מסכת נזיר דף ל״ח עמוד ב׳

ת"ק לא מדמי להו לכל איסורי נזיר לשתיה דאילו ענבים בכזית ויין ברביעית:

כיון דכתיב וענבים לא יאכל לכל מלתא הוא דאתא דכשם שבזמן שהן ענבים מיחייב עליהן בכזית אף כל איסור שבנזיר בזמן שהן יין בכזית:

שהוא מין אחד דאחד לחים ויבשים מין ענבים הן:

והוא שתי שמות לח ויבש ואמרי להו זג וחרצן:

לאיתויי חמרא חדתא ועינבי שאע"פ שהן מין אחד שהי' חדש מתוק כענבים הואיל ושני שמות יש להן חייב על כל אחת ואחת:

אמר אביי אכל זג וחרצן לוקה שלש אחת מכל אשר יעשה מגפן היין ואחת על חרצנים ואחת על זג דלא יאכל אכולהו קאי:

רבא אמר אכל זג וחרצן אינו לוקה אלא אחת אפילו כי אכל זג וחרצן אביי מתרץ מתניתין לטעמיה דתני וחייב על החרצנים בפני עצמן ועל הזגים אפילו כשאוכל את שתיהן ביחד וכן נמי למתניתא דתני לחייב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו ואפי' כשאוכל זג וחרצן בבת אחת ורבא מתרץ לטעמיה כגון דלא אכל אלא אחד מהם דלא תימא עד שיאכל לחים ויבשים בהדי הדדי וחרצנים וזגים בהדדי אלא אפי' לא אכל אלא לחים בלבד או יבשים בלבד לוקה אחת ולעולם אם אכל לחים ויבשים או זג וחרצן אינו חייב אלא אחת ולא לאתויי חמרא חדתא ועינבי ומתני' נמי תני וחייב על היין בפני עצמו כו' דלא תימא עד דאכיל ליה לכולהו אלא ודאי אכל חד מנהון לוקה ומיהו כי אכיל נמי כולן יחד אינו חייב אלא אחת:

ע"א אינו לוקה אלא אחת כשאוכל זג יחידי או חרצן ואינו לוקה משום כל אשר יעשה ולא צריך לשנויי לכל הני כדשנינן לעיל:

ואינו חייב עד שיאכל מן הענבים כזית וה"ה בשתיה והיינו כמשנה אחרונה וכר"ע דבסמוך משנה ראשונה עד שישתה רביעית יין פירוש וה"ה לאכילה ברביעית ושתיה בכזית כיצד משערין מביאין זית אגורי ושוקעו בכוס מלא יין [והיין שיוצא ממנו] אם שותה כיוצא בו היינו כזית ואכילה משערינן דכמו שאכל מן הענבים נותנין בכוס מלא יין אם יוצא מן היין רביעית הרי אכל כרביעית וקשה לר"ת [על] פירוש [זה] דאין דרך התנא בשום מקום להקדים משנה אחרונה למשנה ראשונ' בסדר ועוד קשה דמתחילה נקט כזית דהיינו משנה אחרונה כר"ע ומפסיק בה במשנה ראשונה ושוב חוזר לומר דברי ר"ע שהוא כמשנה [אחרונה] וע"ק דלפי [זה] היה לו לשנות במשנה ראשונה עד שיאכל רביעית כיון דבאכילה פליגי דלישנא דמתניתין משמע דבאכילה לא פליגי וע"ק דכי היכי דבעי הש"ס טעמא לדברי ר' עקיבא שמביא פסוק בגמרא שמדמה שתיה לאכילה היה לו ליתן טעם למשנה ראשונה אמאי מדמי (שתיה לאכילה) אכילה לשתיה לכ"נ לר"ת דמתני' דקתני ברישא עד שיאכל מן הענבים כזית היינו אליבא [דכ"ע] דבאכילה כ"ע מודו דבכזית ולא פליגי אלא בשתיה דמשנה ראשונה עד שישתה רביעית כדרך כל שתיה [בכריתות בפ' אמרו לו] (כריתות דף יב:) [מ"מ] שתיה לא גמר מיניה [דאכילה] ומצריך שתיה ברביעית ור"ע כיון דכתיב ענבים לחים ויבשים לא יאכל מה אכילה בכזית אף כל איסורים בכזית מוענבים וי"ו קדריש אף כל איסורי נזיר בכזית דהיינו שתיה דכתיב לעיל מיניה וכל משרת ענבים לא ישתה והשתא וי"ו דוענבים מוסף על דלעיל דכי היכי דענבים בכזית הכי נמי שתיה הכתוב לעיל בכזית ולפירוש קמא גרסינן בגמרא ת"ק מדמי כל איסורי דנזיר לשתיה דתנא עד שישתה רביעית ור"ע [מדמה] כל איסורי נזיר לאכילה פירוש ויליף שתיה מאכילה כדפרישית:

ועל זה בעצמו לחים ויבשים קרא יתירא הוא ולכתוב ענבים והוי לחים ויבשים במשמע אלא לחייב על זה בעצמו שאם אכל ענבים לחים ויבשים בהתראה אחת שהתרו אל תאכל ענבים לוקה שתים ואפי' הן מין אחד וטעם [אחד] כיון שהם שני שמות:

ה"ג בגמרא ומכאן אתה דן לכל איסורי נזיר חמרא חדתי ועינבי אע"פ שטעמם שוה הואיל שהוא שני שמות לוקה שתים וא"ת תיפוק ליה דחמרא חדתי וענבי כתיב בהדיא בקרא בתרי לאוין דכתיב מיין ושכר יזיר [ומתרגמינן] מחמר [חדת] ועתיק וענבים כתיב וי"ל דאי מיזיר ה"א חדתא כגון [ארבעה] יום דאחר שלשה ימים שבצר אין טעמו כטעם ענבים אבל יין [חדש] ממש אימא לא מחייב אלא חדא קמ"ל:

חרצן לוקה שתים משום חרצן לא יאכל ומשום מכל אשר יעשה מגפן היין:

אין לוקין על לאו שבכללות דמכל אשר יעשה מגפן כל מילי משמע ואינו מפרש שום דבר:

אמרו לו אל תשתה שהתרו בו על כל פעם ופעם שהיה רוצה לשתות:

אכל ענבים לחים ויבשים וחרצנים וזגין כלומר כזית מכל אחד וגם בסחט אשכול ענבים ושותה לוקה ה' משום כזית ענבים לחים וכזית יבשים וכזית זגין וכזית חרצנים ומשום שותה יין:

ולילקי שש מכל אשר וגו' וא"ת ולחשוב נמי התנא שכר וחומץ וי"ל דהא לאו שיורא הוא אלא משייר מיניה אבל בהנך דחשיב התנא יש למנות כל המלקיות שבהם:

זה שנאמר בתורה באיסורי נזיר ענבים לחים ויבשים מיותר הוא שהרי שניהם היו בכלל ענבים הא לא בא אלא שאם אכל שניהם יהא חייב על זה בעצמו ועל זה בעצמו אף על פי שטעם אחד הוא הואיל והם שני שמות מכאן אתה למד לכל איסורי נזיר אף על פי שהם שוים בטעם אחד ומין אחד הואיל והם שני שמות לוקה שתים אפילו באכילה אחת ובהתראה אחת כל שאכל כזית מכל אחד מהם והותרה מכלם ונמצא שאם אכל ענבים וחרצן וזג וצמוקים ושתה רביעית יין אפילו חדש שטעמו וטעם הענבים אחד לוקה חמש מלקיות אף בהתראה אחת שהרי בכל אחד מהם לאו אחד בפני עצמו הואיל וחלקן הכתוב בלחים ויבשים אף כל המפורשים שבהם נתחלקו זה בעצמו וזה בעצמו ללאו מיוחד לכל אחד ולוקה עוד מלקות ששי משום לא יחל ששוה בכל נדר כמו שביארנו אבל אינו לוקה עליהם לאו שביעי מדין מכל אשר יעשה מגפן היין שלאו שבכללות הוא ואין לוקין עליו והוא שאמרו כאן בגירסא מדוייקת אמר אביי אכל חרצן לוקה שתים ר"ל אחת מלאו של חרצן ואחת מלאו אשר יעשה מגפן היין אכל זג לוקה שתים זג וחרצן לוקה שלש ר"ל אחת משום חרצן ואחת משום זג ושלישי מכל אשר יעשה וכו' רבא אמר אינו לוקה אלא אחת ר"ל אחת על כל פרט ופרט הא מכל אשר יעשה לא שאין לוקין על לאו שבכללות ומה שאומר איכא דאמרי תרי הוא דלא לקי ואיכא דאמרי אפילו חדא לא לקי כך פירושו איכא דאמרי שאם לא הותרה מצד הפרט אלא מצד הכלל לוקה מיהא אחת על כל הפרטים ואיכא דאמרי אפילו חדא לא לקי הואיל ולא הותרה אלא מצד הכלל וכן הלכה וכבר ידעת שהרבה בלבולין ונסחאות ושינוי פירושין נאמרו בשמועה זו ובכיוצא בה בנא ומבשל ורחים ורכב המבוארות במקומן וכבר הרחבנו בביאור עניניהם בכדי היכולת בתשיעי של מציעא:

נזיר שהיה שותה יין כל היום בהתראה אחת אף על פי שבדיני שמים חייב בכולן אינו לוקה אלא אחת ר"ל אחת משום יין שהרי מ"מ לוקה הוא שנים מצד לא יחל דברו ואם התרוהו על כל שתיה ושתיה לוקה על כל אחת ואחת כמנין התראותיו כל ששתה רביעית אחר התראתו:

כבר ביארנו לשיטתנו שאם שתה רביעית יין ורביעית חומץ חייב שתים הואיל ושני שמות הן ושגדולי המחברים חלקו לומר שאינו לוקה אלא אחת הואיל וכתוב בהן חומץ יין נראה שהכתוב עשאם אחד מ"מ יראה שסוגיא זו סועדת לשיטתנו ממה שאמרו בה הא שייר עינבי דקרוס כלומר שלוקה אף עליהן אף על פי שלוקה מצד היין והחומץ בכלל עינבי דקרוס הוא ושמא עינבי דקרוס אינו בכלל יין אבל חומץ בכלל יין הוא ולמדת שאם אכל עם אותם שהוזכרו עינבי דקרוס לוקה אף עליהם וכן בבין הבינים על הדרך שפירשנו למעלה וכן בבוסר:

לענין ביאור זה שאמרו אלא אמר רב פפא לא תנא מידי חמש פירושו שלא הוזכרו בבריתא חמש אלא לוקה סתם ופירושה לוקה כפי הראוי ושאל אם כן אמאי אותביה ושבשוה לבריתא לאקשויי מינה ותירץ אנא סברי דסברא הוא בידיה והקשיתי לו מן הבריתא להחזירו והוספתי דרך גירסא מה שהייתי אני סבור בפירושה השתא דידענא דגמ' היא בידיה ולא הדר ביה פשפשתי בדברי ומצאתי שאפשר לפרש הבריתא בדרך אחרת שאין בה קושיא ומ"מ הלכה כרבא:

לחייב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו דלמה לי למכתב לחים ויבשים ליכתב וענבים לא יאכל דמשמע כולהו. אלא לומר לך שאם אכל לחים ויבשים והתרו בו משום לחים לא יאכל יבשים לא יאכל חייב שתיים:

הכי גרסינן אמר רבא אכל חרצן לוקה שתים וכך היא בפרק כל המנחות ופרק המקבל. אבל בכל שעה איתא איפכא אמר אביי במקום רבא.

אחת משום מחרצנים ועד זג לא יאכל ואחת משום מכל אשר יעשה מגפן היין. וכן אכל זג לוקה שתים מהאי טעמא. חרצן וזג לוקה שלש משום חרצן לא יאכל זג לא יאכל ומכל אשר יעשה.

אמר אין לוקין על לאו שבכללות וכל אשר יעשה מגפן היין כלל כל מידי דגפן יחד. בפרק כל שעה גרסינן איכא דאמרי תרתי הוא דלא לקי הא חדא לקי ואיכא דאמרי חדא נמי לא לקי דלא מייחד לאו כלאו דחסימה. והכי פירושו תרתי לא לקי אם התרו בו מכל אשר יעשה עם התראת זג או חרצן דלהכי אהני מה שנכתב בכלל. אבל אם התרו בו מכל אשר יעשה וכו' לבדו לקי אף אזג או אחרצן. ואיכא דאמרי אף חדא לא לקי אף אם לא התרו בו אלא מכל אשר יעשה לבד לא לקי דלא מייחד אלא כולל כל מילי דאתי מגפן. אבל אם התרו על חרצן משום חרצן ועל זג משום זג או על שניהם יחד משום זג וחרצן לוקה על כל אחת ואחת. ורש"י לא פירש כן התם:

מאי שייר דהאי שייר דבשביל דבר אחד אין רגילות לשייר. שייר לא יחל דברו. שקבל עליו להיות אסור ביוצא מן הגפן. אי משום הא לאו שיורא הוא. דמידי דאיתא בנזירות וליתא בדוכתא אחריתי קתני ולא יחל איתא נמי בנדרים.

יש ספרים דגרסי והא שייר ענבי דכרי ולא גרסינן ליה דהא בכלל ענבים לחים ויבשים הוו. הר' עזריאל ז"ל: ודחינן אי משום הא לאו שיורא הוא כי קתני כל היכא דליתיה בדוכתא אחריתי לא יחל דברו איתיה בענבים. גרסא אחריתא אי משום הא לאו שיורא הוא לא יחל ליתיה בנזירות אלא בנדרים:

והא שייר דבין הביניים דאמרן לעיל ועד (זג) לאיתויי דבין הביניים דהיינו כל אוכל שבעינב. ומכאן קשה לפירוש ר"ת ז"ל שפירש דבין הביניים היינו ענבים קטנים שבין הגדולים דמאי פריך בהכי דהא בענבים לחים תו ליכא לאו דהא לא מני תנא לאו דחומץ יין וחומץ שכר דלא נחת למימני אלא לאו דשייכי בענבים. ולא קשיא ליה אלא מבין הביניים דהיכי תני בברייתא לוקה חמש לוקה שש מיבעי ליה. שיטה:

תוס' ד"ה ולילקי שש וכו' וי"ל דהא לאו שיורא הוא כעין זה מכות ד' כב ע"א תוד"ה מתקיף:

ד"ה והא שייר וכו' קושיא הוא למ"ד. לא זכיתי להבין דהיכן מצינו מ"ד בל יחל לאו שיורא הוא דמאי דאמרי' אי משום בל יחל לאו שיורא היינו לתרץ לרבא דלא יקשה דלחשוב בל יחל וכמ"ש תוס' וא"כ אדרבה אם בין הביניים הוי שיור נימא באמת דגם לרבא בל יחל הוי שיורא ושייריה משום דשייר ג"כ בין הביניים וצ"ע: