מסכת נזיר דף כ״ט עמוד ב׳

אמרת לא אם אמרת בזכר לכך הוא נאכל:

שכן אין בו אלא איסור אחד דדילמא שומן הוא מאי דאכל והשתא קמייתי חולין לעזרה:

תאמר בנקבה דדילמא רוח הפילה או דבר שלא נתחייבה עליה קרבן וקא פגע בשני איסורין:

מאי שני דקאמר דקא משוי לה למליקה ואית בה איסור נבילה וחולין בעזרה אלמא דסבירא ליה לר' יוסי דשחיטת העוף מן התורה וחולין בעזרה מן התורה:

ה"ג מתקיף לה רב אחא בר איקא דילמא מאי שני איסורין בתרין איסורין מדרבנן דאיסור מליקה ואיסור חולין בעזרה ליתא אלא מדרבנן:

עד שיביא שתי שערות דהיינו עד בן שלש עשרה שנה דמבן י"ב שנה ועד י"ג שנה אם אדם יודע לשם מי נדר ולשם מי הקדיש דבריו קיימין והכי תנן במסכת נדה בפרק יוצא דופן (נדה דף מה:):

מאי לאו תנאי היא ורבי דאמר עד שיביא שתי שערות קסבר דהלכה היא בנזיר שהאיש מדיר את בנו בנזיר ומשום הכי מדיר ליה עד שיביא שתי שערות ואע"ג שהגיע לעונת נדרים:

ורבי יוסי בר' יהודה סבר דטעמא לא הוי אלא כדי לחנכו במצות והילכך כיון דהגיע לעונת נדרים ונפיק ליה מרשותיה תו לא מיחייב לחנכו במצות והיינו דקאמר עד שיגיע לעונת נדרים:

אמרת לא אמור מעצמך שלזה לא נקישם אם אמרת בזכר שבו [איסור] אחד דחולין בעזרה קאכיל תאמר בנקיבה שיש שני איסורין חולין בעזרה ואיסור נבלה לכך מביאה חטאת העוף ואינו נאכל אלמא אית ליה דין שחיטה לעוף מן התורה וחולין שנשחטו בעזרה דאורייתא:

מתקיף לה רב אחא בריה דרב איקא דילמא תרין איסורין דרבנן אבל דאורייתא לא הויין תרי איסורי דאין שחיטה לעוף מן התורה וחולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא וצ"ע אם ההיקשא דרשה גמורה היכי קאמר לא אם אמרת בזכר שכן איסור אחד תאמר בנקבה שכן שני איסורין דרבנן הא אין משיבים בהיקש ויש לומר דודאי ההיקש דרשה גמורה לענין שיש תקנה לספק יולדת במה שמביאה חטאת העוף אבל מה שאמר התנא שאינו נאכל חומרא דרבנן הוא ומן התורה הוא נאכל דאין שחיטה לעוף וחולין בעזרה אין דאורייתא ורבנן החמירו למ"ד דאית ליה בעלמא חולין שנשחטו בעזרה דאורייתא וקיימא לן בכל דוכתי דחטאת העוף בא על הספק ע"כ דרשה גמורה הוא שהרי מליקת העוף הוי כשחיטת חולין והכי מוכח כל הסוגיא כך לשון רש"י (בכריתות דף ז:):

לימא כתנאי וכו' עד שיביא שתי שערות דהיינו מיום י"ג שנה ויום אחד ואילך רבי יוסי בר' יהודה אומר עד שיגיע לעונת נדרים היינו שנת י"ג די"ב שנה נדריו נבדקין:

ואע"ג דהגיע לעונת נדרים [מדיר] ליה דמופלא סמוך לאיש דרבנן דמן התורה הוא קטן וברשות אביו הוא:

כיון דנפק ליה מרשותיה בעצמו מצי לידור בנזיר אם ירצה תו לא מיחייב וכ"ע מופלא סמוך לאיש מדרבנן:

אתיא דאורייתא נזירות דאביו ודחי יציאתו מרשות אביו דלא הוי אלא מדרבנן ואפילו סמוך לאיש כי בדקינן ליה דיודע להפלות:

ואיבעית אימא כ"ע כדי לחנכו ומופלא סמוך לאיש דרבנן וקשה היכי מצי סבר לחנכו דבפרק שני דחולין (דף כח.) משמע דיש שחיטה לעוף מן התורה וא"כ היכי אכיל מליקה וצ"ל דלהך לישנא נימא דנייתי ולא יאכל כמו חטאת העוף שבא על הספק [בפ' כל שעה] (פסחים דף כח.):

לימא הני תנאי כי הני דפליגי אם מדירו [עד] שתי שערות או עד שיגיע [לעונת נדרים ולימא] לאו דוקא דבזה ליכא שום דחוי וה"נ איכא בפרק כל שעה (פסחים דף לח.):

כבר ביארנו בשם התוספתא שכל שהדירו אביו בקטנותו סמוך לגדלותו שכשהגיע לגדלותו והביא שתי שערות נתבטל הנזירות מאליו תדע שאף בסוגיא זו לקצת גירסאות שבה נאמר בה כן ומתוך שהסוגיא מתחלפת בנסחאות אני מבארה דרך קצרה לנסחאות שאנו רגילין לפרש בה והוא שאמרו לימא כתנאי כלומר האי דפליגי בהדרת האב את בנו אי מכה הלכה אי מדין חנוך דתניא עד מתי האיש מדיר וכו' עד שיביא שתי שערות ואפילו הגיע לעונת נדרים מדירו עד שיביא וכו' ורבי יוסי אומר דוקא עד שיגיע לעונת נדרים והיא שנת י"ג כולה שנדריו נבדקין על הדרך שביארנו בפרק יוצא דופן אלמא לרבי אף על פי שהגיע לעונת נדרים מדיר ליה מכח הלכה ולרבי יוסי הואיל ולא מכח הלכה היא אלא מתורת חנוך כיון דנפיק מרשותיה לענין נדרים שהרי רשאי לידור לעצמו אין בו תורת חנוך לענין נדר והשיבו דכולי עלמא הלכה אלא דרבי סבר דמופלא הסמוך דהיינו שנת י"ג כולה אין נדרו נדר אלא דרבנן ואתי דאוריתא ר"ל הלכה ודחי דרבנן ורבי יוסי סובר דנדרו נדר מדאוריתא ואחר שכן אין אביו מדירו וכבר פסקנו בפרק דופן שמופלא סמוך לאיש דאוריתא עד שלוקין עליו ואף על פי כן הלכה כרבי דמדירו עד שיביא שתי שערות שכך היתה הלכה וחזר ואמר אי בעית אימא דכולי עלמא משום חנוך ומופלא דרבנן רבי סבר אתי חנוך דרבנן ודחי מופלא דרבנן ורבי יוסי סבר וכו' וצריך שתדע שכל זה לא נאמר אלא דרך דחיה ומשא ומתן שהרי אי אפשר לומר שיהא רבי סובר דהדרת אב דרבנן שהרי הוא סובר יש שחיטה לעוף מן התורה ואם כן היאך מביא חטאת העוף בתגלחת טומאה ועוד דהא פסקינן הלכתא מופלא דאוריתא אלא כלה דרך משא ומתן נאמרה ולא בדוקא והדר אמר דפלוגתא דרבי דקאמר עד שיביא וכו' ורבי יוסי דקאמר עד שיגיע וכו' כהני תנאי והאי דקאמר לימא וכו' לאו דוקא דהא לא דחי ליה בתר הכי והיה לו לומר והני תנאי כהני תנאי ויש כיוצא בו בפרק כל שעה ומחלוקת זו הוא שר' חנינא הדירו אביו בנזיר והביאוהו לפני רבן גמליאל לבדקו ופירשו בתוספות שבאותו יום שהדירו אביו הביאוהו לפניו לבדקו כדי לידע אם חל עליו נזירות אביו אם לאו ואמרו תחלה לידע אם הביא שתי שערות כלומר שכבר ידע בו שהשלים את פרקו לי"ג ויום אחד ובדקו בו אם הביא שתי שערות שאלו הביא אין הדרת האב כלום ואם לא הביא חלה עליו נזירותו אף על פי שהגיע לעונת נדרים ורבי יוסי חלק לומר שבודאי לא הביא שתי שערות ובדיקתו על ידי עדים היתה אם נכנס לשנת י"ג אם לאו ואמר לו ר' אל תצטער בכך אם קטן אני אהא בשביל אבא ואם גדול אני אהא בשביל עצמי עמד רבן גמליאל ונשקו אמר מובטח אני בזה שמורה הוראות בישראל לא היו ימים מועטים שהורה הוראות בישראל:

זהו תורף המעשה ואנו סבורים עכשו לפרש בדבריו אם קטן אני לענין נדר ר"ל שלא אהא אני רשאי לידור והיינו קודם שהגיע לעונת נדרים ואם גדול אני ר"ל שאהא יכול לידור והוא משהגיע לעונת נדרים ומדקאמר אהא בשביל עצמי אלמא דמשהגיע לעונת נדרים אין הדרת האב כלום ועיקר הגירסא בשלמא לרבי יוסי ברבי יהודה דאמר עד שיגיע לעונת נדרים היינו דקאמר אם גדול אני אהא בשביל עצמי אלא לרבי דאמר עד שיביא וכו' אם גדול אני אהא בשביל עצמי בתמיה הא ברשותיה דאבוה קאי והיה לו ליתן את הכבוד לאביו והשיבו מי סברת אם גדול אני בדעת ר"ל יודע להפלות אף על פי שלא השלים שנת י"ג בהבאת שתי שערות דהא ודאי משום הא לא הוה בדיק ליה אלא גדול ממש כלומר אם קטן אני בשנים אהא בשביל אבא כלומר שאע"פ שאני יכול לידור מצד מופלא הסמוך לאיש רוצה אני לעמוד בנזירותו של אבא ואם גדול אני בשנים עד שאין נזירותו של אבא חל עלי בשום פנים אהא בשביל עצמי והשתא אתיא שפיר לדעת רבי והלכה כמותו כמו שביארנו:

וקבעי עלה בעיא והכי גרסינן לה בספרים שלנו ובתוספות אי אייתי שתי שערות מעיקרא קאי בנזירות דידיה אי לבסוף קאי בנזירות דאבוה בי מיצעי מאי הניחא לרבי יוסי ברבי יהודה דאמר עד שיגיע לעונת נדרים אלא לרבי מאי ליכא תקנתא עד דיתיב דיליה ויתיב דאבוה ופירוש הדברים שהוא חוזר בנזירותו של רבי חנינא שהדירו אביו ואמר שאם בדקוהו ביום ההדרה ונמצאו בו שתי שערות בזמנן קאי בנזירות דידיה שהרי נזירות אביו לא חלה עליו כלל ואם נבדק ולא הביא שתי שערות וכן נודע שכל השלשים עמד בלא הבאת שתי שערות קאי בנזירות דאבוה שהרי שעת ההדרה וכל זמן הנזירות היה ברשות אביו אבל אייתי בי מיצעי מאי כלומר אם לא נמצאו בו ביום ההדרה והתחיל בנזירות האב וצמחו בו בתוך השלשים היאך יצא ידי הנזירות באותם השלשים שהרי נזירות האב נתבטל כשהביא שתי שערות וכמו שביארנו בשם התוספתא ונזירות שלו לא חל עד שעת הבאת השערות והיאך יביא קרבנותיו לסוף השלשים מזמן שהדירו אביו ודברי המודר ודאי כך הם אם קטן אם גדול הריני באותו נזירות להביא קרבנותיו לסוף הל' הניחא לרבי יוסי ברבי יהודה שתלה הבדיקה אם הגיע לעונת הנדרים אם לאו כל שלא הגיע לעונת הנדרים בשעת ההדרה אין הגעת עונת הנדרים שבאמצע סותרת נזירות האב ומתניתין נמי בהכי מוקמינן לה אלא לרבי אם הדירו סמוך להבאת שערותיו ואייתי בי מיצעי מיהא מאי ואם כן אף בדלא ידעינן ניחוש לכך והשיב שלדעת רבי כל שהוא כן ודאי חיישינן ואין לו תקנה עד שינהוג נזירות ששים יום מיום הדרת אביו שהרי על כל פנים יש כאן עכשו נזירות שלמה אם קודם הבאת שתי שערות אם לאחר הבאת שתי שערות ועלתה לו נזירות אם של אב אם של עצמו שאם עברו עליו שלשים בלא הבאת שתי שערות נזירות של אביו נזירות ואם הביא שתי שערות ביום ההדרה עלתה לו נזירות של עצמו וכל שהביא באמצע השלשים כל שנתברר היום שבאו מונה מאותו היום וכן הלכה ומ"מ יש גורסים הניחא לרבי וכו' אלא לרבי יוסי כו' ותירץ לרבי יוסי ברבי יהודה מאי איכא למימר ליכא תקנתא עד דיתיב דיליה ודאבוה ואיני יכול לישבה:

עד מתי מדיר האיש בנו בנזיר עד שיביא שתי שערות אבל משהביא שתי שערות אינו ברשותו כלל ואינו יכול להזירו. ואם הזירו אביו קודם שהביא שתי שערות והביא תוך ימי נזירותו נתבטל הנזירות. הר' עזריאל ז"ל:

וכיון דנפיק מרשותיה תו לא מיחייב דכל מצוה שהוא מחוייב בה אין אביו מחוייב לחנכו בה. קסבר מופלא סמוך לאיש דרבנן וקרא וכי יפליא אסמכתא בעלמא היא. הרא"ש ז"ל בפירושיו. וצריך עיון דהכא מסקינן דכולי עלמא סבירא להו מופלא סמוך לאיש דרבנן ובפרק יוצא דופן סבר ר' יוחנן וריש לקיש דמופלא סמוך לאיש דאורייתא. תוספי הרא"ש ז"ל:

ואיבעית אימא דכולי עלמא מופלא סמוך לאיש הוי דרבנן ור' יוסי בר יהודה סבר כיון דנזירות אביו אינו אלא מדרבנן לא דחי מופלא דרבנן. והוא הדין דמצית למימר דכולי עלמא כדי לחנכו במצות ובמופלא פליגי דלר' יוסי בר' יהודה הוא דאורייתא. ויש ספרים דגרסי ליה בהדיא. הר' עזריאל ז"ל:

והביאו לפני רבן גמליאל לבודקו וביום שהדירו אביו הביאו והיה יותר מבן י"ג והביאו לבודקו אם הביא שתי שערות. ר' יוסי בר' יהודה אומר לא כך היה המעשה. אלא בשנת י"ג הדירו והביאו לבודקו אם היה יודע לשם מי נדר. אל תצטער לבודקני. דממה נפשך אהיה נזיר או בשביל אבי או בשבילי. והיינו תנאי תנא קמא כרבי ור' יוסי כר' יוסי בר' יהודה. הרא"ש ז"ל בפירושיו. אבל הר' עזריאל ז"ל כתב וז"ל: שהדירו אביו בנזיר והביאו לפני רבן גמליאל לאחר שהדירו כמה ימים לידע אם הביא שתי שערות ובטל נזירות אביו שהדירו כדתניא בתוספתא בהדי גילח או הביא שתי שערות. ור' יוסי סבר לידע אם הגיע לעונת נדרים. ואמר לו אל תצטער לבודקני. שבתחלת הדרה שאמר לי אבא אמור אהא נזיר וצוני שאדור בנזיר גמרתי בלבי. אם קטן אני אהא בשביל אבא. ואם גדול אני אהא בשביל עצמי. נמצא שהוא נזיר ממה נפשך מאותה שעה ולכך הניח מלבודקו. ואמר מובטח אני בזה כו' שחכמה גדולה עשה שבשעת מעשה שהיה מדירו אביו נזכר לחשוב כל זה כדי שיהא נדיר בלא בדיקה. עד כאן:

אלא לרבי אם גדול אני כו' הא ברשותיה דאבוה. דסלקא דעתך דלרבי נמי קטן וגדול לענין נדרים קאמר. ולהכי פריך אפילו הגיע לעונת נדרים ברשות אבוה קאי. ומשני דאליבא דרבי לאו קטן וגדול לענין נדרים קאמר אלא קטן וגדול ממש בהבאת שערות. והיינו אם בשביל אבא כגון שלא הבאתי שתי שערות אהא בשביל אבא. ואם לאו שהבאתי שתי שערות אהא בשביל עצמי. ומלתא דפשיטא היא דלרבי הוי פירושא הכי אלא דתלמודא שקיל וטרי לפרש דברי רבי משום דבעי לאקשויי עליה. הרא"ש ז"ל בפירושיו:

בשלמא לר' יוסי בר' יהודה דאמר עד שיגיע לעונת נדרים וכו' היינו דקאמר אני כו'. פירוש אם קטן אני שלא הגעתי לעונת נדרים ואין נזירותי כלום אהא בשביל אבא. ואם גדול אני שהגעתי לעונת נדרים אהא בשביל עצמי שאין בנזירות אבא כלום. וכיון שיודע להפלות נדריו קיימין והוי נזיר. וזה חכם גדול היה כדמפרש שידע להזהר בכך. והשתא כל חד וחד אהא בשביל אבא אהא בשביל עצמי דוקא כדמפרש.

אלא לרבי דאמר עד שיביא שתי שערות אם גדול אני אהא בשביל עצמי הא ברשותיה דאבוה קאי. על כרחך אם קטן דקאמר מיירי קטנות דקודם עונת נדרים שאז אינו ראוי לנזירות ולכך זקוק לומר אהא בשביל אבא דהא משהגיע לעונת נדרים לא מיקרו קטן. ולא היה לו לומר אלא אהא בשביל עצמי אי לא הוה מספקא ליה אלא בעונות ושערות. אלא ודאי קטן ממש קאמר ואם כן מאי אם גדול אני דמשמע גדלות דמיד אחר אותו קטנו דקא סליק מינה והיינו עונת נדרים דגדול סתם גבי נדרים הוי הגיע לעונת דקיימא לן מופלא סמוך לאיש דאורייתא כר' יוחנן וריש לקיש פרק יוצא דופן. וגם מדלא פירש בהדיא אם הבאתי שתי שערות אם לא שמע מינה דגדול דקאמר הוי עונת נדרים. ועוד דלא הוי מדלג עונות נדרים שבנתים מתנאו. ואם כן דלשון גדול משמע לכאורה בעונת נדרים טפי משערות למאי איצטריך להתנות שיהא בשביל עצמו בחנם ולא חשש לכבוד אביו שהדירו. הא ברשותיה דאביו קאי והוא ציוהו לידור מחמתיה והרשות בידו להדירו עד שיביא שתי שערות. ועוד דלא שייך אהא בשביל עצמי אלא היכא דפקע רשות אב דומיא דאהא בשביל אבא דלית ליה כח עצמו. והכא בין בגדלות בין בקטנות דקאמר הוא ברשות אביו ואין כאן שום ספק אם יאמר על פי אבא.

גמ' לימא הני תנאי כהני תנאי עי' לעיל דף ב ע"ב תד"ה לימא: