מסכת נזיר דף ל״ד עמוד ב׳

במשנה ראשונה היו שונין שאינו חייב עד שישתה רביעית יין בא ר"ע ואמר אפי' שרה פיתו ביין ויש יין מובלע בתוך הפת כדי זית חייב:

גמ' עלין ולולבין של גפן במשמע הכתוב שאמר מכל אשר יעשה מגפן היין לולבין אלו חוטין רכין שבגפן:

מיין ושכר יזיר מיעט יין הראוי להשתכר בו אסור לו אבל מידי אחרינא לא:

כל מילי ואפילו עלין ולולבין:

שבישתא זמורות כדמתרגמינן שריגים שיבשין (בראשית מ):

מה הפרט מפורש פרי ופסולת פרי כגון ענבים ויין וחומץ:

אף כל פרי ופסולת להביא גוהרקי ועינבין דיכרין כדלקמן בסמוך:

אף כל פרי גמור ולא דבר אחר ולא גוהרקי ולא עינבין דיכרין:

וחייב על היין בפני עצמו ועל הענבים בפני עצמן ועל הזגין בפני עצמן - ונראה דעיקר חידוש לת"ק בא לומר חייב על הזגין בפני עצמן אם אכל לבד מן הזגין ואההיא אתא לאפלוגי ר"א בן עזריה ואומר דאינו חייב עד שיאכל שני חרצנים וזג [דחרצנים הם] הגרעינין בענבין וזגין הם הקליפה שלהן ומרבה חרצנים בלשון רבים וזג בלשון יחיד כדמפרש הש"ס ור"א סבר כר' יוסי דאמר חרצנים אלו הגרעינים:

[החרצנים אלו החיצונים] קליפה שבחוץ [והזגין אלו הם] מבפנים ר' יוסי אומר. ולאפלוגי הוא דאתא ופירש המקרא להיפך אלו הקליפה החיצונה וסימן שלא תטעה כזוג של בהמה החיצון נקרא זוג כן בענבים החיצון נקרא זוג:

גפן עצמו לא כגון עלין ולולבין מדלא תנא [רבותא] גפן עצמו:

אפי' עלין ולולבין במשמע כדדרשינן בסמוך:

איכא דאמרי אסיפא אבל אדיוקא דרישא לא דמשמע שפיר בלישנא דהיוצא מן הגפן אפי' עלין ולולבין:

מיין ושכר יזיר מיעט אע"ג דדרשי' לי' בפ"ק (לעיל נזיר ד.) לאסור יין [של מצוה כיין של רשות] ושכר לילפי למקדש מ"מ איכא מיעוטין טובא דכתיב מיין ושכר יזיר חומץ יין וחומץ שכר לא ישתה וענבים לחים ויבשים לא יאכל מכל אשר יעשה מגפן היין ריבה אבל מחרצנים ועד זג לא דריש ליה למעוטי כרבנן דאיצטריך ליה לכדר' אלעזר בן עזריה דבסמוך דאינו חייב עד שיאכל שני חרצנים וזג:

מאי ריבה ריבה כל מילי ואפי' עלין ולולבין ומאי מיעט שבישתא זמורה כדמתרגמינן שלשה שריגים תלתא שיבשין:

מיין ושכר יזיר פרט מדה זו ניתנה לידרש כעין כלל ופרט וכלל ויש חילוק קצת בין המדות כדכתב בסוף הסוגיא:

זה שביארנו במשנתנו שכל שהוא מכלל העץ כגון עלין ולולבין ואף הרכים שבהם ואף הסמדר אינם בכלל איסורי נזיר לא סוף דבר כשכל אכילתו מהם אלא אפילו אכל או שתה מאיסורי נזיר פחות מכשיעור והשלימו באלו אין מצטרפין אלא הרי הוא כשאר התירות שאינן מצטרפות לאיסור אף באיסורי נזיר כמו שביארנו ועל שיטה זו אנו גורסין בסוגיא זו היוצא מן הגפן אין גפן עצמו לא מתני' דלא כרבי אליעזר וכו' איכא דאמרי לה אסיפא כל היוצא מן הגפן מצטרף וכו' הא גפן עצמו לא ואמרו עליה מאן דמתני לה אסיפא כל שכן ארישא ומאן דמתני לה ארישא אבל אסיפא לא כלומר שמכל מקום מצטרף הוא והלכה כאיכא דאמרי ויש גורסין בדרך אחרת וזו עיקר:

כבר ביארנו בששי של סנהדרין שמדת כלל ופרט וכלל יש דורשין אותה בלשון זה ר"ל כלל ופרט וכלל ויש דורשין אותה בלשון ריבה ומיעט וריבה ושם ביארנו החלוק שבין לשון זה לחבירו והיאך לשון ריבה ומיעט וריבה מרבה יותר על הפרט מלשון כלל ופרט וכלל וכן ביארנו שם שפרט וכלל ופרט דינו לגמרי ככלל ופרט וכלל וכן מיעט וריבה ומיעט למי שדורשו בלשון זה דינו כריבה ומיעט וריבה וכן ביארנו שם שפרט וכלל נעשה כלל מוסף על הפרט לרבות כל דבר עד שיפרוט לך הכתוב פרט אחריו להחזירו לדין כלל ופרט וכלל על הדרך שביארנו שם וכן ביארנו שם שברוב מקומות אנו פוסקים כמי שדורשו בכלל ופרט וכלל ואף זו שבכאן אחת מהן שהרי אין הלכה כר' אליעזר שמרבה עלין ולולבין ושאינו ממעט אלא שבישתא והיא הזמורה עצמה שאינה ראויה לאכילה אלא כרבנן שממעטין עלין ולולבין אף בזמן שהן ראוים לאכילה ר"ל כשהם רכים ביותר:

גמרא ברוב ספרים גרסינן איכא דאמר לה מסיפא עד שיאכל מן הענבים כזית. וליכא בינייהו מידי אי מסיפא דייק אי מרישא. מנמוקי הר' עזריאל ז"ל:

ואיכא דאמרי לה אסיפא כו' מן הענבים אין מן הגפן לא ודיוקא דרישא לא משמע לן דעלין ולולבין בכלל יוצא מן הגפן נינהו כדכתיב ובגפן שלשה שריגים. הרא"ש ז"ל בפירושיו:

ומאי מיעט מיעט שבישתא פירוש זמורות שהן קשין תרגום שבשין. והוא הדין לעלין קשין דלא חזו לאכילה. וכי מרבי ר' אליעזר לעיל אפילו עלין ולולבין מיירי ברכין דחזו לאכילה. שיטה: וזה לשון הר' עזריאל ז"ל. מאי ריבו ריבו כל מילי. ואף עלין ולולבין הקטנים הרכים הראויים לאכילה. ומאי מיעט שבישתא. זמורות שלשה שריגים מתורגמין שיבשין דאינן ראוין כל כך לאכילה כלולבין וכעלין קטנים. ואף על גב דראויין קצת. והוא הדין דמעטינן כל דדמי לטעם שבישתא כגון עלין וקשין שאינן ראויין כל כך לאכילה. עד כאן: ורבנן דרשי כללי ופרטי מיין ושכר יזיר פרט מכל אשר יעשה מגפן היין כלל מחרצנים ועד זג חזר ופרט. פירוש דמחרצנים ועד זג מיותר הוה דאי נמי לא כתביה הוה ידענא דאסירי דנפקי מכללא מכל אשר יעשה דלא גרעי מעלין ולולבין דהוי מתרבו בפרט וכלל:

אי מה הפרט מפורש פרי גמור פירושא הוא דמפרש ואזיל דין כל כלל ופרט וכלל או פרט וכלל ופרט אמאי מרבינן כעין הפרט ומאחר שסופנו לרבות כל דבר שהוא כעין הפרט מה תלמוד לומר מחרצנים ועד זג. מפרט וכלל נמי נרבי כעין הפרט. האי נמי פירושא הוא דכל כללי ופרטי. הרא"ש ז"ל בפירושיו. וכן כתב בתוספותיו וז"ל: ואם תאמר מאי קאמר מה תלמוד לומר מחרצנים ועד זג הא שפיר איצטריך כו' ככתוב בתוספות. וי"ל דדייק אמאי איצטריך למכתביה בתר כללא ליכתביה בתר פרטא קמא. ועוד יש לומר דאין זה פירכא אלא פירושא בעלמא שאם לא היה פרט אחרון לא הייתי דן בכלל ופרט אלא נעשה כלל מוסיף על הפרט. עד כאן: ומאחר שסופנו לרבות כל דבר הדומה לפרט מה תלמוד לומר מחרצנים ועד זג דדרשת ליה לפרטא בתרא והלא בכלל ופרט לבד נרבה כל הדומה לפרט. לומר לך כל מקום שאתה מוצא פרט וכלל אי אתה רשאי למושכו ולדונו כעין הפרט אלא נעשה כלל מוסיף על הפרט. הלכך אי לא כתב אלא כלל ופרט הייתי אומר מרבה יותר אפילו עלין ולולבין ולכך איצטריך פרטא בתרא לידון כעין הפרט ומכאן אתה למד לכל מקום דפרט וכלל אינך רשאי למושכו לכעין הפרט דאם כן הכא למה לי פרטא בתרא. והיינו דקאמר עד שיפרוט לך הכתוב כדרך שפרט לך בנזיר. שיטה:

מחרצנים ועד זג אמר רבינא לאיתויי בין הבינים ומועד קדריש. ופירש ר"ת הן ענבים קטנים שבין הגדולים ואין רואין פני החמה ואין מתבשלין כל כך. ויש מפרשים דבין הבינים הוא עיקר הענבים מה שבין חרצן לזג. אף על גב דמענבים נפק אייתר ועד לפרט. תוספי הרא"ש ז"ל. וכן כתב הר' עזריאל ז"ל וז"ל: לאיתויי בין הבינים. זהו כל הענבה לבד קליפה וגרעין מה שבין קליפה החיצונה וגרעין שבתוכה. ואתי למיהוי פרטה בתרא. עד כאן: