין גם בית הלל מודים בכת אחת דנחלקה עדותן. הרא"ש ז"ל בפירושיו.

וזה לשון שיטה מתני' דקתני דפליגי בית שמאי ובית הלל בשתי כתות דלא כי האי תנא. דתניא אמר ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה לא נחלקו בית שמאי ובית הלל על שתי כתי עדים שאחת אומרת שתים ואחת אומרת חמש שיש בכלל חמש שתים. עד כאן:

אמר רב הכל מודים כו' ככתוב בתוספת.

הא קא מכחשן אהדדי פשיטא ומאי קא משמע לן רב אפילו בלא מונה נמי הויא הכחשה. הרא"ש ז"ל בפירושיו: וכתוב עליו הגהה וז"ל: ולא דמי לכשאומר חמש סתם שנוכל לפרש דבריו שרוצה לומר שקבל עליו חמש נזיריות זה אחר זה הלכך אף על פי שמוכחש בשלוש בשנים מיהא אינו מוכחש. אבל כשאומר שקבל עליו ה' נזיריות ביחד אי אפשר לקיים דבורו לא כולו ולא קצתו שהרי חברו מכחישו הלכך הויא הכחשה. עד כאן. ואית דגרסי הכי אמר רב אילימא אחד אומר חמש ולא שתים. וגם לפירוש התוספות. שיטה. וכן פירש הרא"ש ז"ל בפירושיו וז"ל: במערבא אמרי אין הכחשה במונה באתקפתא דרמי בר חמא עד כאן. וצריך עיון דמשמע דאחד אומר חמש דהוי הכחשה לדברי הכל ואם כן כיוצא בזה אחד אומר מאתים ולא מנה ואחד אומר מנה ולא מאתים משמע דהויא הכחשה תוספי הרא"ש ז"ל: סליק פרק מי שאמר קמאפרק מי שאמר בתרא