מסכת נזיר דף כ״ז עמוד ב׳

מי מצית אמרת דהאיך דהויא חטאת תקרב עולה הא ההיא דלשום חטאת הויא נקבה והאי דעולה הוי זכר:

מתיב רב המנונא ומי אמרינן דבהמה בעלת מום כסתומה דמיא והתניא כיצד אמרו האיש מגלח כו':

ה"ג כיצד אמרו האיש מגלח על נזירות אביו בזמן שהיה אביו נזיר והפריש אביו מעות לנזירות ומת כו':

הריני נזיר ע"מ שאגלח על מעות אבא אין זה מגלח על מעות אביו היו לו מעות סתומין כו' - וסדר המשנה אינה כן דמעיקרא הוה ליה למיתני מגלח על נזירות אבא אלא רב המנונא דבעי לאיתויי פירכא מינה טריחא ליה מילתא למיתני כיצד הוא מגלח והוא מדלג בה ונקיט בסיפא משום דבעי פרוכי מינה אין זה מגלח על מעות אביו הואיל וכבר מת אביו קודם שקיבל עליו זה נזירות אבל בסיפא דברייתא מפרש כיצד מגלח על נזירות אביו כדמפרש בסיפא דמתני':

היתה לו בהמה מופרשת כלומר שהפריש ג' בהמות אבל לא פי' איזו לחטאת ואיזו לעולה:

מאי לאו אפי' בעלת מום שהן בעלי מומין וקא חשיב להו כמפורשים דקאמר החטאת תמות והעולה תקרב כלומר תמכר ויביא בדמיה עולה וקשיא לר"נ דאמר בעלת מום כסתומה דמיא ויפלו דמיה לנדבה כדין מעות סתומין:

לא תמימה הראויה ליקרב ומשום הכי הויין להו כמפורשין:

מאי איריא דתני מעות כסתומין דמיין ליתני בהמה בעלת מום ואנא אמינא מדבהמה דמיא כסתומה כ"ש מעות:

מתיב רב הונא אמרת בעלת מום כסתומים דמיא לר"נ דאמר לעיל הכי פריך והתניא כיצד האיש מגלח לנזירות אביו ה"ג בזמן שאביו היה נזיר והפריש מעות לנזירותו פירוש סתומין ומת ואמר הבן הריני נזיר ע"מ שאני מגלח על מעות אבי דהוא שמגלח על מעות אביו פירוש אע"ג דלקמן מייתינן דאם אביו הפריש מעות לחטאתו שאכל חלב ומת ונתחייב הבן גם הוא חטאת חלב אינו מביא חטאתו ממעות שהפריש אביו חטאת ה"נ הלכה היא בנזיר שמגלח על מעות שהפריש אביו לנזירותו ודוקא שלא נדר הבן בחיי אביו כדמסיק והולך אבל נדר בחיי אביו לא כדקתני אבל מי שהיה הוא ואביו נזירים והפריש אביו מעות פירוש בסתמא ומת ואמר הבן הריני מגלח על מעות אבי אינו מגלח עליהם אלא יפלו לנדבה דכך היא הלכה ואית ספרים דגרסי איפכא וגירסא זו עיקר:

היתה לו בהמה מופרשת [חטאת] תמות עולה תקרב עולה ושלמים תקרב שלמים מאי לאו אפילו בהמה בעלת מום - כלומר מאי לאו אפי' הפריש אביו שלש בהמות בעלי מום ומת דניתן להן דין מפורשות בתערובת ימותו ולא ניתן להם דין מעות סתומין לפדותם ולהביא בדמיהן נדבה דבעלי מום [כמפורשין דמי]:

לא תמימה כלומר לא משכחת דין מפורשת אלא בבהמה תמימה אבל בעלת מום כסתומין דמיין במעורבין:

מאי איריא דתני מעות כו' [אמאי נקט ברישא מעות ה"ל למיתני ברישא היתה לו בהמה בעלת מום דהכי הוי שפיר טפי למיתני דין סתומים ומפורש הכל בבהמות] וא"ת ואמאי לא פריך ממתני' דקתני מעות סתומין יפלו לנדבה ואי בהמה בעלת מום כמעות סתומין ליתני בהמה בעלת מום וי"ל דמברייתא פריך שפיר דמשמע דכולה ברייתא בסתומין מיירי וא"כ ליתני כולה בבהמה וליפלוג וליתני בדידה הכל בין בעלת מום בין תמימה אבל במתני' קתני מעות מפורשין להכי קתני בתר הכי מעות סתומין ומחלק הכל במעות להכי ליכא למיפרך ליתני בהמה בעלת מום דהוי כסתומין במקום [מעות]:

מתיב רבא קרבנו בפרשת אם נשיא יחטא ושלשה קרבנות כתיבי חד בנשיא וחד בכבשה וחד בשעירה:

ואינו יוצא בקרבן אביו צ"ע דמה איצטריך קרא הא ודאי דחטאת שמתו בעליה למיתה אזלא ומאי האי דקאמר נמי בתר הכי אבל יוצא הוא בקרבן אביו שהפריש מן הקלה על הקלה וכו':

שהרי אין אדם מגלח על בהמת אביו בנזירות כדאמרינן בשילהי פירקין שאינו מגלח על אביו כי אם על מעות סתומין דלא הוזכר בלשון המשנה אלא מעות סתומים דהלכה נשנית במעות סתומין דוקא היה מדקדק הר"ם דאמר בפ"ק דזבחים (דף ט:) חטאת חלב ששחטו לשם חטאת דם כשרה והכא אמר דלא כיפר ויש לחלק דהתם מיירי שלא היה חייב שתיהם כי אם חטאת חלב ולכך עדיף אבל הכא שנתחייב שתיהן הוי עקירה יותר ועוד יש לומר דודאי לענין להתכפר בו בשביל חטאת חלב שהיתה עומדת לכך איכא מאן דאמר כשרה אבל הכא איירי להתכפר בו משום חטאת דם שרוצה לעוקרו ממה שהיה מתחילה לכך לא כיפר:

ת"ל קרבנו על חטאתו בפרשת אם נפש תחטא וגו' והביא קרבנו שעירת עזים על חטאתו ואע"פ שדרשנו כבר שלשה קרבנות עתה בא לדרוש על חטאתו עד שיהא קרבנו לשם חטאת ואפי' אדם אחד:

יתבאר בפרק זה שהאיש מגלח על נזירות אביו ר"ל שאם היה אביו נזיר והפריש מעות לצורך קרבנותיו ועדין הם סתומים ומת ואמר זה הריני נזיר על מנת שאפטר בהבאת קרבנותי ממעות שהניח אבא הרי זה נזיר ומביא מהן קרבנותיו וכן כל שהפריש אביו דברים שהן קרויין סתומין כגון בהמות בעלות מום ומטלטלין על הדרך שביארנו ואם לא אמר כן יפלו המעות לנדבה ולא סוף דבר בזה שנזר על דעת כך אלא אפי' היו הוא ואביו נזירים והפריש אביו מעות סתומין ומת ואמר הבן שהוא רוצה להביא קרבנותיו מהם רשאי ואם לא אמר כן יפלו המעות לנדבה הא כל שהיו מפורשים בחיי אביו יעשה בהם כמה שהזכרנו וכן הדין אם הפריש בהמות תמימות שהרי סתמן כפירושן כמו שביארנו וחטאת תמות ועולה תקרב עולה ושלמים יקרבו שלמים והוא טעון קרבנות אחרים:

כל שביארנו בחטאת שמתו בעליה שהולכת למיתה אפילו היה בנו אחריו מחויב חטאת וראוי להביא אותו קרבן בעצמו אינו כלום שהרי אף בקרבנות נזיר לא אמרוה אלא במעות סתומין אבל בהמה שהופרשה לא ולא סוף דבר שחטא אביו בקלה ר"ל בשגגת כרת כגון חלב ודם והבן בשגגת מיתה וכרת כגון חלול שבת ונערה המאורסה או בהפך שאין החיובים שוים אלא אף בשוין כגון שזה בחלב וזה בדם או שזה בחלול שבת וזה בנערה המאורסה הדין כן ואפי' על אותו חטא בעצמו ולא סוף דבר בבהמה שהופרשה אלא אפילו במעות שהפריש האב כן שהרי מ"מ אין כאן מעות סתומים שהרי אין כאן אלא חטאת ועל זה נאמר בחטאת נשיא ובחטאת יחיד בפרשת ויקרא קרבנו בקרבנו הוא יוצא ואינו יוצא בקרבן אביו לא סוף דבר הבן אצל אביו אלא אף החוטא עצמו כל שהפרישו על החלב לא יביאנו על חלול שבת ולא אפי' על דם ואם הקריב פסול ולא מעל שלא נשתנית קדשתו הראשונה ועל אלו נאמר קרבנו וכו' על חטאתו שיהא קרבנו לשם חטאו ולא עוד אלא אפי' הפרישו על חלב שאכל בשחרית לא יביאנו על חלב שאכל ערבית ואם הקריב לא כפר ולא מעל אבל הפריש מעות על החלב של שחרית לוקח מהן על של ערבית ואם לקח מהן על הדם אף על פי שמעל לא כפר ויש אומרים שבזו שאם לקח מהן על הדם בשוגג כפר במזיד לא כפר וכן היא שנויה בתוספתא של כריתות:

מתיב רב המנונא אמרת בהמה בעלת מום כסתומה רמיא פירוש הרי אמרת דבהמה בעלת מום הויא כמעות ויפלו לנדבה דכסתומה דמי. והתניא כיצד האיש מגלח על נזירות אביו. מי שהיו הוא ואביו נזירים והפריש אביו מעות לנזירות סתומה ומת. זהו שמגלח על נזירות אביו דכיון דנזיר בחיי אביו מצי למימר הריני מגלח על מעות אבי. אבל אם היה אביו נזיר והפריש אביו מעות סתומות לנזירות יפלו לנדבה דכי נדר לאחר מיתת אביו הלכה היא בנזיר דלא הוי יורש מגלח על מעות אביו. מנימוקי הר' עזריאל ז"ל. וזה הוא על דרך גרסת רש"י ז"ל:

הכי גרסינן בזמן שהיה אביו כו' ככתוב בתוספות. יש ספרים דגרסי איפכא אבל גירסא זו עיקר דמסתבר למימר דנאמרה הלכה היכא דתחלת קבלת נזירותו היתה על סמך מעות אביו. אבל אם בחיי אביו היה נזיר כבר הוזקק להביא קרבנות משלו.

היתה לו בהמה מפורשת כו' מאי לאו אפילו בעלת מום. אם הפריש אביו שלש בהמות בעלי מומין כמפורשין דמו דאי כסתומין דמו יפדו ויביא בדמיהן נדבה. אלא ודאי כמפורשין דמו. ולא חשבינן להו כמפורשין ונתערבו וימותו כולם. דמסתמא דמי כבשה עומדין לחטאת ודמי כבש לעולה ודמי איל לשלמים. הרא"ש ז"ל בפירושיו:

הכי גרסינן היתה לו בהמה (מפורשת) מופרשת פירוש (מפורשת) מופרשת לקרבן שאמר בהמה זו לנזיר אבל לא פירש לאיזו תקרב. ולא גרסינן מפורשת דמשמע שפירש למה אם לחטאת אם לעולה ואם כן לא פריך מידי.

מאי לאו אפילו בעלת מום והא פשיטא דבסתומים מיירי דומיא דמעות סתומים. ומדלא פליג בין תמימה לבעלת מום מכלל דאף בבעלת מום איירי וקאמר תקרב עולה לדמים ושלמים יקרב שלמים לדמיהן. ואמאי הא בעלת מום כסתומה דמיא והוה ליה למימר יפלו לנדבה.

לא תמימה אין ודאי בסתומה מיירי דומיא דמעות. מיהו בתמימה מיירי דהוי כמפורשת. אבל בעלת מום מאי כסתומה דמיא ויפלו לנדבה. אי הכי מאי איריא דתני מעות סתומה ליתני בעלת מום וליפלוג וליתני בדידה. ומשני אין הכי נמי אלא בעלת מום למאי קדשה לדמי. לחללה על דמים. דמי היינו מעות דקתני. וממתניתין דקתני אם (שלא) שלה היתה העולה תקרב והחטאת תמות כו' לא ניחא למפרך ולמידק מאי לאו אפילו בעלת מום. משום דהתם לא תני ברישא היו לו מעות סתומה דיכול למימר דקתני בסיפא בהמה דומיא דמעות כמו הכא בברייתא דתני מעות סתומה. ואם כן הוה מצי לאוקומי מתניתין במפורשת. הרב עזריאל ז"ל. ובשיטה כתוב וא"ת אמאי לא פריך ממתניתין כדקתני עולה וחטאת תמות אי לאו בהמה בעלת מום ובסתומה דומיא דמעות. וי"ל דמתניתין ידע דאיכא לדחויי בתמימה. עד כאן:

ואינו יוצא בקרבן אביו צריך עיון דודאי חטאת שמתו בעליה למיתה אזלא. ושמא הוה אמינא דכשיש לו בן צריך לקרבנו לא אזיל למיתה.

מן הקלה חלב ודם שחייבים על זדונם כרת. על החמורה שבת שחייבים על זדונה סקילה. כיון שאין חטאם שוה דין הוא שלא יצא.