ועדיין יאמר על אבר ממנו מגלח — ובלבד שיהא עליו בשר כראוי ואע"פ שאין עליו כזית בשר על מת כולו לא כ"ש:
כי אמר ר"מ דעל מת מגלח כי ההיא דאמר ר' יוחנן לא נצרכה אלא לנפל כו' - ובמס' חולין קאי וה"נ בנפל שלא נתקשרו אבריו בגידין יפה יפה אמר ר"מ דמיטמא ואע"פ שאין עליו בשר:
ורבא אמר — כי אמר ר"מ ברוב בניינו של מת או ברוב מניינו שאין עליהן כזית בשר ואין בין כולו רובע הקב עצמות דאע"ג דבעלמא לא הוי חשיב לענין טומאת אהל אא"כ שיהא בהן רובע עצמות גבי נזיר הוי חשוב כמת שלם הואיל דאית ביה רוב בניינו או רוב מניינו שהוא מיטמא עליו ומגלח עליהם:
שקרש — שנימוח ואח"כ קרש:
ומוהל שהרתיח — שיצא מבשר המת כמין מים והרתיח ליקרש ע"י רתיחות שהרתיח דכל הני נצל כבשר המת דמי ונזיר מגלח עליו:
נצל — לשון הפרש כמו ויצל אלהים (בראשית לא):
היכי דמי אילימא דלא ידעינן — אי ההיא משקה דקרש הוי מן המת כלומר דידעינן ודאי דלאו ממת הוא:
כי קרש אמאי מיטמא — הא ידעי' דלאו ממת הוא:
ואי מן המת הוא — בודאי אפילו לא קרש אמאי לא מטמא:
א"ר ירמיה בסתם — כלומר ספוקי מספקא לן אי דמת הוי אי לא הלכך אי קרש ודאי מגופיה של מת הוא ולא כיחו וניעו ואי לא קרש דלמא כיחו וניעו הוא דהא ליכא כיחו וניעו במת טמא דכל המשקים היוצאים ממת טהורין חוץ מן הדם:
כי גמירי — דנצל מטמא ההוא דאתי מאדם אבל נצל דאתי מבהמה לא מטמא כנבלה:
או דלמא לא שנא והניחא — דלא איצטריך ליה למיבעי אית ליה נצל או לא אליבא דמ"ד דטומאה חמורה כלומר דטומאת נבלה הוי לעולם כל זמן דחזי לאכילה לגר הלכך כיון דנצל הוא לא חזי לאכילת אדם לא מטמא:
אלא למ"ד דטומאה חמורה לעולם הוא עד דמיפסל מאכילת כלב הכא מאי — מי אמרי' כיון דאכתי חזי לאכילת כלב אכתי מטמא כזית נבלה או דלמא כיון דנמוח כעפרא בעלמא דמי ולא מטמא טומאה קלה:
עד לכלב — כל זמן שלא תיפסל מאכילת כלב שאינה מוסרחת כ"כ שהכלב אינו רוצה לאוכלה:
ת"ש — חלב נבלה שהמחהו באור שהתיכו באור:
טמא — דעדיין אוכל ראוי הוא:
המחהו בחמה טהור — דפרחה טומאתו:
ואי ס"ד דיש נצל לבהמה אפי' המחהו — בחמה ליהוי טמא כי חזר וקרש:
לעולם אימא לך דיש נצל לבהמה — והכא היינו טעמא דכי המחהו בחמה טהור דאימת קא ממחי ליה חמה לבתר דאסרח וכיון דאסרח תו לא חזי אפי' לאכילת כלב ומשום הכי טהור ואינו מטמא אפי' בטומאה קלה:
תנן התם כל הניצוק טהור — כל משקין שמריקין מכלי אל כלי אע"פ שנטמא תחתון וקילוח יורד משפה לשפה לא נעשה חיבור כדי לטמא העליון:
חוץ מדבש הזיפים — מאותו דבש שהוא עבה ויכולין לזייפו לערב בו משקין אחרים וזיפים משמע לשון זיוף כדמפ' במס' סוטה בפ' בתרא (דף מח:):
והצפיחית — כמו כצפיחית בדבש (שמות ט״ז:ל״א) ברישקרי"ש בלע"ז והואיל והן עבין נעשה תחתון כמו מחובר לעליון שהקילוח היורד למטה למשקין טמאין נעשה כולו טמא ואפילו העליון אבל דבש שלנו שאינו עב הואיל וצלול הוא ניצוק שבו טהור ככל המשקין:
